ברכת רצ"ה/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה כה

סימן כה

לכבוד הרב וכו' מו"ה זאב וואלף הערצאג נ"י דומ"ץ בק' אולניאב שלום כנהוג:

זה ימי מספר הגיעני מכתב כ"ת עם דברי שאלתו שאלת חכם וזה תוארה שהיה בכלוב חמשה אווזות ובלילה נשמע קול צוחה ובבקר נמצא אווזא אחת מתה והיינו שהי' צוארה תחוב מחוץ לכלוב ועור הצואר נקרע ונחסר ממנו. ונפשו איפוא בשאלתו ע"ד הארבעה אווזות הנותרות ורצונו לדעת חוות דעתי בזה ואבא היום להשיבהו כיד ה' הטובה עלי:

והנה טרם כל אבא לבאר דעת הפוסקים ז"ל ומחלקותיהן בענין ספק דרוסה. הנה בש"ס דחולין דף נ"ג פליגי רב ושמואל אי חוששין לספק דרוסה וקאמר הש"ס דאיהו מעואי ואינהו מקרקרן בעותי מבעתי אהדדי ובשניהם שתקי אמרינן שלמא עבדי ופלוגתייהו באיהו שתיק ואינהו מקרקרן ואנן קיי"ל כשמואל דחוששין לספק דרוסה. והיכי דלא ידעינן כלל אי איהו שתק ואינהו מקרקרן נחלקו הקדמונים ז"ל דדעת הרשב"א ז"ל ודעמיה דבכה"ג ל"ח ורק באיהו שתיק ואינהו מקרקרן חיישינן לדידן דיש קצת הוכחה ושכיח יותר לאיסור. משא"כ בספק השקול גם לשמואל ולדידן דקיי"ל כוותי' לא חיישינן וכמו דלא חיישינן בספק על. ולדעת הר"ן ודעמי' ז"ל גם בכה"ג חיישינן ולדעתם ז"ל י"ל או דס"ל דגם בכה"ג חשוב שכיח יותר לאיסור דעפ"י רוב דורס דמפרשי הך דרוב אריות דורסין דקאמר הש"ס לעיל שם כפשוטו ולא כמ"ש התוס' דהיינו ראויים לדרוס ורק דל"ח מ"מ רוב גמור ורק דשכיח יותר לאיסור ול"ק קושית התוס' דא"כ למה צריך מקום צפורן דהתם אליבא דרב קאמר דס"ל דגם בכה"ג ל"ח לס"ד משא"כ לדידן דקיי"ל כשמואל או דס"ל דגם בספק השקול אסור לדידן:

והנה גוף הדבר אי חיישינן לספק השקול מקורו בדברי התוס' חולין דף מ"ג שהקשו דאמאי ניחוש לספק דרוסה דאף דהוי ספק דאורייתא מ"מ נימא נשחטה הותרה. ורצו לומר דכיון דאיתליד ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה והקשו ע"ז מש"ס דיבמות דף דף למד דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף שנולד הספק בשעת האיסור שבעלה עדיין הי' חי וע"כ כתבו דספק דרוסה שכיח יותר לאיסור ובספק השקול באמת ל"ח דבחזקת היתר עומדת כשנשחטה. והנה בהך דלא ידעינן אי שתיק אי לאו הביא הרמ"א ז"ל דעת המחמירים וכתב שיש לחוש לדבריהם ועיין בספר אפי רברבי שכתב להקל בהפ"מ ועיין באחרונים ז"ל שכתבו שכן נראה מלשון הרע"א ז"ל שכתב רק שיש לחוש לדבריהם. ולכאור' א"א לומר כן לדעתו ז"ל דהרי איהו פסק להדיא בסי' נ' דכל היכא שהריעותא הוא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה ולכך ביש מים בראש ואנו מסופקים אם המוח מקיפו טרפה ועיין בש"ך ז"ל שם שכתב דדעת הרמ"א ז"ל דלפי המסקנא דאביי ורבא ביבמות שם ל"ח חזקת היתר בכה"ג דאעיקרא דדינא פליגי על רבה ולאו משום חומרא בעלמא ס"ל דחולצת עיין עליו. ולפי"ז לדעתו ז"ל מעיקר הדין יש לאסור בהך ספיקא דלא ידעינן אי איהו שתיק ואינהו מקרקרן ולא מחומרא בעלמא לא בהפסד מועט ולא בהפסד מרובה וכנ"ל אולם יען שמלשונו של הרמ"א ז"ל באמת יראה דרק משום חומרא בעלמא קאתי עלה לחוש לדעת המחמירים בהך דלא ידעינן כו' עיינתי היטב וראיתי דאין ראיה מדעתו ז"ל לסתור זה דבספק השקול בדרוסה מטעם אחר יש להתיר דמוקמינן אחזקה שלא נעשה בה מעשה הדריסה משא"כ בהך דמים בראש דלפנינו הרי יש מים בראש והספק הוא מצד אחר אם המוח מקיפו דלא שייך א"כ לדון מטעם שלא נעשה מעשה ורק משום חזקת היתר קאתינן עלה דנשחטה הותרה וכמו בהך דבא זאב ונטל בני מעיים והחזירם נקובים וע"ז שפיר כתב הרמ"א ז"ל דלא דמי להתם כיון שנולד הספק מחיים וזה נכון לדעתי:

והנה זה כמה נסתפקתי לדעת הסוברים דבנולד הספק מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה ובחזקת היתר עומדת א"נ דנהי דל"ח חזקת היתר מ"מ גם חזקת איסור לא הוי או דנימא דכיון שהספק הי' בחייה שהית' בחזקת איסור הו"ל חזקת איסור. ול"מ לדעת הסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא אף להסוברים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כבר כתבתי במק"א דבספק טריפות ל"ח מאיסור לאיסור דאנן ק"י"ל כר"י דאכל בשר מה"ח מן הטריפה אינו לוקה אלא אחת דבשר מה"ח איסורו הוא משום טריפה וא"כ שפיר י"ל דמוקמינן אחזקה דכמו דעד עתה קודם שנשחטה היתה אסורה משום טריפ' גם עתה לא יצאה מחזקתה איסור זה בעצמותו איסור טרפה. והארכתי בזה ואכמ"ל. ולפי הנ"ל מדעת הרמ"א ז"ל יראה דנולד ספק מחיים נהי דליכא חזקת היתר מ"מ ל"ח חזקת איסור דאל"כ בספק השקול בדרוסה הי' לנו לאסור מדינא דנגד החזקה שלא נעשה בה מעשה הדריסה יש חזקה אחרת המתנגדת חזקת איסור של הבהמ' והדר הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא א"ו דגם בריעותא מחיים לא חשוב חזקת איסור ורק דלא אמרינן דבחזקת היתר לאחר שחיטה עומדת ודו"ק. ועפי"ז אמינא דאין אנו צריכין לומר לדעת הרמ"א ז"ל דס"ל דאביי ורבא אעיקר סברת רבה פליגי וכמ"ש הש"ך ז"ל לדעתו ז"ל ורק דגם לרבה י"ל כן לפמ"ש בחי' דיש לחלק בין הך דריעותא מחיים דבהמה להך דרבה לפי מה דקיי"ל בסוגיא דהי' בה מומין דאין מחזיקין מרשות לרשות וא"כ לא דמי הך דרבה להך דספק דרוסה דהתם אף שנולד הספק בחיי בעלה מ"מ שפיר חשוב חזקת היתר לאחר שימות בעלה שלא הית' אסורה רק בעודה ברשות בעלה ולא אחר שימות ותהי' ברשות עצמה מה דלא שייך בהך דספק דרוסה דליכא חילוק רשויות אלא שאח"כ דחיתי זה דכיון דבאשת איש ובכל עריות כמו שהם אסורים עליה כמו כן היא אסורה עליהם וא"כ נהי דלגבה דידה שיהיו הם מותרים בה שפיר חשוב חזקת היתר דאף שנולד הספק בעוד שהית' אשת איש מ"מ לא איתרע חזקתה של אח"כ דהוי מרשות לרשות וכנ"ל מ"מ לגבי דידהו שתהי' היא מותרת בהם ל"ח חזקת היתר דבחזקת איסור א"א היתה וחתיכה דאיסורא היא עליהם דרשותם לא נשתנה וכ"ז אי נימא דזה חשוב חזקת איסור אבל א"נ דבכה"ג ל"ח לא חזקת היתר ולא חזקת איסור שפיר מהני חזקת היתר דידה גם לגבייהו שתהי' היא מותרת בהם כמו דמהני חזקת האם לבת ואין להוכיח א"כ מהך דרבה רק דבנולד הספק מחיים ל"ח חזקת איסור וכנ"ל ודו"ק:

שוב התבוננתי דא"צ לכל זה דבלא"ה אין ראי' מהך דרבה דבכה"ג חשוב חזקת היתר לפי מה שכתבו התוס' ביבמות שם ליישב מה שהקשו דתינח כנס ואח"כ גירש הערוה ספק גירושין אבל בגירש ואח"כ כנס הא לא הויא בחזקת היתר לשוק כלל דמוקמינן הערוה אחזקתה שלא נתגרשה וא"כ כל דאמרינן דל"ח בכה"ג עכ"פ חזקת איסור מותרת מחמת החזקה של הערוה דלא נתגרשה וכנ"ל בהך דגירש ואח"כ כנס וכמובן. ובזה יומתקו דברי הריטב"א ז"ל בחידושיו ליבמות שם שקושית התוס' הנ"ל היא רק דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור מה שהעלה הוא ז"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור לק"מ עיין בדבריו ז"ל דלכאור' מה בכך דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ כיון שהוכיחו דלא חשוב חזקה ההיתר שעתיד להיות אין כאן מ"מ חזקת היתר ולפי הנ"ל ניחא והבן כי קצרתי. ולפי הנ"ל צ"ל לדעת הרמ"א ז"ל דטעם המחמירים בהך דלא ידעינן אי איהו שתק והם מקרקרים הוא משום דס"ל דגם בכה"ג חשוב שכיח לאיסור יותר דעפ"י רוב דורס ולא ס"ל כפירושו של ר"ת דרוב דורסין היינו רק דראוים לדרוס דבספק השקול הי' לנו להתיר משום החזקה דלא נעשה מעשה הדריסה וכנ"ל:

עוד יש לומר דטעם הפוסקים המחמירים הנ"ל דס"ל כשיטת הר"ר יונה ז"ל דגם בנמצא גף שמוט וא"י אם מחיים או לאחר שחיטה נשמט אזלינן לחומרא דכל דאיתיליד ריעותא לא אזלינן להקל מחמת החזקה והיינו מדרבנן ויראה דיצא לו כן מהא דיבמות למסקנת אביי ורבא דחולצת לחומרא אף שבחזקת היתר לשוק עומדת וס"ל דל"ד התם אלא ה"ה דבכל איסורי תורה החמירו דלא נקל היכא דאיתיליד ריעותא מחמת החזק' ועיין בר"ן ז"ל בעצמו פ"ק דחולין דנראה שגם הוא ז"ל תופס דעת הרר"י ז"ל להלכה עיי"ש וע"ז הכריע הרמ"א ז"ל דיש לחוש לדעתם ז"ל והיינו לכתחל' באין הפסד מרובה. ובזה יבואר על נכון הא דכתב הר"ן ז"ל בהך דקטע רישא דחד מינייהו דאמרי' דנח רוגזא דלא חיישינן שמא דרס האחרים קודם שקטע לרישא דדין אף דהוא בעצמו ז"ל הוא מכת המחמירין בהך דלא ידעינן אי איהו שתק ואינהו מקרקרן דכיון דבררנו דגם לדעתם הו"ל בספק דרוסה חזקה שלא נעשה מעשה הדריס' א"כ לא מבעיא אי נימא דטעם המסמירים בהך דלא ידעינן כו' משום דשכיח יותר לאיסור דעל פי רוב דורסין דניחא דלא חיישינן שדרס האחרות מקודם דזה הוי ספק השקול לגמרי אלא דאף אי נימא דטעמם ונימוקם הוא דכל היכא דאיתיליד ריעותא החמירו חז"ל דלא ניזיל בתר החזק' וכדעת הרר"י ז"ל א"ש דלפ"ז ס"ל באמת כפירושו של ר"ת ז"ל דרוב דורסין היינו דרוב ראוין לדרוס ורק דמ"מ מחמירין בהך דלא ידעינן כו' משום דהחמירו כל דאיתיליד ריעותא כיון שהי' אצלם דורס הראוי לדרוס. וא"כ בקטע רישא דחד מינייהו דבריעותא גופא איכא ספיקא דדילמא קטע מקודם ואינו דורס הראוי לדרוס כלל דנח רוגזא אין להחמיר גם מדרבנן דלא ניזיל בתר החזק' ודו"ק [כתבתי להקל מצד דל"ח בכה"ג דאיכא עוד ספק בריעותא עצמה איתיליד ריעותא ולא כתבתי להקל מטעם דהוי ס"ס דבאמת זה לא חשוב ס"ס דהוי משם אחד דמה לי אי לא דרס מעצמו או משום דנח רוגזיה וכמובן] ועפ"י הדברים האלה נכונים המה דברי הצ"צ ז"ל דהיכא דנמצא אחד מת לאחר זמן כולם אסורין דשמא לא מת תחת יד הדורס ורק אח"כ דלא נח רוגזא דכמו דאמרינן להקל בספק השקול מדינא משום דיש חזקה שלא נעשה מעשה הדריסה כמו כן בכה"ג אדרבה יש חזק' דהדורס לא נשתנה ולא נח רוגזא ואין לעורר בזה מהך דב' שבילין דמתירין שניהם בזה אחר זה משום דמוקמינן כל אחד אחזקת טהרה דמוכח דאנן דנין בכל חזקה רק ע"ז שאנו דנין ולא איכפת לן מה שעי"ז נסתר חזקה של איש או דבר אחר וא"כ כמו כן הכא י"ל דהחזק' של הדורס אינו מגרע לענין חזקה שלא נעשה מעשה הדריס' באלו שאנו דנין עליהם וכנ"ל בהך דב' שבילין. דז"א דעיקר הטעם בהך דב' שבילין הוא לפי מה שבארתי בחידושי דבחזק' יש שני ענינים האחד מצד גזה"כ דאין להוציא דבר מחזקתו הראשונה רק ע"י דבר ברור. הב' דהחזק' מכריע את הספק ועכצ"ל שני הטעמים דאי רק מצד גזה"כ לא הי' מועיל החזק' רק לענין הדבר הזה שאנו באים להוציא מחזקתו אבל לא שנדון מחמתה לענין אחר וכמובן ואנן באמת קיי"ל דחזקת האם מהני לבת וזה אינו ע"כ רק משום דהחזקה מכריע. וגם טעם הא' ע"כ אנו צריכין דגם בתרי ותרי קיי"ל דמה"ת אוקמי אחזקה ובזה לא שייך לומר דהחזקה מכריע דלא יהא הכרעת החזק' עדיפא מאילו היו עוד שני עדים דלא יתן ולא יוסיף דתרי כמאה וכמ"ש התוס' ז"ל לגבי מגו דלא מהני מה"ט בתרי ותרי ורק דבזה מצד גזה"כ קאתינן עלה דא"י להוציא מחזק' רק בדבר ברור וכנ"ל ולכך בהך דב' שבילין דמה שאנו באים לטמאות את האחד משום החזקת טהרה של השני הוא רק מטעם שהחזק' מכריע וכיון דגם לזה יש חזקת טהרה הו"ל חזקה כנגד חזקה והדר הו"ל ספיקא דא"י להוציא את זה שאנו דנין עליו מחזקתו מצד גזה"כ דגם בלי הכרעת החזקה מהני וכנ"ל בהך דתרי ותרי. ומעתה הכא לא מבעי' לפמ"ש בפן הב' דטעם המחמירים בהך דלא ידעינן כו' דס"ל דאף בספק השקול החמירו חז"ל דלא ליזיל בתר החזקה היכי דאיתיליד ריעותא והא דל"ח בהך דקטע רישא דחד מינייהו דשמא דרס האחרות מקודם הוא משום דיש עוד ספק בריעותא עצמה דאילו קטע מקודם ל"ה ראוי לדרוס כלל דבכה"ג דהצ"צ ז"ל אין להתיר דבזה שפיר הוי ריעותא דאין כאן ספק בזה דיש חזקה שלא נח רוגזיה דהדורס דאף שאין אנו דנין רק לענין הנדרסים מ"מ הא יש כאן הכרעת החזק' ול"ד לב' שבילין דאיכא חזקה המנגדת משא"כ הכא החזק' שלא נעשה מעשה הדריס' אינה מנגדת לחזקת הדורס דלא נח רוגזא דאף אי לא נח רוגזי' י"ל מחמת החזק' שלא דרס ועיקר שאנו דנין הוא רק לענין אם זה חשוב איתיליד ריעותא דהחמירו חז"ל אלא אף אם נימא כמ"ש בפן הא' דטעמייהו דמחמירים בלא ידעינן כו' דס"ל דגם בזה הוי שכיח יותר לאיסור דשכיח יותר שידרוס מ"מ לא חשוב חזקת שלא נעשה מעשה הדריס' מנגדת לחזקת דלא נח רוגזא של הדורס ול"ד להך דשבילין. ואפרש שיחתי. דבאמת צריך להבין הא דכתבו בטעם דחוששין לספק דרוסה דהוא משום דשכיח יותר לאיסור דא"כ מ"ט דרב דס"ל דאין חוששין אחר שאיכא רובא שנדרס ואמרתי דהא דאמרי' דשכיח יותר לאיסור לאו היינו שיהיה בגדר רוב ומצוי דזה ליכא למ"ד שלא ניחוש דרובא וחזק' רובא עדיף ורק דהיינו דשכיח קצת יותר לאיסור ולכך ס"ל לרב דאין חוששין דמוקמינן אחזקה ולדידן דקיי"ל כשמואל ה"ט דכיון דאיתיליד ריעותא החמירו חז"ל שלא נסמוך על החזק' ורק שבזה מחולקים עם הרר"י ז"ל דלדעתם ז"ל גם חז"ל לא החמירו רק היכא ששכיח יותר לאיסור דהריעותא היא ריעותא גמורה אבל לא בספק השקול וכיון שכן בהך דינא דהצ"צ ל"ח חזקת שלא נעשה מעשה הדריס' מנגדת לחזקת הדורס דלא נשתנה ונח מרוגזי' אחרי דגם אי לא נח רוגזא מדינא מוקמינן אחזקה שלא נעשה מעשה הדריסה ורקדח ז"ל החמירו וכנ"ל ודו"ק:

ובגוף הביאור דאי שכיח יותר לאיסור מ"ט דרב דאמר דאין חוששין. עלה על לבי לישב בדרך אחר דהך דשכיח יותר היינו שהוא רוב שאינו גמור ולא חשוב ככל רוב נגד החזקה דרובא עדיף ורק ששקול הוא עם הכרעת החזקה ומ"מ כיון דלא הוי רק ספיקא מדינא יש להתיר משום הטעם הא' דגזה"כ היא שא"י להוציא דבר מחזקתו רק בדבר ברור. ורק דלשמואל ולדידן דקיי"ל כוותיה חיישינן מ"מ מדרבנן דכל שאין החזקה מכריע החמירו חכז"ל ודמי לתרי ותרי דכיון שאין לדון מחמת הכרעת החזקה וכנ"ל דלא עדיפא הכרעת החזקה מאלו הי' עוד שני עדים דתרי כמאה דאף דמדאורייתא אוקמה אחזקה שא"י להוציא מחזקה רק בדבר ברור מ"מ מדרבנן דיינינן לה כספק ורב ס"ל דרק בתרי ותרי החמירו חז"ל דמיחזא כחוכא בעיני בני אדם שיועיל חזקה להכריע בין שני כיתי עדים לא זולת. אולם גם לפ"ז יש להסתפק אי חשוב מנגד נגד חזקת הדורס האם נימא כיון דגם אי לא נח רוגזא יש חזקות המנגדות לענין ההכרעה חזקת הנדרס נגד הך דשכיח לאיסור דשקולים המה וכנ"ל ליכא הכרעה מנגד לחזקת הדורס או דנימא דכיון דאי נח רוגזא החזקה דלא נעשה מעשה הדריסה אינו סותר הא דל"ש א"כ חזקת הדורס מנגד או לחזקה של הנדרס או להך דשכיח לאיסור דג"כ הוי כהכרעת החזקה ומשוי ליה לענין ההכרעה ספיקא. וצ"ע אצלי. לפ"ז אמנם באמת יש לעורר ע"ז דא"נ דלדידן בכ"מ שאין לדון מחמת הכרעת החזקה ורק מטעם גזה"כ החמירו חכז"ל כמו שהחמירו בתרי ותרי דא"כ בהך דשני שבילין היה לנו להחמיר מדרבנן עכ"פ. ואשר ע"כ מחוורתא כדפרישנא מעיקרא דרק מטעם דאתיליד ריעותא כזו דשכיח לאיסור החמירו בס"ד ופשיטא א"כ דל"ח חזקת הנדרס מנגדת לחזקת הדורס וכנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז ויש לי עוד הרהורי דברים אולם לא צרפתים עוד בכור הבחינה ולכן קצרתי:

עוד אמינא להוכיח כדעת הצ"צ ז"ל מסוגיא עצמה דבאמת צריך להבין הא דתפסו כל הפוסקים ז"ל במושלם דהיכי דהרג אחד אמרינן דנח רוגזא דבש"ס לא נמצא רק קטע רישא דחד מינייהו וא"כ למה לא נימא דקטע רישא דוקא מדלא נקט המית אחד. אמנם אי נימא כשיטת הצ"צ ז"ל ניחא דס"ל להפוסקים ז"ל דמצד הסברא אין לחלק בין הרג לקטע רישא. והא דנקט קטע רישא היינו משום דעי"ז ידעינן שמת ת"י הדורס משא"כ במת אין להתיר רק כשראינו שמת ת"י הדורס וכמובן וזו ראיה נכונה לדעתי:

והנה בהגהת דרישה ז"ל כתב בטעם הדבר שכתב הר"ן ז"ל דלא חיישינן שמא דרס האחרים קודם דקטע ראשו של זה דחזקה שאין הנדרס יכול להציל א"ע מהדורס ובודאי הרגו תיכף בביאתו. מדבריו ז"ל נראה בעליל דס"ל דלדעת המחמירים בהך דלא ידעינן הוא משום דלדעתם גם בספק השקול אסור מדינא והיינו דס"ל דבריעותא מחיים חשוב חזקת איסור ול"מ החזקה שלא נעשה מעשה הדריסה דאל"כ בלא"ה ניחא הא דל"ח שדרס מקודם שהרג לזה אף להר"ן ז"ל שהוא מהמחמירים בהך דלא ידעינן כו' וכנ"ל. ועכצ"ל לפ"ז לדעת הדרישה ז"ל דרק בבא לטרוף טרף ולהרוג איכא חזקה זו דאין הנדרס יכול להציל עצמו אבל לא היכי שבא לדרוס לבד דאל"כ יקשה בהך דלא ידעי' כו' דאסורים לדעת המחמירים דע"כ מיירי שלא נפצע שום אחד מהם דאל"כ ליכא למ"ד דל"ח לכולם דזה גרע יותר מאיהו שתק ואינהו מקרקרן דכולם אסורים וכמבואר דמדוע נחוש הא יש הוכחה דלא דרס דאין הנדרס יכול להציל עצמו א"ו כנ"ל דכל שאין אנו רואין שבא לטרוף ולאכול והיינו דחזינן שהרג אחד ל"ש חזקה זו. ובזה נסתר מ"ש הגאון חת"ס ז"ל דלפי דברי הגהת דרישה הנ"ל ליתא לדינא של הצ"צ ז"ל דהתם כיון שאנו חוששין שמת אח"כ ליכא הוכחה שבא לטרוף טרף ול"ש חזקה זו דאין הנדרס יכול להציל א"ע וכנ"ל וז"ב לדעתי:

אחר כל הדברים האלה והחזיון הזה נראה לנדון שאלתינו הנה אחר שבבוקר נמצא האווזא מתה אין להתיר האחרות מטעם דנח רוגזא דדילמא לא מתה ת"י הדורס וכמ"ש הצ"צ ז"ל וכאשר בררתי דטעמו ונימוקו עמו:

ומה שהביא כ"ת בשם הגאון מהרש"ק ז"ל דכתב בכה"ג שנדרס האחד בראשו וצוארו שהוציא חוץ לכלוב דהו"ל ספק על דשמא לא דרס בתוך הכלוב ומטי לה מתשו' הב"ח ז"ל ליתא לדעתי. דפשיטא דאין לדון להחשיבו ספק על בשביל שהי' בתוך כלוב שהקנים חולקים רשות לעצמן דמה ענין חילוק רשות לזה ועיקר הך דספק על היינו שהספק היא דלא ראה אותם והספק היא בהריעותא דלא הי' ריעותא כלל ואחזוקי איסורא לא מחזיקינן וא"כ כל שבודאי ראה אותם הוא בכלל ס"ד שדינו של הב"ח ז"ל היא רק היכי שנוכל לומר שלא ראה אותן וכשהי' א"כ סמוך לכלוב דודאי ראה אותן או אף היכי שלא ידעינן אם הי' אצל הכלוב ורק שבכלוב היו הקנים רחוקים זה מזה שנראה תיכף מה שבתוכו אינו ענין לספק על וכנ"ל וז"פ וברור:

והנה כפי אשר נראה מלשון השאלה אכל הדורס מהאווזא הנמצאה מתה ואם כן הוא יש לדון להתיר לפ"מ דאיתא בב"ק דף ט"ז דארי דורס ואוכל מחיים הוי אורחא וטורף ל"ה אורחא וזאב טורף ועיין ברא"ש ז"ל שם שכתב דברדלס ושאר החיות הם כזאב דאורחא בטרפה דדוקא ארי שהוא מלך לא יחת מפני כל ואוכל מחיים אבל כל שאר החיות מפני מורך לבם אינם אוכלים כשעוד הנדרס מתנענע עיי"ש וא"כ בנ"ד שהי' הדורס טהור ברדלס אחרי שאכל ממנו יש הוכחה שמת ת"י ול"ח לאחרות דנח רוגזו אולם אחרי שהתבוננתי ראיתי דדברי הרא"ש ז"ל הנ"ל לאו ד"ה הוא ועיין פירש"י ז"ל ב"ק שם אהא דקאמר הש"ס אהך דחיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה ואכלה דלצדדים קתני עייש"ה דנראה מדבריו ז"ל דרק ארי אינו דרכו לטרוף ולאכול אבל שאר החיות אורחייהו בין בטריפה בין בדריסה דחיה סתמא קתני בין ארי בין שאר חיות ועיין תוס' שם ד"ה והתניא כו' ובכולם קתני דדרסה ואכלה הוי אורחא. ועיין תוס' חולין דף ס"א דהדורס דקתני בסימני עופות טמאים שהיינו דדורס ואוכל מחיים מדבריהם מבואר דלאו דוקא ארי עייש"ה. עכ"ז בכה"ג נראה דיש לסמוך ע"ד הרא"ש ז"ל הנ"ל להתיר המכירה לעכו"ם עכ"פ והנלפע"ד כתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף