כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "{{ניווט כללי עליון}} {{חלקי}} ==סדר מצורע== '''יבאר שכמו שרפואת הגוף מתחלקת לשתים, האחת שמירת...")
 
אין תקציר עריכה
שורה 8: שורה 8:
(ויקרא רבה טו, ד): <big>'''אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יט#כט|משלי יט, כט]]}}. <big>'''מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לב#י|תהלים לב, י]]}} עכל"ה.
(ויקרא רבה טו, ד): <big>'''אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יט#כט|משלי יט, כט]]}}. <big>'''מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/לב#י|תהלים לב, י]]}} עכל"ה.


'''מהיות''' הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי
'''מהיות''' הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כג#כה|שמות כג, כה]]}}. ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו {{ממ|[[תנ"ך/דניאל/א#ה|דניאל א, ה]]}}. שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#כו|שמות טו, כו]]}}. אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול


{{מרכז|<big>'''.'''</big>}}
{{מרכז|<big>'''.'''</big>}}


{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}

גרסה מ־02:00, 16 בספטמבר 2020

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

כלי חמדה (לניאדו) TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png נח

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


סדר מצורע

יבאר שכמו שרפואת הגוף מתחלקת לשתים, האחת שמירת הבריאות והשנית אחר שחלה להחזיר עטרת הבריאות ליושנה, ככה השתדל השי"ת ויתעלה בתורה בבריאות הנפש להדיח כל חטא מעליה, ואם חטא ושב ורפא לו, ואל זה כיוונה בכללות מצותיה מתוק לנפש ומרפא לעצם עצמותו, ובפרט בענין רפואת הצרעת מהמצורע תלאה בתשובה, ואל זה היה המכוון בלקיחת עץ ארז ושני תולעת ואזוב על מים חיים בכלי חרש.

(ויקרא רבה טו, ד): אדם כי יהיה בעור בשרו. הה"ד נכונו ללצים שפטים (משלי יט, כט). מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורחת, שכשוחקת עליו ומכהו, ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטרין של מלך, כיון דחמת מגלבין תמן דחלת, אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כן כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ חסד יסובבנו (תהלים לב, י) עכל"ה.

מהיות הרפואה הטבעית מתחלקת לשני ענינים, האחד בהנהגת האדם על הסדר הנכון ממאכלו וממשתהו דבר יום ביומו בשיעור מוגבל ונאות לא תמשך לו חולי, על דרך מה שאמרו חז"ל בפת שחרית וקיתון של מים שמונע חולאים כמנין מחל"ה, כמו שאמר ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וכו' (שמות כג, כה). ועל זה פירשו המפרשים וימן להם המלך דבר יום ביומו (דניאל א, ה). שהזמין להם לכל יום ויום המאכל הנאות לו לאותו היום, וז"ש דבר יום ביומו. או אפשר אומרו שהיה נותן להם כשיעור מוגבל ליום ביומו שלא יותירו ממנו עד בוקר, וכענין דבר יום ביומו האמור במן, כדי שלא יאכלו אכילה גסה וביותר מדי ספוקם כי יחליאם, וכל זה לשמירת הבריאות. וענין השני ברפואה אחר שפשע האדם באכילתו עד שהביא חלאים משונים על עצמו, הרופא בחכמתו ישתדל בתרופותיו להחזיר עטרת הבריאות ליושנה. ככה על הדרך הזה בצלמו ודמותו השתדלה התורה האלהית בכל חוקותיה ומצותיה בכלל להדיח מעל הנפש כל מין חטא ואשמה אשר הם חולאי הנפש, וממילא יתרחק מן הגוף כל מין גרמא בנזיקין, וז"ש הפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו). אמר אני ה׳ רופאך כמו הרופא המסדר הנהגת החיים והבריאות לבלתי יחלה האדם, באלה הדברים שסדרתי לך והמצות כי הם הם הנהגת קיום הבריאות האמתי, ז"ש אם שמוע תשמע וכו' והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, ע"י הנהגה זו של מצותי וחוקותי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי בהנהגות אלו של חוקותי ומצותי ותורותי אני ה' רופאך ומדיח מעליך הרעה, והנה מזה הסוג היו המצות המצויות בטהרת המצורע, הלא הוא בקחת עץ ארז ואזוב ושני תולעת כמו שדרשו חז"ל, כיון שנמשך לו הצרעת מצד גסות הרוח שהגביה עצמו כארז, תקנתו שישפיל עצמו והוא שפל, וכן בראותו כי אנוש רמה ובן אדם תולעה לא תזוח דעתו עליו, זהו שרמז בתולעת שני לע"ד. או אפשר שרמוז לו בתולעת שמגובה אפו היה מדבר כל אשר יחפוץ, ואין כחו אלא בפיו כתולעת אשר אין כחו אלא בפיו, והנה המצוות האלו ירפאו המצורע אחרי חוליו, והחכם לב בראותו הדינים האלה יבין שרפואת הצרעת הוא השפלות, והוא הסם התרופיי בחולי הזה, ולעומת זה שיתנהג בכל יום על פי מדותיו בענוה ושפל ברך, באופן שלא יחלה בצרעת המחוייבת מגסות הרוח, על דרך ההנהגה טבעית ישרה ונכונה לבלתי החלי הגוף, ככה ישתדל בתרופות הנפשיות המונעות חולאי הנפש וחולאי הגוף, ועל זה נ"ל אל תבואני רגל גאוה וכו'. שתיבת רגל קשה להולמה, ואפשר לפרשה כמו רגל המלאכה דהיינו הגאוה או התחלתה אל תבואני, אבל הנכון הוא שהגאה גאותו תשפילנו, ולכן אמר אל תבואני רגל גאוה, רוצה לומר שגאוה הגורמת השפלה, ולהיות נרמס רגל, וכן ויד רשעים אל תנידני ר"ל כי יד ליד לא ינקה רע הוא הגאה כי הוא נידון בכמה מקומות של גיהנם. כעין רשעים רבים ברשעויות מתחלפות, לפי שכולהו איתנהו ביה, והיינו יד רשעים אל תנידני. והנה נתבאר היות ענין גסות הרוח מחייב הצרעת מדה כנגד מדה, כמו שחשב בעצמו אני ואפסי עוד אנוש כערכי אין עוד מלבדי ככה בדד ישב, וחז"ל פירשו טעם בדד לפי שהיה נרגן מפריד אלוף ומטיל קטטה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ואין עוד מלבדו, וזה מתבאר ממעשה נעמן כמו שנתבאר בסדר הקודם שהצרעת נמשך לו מצד היות גדול לפני אדוניו, כלומר נוהג שררה וגדולה לפני אדוניו, ולזה כאשר הלך גחזי משרת אלישע ועבר על דעת רבו אלישע, ויהי מורה וסורר דברו בקחתו מידו כסף וחליפות, לעומת זה קללו קללה נמרצת באומרו וצרעת נעמן תדבק בך כו'. כי ראוי לדעת למה קללו בזאת ולא קללה זולתה, אבל הענין הוא במ"ש שצרעת נעמן נתחייב לו מצד גובה לבו והיותו גדול

.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף