אבן יקרה/א/כב: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 16: שורה 16:


'''וא"כ''' לא מיביעא דלשיטת המג"א הי' מקום בנ"ד להתיר אף באכילה אלא אפילו לדעת שאר האחרונים המחמירין באכילה יש להתיר כאן דהרי בכגון זה אין כאן איסור אפילו מדרבנן כנ"ל. אך בנ"ד אין צורך לתקוע עצמו לדבר הלכה זו שלפי המבואר בשאלה התבואה מצד עצמה אינה ראוי' למאכל אדם. ולענין הנאה די במה שכתבתי וכן נראה לי להלכה:
'''וא"כ''' לא מיביעא דלשיטת המג"א הי' מקום בנ"ד להתיר אף באכילה אלא אפילו לדעת שאר האחרונים המחמירין באכילה יש להתיר כאן דהרי בכגון זה אין כאן איסור אפילו מדרבנן כנ"ל. אך בנ"ד אין צורך לתקוע עצמו לדבר הלכה זו שלפי המבואר בשאלה התבואה מצד עצמה אינה ראוי' למאכל אדם. ולענין הנאה די במה שכתבתי וכן נראה לי להלכה:
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

גרסה מ־09:56, 24 בנובמבר 2022

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבן יקרה TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png כב

סימן כ"ב
שכח למכור את חמצו הנשלח ברכבת הובלה שיש בה אחריות

נשאלתי באחד שנתן בחדש ניסן תבואה חמוצה על הבאהן ומסיבת טירדות והרפתקאות שונות דעדו עליו שכח למוכרה קודם הפסח כדינה. והתבואה הלכה במשך ימי הפסח לברעהלויא למאכל בהמות מה דינה לאחר הפסח.

תשובה

לכאורה הדבר פשוט שהתבואה אסורה לאחר הפסח ולא מהני מה שהבאהן מקבלת אחריות הסחורות הנשלחות על ידי' דהא אנן פסקינן בש"ע כדעת הרא"ש וסיעתו דאף באחריות החמץ על הנפקד עובר עליו אף המפקיד עיין סוף סימן ת"מ. אולם לאשר הי' מקום הפסד עצום אמרתי לבקש דרך היתר:

ואמינא בזה דהרי הקשו על שיטת הרא"ש הנ"ל דהמפקיד עובר מהמכילתא דאיתא התם בפירוש יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שאינו ברשותו ואינו עובר עליו. ותירץ הרא"ש בעצמו דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו של מפקיד קרינן לי'. ולכאורה יש להקשות מזה ע"ד מהרי"ט ז"ל בראשונות סימן ס"ה דחצר הנפקד קונה להנפקד האיך יפרנס דברי הרא"ש וסיעתו אשר אנחנו עסוקין בם שכתב בפירוש דכיון שהשאיל מקומו לשמירת ממונו של מפקיד ביתו דמפקיד קרינן לי' ועובר עליו מן התורה הרי דנקרא ביתו של מפקיד מדאורייתא. ועיין עוד בתוס' ערכין דף ל' ד"ה לא ידענא דחצר השאול קונה להשואל (שוב ראיתי בנתיה"מ בפתיחה לסימן ר' שהעיר מדברי התוס' אלו נגד דעתו של מהרי"ט עיי"ש). ועל כרחנו צריכין אנו לומר כחילוקו של מהרי"ט שם דיש חילוק בין יחד לו מקום דאז הוי רשות המפקיד ללא יחד לו מקום דהוי רשות נפקד א"כ אף אנו נאמר דהא דהרא"ש מיירי ביחד לו מקום ואין להנפקד רשות לשנותו למקום אחר אבל בלא יחד לו מקום שפיר קרוי ביתו דהנפקד. א"כ בנ"ד כשנתנו על הבאהן הרי אין פקיד הבאהן מיחד לו מקום שהרי הוא צריך לשלחו למקומו ורשות בידו להניחו באמצע הדרך באיזה אוצר אחר כידוע וא"כ שוב לכל השיטות בכה"ג קרוי ביתו דהנפקד וגם הוא באחריות הנפקד ולכל הדעות בכי האי גונא אינו עובר עליו כדברי המכילתא הנ"ל, ודוק:

אך לכאורה יש לשדות נרגא בהיתר זה. שהרי הר"ן בפ"ק דפסחים הקשה לשיטתו שהיא כהיש מן הגאונים שהביא הרא"ש דהיכא שהחמץ בבית הנפקד אין המפקיד עובר עליו מהא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמוקמינן לי' בשהרהינו אצלו ואעפי"כ לא שרינן רק באומר מעכשיו. ותירץ דאעפ"י דמדאורייתא אינו עוברי עליו מ"מ מדרבנן אסור כיון שעבר ולא ביערו עיי"ש. וא"כ לכאורה נתרופפו עמודי ההיתר הלז, שהרי אף אם נאמר דגם לשיטת הרא"ש בלא יחד לו מקום קרוי ביתו של הנפקד מ"מ הא מוכרחין אנו לומר דמדרבנן אסור כמ"ש הר"ן לשיטתו דתמיד קרוי ביתו של נפקד, דמ"מ מדרבנן אסור. אולם גם זה אינו חדא דלפיע"ד גם הר"ן לא קאמר שאסור מדרבנן רק היכא שלא ביערו במזיד. וכן משמע לשונו שכתב הואיל ועבר עליו שלא ביערו ולשון זה משמע שהי' מזיד בדבר כמו שכתב התוס' שבת דף ל"ח ע"א ד"ה עבר ושהה ושם בדף מ"ג ע"א ד"ה טבל מוכן הוא כו' דלשון עבר ועשה משמע במזיד עייש"ה וא"כ בנ"ד שהי' שוגג בדבר ושכח ליכא למקנסי' ואפילו מדרבנן מותר:

אך בר מן כל דין נראה לי דהא באמת אנן פסקינן בש"ע סוף סימן תמ"ז דבכל מקום דמותר מדאורייתא אינו עובר עליו אף מדרבנן ועיין מג"א שם ס"ק מ"ו שדעתו דאף באכילה מותר והקשה על עצמו מדברי הר"ן הנ"ל דבחמץ של ישראל שהפקידו ביד הנכרי שאינו עובר מדאוריירא מ"מ עובר מדרבנן ועיי"ש מה שתירץ אולם באמת יש לומר דהר"ן לשיטתו דסבירא לי' כהיש מהגאונים דחמץ ברשות נפקד אין המפקיד עובר עליו והי' קשה לו מהא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו הוצרך לדחוק ולחלק דשם עכ"פ מדרבנן אסור, משא"כ לדידן דפסקינן כדעת הר"י והרא"ש ודעמייהו דהמפקיד עובר א"כ הא אתי האי דנכרי שהלוה לישראל על חמצו כפשוטו דעל כרחנו מוכרחין אנו לאוקמי באמר מעכשיו דאל"כ הי' המפקיד עובר עליו מן התורה. וא"כ שוב אמרינן דכל שמותר מדאורייתא גם מדרבנן אינו עובר עליו ודוק [1]:

וא"כ לא מיביעא דלשיטת המג"א הי' מקום בנ"ד להתיר אף באכילה אלא אפילו לדעת שאר האחרונים המחמירין באכילה יש להתיר כאן דהרי בכגון זה אין כאן איסור אפילו מדרבנן כנ"ל. אך בנ"ד אין צורך לתקוע עצמו לדבר הלכה זו שלפי המבואר בשאלה התבואה מצד עצמה אינה ראוי' למאכל אדם. ולענין הנאה די במה שכתבתי וכן נראה לי להלכה:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
  1. מלואת אבן: אחר זמן מצאתי בשו"ת נאות דשא סי' ל"ט שכתב כדברי אלה דלשיטת הפוסקים דהמפקיד עובר מדאורייתא לא קשה עליהם קושית הר"ן וממילא אמרינן דכל היכא דמותר מדאורייתא גם מדרבנן מותר ושמחתי שכונתי לדבריו ז"ל.