אבן האזל/עבודת יום הכיפורים/ב

אבן האזל ‏ עבודת יום הכיפורים ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

כל עת שישנה את הבגדים ויפשוט בגדים ולובש בגדים אחרים טעון טבילה, שנאמר ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו במקום קדוש ולבש את בגדיו וחמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו היום, כיצד בתחילה פושט בגדי חול שעליו וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ושוחט את התמיד ומקטיר קטרת של שחר של כל יום ומטיב את הנרות ומקטיר אברי התמיד עם החביתין והנסכים ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום.

השגת הראב"ד. ומטיב את הנרות וכו', א"א אמת כך הוא לשון המשנה, אבל לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד שהיה דולק מערב לערב.

כתב הכ"מ כונת הראב"ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמש"כ רבינו בפ"ג מתמידין ומוספין, אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכו' ורבינו סבור שגם בבוקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמש"כ בפ"ג מתמידין ומוספין וכו', ומפרש הכ"מ דמה שכתב שם הרמב"ם בפ"ג הל' י"ב והדלקת הנרות היא הטבתם, היינו דמה דכתיב בקרא בהיטיבו היינו הדלקת הנרות, והנה מקודם צריך לבאר דמה שהוצרך הכ"מ לבאר כאן דברי הראב"ד זהו לפי"מ שהעמיד השגת הראב"ד על ומטיב את הנרות שכתב הרמב"ם בהטבת שחרית, שכן מוכרח מבאורו שאחר שבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהטבת הנרות כתב ומ"ש ומקריב הפר וכו' במשנה וכו', ומפורש דהשגת הראב"ד העמיד על ומטיב את הנרות דשחרית וזה הצריכו לפרש דהראב"ד הלא בא לבאר הטבת הנרות של בין הערבים, לכן כתב דכונתו לפרש דהטבת הנרות של בין הערבים אינו בכל הנרות אלא בנר מערבי, אבל אכתי אינו מבואר כלל לשון הראב"ד במה שכתב אמת כך הוא לשון המשנה, דעל לשון המשנה בהטבת הנרות שחרית לא באר כלום ובודאי הוא בכל הנרות חוץ מנר מערבי, והראב"ד ביאר מה דתנן ולהיטיב את הנרות בנרות של בין הערבים, ועוד דאם עיקר השגתו הוא על דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין שכתב והדלקת הנרות הוא הטבתם, היה לו להשיג שם, ומה מצא בדברי הרמב"ם כאן שכתב ומטיב את הנרות להשיג עליו ע"כ נראה פשוט שיש כאן ט"ס בהציון, והשגת הראב"ד אינה על ומטיב את הנרות דשחרית אבא על סוף ד' הרמב"ם שכתב ומטיב את הנרות בהטבת בין הערבים, וכאן מצא מקום להשיג ולומר דאמת דכך הוא לשון המשנה, והיינו בפ"ז בדף ע' דתנן גבי הטבת בין הערבים ג"כ ולהיטיב את הנרות, ובזה כתב דבין הערבים לא היתה הטבה אלא על נר מערבי.

אכן זה נכון כדברי הכ"מ דבודאי הראב"ד סובר כדעת הרמב"ן והרשב"א דבשחרית לא היה אלא הטבת הנרות ולא הדליקו אותם, ומשום זה לא היה בין הערבים הטבה אלא על נר מערבי שהי' דולק, אבל לשאר הנרות לא הי' הטבה שהרי לא היו מודלקין והיו מוטבין מהטבת שחרית, אבל הרמב"ם סובר דבשחרית אחר ההטבה היו מדליקין אותם, אך מה דמפרש הכ"מ שזהו מה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תמידין והדלקת הנרות זו היא הטבתם, ומפרש לדעת הרמב"ם דמה דכתיב בהיטיבו היינו בהדליקו כבר כתבתי שם שזהו תימה גדולה דהא הטבת הנרות פסולה בזר, והדלקתם כשרה בזר לדעת הרמב"ם, וע"כ דהדלקה אינה הטבה, אלא דהרמב"ם סובר דתכלית ההטבה הוא שיהיו מודלקין בטוב, ולכן אם ייטיבו את הנרות בשחרית ולא ידליקו אותם אח"כ לא נתקיימה תכלית המצוה, אבל מכיון שעיקר המצוה אינה ההדלקה אלא ההטבה לכן הדלקתם כשרה בזר, ובארתי שם בארוכה כל הענין לדעת הרמב"ם ולדעת הרשב"א שזהו דעת הראב"ד.

ד

היה כהן גדול זקן או חולה, מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן.

שאין שבות במקדש, כן הוא בד' הגמ' ביומא דף ל"ד לגירסת התוס', ורש"י אינו גורס כן, והקשה הלח"מ דלפי' התוס' הא דצריך לטעמא דאין שבות במקדש, זהו משום דבעי לאוקמא כר' יהודה דדבר שאין מתכוין בשבת אסור מדרבנן, אבל הרמב"ם הא פוסק דדשא"מ מותר, ואם נימא דהוי פס"ר א"כ הוי איסור דאורייתא, ואיך כתב דהוי שבות, והביא ד' הרמב"ם פי"ב דשבת הל' ב' שכתב המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים וכו' וזהו לצרף שהעושה אותו הוא תולדות מכבה, והראב"ד השיג דלמה צריך מתכוין הא הוי פס"ר, וכתב על זה המ"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו פס"ר וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור, ואפי' לר' יהודה המחייב בדשא"מ, וקרובים לזה ד' הרמב"ן, והדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת רבינו עכ"ד, וכתב עוד הלח"מ כאן וז"ל, אבל מד' המ"מ שם נראה דאית לרבינו מהך לישנא דהכא דבצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי דרבנן, וקשה א"כ לפי"ז למה תלה אביי באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ל.

והנה מה שהקשה הלח"מ על דברי המ"מ שם אין על המ"מ תמיהתו כי המ"מ הביא שם כן בשם הרמב"ן שעל מה שהביא מקודם דברי הגמ' דאמר לאביי, אבל הכא צירוף דרבנן ומוכח דלא כד' הרמב"ם דסובר שם דצירוף דאורייתא, וכתב המ"מ וז"ל אבל הרמב"ן דחה ואמר דאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננים, וכתב ע"ז המ"מ ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה, כמ"ש פ"ב מהל' יוה"כ מלבנין עששיות של ברזל מבערב וכו', וא"כ מה שקשה על המ"מ קשה על הרמב"ן, ואין לומר דהרמב"ן אינו גורס בגמ' ואין שבות במקדש כמו דרש"י אינו גורס, דהמ"מ שם הביא ד' הגמ' עם הך גירסא, וע"ז הביא ד' הרמב"ן, אלא דעיקר קושייתו כבר יישב הריטב"א ביומא בהך סוגיא שכתב דאף דצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח בפ' בתרא דעירובין וכדכתיבנא התם הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש, אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה עכ"ל.

אכן בד' המ"מ לכאורה הוא חזרה מדבריו הקודמים, שזה שהביא מד' הרמב"ן דבעששיות לא הוי צירוף מה"ת, וע"ז כתב ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה ממש"כ בפ"ב מהל' יוה"כ, זה כתב שם בהל' א', ובהל' ב' כשכתב הרמב"ם דחיוב צירוף הוא כשנתכוין לצרף כתב שמדבריו נראה שהכל תלוי בכונתו ודליכא פס"ר גבי צירוף, ולפי"ז הא אין שום הוכחה מדבריו כאן דמלבנין עששיות דבעששיות אפי' אם מכוין ליכא איסור מה"ת דכיון דליכא פס"ר הא שפיר לא הוי אלא שבות, ובאינו מתכוין הא שפיר יש לומר דאין שבות במקדש, דדוקא במכוין לצרף וצירוף הוא דרבנן כתב הריטב"א דבמלאכה גמורה דרבנן לא שרינן שבות, אלא דבסוף דברי הריטב"א כתב אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה, ומשמע דבאינו מתכוין לחוד דאיכא איסורא דרבנן לא שרינן, ובזה מבואר מה שכתב המ"מ שם על זה שכתב דבצירוף ליכא איסור פס"ר, וקרובים לזה ד' הרמב"ן משמע דכונתו במה שתירץ הרמב"ן הא דעששיות משום דליכא בזה צירוף מה"ת, ולפי ד' הריטב"א דמ"מ בזה לחוד לא היינו אומרים אין שבות במקדש, וזהו שכתב דצ"ל גם לד' הרמב"ן דליכא בצירוף דין פס"ר, וממילא איכא בזה תרתי למעליותא איסור צירוף דרבנן ואינו מתכוין.

אלא דמ"מ אף דצריכין אנו ליישב כן דברי המ"מ אבל נראה דאין מן הצורך להכניס כונה זו בדעת הרמב"ם, וכיון שכתב הרמב"ם שם דאיסור צירוף מה"ת הוא דוקא כשמכוין לצרף, וכמו שהסביר המ"מ לכן אין צריך לומר עוד בדעתו דסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת אפי' כשמכוין לצרף, ושפיר יש לפרש דבזה אמרינן אין שבות במקדש, ואף שהריטב"א מוכיח מסוף עירובין דבמלאכה גמורה דרבנן לא אמרינן אין שבות במקדש, מ"מ באינו מתכוין כיון דאין בו איסור מלאכה התירו, ומה שכתבתי מדברי הריטב"א כיון דאיכא תרתי למעליותא אין מזה הוכחה כלל דהריטב"א הא אזיל שם לפרש ד' הגמ' דמתרץ לאביי אליבא דר' יהודה דסבר דבר שאינו מתכוין אסור, והביא דברי רש"י דאינו גורס ואין שבות במקדש, וכתב דסובר רש"י דאף דר' יהודה סובר דשא"מ אסור ה"מ באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן מותר גם לר"י, והביא מה שחלקו עליו התוס' בזה, ובזה כתב הריטב"א ליישב הגירסא דאין שבות במקדש והיינו דבצירוף דרבנן וגם הוי אינו מתכוין בזה אמרינן אין שבות במקדש, א"כ לר' יהודה אינו מתכוין לחוד לא מהני כלל, אלא דבאיסור דרבנן כשנצטרף לזה אינו מתכוין אמרינן בזה אין שבות במקדש, עכ"פ הריטב"א כתב כן אליבא דר"י דסובר דשא"מ אסור, אבל להלכה דדשא"מ מותר ורק דהיכי דאיכא פס"ר אסור וכיון דבצירוף ליכא פס"ר בזה שפיר אמרינן אין שבות במקדש, ולא צריך לטעמא דבעששיות ליכא איסור תורה אפי' במתכוין.

ומבואר דלפי"ז אין אנו צריכין לומר בדעת הרמב"ן דסובר כדעת הרמב"ם דבצירוף ליכא איסור פס"ר כיון שסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת, וכבר סגי זה דהוי אינו מתכוין לומר בזה אין שבות במקדש, וכמו דסגי לר' יהודה דסובר אינו מתכוין אסור מה"ת, ומ"מ מהני זה דהוי אינו מתכוין לומר אין שבות במקדש, ולהרמב"ם אף דלהלכה מבואר לשיטתו דסובר דבאיסור צירוף ליכא פס"ר לכן אף דעכ"פ איסור דרבנן איכא מ"מ אמרינן בזה אין שבות במקדש, אלא שאנו צריכין לפרש לשיטת הרמב"ם ד' הגמ' דאמר אבל הכא צירוף דרבנן, והגמ' הא קאי אליבא דר' יהודה דדבר שא"מ אסור מה"ת, אבל באמת המ"מ שם בעצמו כשהביא הגמ' דיומא להקשות על ד' הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא כתב ויש לדחותה ולומר שהוא לדעת אביי לבד ואין הלכה כמותו, אלא כרב ביבי דאמר דוקא בשלא הגיע לצירוף, ואח"כ כתב אבל הרמב"ן ז"ל וכו' כמו שהבאנו, ולפי"ז שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם כתירוצו של המ"מ וא"צ לחדש דעששיות שאני, ומה שכתב המ"מ אח"כ דמד' הרמב"ם בהל' יוה"כ משמע כד' הרמב"ן, היינו שלא כתב בשלא תגיע לצירוף, אבל זה מיושב במה שכתב הרמב"ם, דבצירוף ליכא פס"ר, ולהלכה דשא"מ מותר, אף דבזה איכא איסור דרבנן, אבל אמרינן בזה אין שבות במקדש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.