אבן האזל/מכירה/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־08:43, 15 ביולי 2020 מאת מושך בשבט (שיחה | תרומות) (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png מכירה TriangleArrow-Left.png א

הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
ציוני מהר"ן
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

המקח אינו נקנה בדברים. ואפילו העידו עליהם עדים כיצד בית זה אני מוכר לך עבד זה אני מוכר לך ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי ורצה המוכר ואמר מכרתי ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היה ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה.

במה שכתב הרמב"ם בנותן מתנה ומקבלה יש לעורר במה שכתב בפי"א הל' ט"ו המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב לו כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא. כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו', והנה לפי"מ שפי' שם הכ"מ דזהו בלשון הודאה ונלמד מדין אודיתא לא קשה, אבל לפי מה שבארתי שם דאין כונת הרמב"ם כן אלא דהיה ברור לעדים שאינו מתכוין להודות אלא להתחייב ומ"מ מהני להתחייב, ומקורו הוא כמש"כ המ"מ מסוגיא דכתובות דף ק"ב. א"כ צריך ביאור למה מהני להתחייב במה שאומר הוו עלי עדים מכיון שדבר זה מתנה ומתנה לא מהני בלא קנין, וצ"ל דמה שכתב כאן דהמקח אינו נקנה בדברים וכן בנותן מתנה ומקבלה זהו בדבר מסויים דזה אינו נקנה בלא קנין, אבל להתחייב חיוב על גופו בזה מהני אמירה לחוד אם רק גמר ומתחייב. וכן כתב הרא"ש בכתובות פ' הנושא סי' ב' וז"ל דמטלטלין המיוחדין אין נקנין אלא במשיכה אבל שעבוד וחוב מהני בשטר.

אכן עוד צריך לבאר מש"כ הרמב"ם בפ"ה הל' י"א יש דברים הרבה שאין צריכין קנין. ואין לקנין בהם טעם כגון המשחרר את עבדו וכו' או המוחל לחברו חוב וכו'. וקשה למה לא מנה להתחייב. ואף שכתב וכן כל כיוצא בזה. אבל קשה במה דהזכיר מחילת החוב ולא עיקר ההתחייבות. אלא דיש לומר דזהו בשביל שהזכיר דברים שאין צריכין קנין ואין לקנין בהם טעם, והיינו דלא שייך בזה קנין וזה אינו אלא בכל הני שהזכיר וגם מחילת חוב בכלל משום דאינו אלא סלוק ולא הקנאה. אבל להתחייב שפיר שייך קנין אלא דמהני גם בלא קנין. כשמתחייב ע"פ עדים ונ"מ דבקנין מהני גם בלא עדים כשיטת הרמב"ם דקנין אין צריך עדים.

ד[עריכה]

כיצד בכסף מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה. בד"א במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר. ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה.

מש"כ הרמב"ם ונתן לו הדמים. ולא כתב כמו שכ' בה' אישות פ"ג ה"א כיצד האשה מתקדשת אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שו"פ אומר לה הא"מ וכו'. והיה לו לכתוב גם כאן כיצד בכסף אין פחות משו"פ ואומר שדי מכורה לך ובאמת כן הוא לשון הטור וכן בשו"ע בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שו"פ קנה. ונראה דכונת הרמב"ם לחלק בין כסף מכירה לכסף קדושין. דהסמ"ע בסי' ק"צ סק"א כתב על דברי הטור דמיירי שנתן לו השו"פ על דמי הפרעון והשאר זקף במלוה או שכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה. אבל אם נתן השו"פ רק לקיום המקח לא מהני. וחלק עליו הט"ז דהא באמר ערבוני יקון קנה הכל. ועוד דהא קנין דאשה בכסף מעפרון ילפינן וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד לא בתורת שיווי. ובאבני מלואים בסי' כ"ט סק"ב השיג על הט"ז והוכיח כדברי הסמ"ע ע"ש. אבל לפלא שלא זכר שבאמת היא מחלוקת רש"י ותוס' בב"מ דף מ"ח ע"ב דבהא דאמר שם רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון פי' רש"י שלא נתנו לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מילתא היא. והקשו שם התוס' דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל. וכונת רש"י ברורה דסובר דאם נתן כסף רק בתורת קנין ולא לשם דמי המקח לא מהני. וכמו שכתב האבני מלואים לפי"מ שפירש"י בבכורות דף י"ג בהא דאמר ר' יוחנן ד"ת מעות קונות דזהו מקרא דונתן הכסף וקם לו והתם הוא חילול דהוא דמי המקח ועוד יש להסביר לפי"מ שכתב הנמוק"י בהזהב דמה דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות דהוא מסברא דבדין הוא שיהא מעות קונות כיון דרוב הקנינים בכסף. וזה מסתבר דהוא משום שיווי המקח.

אכן מה שכתב הא"מ דגם כסף קדושין הוא כסף שיווי ודאי לא מסתבר. ומה שהוכיח מדברי הרא"ש לגבי מוחל שטר דצריך לשלם כסף שנתן וכתב הרא"ש דבאשה א"צ לשלם אלא פרוטה. ומוכח דקדושי אשה נמי שיווי הוא. ולדעתי ממקום שבא הא"מ הוא ראיה להיפוך דאם נימא דקדושי אשה הוא שיווי וא"כ כשנתקדשה במנה הרי שלא רצתה להתקדש בפרוטה. ואין לומר דזהו המקדש נתן מדעתו דמי לא עסקינן כשנשתדכו להדיא שיקדשנה במנה ומ"מ לא מהני קידשה בשט"ח. וע"כ דכונת הרא"ש משום דכסף קדושין אינו כסף שיווי. ולא נתנה לו כלום וכמש"כ רש"י בקדושין דף ו' דלאו מידי שקיל מינה. אלא דמ"מ סובר הרא"ש דכיון דבפחות מפרוטה א"א לקדש צריך לשלם לה פרוטה דזה ודאי הפסידה.

המורם מדברינו דכסף מכירה וכסף קדושין הם שני ענינים דכסף מכירה הוא כסף שיווי וכסף קדושין הוא כסף קנין. ומה שכ' הא"מ דהא ילפינן קנין דאשה מקנין דשדה עפרון לק"מ דלא ילפינן אלא גז"ש דקיחה קיחה. דקיחה דאשה הוא בכסף אבל לא ילפינן מעיקר דין קנין שדה וכמש"כ הר"ן בהלכות בהא דאימא אף בחליפין. דרק לשון קיחה הוא דגמרינן דבכסף הוא. ועכשיו מבואר לשון הרמב"ם דבדיוק כתב כאן ונתן לו הדמים דסובר כדעת רש"י דכסף דמכירה הוא כסף שיווי. ולא מהני [אלא] אם יתן פרוטה בתורת תחלת פרעון. אבל גבי קדושין שפיר כתב בלשון קנין וכמו שכתבנו ועמש"כ בזה בהל' ו'.

והנה הכ"מ כתב מדברי הר"ן די"א דמקום שכותבין את השטר הוא דוקא שטר קנין ולא שטר ראיה ושהרמב"ם לא חילק בזה: וצריך לעיין בהך דינא דדעת הר"ן דבשטר ראיה היינו שטר הודאה שמודה שמכר לו השדה לא מהני לקנות ומ"מ אינו קונה בכסף לבד אלא דכשיכתוב לו את השטר קונה בכסף למפרע. ובמקום שכותבין שטר קנין אינו קונה בכסף עד שיכתוב לו השטר. ולפי דבריו נמצא דיש לנו שני דינים בזה במקום שכותבין שטר קנין אינו קונה כלל בכסף. ובמקום שכותבין שטר ראיה קנין הכסף מתלי תלי עד שיתן את השטר. וא"כ קשה לבאר דעת הרמב"ם באופן זה שסתם דבריו. ובאמת גם בדברי הגמ' קשה לחדש שני דינים דלא הוזכר אלא דין אחד דמקום שכותבין השטר לא קנה. ואין לומר דבאמת גם במקום שכותבין שטר קנין קונה משעת נתינת הכסף רק דמתלי תליא עד שיכתוב את השטר דלשון לא קנה לא משמע כן. ובעיקר מה שכתב הר"ן שהרמב"ם לא חילק אינו מוכרח כלל דהא הרמב"ם כתב להדיא אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר. ומדהוסיף על לשון הגמ' דלא הוזכר אלא שטר מוכח דאדרבא נתכוין לומר דדוקא במקום שדרכן לכתוב שטר מכר דהיינו שטר קנין.

עוד הביא שם הר"ן דמה דאמרינן בב"ב דף נ"ד נכסי עכו"ם שמכר לישראל בכסף ועדיין לא כתב השטר כל המחזיק בהן זכה בהן משום דעכו"ם מכי מטא זוזי לידיה איסתליק ליה וישראל לא קנה אלא בשטרא. דהתם נמי בשטר קנין עסקינן ובמקום שכותבין את השטר מדקאמר דישראל לא קנה אלא בשטרא דאי במקום שאין כותבין את השטר בכסף בלבד הוא קונה. ואי בשטר ראיה עסקינן ומשעת נתינת הכסף קנה היכי אמרינן דכל המחזיק בהן זכה בהן. דהא כי כתיב ליה עכו"ם שטרא אישתכח דקני ישראל ראשון למפרע משעת נתינת הכסף והר"ן הסכים לזה דשם הוא בשטר קנין ובמקום שכותבין ורק בדין זה דמקום שכותבין השטר חלק לומר דאפי' בשטר ראיה וכנ"ל, וע"ז הביא דגם הרמב"ם לא חלק בזה, ואנכי תמה דלמה לא הזכיר דגם בנכסי עכו"ם הרי הן כמדבר לא חלק הרמב"ם בין שטר קנין לשטר ראיה ושם באמת לא הזכיר שטר מכר, ומשמע דבשביל דשם סובר הר"ן בפשיטות דדוקא בשטר קנין מיירי לא הזכיר דבריו ורק כאן דסובר דאין חילוק הזכיר שגם הרמב"ם לא חלק, ובאמת מדברי הרמב"ם שם מוכח דאין חילוק כלל ואפי' במקום שאין כותבין השטר נמי דינא הכי דיש נ"מ בין עכו"ם לישראל, וכמו שכתב שם בפ"א מה' זכיה הלכה י"ד וז"ל אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר ולא חלק כלל בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין משום דבעכו"ם אין דעת הקונה סומכת אלא על השטר בין שהעכו"ם קונה בין שהוא מקנה ועיין במל"מ שם דכן כוונת הרמב"ם.

ומה שכתב הר"ן דבמקום שכותבין שטר ראיה איך קונה המחזיק דכשכתב אח"כ העכו"ם שטר לישראל קונה למפרע, אפשר לומר עפי"מ שכתב הרא"ש בסוף פ"א דב"מ בסי' מ"ט דף מ"ט בדעת הרי"ף דלדעת אביי דסבר עדיו בחתומיו זכין לו לא מהני אלא בשטר שעבוד, אבל בשטר מכר או מתנה אם כתב לראשון ולא נתן לו וכתב לשני ונתן לו ואח"כ נותן השטר לראשון, לא אמרינן דמכי מטא לידיה זוכה למפרע, דנתבטל זיכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבוא השטר ליד הראשון, וכונתו דלא שייך לומר אח"כ מטא לידיה כיון דהשטר נעשה חספא בעלמא כיון שנתן כבר השדה, א"כ ה"נ לא מהני מה שהעכו"ם יכתוב עכשיו שטר אפי' שטר ראיה דאין עליו תורת שטר כלל כיון שכבר זכה אחר בהקרקע ונתבטל קנינו של הכסף, ואף דמדברי הרא"ש שם אין ראיה דשם הוא בשטר קנין מ"מ יש לומר דגם בשטר ראיה הכי, דאין עליו תורת שטר כלל כיון דנתבטלה המכירה והקרקע אינה של העכו"ם.

ובעיקר הך דינא דשטר ראיה צ"ע טובא דהר"ן כתב וז"ל ושטר ראיה דאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה, אבל בשטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא וכו', וכן דעת בעל העיטור והרשב"א ז"ל עכ"ל, ולי קשה טובא במה שצירף הר"ן דעת בעל העיטור לדעת הרשב"א שלדעתי הם חלוקין דהבעל העיטור הוכיח שיטתו מהא דפריך בב"ב דנ"א דל זוזי מהכא ותקני בשטרא ואם איתא לישני הכא בשטר ראיה. ולדברי הרשב"א והר"ן דשטר הודאה לא מהני לקנין וחידשו רק דלשון מכרתי מהני, א"כ אכתי קשה לישני דמיירי שכתב לה שטר הודאה, וע"כ דסובר הבעל העיטור דשטר ראיה גופא מהני לקנין משום דעיקר קנין שטר הוא מה שנתן המוכר ללוקח שטר ראיה שהקרקע שלו, זהו קנינו של הקרקע, וכן משמע מלשון הבעל העיטור דאינו מחלק כלל בין שטרי קנין לשטרי ראיה אלא דשטר ראיה גופא הוי שטר קנין, והרשב"א דמחלק הוא משום שכתב דראיית הבעה"ע יש לדחות וכונתו ודאי כמש"כ הגר"א בחו"מ משום דמנהגם היה לכתוב שטר קנין דאלא"ה לישני שלא כתבו שטר, אבל עכ"פ הבעה"ע שהוכיח מכאן ע"כ דעתו דאין חילוק כלל וכנ"ל.

ו[עריכה]

האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב.

הכ"מ הביא ד' הר"ן בהלכות שכתב בטעמא שהשמיט הרמב"ם דין דהילך מנה ויקנה ביתך לפלוני דקנה מדין עבד כנעני דסובר הרמב"ם דדוקא לענין קדושין ילפינן מעבד כנעני משום לה לה מאשה, אבל לענין ממון לא ילפינן מעבד כנעני, וכ' הכ"מ דצ"ל דהרמב"ם גורס וכן לענין ממונא רק על הא דמדין ערב, והנה לא כתב טעמא דמילתא דלמה בהא דמדין ערב מהני נמי לענין ממון והא דמדין ע"כ לא מהני.

ונראה דיש חילוק ביניהם דגבי מדין ערב כיון שנתן ראובן כסף ע"פ צוויו של שמעון והוציא ממון על פיו שפיר נחשב כאילו קבל שמעון הכסף כמו שמתחייב הערב. אבל גבי דין עבד כנעני לכאורה נאמר דמה שנתן ראובן כסף לשמעון כדי שיקנה לוי נחשב כאלו לוי נתן הכסף, כיון שהוא הגורם לנתינת הכסף, אבל באמת אין אנו יכולים ללמוד זה מדין עבד כנעני דגבי ע"כ א"א לומר דבשביל זה יוצא לחירות, דהא אם נאמר דחשוב כאלו העבד נתן הכסף אינו מועיל כיון דיד עבד כיד רבו וא"כ כמו דממון העבד אינו שלו כן כל זכיותיו אינו שלו, ומה דאיכא מ"ד דע"מ שתצא בו לחירות מהני היינו דאז הוא כסף של אחרים, אבל העבד מצד עצמו א"א שיהיה לו זכות לגבי האדון של אחרים וע"כ דהא דמהני, כסף של אחרים מהני. נמצא דמדין ע"כ אינו מטעם דהוי כאילו המקדש נתן הכסף אלא דכסף הנותן מהני עבורו.

ובזה נראה לבאר דברי הרשב"א בקדושין דף ז' במה שכתב על דברי הרמב"ם בדין ע"כ שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הא"מ לי בהנאה זו הבאה לך בגללי, וכ' ע"ז הרשב"א ואיני יודע מי דחקו ע"ז שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש, אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון, וכן כתב הוא ז"ל בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו בשאמר מי שנתקדשה לו הא"מ לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וגם זה איני יודע למה ואדרבא לכאורה משמע דכל כה"ג קרוב להיות נתנה היא ואמר הוא וכו' עכ"ל, ותמה ע"ז המ"מ בפ"ה מהל' אישות דמאי עדיף שנותן הכסף קדשה בתורת שליח והיכי עדיף יותר כח שליח ממשלחו, ובמה שכתב הרשב"א גבי מדין שניהם דלכאורה משמע דאם אינו חשוב אינה מקודשת תמה המ"מ דא"כ איך מקודשת כשקדשה הנותן בתורת שליח וע"כ החילוק דשם חסרה ממון והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים עכ"ל, ודברי הרשב"א באמת תמוהים מאוד וצריכים ביאור:

-השמטות ומלואים-

ד"ה ובזה, עיין היטב בכל מש"כ שם, ואפשר ליישב בזה מה שהשמיט הרמב"ם דין אדם חשוב גבי ממון משום דסובר דבאדם חשוב נהנה הנותן, אבל המקבל אינו חסר בזה די"ל שהוא רוצה לקבל בשביל המתנה ונמצא דבקדושין דמהני ע"כ א"צ רק שתקבל על ידו וגם אם לא חסר מהני, אבל במכירה דהוי כסף שיווי צריך שיהיה חסר ולכן בק"ס מהני אדם חשוב, וזהו טעמא דלוי. [ע"כ].

ונראה דהרשב"א פי' דברי הרמב"ם במה שכתב בהנאה זו הבאה לך בגללי היינו דכיון שבאה בגללו והוא הגורם לזה הוי כמו שנתן הוא וע"ז הקשה דאין זה כדין עבד כנעני, ולכן מפרש הרשב"א דלא הוי כלל כמו שנתן המקדש הכסף, אלא דנותן הכסף מקדש האשה להמקדש ודין השליחות לא צריך אלא לעיקר הקדושין שאין לו רשות לקדש אשה בעד אחרים, אבל מעשה קנין של הקדושין עושה הנותן בעצמו, וזה שהקשה הרשב"א עוד גבי מדין שניהם דאם נימא כדברי הרמב"ם דטעמא דקנין ע"כ הוא משום דהוי כמו שמי שנתנו עבורו הוא נתן הכסף. וא"כ גבי מדין שניהם בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דצריך לומר לפי"ז דמה שקבל המקדש הוי כמו שקבלה האשה ומה שנתן הנותן הוי כמו שנתן המקדש, וע"ז תמה הרשב"א דאיך אפשר שמה שקבל המקדש יהיה חשוב כאלו נתן דעכ"פ כיון שקבל א"א לחשבו נותן.

ולזה הוסיף הרשב"א עוד דאם נימא דמי שהוא גורם הנתינה נחשב כמו נותן א"כ נוכל לומר כאן כשאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דהאשה היא גורמת הנתינה, וא"כ הוי כמו שנתנה היא ואמר הוא דאינה מקודשת אלא באדם חשוב.

ובדעת הרמב"ם נוכל לומר דמה שכתב בהנאה זו הבאה לך בגללי אינו לומר דלכן נחשב כמו נותן, אלא דלעולם סגי בנתינת הנותן כמו דסובר הרשב"א, ומה שכתב בגללי הוא לומר דבשביל זה יוכל לקדשה בשביל שנתן הנותן בגללו שיוכל לקדשה, והרשב"א שלמד דברי הרמב"ם באופן זה שכתבנו הוא משום שמחולקים בעיקר דין עבד כנעני, דהרשב"א סובר דכיון דאחרים הם שנותנים את הכסף ולא מכח העבד א"כ הם שמוציאים אותו לחירות, ומזה אנו לומדים לקדושי אשה דאחר יכול לקדש אשה לחברו בכסף שלו אם חברו שלח אותו לקדשה. וא"כ אי אפשר שהמקדש בעצמו יקדשנה כיון שלא נתן כסף אם לא שקידש בשליחות הנותן, ולכן ע"כ למד הרשב"א בדברי הרמב"ם דבגללו הוא פירושו דהוי כמו שנתן הוא את הכסף, וע"ז הקשה דאין זה כדין עבד כנעני וכמו שכתבנו.

אבל הרמב"ם סובר דדין עבד כנעני הוא דכמו שהעבד יוצא לחירות בממון של אחרים כן אפשר לקדש אשה בממון של אחרים, ולכן שפיר כתב דהמקדש אומר הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי.

ולפי"ז נוכל לבאר החילוק בין דין קדושין לדין קנין דהנה בקדושין דף כ"ג אמר רבא בטעמא דמהני לר"מ כסף ע"י אחרים אף דסבר חוב הוא לעבד משום דכסף קבלת רבו גרמה לו. ושיטת הרמב"ם דלרבנן דסברי זכות הוא לעבד לא מהני בע"כ, ויש לבאר זה בשני אופנים א' דנימא דבעיקר סברת ר"מ דכסף קבלת רבו גרמה והיינו דכיון דנסתלק רשות רבו ממילא יוצא לחירות מודו נמי רבנן, אלא דסברי דעכ"פ אין רשות לאחרים ליתן כסף לשחרר את העבד דעכ"פ הוא דינו של העבד ולא של אחרים דאף שהרב יש לו רשות לשחררו בע"כ זהו בשטר, ומכבר בארתי דדין זכין לאדם שלא בפניו לא בכל גוונא צריך לבוא מדין שליחות אלא דבכה"ג ניחותא לבד סגי וכה"ג הוא גבי תורם משלו על של חברו להשיטות דבתרומה בעי שליחות, והיינו דלא צריך אלא רשותו של חברו שיחול תרומה שלו על כריו. ובזה בארתי דין גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ואכ"מ להאריך.

ובאופן זה צריך ביאור מנלן ללמוד מעבד כנעני לקדושין דיהיה חשוב כמו שהמקדש נתן כסף. וצריך לומר דגבי קדושין נמי סבר הגמ' דא"צ להיות דוקא כסף של המקדש דהא כתב הר"ן בנדרים דף ל' דאין האשה מקנית עצמה להבעל דכתיב כי יקח ולא כי תלקח אלא דמשוית נפשה לגביה כהפקר והאיש מכניס אותה לרשותו, וא"כ יש לומר דכסף הקדושין פועל רק זה שתסכים להתקדש לו ועיקר הקדושין הוא בזה שמקדשה לו, אלא דבלא נתינת כסף לא מהני דלא נגמר דעתה להתקדש ולעשות עצמה כהפקר לגבי הבעל שיוכל לקדשה לו, וא"כ קדושין נוכל שפיר לדמות לדין עבד כנעני כמו דהתם מהני כסף של אחרים שנתנו בשביל המקדש כיון דאין הכסף עיקר הקדושין, אבל גבי קנין דהכסף גורם עיקר הקנין שבשביל שנתן הקונה הכסף בשביל זה קנה המקח לא נוכל ללמוד מדין עבד כנעני. כיון דשם קבלת רבו גרמה ולא דמי לדין ערב דשם הוי כמו שקבל הכסף כיון דיכול להתחייב עבור זה, אבל בדין עבד כנעני לא נוכל לומר דהוי כמו שנתן הכסף וכמש"כ.

ולפי"מ שנתבאר דעת הרמב"ם נמצא דהוא לפי שיטתו בזה שהשמיט דין דע"כ לגבי ממון, דלשיטת הרשב"א דפירושא דדין ע"כ הוא שהנותן מקדש האשה להאחר, א"כ אין סברא לחלק ולומר דבממון לא נלמוד כן דבודאי בממון נמי שייך שהנותן יקנה השדה בעד האחר, אבל לשיטת הרמב"ם דפירושא דדין ע"כ הוא דכסף הנותן מהני להאחר שהוא יוכל לקדשה בכסף של הנותן, בזה שפיר כתבנו דיש לחלק מדין קדושין לדין ממון וכמו שבארנו.

ובאופן אחר יש לומר לפי מ"ש בהל' ד' דיש חילוק בין קדושין למכירה, דבקדושין הוא כסף קנין ובממון הוא כסף שיווי, ובאופן שנאמר דמה דלמד רבא דין קדושין מדין ע"כ אף דרבא בעצמו אמר בדף כ"ג דכסף קבלת רבו גרמה, דזהו משום דהתם אמר כן רבא אליבא דר"ע דסבר חוב הוא לעבד, אבל לרבנן דאמרו זכות הוא לעבד לא ס"ל דקבלת רבו מהני בע"כ משום דקבלת רבו מצד רבו אינו עושה אלא סילוק ולא הקנאה, ומה דמהני זה לר"מ הוא משום דר"מ יסבור המפקיר עבדו א"צ גט שחרור דר"מ הא סבר ביוצא ושן ועין דא"צ ג"ש, וא"כ שפיר יש לומר דסבר נמי הכי במפקיר עבדו אבל לדידן דקיי"ל דיוצא בשן ועין צריך ג"ש, וה"נ קיי"ל במפקיר עבדו דצריך ג"ש א"כ יש לומר דבאמת לא מהני קבלת רבו לבד, וצריך שיהיה דין על העבד שיוכל להשתחרר בכסף של אחרים, ומצאתי בפ"י שם שכתב כן ומזה שפיר נלמוד לדין קדושין אלא דמ"מ נוכל לומר דכיון דעכ"פ סגי בזה דקבלת רבו גרמה לסלק שעבוד הרב לגבי דין הממון, רק דצריך דין כסף שיהיה משוחרר שלא יצטרך שטר שחרור, וא"כ בזה מסתבר דדי בזה כסף קנין דכסף גומר בו שיהיה משוחרר גמור ולכן לא נוכל ללמוד מדין עבד כנעני אלא בכסף קנין דהוי דין כסף וגלי לן קרא דע"כ דסגי גם בכסף של אחרים, אבל במכירה דהוא כסף שיווי כמו שבארנו בהל' ד' דהוא מסברא דבשביל זה שהקונה נותן כסף שיווי של החפץ קונה החפץ. והוא משום שדמי המקח שנתן קונים לו בזה יש לומר דלא מהני כסף של אחרים, דאיברא דהמקנה יש לו עבור מה להקנות אבל הקונה אין לו במה לקנות.

ובזה יבואר לנו מה דקשה לשיטת הרמב"ם דהשמיט דין עבד כנעני גבי ממון דהא מה דקונין העדים בקנין סודר עבור הקונה הוא מדין ע"כ, וזהו מד' הגמ' שהעדים קונים, ומבואר בדברי הרמב"ם פ"ה ה"ח, אבל לפימש"כ דהחסרון במה דלא מהני המכירה הוא משום דהוי כסף שיווי, אבל בק"ס דודאי הוי רק כסף קנין דאינו שיווי כלל, בזה שפיר ילפינן מדין ע"כ דמהני ק"ס של העדים להקנות להקונה.

אכן בעיקר מילתא דפשיטא להר"ן והכ"מ דהרמב"ם השמיט דין דע"כ לענין ממון, וכתבו דהרמב"ם מפרש הא דאמר וכן לענין ממונא רק לענין ערב וזה דוחק, אבל באמת א"צ לזה דהנה גם לענין מתנה ע"מ להחזיר דאמרינן בגמ' דבכולהו קני לבר בקדושין, ומבואר דבמכר קנה השמיט זה הרמב"ם ולא הביא דמהני מעמ"ל במכר אלא דהביא זה בפ"ה וכתב דין זה יחד עם דין דמהני כלי של אחר מטעם ק"ס שזהו מדין עבד כנעני וז"ל בהל' ז' הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואע"פ שהקנה לו הכלי ע"מ להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה עכ"ל. והמ"מ שם כתב וז"ל ונראה שדעת הרב ז"ל ללומדה מן ההיא דפ"ק בקדושין דף ו' בכולהו קני לבר מאשה וכו' גבי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וה"ה לקנין ע"כ ומשמע מדבריו דמה דאמר רבא מקודם במכר לא קנה ואסיק רב אשי בכולהו קני זה איירי בקנין כסף, אלא דהרמב"ם למד מזה דגם לענין קנין סודר קנה, והוא תימה. דבעיקר דין מכר בקנין כסף השמיט זה הרמב"ם וכתב זה רק לענין ק"ס שלמד משם ע"כ נראה פשוט דסובר הרמב"ם דמימרא דרבא אף דאמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי. מ"מ אינו בדוקא על מנה דהא בתרומה לא שייך מנה ומשום דרבא סבר דבכולהו לא מהני בר מתרומה ואשמעינן דמעמ"ל ל"ש מתנה לא דייק בזה אבל באמת במכר א"א. אלא בקנין סודר דבזה אי חשיב מתנה מהני לקנות. אבל לענין קנין כסף לפי"מ שבארנו שיטת הרמב"ם דהוא כסף שיווי א"כ הך תנאה שמתנה עמו ע"מ להחזיר כבר מגרע משויו של הכסף ולא נחשב דמי המכר, ולכן ע"כ דמה דאמר רב אשי בכולהו קני זהו לענין ק"ס. וא"כ מבואר בפשיטות דסובר הרמב"ם דמה דאמר רבא וכן לענין ממונא גבי ע"כ נמי איירי לענין ק"ס, אלא דלענין דין ערב אין נ"מ וגם לענין קנין כסף מהני אבל לענין דין ע"כ אינו אלא לענין ק"ס וכמו שכבר בארנו החילוק בין דין ערב לדין ע"כ ומבואר מה שקבע הרמב"ם שני הדינים בהל' אחת לענין ק"ס משום דמפרש כן בגמ' דרק לענין ק"ס מהני ולא לענין כסף וכנ"ל.

ז[עריכה]

כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה אע"פ שאין לו עדים כלל, ואע"פ שאין השטר שוה כלום. בד"א במוכר שדה מפני רעתה אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר של מכר לידו, ואפי' היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים.

בגמ' איתא רב אשי אמר במתנה ביקש ליתן לו ולמה נתן לו משום מכר כדי ליפות כחו, ופירש"י דרב אשי מפרש דהוא כתב בשטר אחד שדי נתונה לך שדי מכורה לך, ולפי"ז לית ליה לר"א הא דמוכר שדהו מפני רעתה, וכתב המ"מ בדעת הרמב"ם דרב אשי אינו חולק אלא טעמא אמר דמפני רעתה. בדין הוא שיקנה שהרי אפי' במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא. ודברי המ"מ אינם מובנים דאטו בשביל שהיא רעה היה נותנה במתנה, אך כונתו שהיה מקנה לו בלשון מתנה דאז בודאי היה קונה בלא נתינת דמים, וכן מבואר בדברי הרשב"א בקדושין ובעליות הר"י בש"מ בב"ב דף נ"א, וכן מבואר בפי' רגמ"ה בב"ב דרב אשי קאי על מוכר שדהו מפני רעתה והגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ הביא כן מד' ר"ה גאון בס' המקח, והכ"מ כתב דרכים אחרים בפי' דברי ר"א לדעת הרמב"ם אבל מדברי הראשונים מוכח דדברי המ"מ נכונים.

אכן יש לעיין בזה דאם רב אשי קאי על מוכר שדהו מפני רעתה א"כ מיירי דאכתי לא נתן לו דמי המכירה א"כ לא נתחייב באחריות המכר, וא"כ איך אמרינן דכתב לו משום מכירה כדי ליפות כחו דזהו בשביל חיוב אחריות כדפירש"י אלא דיש לומר דכיון דבשטר כתב שהוא מתחייב באחריות דמי המכר מתחייב אף שעוד לא נתן לו הכסף, אבל זה תלוי במחלוקת הרמב"ם ורש"י דבהא דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו פי' רש"י בב"מ דף י"ג דאין כותבין אא"כ ראו המעות והובא דעת רש"י בדברי הר"ן בהלכות בכתובות בפ"ב גבי שטר אמנה. וכן בנמוק"י בב"מ שם אבל דעת הרמב"ם דאין צריך שיראו נתינת הכסף, וכמו שכתב שם בנמוק"י דבמסירת השטר נשתעבד, וא"כ רש"י לשיטתו א"א לו לפרש דקאי על מוכר שדהו מפני רעתה דכיון דאכתי לא נתן הכסף א"כ לא נתחייב בחיוב אחריות ואין כותבין שטר למוכר עד שיהא לוקח עמו איברא דשיטת הרמב"ם בפכ"ד מהל' מלוה דגבי שטר מכר כותבין אפי' בלא שטרי אקנייתא, אבל כתב שם המ"מ דדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א דגם שטר מכר אין כותבין וכן מבואר בחו"מ סי' רל"ח. וא"כ לרש"י לשיטתו א"א לאוקמי דרב אשי קאי על מוכר שדהו מפני רעתה, ואין לומר דהכא מיירי בכת"י בלא עדים דא"כ ממ"נ אם כתוב בשטר שקבל הכסף והוא מקום שנותנין הכסף תחלה יקנה גם הקרקע, ואם מודה שלא נתן הכסף או אם הוא מקום שכותבין השטר תחלה לפי"מ שכ' הב"י בשם הרשב"א דצריך לברר שנתן הכסף א"כ גם באחריות אינו מחוייב, וכשיתן הכסף בעדים אז ממילא חייב באחריות כמבואר בחו"מ סי' קט"ז דחייב אפי' בלקח בסתם, ולכן ע"כ דלרב אשי מיירי שקנו מידו על האחריות, כיון דהוא מתנה אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר מפרש כד' הראשונים וכנ"ל.

ובהאי ענינא כתב הבעה"ע וז"ל ובשטר אמר שמואל ל"ש אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. ירושלמי בשטר ע"מ שלא ליתן הכסף אבל ע"מ ליתן הכסף לא קנה עד שיתן הכסף, ש"מ דמים זה הכסף עכ"ל, וכבר תמה המבאר שם ע"ז שכתב ש"מ דמים זה הכסף, דמה חידוש יש כאן, ונראה דבעל העיטור סובר דמלוה לא קנה במכר כשיטת רוב הפוסקים וסובר דמה דאמר שמואל דבשטר לא קנה עד שיתן דמים אינו משום גדר תנאי דאינו מקנה לו עד שיתן לו הדמים אלא דהשטר אינו קונה כלל דבמכירה דאיכא כסף רק כסף הוא הקונה, ולכן כשכתב לו השטר קודם שיתן הכסף אפי' שילם לו אח"כ דמי הקרקע במלוה אינו קונה דמה דלא הוי כסף לקנין לא מהני, וזהו שהביא ראיה מהירושלמי דהוזכר כסף ולא דמים דש"מ דגם מה דאמר שמואל דמים זהו כסף דמהני לקנין, והוא באמת חידוש גדול, ועמש"כ התוס' קדושין דף כ"ז ע"ב ד"ה במה.

טו[עריכה]

היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש. המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו. וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מיד בחזקה שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיה שלו.

השגת הראב"ד, היתה הקרקע צחיח וכו' א"א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קנה אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ"ל, יכול לחזור בו וכו', א"א כל זה הולך על הדרך שכתב עכ"ל.

המ"מ כתב בביאור דעת הרמב"ם דכשהבעלים נהנין דרך הנאת הקרקע או משתמשים דרך שימוש הוי כמו נעל שזהו ג"כ מטעם שעושה כדרך בעלים, וכמו שכתב הרמב"ם גבי נעל שהרי נשתמש בה שימוש המועיל. ונמצא לפי"ז דמה דסובר דאכילת פירות מהני לקנות בנכסי חברו אין הכוונה עיקר ההנאה מה שנהנה מהשדה אלא מה שנשתמש בה שימוש המועיל כדרך שהבעלים עושים.

ונראה ליישב בזה דברי הרמב"ם שסותרין זא"ז דכאן כתב המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה וכו' הרי זה קנה שהרי החזיק וכו' ובפ"ב מה' זכיה ומתנה הל' ג' כתב יש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין ואם החזיק באחד מהן או בנכסי הפקר קנה כיצד וכו' הצר צורה וכו' הנר את השדה בנכסי הגר קנה, ומוכח דהלוקח לא קנה, וזה הקשה שם הכ"מ וכתב שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו השיב ע"ז דמה שכתב שם הרמב"ם יש דברים וכו' לא קאי על קנין חזקה שהחזיק הלוקח בפני המוכר. אלא על חזקת ג' שנים שזוכה הלוקח בחזקה בלא שטר, והאריך שם בביאור הדברים ואם כי הדבר נפתח בגדולים בכ"ז האמת יורה דרכו שאין כוונת הרמב"ם כן, דלשון שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין לא משמע כלל דהוא בדין טענת חזקה אלא בקנין חזקה, ועוד דדבריו לפני זה קאי בדין קנין חזקה שכתב נכסי גר וכו' כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כמו שבארנו בה' מכירה קנה חוץ מאכילת הפירות כיצד הלוקח קרקע מחברו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה כמו שבארנו. אבל בנכסי הפקר וכו', ובודאי כונתו בזה בקנין חזקה וכמו שהבין כן גם הראב"ד שם, וא"כ ודאי דבריו בהל' ג' ג"כ על קנין חזקה, ועוד דבאמת הוא גמ' מפורשת לשיטת הרמב"ם דניר לא הוי קנין חזקה דבב"ב דף נ"ז והרי ניר דבנכסי חבירו לא קנה בנכסי הגר קנה והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה, בנכסי הגר לא קנה, ולשיטת הרמב"ם דמפרש לגבי אכילת פירות דמה דאמר בנכסי חברו קנה זה קאי על קנין חזקה שמטעם זה פסק כאן דבאכילת פירות קונה מכירה א"כ ודאי דגם מה דאמר והרי ניר דבנכסי חברו לא קנה קאי ג"ז על קנין חזקה, אמנם שהלח"מ כאן הרגיש בדברי הגמ' ונתיישב אצלו בדוחק, אבל לדעתי אין מקום לדחוק בזה.

ולכן הנראה לי בביאור דעת הרמב"ם לפי"מ שביאר לנו המ"מ דדין אכילת פירות דקונה אינו עיקר ההנאה של אכילת הפירות אלא מה שנשתמש בה כדרך שהבעלים עושים לכן אינו קונה באכילת איזה פירות, אלא באכילת פירותיה של השדה כדרך הבעלים, וכן הוא בזריעה שזרע את השדה לא במה שזרע מעט גרעינים, וכן בניר שנר את השדה כולה או רובה כדרך בעלים, וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, ולמה כתב ונכנס בה הלוקח ודאי אינו יכול לזרוע אם לא שנכנס בה, וע"כ דכונתו דנכנס בה בדרך בעלות וזרע את כל השדה או נרה, וכן אסף את פירות האילן היינו כל פירות האילן ולא שקטף איזה פירות ורק באסף המוכר ונתן ללוקח כתב סל של פירות, וזהו משום דהנאת הפירות אינו הקנין אלא מעשה הבעלות, אבל בנכסי הגר הא קיי"ל דרפק בה פורתא הוי חזקה, ולכן מה שכתב שם הנר את השדה ולא הזכיר שנכנס בה והיינו שלא נכנס בה בדרך בעלים אלא נר קצת כמו רפק בה פורתא ובזה הוא החילוק בין נכסי הגר ובין נכסי חברו.

ובזה נראה לבאר עיקר החילוק שבין נכסי הגר לנכסי חברו דבנכסי הגר ניר קנה ובנכסי חברו לא קנה, ואכילת פירות בנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה, וטעמא בעי דאינו גזה"כ, ולפי"מ שבארנו נראה דהחילוק הוא בזה דאכילת פירות דהקנין הוא משום בעלות לא שייך אלא בנכסי חברו; אבל בנכסי הגר דגם אם הוא אינו רוצה לקנות את השדה יש לו רשות לאכול פירותיה א"כ אין אכילת פירות הוכחה על מעשה בעלות, ומה דניר הוי קנין חזקה בנכסי הגר אינו משום מעשה בעלות אלא דהוי מגדר נעל גדר ופרץ דהוי תיקון השדה, ומה דבנכסי חברו לא קנה בניר היינו משום דהשדה עומדת לחרישה והבעלים בודאי יחרשו ויזרעו אותה, ולכן רפק בה פורתא אינו תועלת הניכר לשדה ודוקא בנכסי הפקר דאפשר שלא יחרשו ויזרעו אותה, ולכן אם בא אחד וחרש קצת וניכר שדעתו לזרוע אותה מקצת הוי חרישה זאת תיקון לשדה, והוי כמו נעל גדר ופרץ. ובזה מבואר כדעת הרמב"ם דאם חרש כל השדה גם בנכסי חברו קנה דאין מקום לחלק מנכסי הגר לנכסי חברו.

טז[עריכה]

היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש. המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו. וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח קנה לוקח מיד בחזקה שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיה שלו.

השגת הראב"ד, היתה הקרקע צחיח וכו' א"א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קנה אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ"ל, יכול לחזור בו וכו', א"א כל זה הולך על הדרך שכתב עכ"ל.

המ"מ כתב בביאור דעת הרמב"ם דכשהבעלים נהנין דרך הנאת הקרקע או משתמשים דרך שימוש הוי כמו נעל שזהו ג"כ מטעם שעושה כדרך בעלים, וכמו שכתב הרמב"ם גבי נעל שהרי נשתמש בה שימוש המועיל. ונמצא לפי"ז דמה דסובר דאכילת פירות מהני לקנות בנכסי חברו אין הכוונה עיקר ההנאה מה שנהנה מהשדה אלא מה שנשתמש בה שימוש המועיל כדרך שהבעלים עושים.

ונראה ליישב בזה דברי הרמב"ם שסותרין זא"ז דכאן כתב המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה וכו' הרי זה קנה שהרי החזיק וכו' ובפ"ב מה' זכיה ומתנה הל' ג' כתב יש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין ואם החזיק באחד מהן או בנכסי הפקר קנה כיצד וכו' הצר צורה וכו' הנר את השדה בנכסי הגר קנה, ומוכח דהלוקח לא קנה, וזה הקשה שם הכ"מ וכתב שהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו השיב ע"ז דמה שכתב שם הרמב"ם יש דברים וכו' לא קאי על קנין חזקה שהחזיק הלוקח בפני המוכר. אלא על חזקת ג' שנים שזוכה הלוקח בחזקה בלא שטר, והאריך שם בביאור הדברים ואם כי הדבר נפתח בגדולים בכ"ז האמת יורה דרכו שאין כוונת הרמב"ם כן, דלשון שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין לא משמע כלל דהוא בדין טענת חזקה אלא בקנין חזקה, ועוד דדבריו לפני זה קאי בדין קנין חזקה שכתב נכסי גר וכו' כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כמו שבארנו בה' מכירה קנה חוץ מאכילת הפירות כיצד הלוקח קרקע מחברו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה כמו שבארנו. אבל בנכסי הפקר וכו', ובודאי כונתו בזה בקנין חזקה וכמו שהבין כן גם הראב"ד שם, וא"כ ודאי דבריו בהל' ג' ג"כ על קנין חזקה, ועוד דבאמת הוא גמ' מפורשת לשיטת הרמב"ם דניר לא הוי קנין חזקה דבב"ב דף נ"ז והרי ניר דבנכסי חבירו לא קנה בנכסי הגר קנה והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה, בנכסי הגר לא קנה, ולשיטת הרמב"ם דמפרש לגבי אכילת פירות דמה דאמר בנכסי חברו קנה זה קאי על קנין חזקה שמטעם זה פסק כאן דבאכילת פירות קונה מכירה א"כ ודאי דגם מה דאמר והרי ניר דבנכסי חברו לא קנה קאי ג"ז על קנין חזקה, אמנם שהלח"מ כאן הרגיש בדברי הגמ' ונתיישב אצלו בדוחק, אבל לדעתי אין מקום לדחוק בזה.

ולכן הנראה לי בביאור דעת הרמב"ם לפי"מ שביאר לנו המ"מ דדין אכילת פירות דקונה אינו עיקר ההנאה של אכילת הפירות אלא מה שנשתמש בה כדרך שהבעלים עושים לכן אינו קונה באכילת איזה פירות, אלא באכילת פירותיה של השדה כדרך הבעלים, וכן הוא בזריעה שזרע את השדה לא במה שזרע מעט גרעינים, וכן בניר שנר את השדה כולה או רובה כדרך בעלים, וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, ולמה כתב ונכנס בה הלוקח ודאי אינו יכול לזרוע אם לא שנכנס בה, וע"כ דכונתו דנכנס בה בדרך בעלות וזרע את כל השדה או נרה, וכן אסף את פירות האילן היינו כל פירות האילן ולא שקטף איזה פירות ורק באסף המוכר ונתן ללוקח כתב סל של פירות, וזהו משום דהנאת הפירות אינו הקנין אלא מעשה הבעלות, אבל בנכסי הגר הא קיי"ל דרפק בה פורתא הוי חזקה, ולכן מה שכתב שם הנר את השדה ולא הזכיר שנכנס בה והיינו שלא נכנס בה בדרך בעלים אלא נר קצת כמו רפק בה פורתא ובזה הוא החילוק בין נכסי הגר ובין נכסי חברו.

ובזה נראה לבאר עיקר החילוק שבין נכסי הגר לנכסי חברו דבנכסי הגר ניר קנה ובנכסי חברו לא קנה, ואכילת פירות בנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה, וטעמא בעי דאינו גזה"כ, ולפי"מ שבארנו נראה דהחילוק הוא בזה דאכילת פירות דהקנין הוא משום בעלות לא שייך אלא בנכסי חברו; אבל בנכסי הגר דגם אם הוא אינו רוצה לקנות את השדה יש לו רשות לאכול פירותיה א"כ אין אכילת פירות הוכחה על מעשה בעלות, ומה דניר הוי קנין חזקה בנכסי הגר אינו משום מעשה בעלות אלא דהוי מגדר נעל גדר ופרץ דהוי תיקון השדה, ומה דבנכסי חברו לא קנה בניר היינו משום דהשדה עומדת לחרישה והבעלים בודאי יחרשו ויזרעו אותה, ולכן רפק בה פורתא אינו תועלת הניכר לשדה ודוקא בנכסי הפקר דאפשר שלא יחרשו ויזרעו אותה, ולכן אם בא אחד וחרש קצת וניכר שדעתו לזרוע אותה מקצת הוי חרישה זאת תיקון לשדה, והוי כמו נעל גדר ופרץ. ובזה מבואר כדעת הרמב"ם דאם חרש כל השדה גם בנכסי חברו קנה דאין מקום לחלק מנכסי הגר לנכסי חברו.

יז[עריכה]

כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה או בכסף או בשטר או בחזקה. ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר הרי זה כמטלטלין לקנין ויש להן אונאה.

בפ"ה מה' טוען כתב הרמב"ם טענו ענבים העומדים ליבצר ותבואה יבשה העומדת להקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן ה"ז נשבע עליהן כשאר המטלטלין והוא שאינן צריכין לקרקע שכל העומד להבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה, אבל אם היו צריכים לקרקע הרי הם כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליה אלא היסת עכ"ל. והך דינא הוא מחלוקת ר"מ וחכמים בשבועות דמ"ג וחכמים סברי דהוא כקרקע והשיג ע"ז הראב"ד וכ' המחבר פוסק כר"מ והרב פוסק כחכמים ואולי מפני שאמרו בכתובות סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו' וכתב המ"מ דפסק הרמב"ם כר"מ מהא דכתובות או דסובר דמחלוקת ר"מ וחכמים הוא בצריכים לקרקע, אבל באין צריכין לקרקע כלל אפי' חכמים מודו ופסק כחכמים. וכן כתב בפ"א מה' מכירה. אבל בה' שכירות לא חלק בין צריכין לאין צריכין. ושם נראה מלשונו דאפי' אין צריכין הם כקרקע לענין שומרים. שכך כתב שם אפי' ענבים העומדים להבצר הרי הם כקרקע לענין שומרים. נראה שהוא מחלק בין שומרים לדין אחר עכ"ל. והמ"מ כאן כתב ג"כ כדבריו שם לחלק בין צריכין לקרקע לאין צריכין. וכתב עוד וא"נ דשבועה שאני ותמה המל"מ דאיך אפשר דבשבועה אינו מחלק הא להדיא מחלק בפ"ה מה' טוען. וכן הקשה הלח"מ בפ"ה מה' טוען ודחק בזה.

והכ"מ כאן כתב ג"כ כדברי המ"מ לחלק בין צריכין לקרקע לאין צריכין. אח"כ כתב ג"כ דלענין שומרים אינו מחלק ודעתו כדעת הר"י הלוי ז"ל שהביא הטור בסי' צ"ה דהיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הו"ל כקרקע דהא לאו למיתלשינהו מסרינהו ניהליה.

והנה מה דמפרשים המ"מ והכ"מ בדברי הרמב"ם דכונתו לחלק בעומדים ליבצר גופא בין צריכין לקרקע לאינם צריכים. כתב כן הר"ן בהלכות בשבועות פ' שבועת הדיינים. אבל אני תמה דהא כאן מבואר להיפוך שכתב ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר. ומוכח דענבים העומדות ליבצר. תמיד אין צריכין לקרקע. והר"ן בעצמו הקשה ע"ז מהא דאמרינן בגיטין דף ל"ט ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימן מכחש כחשן ומוכח דמיירי באין צריכין לקרקע. וכתב דה"ק דאי קיימא טפי טובא מכחש כחשן. שלא ישהם שם זמן מרובה. אבל קשה דכיון דעכשיו צריכים לקרקע מה מהני מה דאח"כ יתלשם כשיגיע זמנם ובעיקר פירושא דמתני' דשבועות בפלוגתא דר"מ וחכמים מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שם וז"ל מחלוקת חכמים ור"מ הוא בענבים העומדים ליבצר והלכה כחכמים. אבל כשימסרם לו בתורת שמירה. ולענין מקח וממכר ודיני האונאה והודאה במקצת כשהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין שכל העומד ליבצר כבצור דמי. ומבואר להדיא כדברי הר"י מיגש ולפי"ז פשוט דאין כונת הרמב"ם בפ"ה דטוען לומר דבעומדים ליבצר איכא תרי גווני וכדמוכח מלשונו כאן. ולכן ברור בעיני דבדברי המ"מ כאן יש ט"ס. ומה שכתב דשבועה שאני צ"ל דשומרים שאני, והיינו דליכא תרי גווני בעומדים ליבצר ורק דבשבועות דמיירי לענין שומרים הוי כקרקע בכל גווני וכמו שכתב בה' טוען וכנ"ל.

אח"כ ראיתי שכבר עמד ע"ז הש"ך בסי' צ"ה שלא ראו דברי הפיהמ"ש דמבואר להדיא כדברי הר"י מיגש. אכן הש"ך לא עמד שם על כונת דבריהם של הר"י מיגש והרמב"ם בפיהמ"ש. דהוא מפרש דסוברים דרק לענין חיוב שומרים אמרינן דהוו כקרקע אפי' עומדין ליתלש ומפרש לשיטתם מתני' דעשרה גפנים טעונות מסרתי לך דהוא בדין שומרים ולזה הקשה דל"ל למתני במודה במקצת. אבל באמת אין כונתם כלל לזה אלא דכי מסרם בתורת שמירה אז אפי' עכשיו הד"ת רק בכפירה והודאה ולא נאבדו כלל וכמש"כ הרשב"א דמיירי שבצרן דלא הוי הילך ומ"מ פטור לשיטת הרמב"ם דדמי קרקע הוא כקרקע ומש"כ הרמב"ם דלענין כפירה והודאה הם כמטלטלין זהו אם לא מסרם בתורת שמירה, וכמש"כ הר"י מיגש וז"ל אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים כשהם מחוברים למתלשינהו לנפשיה וכו' ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מידי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן עכ"ל. וכן הוא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש שהבאנו שכתב ולענין מו"מ וכו' כשיהיה עיקר התביעה שלא בתורת שמירה.

וראיתי להקצוה"ח שהלך ג"כ בדרך הש"ך וכתב טעם למה בחיובי שמירה הוא כקרקע משום דחסר קנין שמירה וכבר נתבאר דאינו דוקא בחיובי שמירה. אולם בזה יועילו דבריו ליישב קושיית הש"ך דלמה תנן דוקא במודה במקצת ולא בחיוב שבועה דשומרים. אבל לפי דבריו מיושב דכיון דליכא קנין חיוב שמירה לשיטת הרמב"ם דאינו מתחייב אלא בקנין א"כ אין הטעם משום דאין נשבעין על הקרקעות ומשו"ה תנן גבי מוב"מ.

והנה עוד הקשו הלח"מ והש"ך מהא דגיטין דף ל"ח דבעי למימר דהמקדיש עבדו אי מועלין בשערו ואוקימנא בשערו העומד לגזוז דתליא בפלוגתא דר"מ וחכמים ולדעת הרמב"ם והר"י מיגש לא דמי כלל דחכמים לא פליגי אלא בשומרים, עוד הקשה הלח"מ דהרמב"ם בהלכות מעילה פ"ה כתב דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו משום דכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח וטעם זה אמר שם בגמ' אליבא דר"מ ועיין מה שכתבו בזה הלח"מ והתומים דבהו"א נמי סבר טעמא דאשבוחי משבח ע"ש בדבריהם ולדעתי הם דחוקים.

ולכאורה היה נראה דמהג"מ דגיטין לא קשה כלל דהר"י מיגש הא כתב להדיא דלגבי שאר דברים הוי כמטלטלין כיון דאדעתא למשקל זבינינהו ניהליה, א"כ אפשר דמה דאמרו דדוקא גבי שומרים הוי כקרקע משום דלאו למתלשינהו מסרינהו אין הכונה דוקא משום דמסר לו שיהיו מחוברים, אלא לאפוקי מדיני קנין אונאה ושבועה דמיירי במכירה שמכר לו אדעתא למשקל וא"כ במעילה דמעל כמו שהוא מחובר שפיר הוי כקרקע, אכן ממה שכתב הרמב"ם בהלכות מעילה טעמא דאשבוחי משבח דאמר בגמ' אליבא דר"מ מוכח דסובר דבלאו האי טעמא הי' דינו כמטלטלין ודוקא גבי שומרין הוי כקרקע, ונראה דטעמו הוא ממה שכתבו בתוס' שהוכיח הר"ח לפסוק כר"מ מהא דקיי"ל כר"ש בפ' הכונס דאם אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואף שכתב הש"ך לחלק משום דהכא תלשה הבהמה אבל באמת כתב הרשב"א בשבועות דהכא בפלוגתא דר"מ ורבנן מיירי נמי בתלשם השומר דאי לא"ה הוי הילך ומ"מ סברי רבנן דהוא כקרקע וזהו לשיטת הרמב"ם דדמי קרקע הם כקרקע, איברא דהרשב"א בעצמו אינו סובר כן ומעמיד מתני' בתלש חמש ונשארו חמש, אבל עכ"פ לשיטת הרמב"ם כתב דמיירי בתלשם ומטעם דמי קרקע, ומוכח דמה דהוי כמטלטלין בהכונס אינו משום שתלשה ומה שכתב הש"ך דלענין שומא אגב ארעא שאני אינו מוכרח, עכ"פ הר"ח שהוכיח מהא דאכלה פירות גמורים לפסוק כר"מ ע"כ אינו מחלק, וא"כ נוכל שפיר לומר דגם הרמב"ם אינו מחלק ורק דאינו רוצה לפסוק כר"מ ומחלק כחילוקו של הר"י מיגש בין שומרים למילי אחריני, ולכן סובר באמת דדוקא גבי שומרים דלהדיא מסרינהו שיהיו מחוברים. ולכן גבי מעילה היה מן הדין שיהיה כמטלטלין אי לאו טעמא דאשבוחי משבח, ולכן סובר הרמב"ם דאף דהגמ' בגיטין בעי למימר דהמקדש עבדו תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים, ומוכח דאינו מחלק בין שומרים לשאר דברים, אבל כיון דמוכח מהא דכתובות דאמרינן כל העומד לגדור כגדור דמי, וכן קיי"ל כר"ש דאכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, ולכן ע"כ אנו צריכין לחלק בין שומרים לשאר דברים כחילוקו של הר"י מיגש. וזה שפיר כתב הש"ך להוכיח מסוגיא דהכונס גופא דאין הלכה כאן כר"מ משום דאמר שם דן רב כר"מ ופסק הלכתא כר"ש ואי גם בזה הלכה כר"מ א"כ למה לא הזכיר כאן נמי ר"מ וע"כ דבהך פלוגתא אין הלכה כר"מ והיא ראיה נכונה, וא"כ ע"כ מוכח מכאן שיטתו של הר"י מיגש והרמב"ם לחלק בין שומרים לשאר דברים. ולכן אף דבגיטין הוי סובר בסוגיא דאין חילוק ואמר הך סברא דאשבוחי משבח רק לר"מ, אבל לפי"מ דמוכח מהכונס ומכתובות דצריך לחלק בין שומרים לשאר דברים ע"כ גם להלכה לחכמים צריך לתירוצא דאשבוחי משבח ולכן כתב כן הרמב"ם גבי מעילה. אח"כ מצאתי בת' הרי"ף החדשות סי' ח' שכתב ג"כ לחלק כד' הר"י מיגש והרמב"ם ומדבריו מוכח דדוקא על דעת לתלוש הוי כמטלטלין ולפי"ז מיושב הא דגיטין כנ"ל, אבל לדעת הרמב"ם צ"ל כצ"ל.

ומה שכתב המ"מ דדין החזקה נתברר בפרק המוכר את הספינה על מתני' דהלוקח פשתן מחובר מחבירו ותלש כל שהוא קנה ותמה עליו הכ"מ דזהו ע"פ פי' רשב"ם שם אבל הרמב"ם כתב שם דהוי כאינו צריך לקרקע עמש"כ בפ"ג הל' י"ח.


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.