רשב"א/ביצה/ב/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני': ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל וגו'. האי דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין , אורחא דתלמודא זמנין דתני הכי וזמנין דתני הכי.
גמרא: קא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור. בנולד דמוקצה , הא בנולד דעלמא אוכלא דאפרת הוא.
ומי אמר רב נחמן הכי והתנן מגביהין וכו'. ואיכא למידק אמאי לא אקשינן ממתניתין דתנן (לקמן י, א) בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא בית שמאי מוקצה אית להו, ורש"י ז"ל פירש דניחא לאקשויי מדידיה אדידיה . ואינו מחוור בעיני דאנח לן חדא ואתקיף לן חדא, דהא לעיל מיניה אקשינן ומאי קושיא דלמא בית שמאי לית להו מוקצה ואצרכינן לתרוצי דקא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור, והכ' לא אקשינן ליה והא בית שמאי על כרחך אית להו מוקצה ממתניתין דלא יטול אלא אם כן נענע. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאיכא למימר דבעלמא לית להו מוקצה והכא בבעלי חיים אית להו משום דחיישי לחורבן שובך , וכדאמרינן לקמן (שם) בבריכה ראשונה דחיישינן דלמא מימליך עלה משום חורבן שובך, ודכותיה אמרינן (לקמן כז, ב) בבהמה שמתה מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שהן אסורין, ודבית שמאי עדיפא מדר"ש דאית להו מוקצה בדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו וכדתנן (לקמן יא, ב) אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. וקשיא לי דאם כן ליקשי מההיא דלא יטול את העלי לקצב . ומתסברא לי דלא מצי לאקשויי כלל מכל הני מתניתין משום דאיכא למימר דמוחלפת השיטה נינהו וכדאמר ר' יוחנן בגמרא (ט, ב).
מגביהין עצמות וקליפין מעל השולחן. פירש"י ז"ל : אף על פי שאין עליהם [בשר] כלל. ובתוס' פירשו בשיש עליהם בשר דוקא . ואינו מחוור בעיני דתיפוק ליה מחמת אותו בשר שיש בהם ולכולי עלמא שרי, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין (כט, א) דגרעיני של תמרי ארמייתא מותר לטלטלן ולשורפן ביו"ט אפילו לר' יהודה הואיל וחזיין אגב אימייהו, כלומר מחמת הבשר שנשאר דבוק על הגרעינים, אלא הכא דוקא בשאין עליהם בשר. אבל בפרק נוטל בשבת (קמג, א) פרש"י ז"ל עצמות קשין שאין ראויין לבהמה, [וזה] ודאי קשה דהנהו אפילו לר' שמעון אסור דהא לא חזו למידי והוה להו כעצים ואבנים ואסורין לכולי עלמא, ותדע לך דתנן התם בפרק נוטל מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית ושער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא התם כרבי שמעון, אלמא אפילו לר"ש מפני שהוא מאכל בהמה שרי הא לאו הכי אסירי. ועצמות וקליפים נמי דוקא בראויין לכלבים, ומגביהין אותן מפני שהן ראוין למאכל בהמה או לכלבים כשער של פולין.
ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה. איכא למידק היאך מסלק את הטבלא והתנן בפרק נוטל (שבת קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והם נופלים מאליהן אבל בטלטול אסור, ועוד תנן (שם) אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאיליה הא לטלטל את החבית ולנער את האבן ממנה אסור. ותירצו בתוס' דהכא כשהיה צריך למקום הטבלא, וכדאמרינן התם בנוטל לא שנו אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומן מטלטלן ועודן עליו.
ואם תאמר עוד והא הכא מניח הוא הקליפין והעצמות לדעת על השלחן ומניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפילו לנער, וכדאמרינן התם בההוא דנוטל לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואסור, גם זו תירצו בתוס' (ד"ה וב"ה) דהתם במניח לדעת כל השבת אבל הכא לא הניחם על דעת שיעמדו שם כל השבת והלכך הוה להו כשוכח, ותדע לך מדתנן בפרק במה טומנין (שבת מט, א) טומנים בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלים מאליהן, והא הכא לדעת הניחם ונעשה בסיס לדבר האסור, אלא טעמא כדאמרינן שלא הניחם שם לדעת שיעמדו שם כל השבת. ואין זה מחוור בעיני דהא דקא מסתייעי מההיא דטומנין בגיזי צמר אין הנדון דומה לראיה, דהתם לא נעשית הקדרה בסיס לגיזי צמר אלא גיזי צמר תשמיש לקדרה שאין הקדרה [בסיס] להניח עליהם גיזי צמר אלא הכא גיזי צמר להטמין בהם הקדרה, וגם הרב ר' זרחיה הלוי כן כתב שם בשבת. ועוד (נראה) [נר] לר' יהודה קשיא לי, דהא טעמא דנר משום דנעשה בסיס הוא כדאיתא התם בשלהי כירה (מז, א) הנח לנר ושמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, והא נר אינו מספיק לכולה שבת וכדאמרינן התם בכירה (מד, א) ואפילו הכי אסר ר' יהודה וקיימא לן כותיה, ועוד דתנן (כלים פי"ח מ"ב) מוכני בזמן שהיא נשמטת אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות גוררין, ואוקים לה בכירה (שבת מד, ב) כר"ש ואפילו היו עליה מעות כל בין השמשות אבל לר' יהודה אסור אם היו עליה כל בין השמשות, וההיא ודאי בשדעתו שיסתלקו משם בחצי השבת מתני דאי לאו הכי אפילו לר' שמעון אסור מידי דהוה אכוס וקערה ועששית דמודה ר' שמעון לר' יהודה בכל ענין אסור (עיין שם מד, א) ואף על גב שאינו מקצה אותן לכולי שבת.
ומפני הדחק יש לי לומר להעמיד [דבריהם] דשאני נר לר' יהודה דאף על גב דדרכו לכבות באמצע שבת כיון שאינו מסור בידו דאינו יודע אימתי תכבה נרו ואפילו נצרך לו אינו יכול לכבותו ולא לנערו כדי שיכבה ואינו יכול להשתמש בו אלא צריך לישב ולצפות עד שיכבה מאיליו בכי הא סבירא ליה לרבי יהודה דהוה כמוקצה לכולי שבת דאין אדם יושב [ומצפה] אימתי תכבה נרו, ומוכני נמי לא בשדעתו בין השמשות לנערם באמצע שבת היא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה אלא בשדרכן לינטל או לפול משם ככיבוי נרו דדרכו בכך וגרע מיניה דאין דרכן של מעות כל כך ליפול כמו שדרך הנר לכבות שהרי לר' יוחנן דלא סבירא ליה כר' שמעון בנר הוצרכנו להעמיד (בשבת שם) ההיא דמוכני בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן, אבל בגיזי צמר אי נמי בקליפין ועצמות שסלוקן תלוי בדעתו ודעתו לנערם בכל עת שירצה אפילו ר' יהודה יתיר כיון שלא הניחן לדעת שיעמדו שם כל השבת, כך נראה לי לישב דבריהם ז"ל. אי נמי יש לומר דנר לר' יהודה לאו משום בסיס הוא אלא משום מוקצה מחמת איסור דעד כאן לא אוקימנא לה התם בבסיס אלא לר' שמעון משום דאי לאו הכי אפילו קודם שכבתה שרי לטלטלה לר' שמעון דאית ליה דבר שאין מתכוין מותר כדאיתא התם אבל לר' יהודה קודם שכבתה אסור לטלטלה משום גזירה דדלמא [בהדי] דנקיט לה כביא, והילכך כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי שבת. אבל מכל מקום אכתי קשיא לי לר' שמעון דהוי טעמא משום בסיס אסור מיהא לטלטולי בעוד שהוא בסיס ואף על פי שלא עשאו בסיס לכולי שבת, והכא נמי בעוד שהקליפין והעצמות [עליו] מיהא ליתסרי. ויש לומר דשאני התם משום שאינו יכול לנערו בעודו דלוק מפני שהוא גורם לכבות הנר, ותניא (לקמן כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה.
ומסתברא שאין אומרין נעשה בסיס אלא בנר שיש לו חשיבות בסיסות קצת כמעות שעל [הכר] שאדם רוצה להצניעם כדי שלא יאבדו, ואבן שעל פי החבית נמי לפי שהיא צריכה לבנין ואדם חס עליה שלא תאבד וכן שלא תתקלקל ותשבר אם תעמוד במקום [הפקר] כאבני גזית ודומיהם, והוא הדין והוא הטעם לאבן שבכלכלה וכן נר ושמן ופתילה שהן צריכים להיות בסיס לאור וכל כיוצא בהם, והלכך במניח נעשה בסיס גמור ובשוכח נעשה בסיס קצת והלכך אינו מסלק אלא מנער והן נופלים מאליהן, אבל עצמות וקליפים דלא חשיבי ואינו מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס ואף על פי שהניחם על השלחן כדי שלא יטנף הבית מכל מקום לא לצורך עצמם הניחם שם ולא להצניעם מחמת חשיבותן, הלכך אין הטבלא בסיס להם כלל אלא מסלק את הטבלא ומנערה. ויש לדקדק עוד בזה ממשנת האבן שבקרויה שבפרק כל הכלים (קכה, א) ומה שנאמר עליה בגמרא.
ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון. כלומר: שכך קבל מרבו.
גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו'. ואף על גב דאיכא מחלוקת ר' יהודה בצדו ואפילו הכי קרי להו סתמא. והא דמשמע לכאורה ביבמות בפרק החולץ (מב, ב) כל הנשים לא יתארסו ושם בתוס' (ד"ה סתם) דכל היכא דאיכא מחלוקת בצדו לא קרינן לה סתם אלא סתם ואחר כך מחלוקת ליתא, וכבר כתבנו שם בארוכה בס"ד.
הא דתנן: מחתכין את הדלועים לפני הבהמה. פירש רש"י ז"ל כאן בדלועים שנתלשו מאמש, וכן עיקר, דבאוכלא טרחינן אי נמי אשויי אוכלא משוינן הוא דפליגי, אבל בפרק קמא דחולין (פרק) [גמרא] השוחט (בהמה) [בשבת] (יד, א) פירשה בשנתלשו היום וכן פירש רבנו תם ז"ל, ומשום מוקצה דומיא דאת הנבלה לפני הכלבים. ואינו נכון, חדא דמוקצה דמחובר לא גרע מגרוגרות וצמוקין דמודה בהו ר' שמעון (לקמן מ, ב) וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בפרק אין צדין (כד, ב) גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע, ועוד דהא איכא משום שמא יעלה ויתלוש דבאותה גזירה (משום) [משמע] דכולי עלמא מודו בהו אפילו ר' שמעון, הילכך פרושא קמא טפי עדיף.
ואת הנבלה לפני הכלבים. לקמן בפרק אין צדין (כז, ב) פליגי אמוראי אליבא דר' שמעון בבעלי חיים שמתו לפי שאין אדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו ואיכא מאן דאמר דחלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו, והלכך למאן דאמר חלוק היה ר' שמעון מוקמי לה להא אפילו בבהמה בריאה שנתנבלה בשבת דלית להו מוקצה כלל, ולמאן דאמר התם מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו הכא בשהיתה מסוכנת מערב שבת ואפילו הכי לר' יהודה לא יזיזוה ממקומה כיון שלא היתה (מסוכנת) [מוכנת] ממש מערב שבת, ובפרק קמא דחולין גמרא השוחט בשבת כתבתיה בארוכה בס"ד.
הא דאמרינן: גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון. איכא למידק דהא בשבת סתם לן נמי כר' יהודה דתנן בכירה (מד, א) מטלטלים נר חדש אבל לא ישן דהיינו כר' יהודה דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס, ויש לומר דלא חש לכולהו סתמי אלא להאי סתמא דהיא בתרא דמשמע דהיא עיקר.
הא דסתם לן תנא בשבת להקל כר' שמעון וביום טוב להחמיר
כרבי יהודה, לאו משום דאיכא מידי דביום טוב אסור ושבת שרי אלא כדמפרש טעמא שבת דחמירא לא אתו לזלזולי ביה ביו"ט אי שרית ביה מוקצה אתי לזלזולי ביה. ומיהו כלהו תנאי חד דינא אית להו במוקצה בין בשבת בין ביו"ט דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד בין בזה בין בזה אלא דרבי ראה דבריו של ר' שמעון במוקצה ובשבת דחמירא אוקמיה אדיניה וביום טוב דקיל כי היכי דלא לזלזלו ביה סתם לן כר' יהודה, ומשום דקיימא לן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה אוקמוה לבית הלל כר' יהודה ולא תיקשי הלכתא אהלכתא.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |