ספר האגור/הלכות ראש השנה
|
< הקודם · הבא > |
- הלכות ראש השנה
(תתפה) מסקינן מאי הוי עלה רב יוסף אמר האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט רבה אמר המלך הקדוש המלך המשפט ובדיעבד פליגי הלכך צריך לחזור. ור"א בר יואל הלוי ז"ל אומר דלא פליגי אלא לכתחלה אבל בדיעבד אינו חוזר וכ"כ הראב"ד וכ"כ הר"ר ישעיה הראשון וכ"כ בעל המאור ז"ל כן הביא שבה"ל. ורב אלפס והרמב"ם כתבו שחוזר ולזה הסכים הרא"ש:
(תתפו) מורינו הר"ם היה אומר זכרנו לחיים בשו"א ולא בפת"ח לחיים דלא לישתמע לא חיים כמו בנדרים לחולין כמו לא חולין ותחלה אומר זכרנו לחיים. ובהודאה אומר וכתוב לחיים טובים כי המבקש צריך לבקש מתחלה מעט ואחר כך הרבה יש מקומות שאין אומרים בשבת אבינו מלכנו ומנהגנו לאמרו, שבה"ל:
(תתפז) יש מן הגאונים שאמרו שאין לומר וכתוב לחיים טובים כי קיימ' לן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלשה ראשונות ולא בשלשה אחרונות וכ"כ בעל העטור וכתב ומהכא לא שבקי רבנן למימר אפי' זכרנו במגן וזכור רחמיך במודים אבל חיים אומרים בשים שלום דסליקו להו שמנה עשרה ברכות והוה להו כתחנונים ורב גאון כתב שיש לאומרו דצרכי רבים שאני וכן יש במסכת סופרים:
(תתפח) וא"א זכרנו וכתוב אלא בשני ימים של ראש השנה ובקושי התירו וכבר נהגו לומר כל עשרת ימי תשובה ואדרבה תמהתי לעולם למה לא נהגו לומר גם כן ובכן תן פחדך בכל עשרת ימי תשובה ושמעתי שיש מקומות שנוהגין לאומרו:
(תתפט) כתב ר"י שאם לא אמר זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים שמחזירין אותו כמו המלך הקדוש ואם הוא מסופק אם אמר אם לאו חוזר וכתב הרא"ש אני תמה למה מחזירין כיון שאינו מוזכר בתלמוד דבהמלך הקדוש ובהמלך המשפט יש פלוגתא ופסק תלמודא דלא יצא אבל זכרנו ומי כמוך אם תקנת הגאונים היא לאומרו דנ"ל דמחזירין אותו אין זה משנה מטבע שטבעו חכמי' בברכות כיון שאינו מוזכר בתלמוד ע"כ וכ"כ הרמב"ן בשם הגאונים שאין מחזירין אותו בין ביחיד בין בש"צ:
(תתצ) א"א ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון לא בר"ה ולא ביה"כ אבל רב שר שלום גאון כתב אומרים בשתי ישיבות בר"ה ויה"כ בין בתפלה בין בקידוש מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה וכן בישיבת רב פלטוי גאון וכן כתב רב שמואל בר חפני מנהג בשתי ישיבת לאומרו ורב האי אומר שאין מנהג לומר מועדים לשמחה כו' וכן פשט המנהג ונוהגים בספרד לומר בי"ט מקרא קדש יום חג פלוני הזה ובר"ה מקרא קודש הזה וביום תקוע בשופר גדול הזכרון הזה ובאשכנז אין נוהגין לאומרו והכי מסתבר:
(תתצא) והשיאנו הנהיג הר"ר יצחק הלוי מגרמיזא שלא לאמרו דלא שייך אלא בשלשה רגלי' וכ"כ רב שאלתיא' אבל ר"י בר יהודה במגנצא הנהיג לאומרו בר"ה ויה"כ בשם ר"א הגדול וכן רבינו משולם שאל את פי ראש ישיבה בירושלים והשיבו שאומרים אותו וכן כתב רב יהודה ריש מתיבתא ובאשכנז וצרפת א"א אותו ובשאר ארצו' אומרים אותו:
(תתצב) הרמב"ם כתב כל השופרות פסולין חוץ משל כבשים והכל תפשו עליו בזה, לה"ט:
(תתצג) א"ל רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע נמי בעי כונה. כלומר אף על פי שמתכוין השומע לצאת ידי חובתו אינו יוצא ידי חובתו עד שיתכוין המשמיע שהוא התוקע להוציאו ידי חובתו ופסק רב אלפס דהלכה כר' זירא וכן פסק רבי' ישעיהו דהלכתא כר' זירא אלמא מצו' צריכו' כונה וכן פסק בעל היראים ובעל המאור דחה לדרבי זירא ופסק כרבה דלצאת לא בעי כוונה ובעל הדברות כתב דהלכה כרבא דאין מצות צריכות כוונה שבולי הלקט:
(תתצד) סתמו במינו אם אינו מעכב את התקיעה ונשתייר רובו כשר אע"פ שהיה מעכב קודם הסתימה ואם מעכב את התקיעה פסול אפי' נשתייר בו רוב כך היא דעת הגאונים וכ"כ הרמב"ם. ולדעת ר' יצחק אם סתמו במינו ונשתייר בו רוב אע"פ שמעכב את התקיע' שלא חזר קולו לכמו שהיה קודם כשר סתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה שלא חזר קולו לכמו שהיה פסול אפי' אם נשתייר רובו וכן אם חזר קולו כמו שהיה קודם סתימה פסול כיון שנשתנה קולו מכמו שהיה כשהיה שלם אבל אם לא היה מעכב את התקיעה כשר אע"פ שסתמו שלא במינו כיון שנשתייר בו רובו וכל זמן שלא סתמו כשר שסתמו אע"פ שנשתנה קולו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ולזה הסכים הרא"ש לה"ט נקב וסתמו אם מעכב את התקיע' פסול. מסקנא דשמעתין והלכה למעשה דשופר שנקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמו שהיה מתחלה קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפי' היה הנקב מעכב את התקיעה קודם שנסתם ואם לאחר שנסתם מעכב את התקיעה פסול. ואם לא סתמו כלל כשר אפי' מעכב את התקיעה דכל הקולות כשרים בשופר כך פי' ר"י מיהו צריך עיון די"ל דהלכה כר' נתן שאומר במינו אפי' מעכב את התקיעה כשר, מרדכי:
(תתצה) כתב הרמב"ם דסתימת דבק חשוב שלא במינו אא"כ חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחד אל א'. אבל הרא"ש כתב דסתימת דבק חשוב במינו ולא חשב שלא במינו אלא כשסותם הנקב בחתיכה אחרת אבל כשמחברו בדבק חוזר לכמו שהיה:
(תתצו) אין מוציאין השופר חוץ לתחום ולא עולין בשבילו לאילן ולא רוכבי' על גבי בהמה ולא שטין על פני המים להביאו וכתב ה"ר יונה דוקא ישראל אסור לעשותו אבל מותר לומר לעובד כוכבי' שיעשה כיון שאין בו אלא משום שבות ואמירה לאינו יהודי שבות ושבות במקום מצוה שרי והתוס' לא כתבו כן במסכת שבת:
(תתצז) רב אלפס היה תוקע בבית דינו בשבת וסמך על הא דתנן משחרב ב"ה התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד של שלשה ולא נהגו כן בשום מקום שכל המפרשים פירשו ב"ד של כ"ג שהם סנהדרי קטנה כתב בעל העטור לאחר שיצא כבר בתקיע' השפר יכול לתקוע לנשים להוציאן ונוהגים באשכנז לתקוע לנשים היולדת קוד' שיתקעו בבה"כ כדי שיוציא התוקע את עצמו וראבי"ה כתב שאפי' אחר שיצא יכול לתקוע ולהוציא השופר בשבילו אפי' דרך רשות הרבים ולזה הסכים הרא"ש לה"ט:
(תתצח) האלפסי וכל הגאונים פסקו דאסור להשיח מתחלת הברכה עד סוף התקיעות שמיושב. אמנם ראבי"ה כתב שבענין התקיעות שרי להשיח דדמי לטול ברוך טול ברוך וה"ה דלכתחל' מצי למימר כי ה"ג וכ"כ רבי' יואל. ועוד כתב שראה מעשה שאחד בירך ותקע מקצת התקיעות שמיושב ושלח השופר לאחר וסיים התקיעות בלי ברכה מרדכי:
(תתצט) התוקע לשיר ואינו מתכוין לתקיעה של מצוה לא יצא דק"ל מצות צריכות כוונה וכ"פ בה"ג. והר"ר יונה פסק כרבא דמצות אין צריכות כוונה וכ"פ ר"ח. ורב שריר' גאון שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ולכתחלה צריך לכוון ובדיעבד יצא והרא"ש פסק דמצות צריכות כוונה, לה"ט:
(תתק) כתב רב אלפס שמנהג לתקוע מעומד תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת. וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות עכ"ל. וכן מצאתיו בהרמב"ם. וכ"כ בעל הדברות. ור"ת הנהיג לתקוע תשר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ורבינו ישעיה כתב כי ראוי שיעשה תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לכולן ויוצאין ידי חובתן בתקיעות דמיושב וכן פי' ר"ח אך מדברי רז"ל נראה דתקנת רבי אבהו הם על התקיעות דמעומד עיקר וכן מצאתי לרבי' גרשום ז"ל. וכן מצאתי מפרשים דתקיעות דמעומד עיקר הלכך מן הדין לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לכלם שבה"ל:
(תתקא) שנו חכמים העובר לפני התיבה בראש השנה השני מתקיע ולא אמרו תוקע ש"מ שצריך להיות התוקע אחר ולא הש"ץ ומסתברא אי ליכא אחר שיהא בקי לתקוע הרשו' בידו ולא יחוש שמא יטעה בתפלתו. שב"הל:
(תתקב) צריך להאריך בתקיעות של תשר"ת יותר משל תש"ת ובשל תש"ת יותר משל תר"ת. ובעל העטור כתב מסתברא שברים בשלשה קולות קטנים מופסקים וג' יבבות בשעור שלשה שברים אלא שאין הפסק ביניהם ולא פליגי בשעור אלא שזה עושה שברים קטנים כגון גנח וזה עושה בלי הפסק והוא יליל והכל שוה. וכ"כ הרמב"ם. לפ"ז א"צ להאריך בתקיעות של שתש"ת משל תר"ת וסברא ראשונה הוא סברת התוס' וכ"כ הרא"ש, לה"ט:
(תתקג) צריך להזהר בשברים שלא יאריך על כל אחד בפני עצמו כשלשה יבבות דא"כ הויא ליה תקיעה שלשה יבבות הן שלשה כחות כל שהן נמצא התרועה ט' כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים. וצריך למשוך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברי' ותשעה כחות. ומי שלא משך בתקיעות כשיעור זה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר שב"הל:
(תתקד) כתב ר"ת דשלשה שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהם במקום תרועה אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת לא עבדינן בנשימה אחת דגניחה ויללה בנשימה אחת לא עבדי אינשי. וכן כתבו רוב המפרשים שחשבו שלשים קולות בתקיעות. אבל הרי"ן גיאת כתב שצריך לעשותן בנשימה אחת. ועל כן לא כתב שהן אלא כ"ז קולות וכ"כ הרא"ש ואני המחבר ראיתי נוהג קצת תוקעים לעשות שברים ותרוע' בנשימה אחת כדעת הרא"ש. והרבה פעמים תקעתי ועשיתים בנשימה אחת:
(תתקה) אם תקע תשר"ת בנשימה אחת לכאורה נראה שלא יצא שאין כאן לא ראש ולא סוף ומיהו בירושלמי לא משמע כן:
(תתקו) האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות כדי שתעל' לו בשביל תקיעה ראשונה של תש"ת קאמר בירושלמי שאינו עולה לו כלל. אבל בגמ' דידן מוכח שעולה בשביל אחת ולא בשביל שתים:
(תתקז) מעשה שטעה בשברים שלתשר"ת שלישי ועשה ב' שברים והתחיל לתקוע ומקצת הקהל החזירוהו לראש לתקוע שלשה פעמים תש"רת. ורבינו יואל וחתנו ראב"ן נחלקו עליהם מרדכי ולפי דעת הר"ר נתן בר אליעזר צריך שיתחיל בתקיעה שלישית אבל השתי תשר"ת הראשונות לא הפסיד. והרא"ש כתב שאפי' התקיעה הראשונה שבתשר"ת שלישית לפני השברי' לא הפסיד וחוזר ועושה שברים ותרועה והרמב"ן כתב שהפסיד התקיעה ראשונ' בשביל התרוע' שהפסיק באמצע אם תקע תש"רת או תש"ת או תר"ת כהוגן וטעה באחרונ' י"א שצריך לחזור כל הסי' מראש ג' פעמים והרמב"ן כתב שא"צ לחזור אלא לאחרון שטעה בו:
(תתקח) מתוך רב אלפס משמע וכן פי' ראבי"ה דדוקא בברכות של ר"ה ויה"כ מוציא אפי' מי שבקי אבל בברכות של כל השנה לא קיימא לן כוותי' אבל כל יחיד ויחיד חייב לקרותם אם הוא בקי מרדכי. מסקינן דהלכה כר"ג שאומר דש"צ מוציא אפי' מי שבקי בר"ה ויה"כ. ובעל העטור כתב שש"ץ איננו פוטר הבקי ואפי' אם הוא בבה"כ, לה"ט:
(תתקט) מצאתי בשם רב סעדיה ורב עמרם גאון לאחר תפלת מוסף מנהג בשתי ישיבות להריע תרועה אחת גדול' כדי לערבב את השטן. ורב האי ז"ל כתב אין אנו עושין כן ולא שמענו מאבותינו שנוהגין כן אלא שהיחידים מתעסקים כל א' וא' כרצונו שבה"ל:
(תתקי) שנו חכמים אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ומתעסקין בהם עד שילמדו כתב בעל הדברות וה"מ בתינוק שהגיע לחנוך ורי"ן גיאת כתב להפך הגיע לחנוך מעכבין שמא אתי לאפוקי לרשות הרבים לא הגיע לחנוך אין מעכבין וכן מצאתי לר"י ז"ל. וכתב הרי"ן גיאת דנשים מברכות על השופר וכ"כ בעל המאור וכתב בעל הדברות דנשים תוקעות לעצמן דוקא אבל אחריני להו לא וכ"כ גם בעל היראים. ורבי' ישעיה כתב דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן אבל אם ברכו גלוי בדעתן שלשם חובה הן עושות ואיכא תרתי לאסורא חדא דעוברות על בל תוסיף ועוד דאיכא ברכה לבטלה שבה"ל:
(תתקיא) כתב הרי"ן גיאת שנהגו בשתי ישיבות ובכל בבל שאין הצבור מתפללין במוסף בר"ה אלא שבעה וש"ץ מתפלל תשעה והשיב תשובות הרבה לגאון לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו בצבור בר"ה אלא ז' והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו גם הם מחכמים גדולים שלפניהם כמו רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך וזקני' שבדור הלכה למעשה שמתפללין תשע. והרמב"ם דחק להעמיד דברי הגאונים ואמר שכך היה המנהג ברוב ישראל עד שבא הרי"ן גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק לישב מנהג הראשון. ולא נראה להרא"ש וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע' הוו ברכה לבטלה כיון שמחסר הברכות ומנהג אבותינו תורה היא וא"צ שנוי וכמוהו נוהג העולם:
(תתקיב) כתב ר"ת שצריך להזכיר קרבנות המוספין בכל תפלות המוסף ואין יוצאים במה שאמר ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך אבל של ר"ח א"צ להזכיר כלל בר"ה שדי לו במה שאומר מלבד עולת החדש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר"ח העולות וכדי להזכיר גם השעיר שהיא חטאת אומר ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן ושאר המפרשים לא פירשו כך אלא שיוצאין ידי המוספי' במה שאומר ככתוב בתורתך וכו' כי היכי שיוצא בו ידי מלכיות זכרונות ושופרות וכן נוהגין בספרד שא"א פסוקי קרבנות אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למטעי אבל בשאר המועדים לא רגילי בהו ואתי למטעי אין מזכירין אותו ובעל העטר כתב כיון שאמר את יום הזכרון א"צ ר"ח שבכלל יום הזכרון הוא ורב עמרם כתב שא"א רק עולת החדש ומנחתה ושני תמידין כהלכתן. וגדולי מגנצא הנהיגו שאין להזכיר ר"ח כלל ואפילו מלבד עולת החודש ומנחתה אין לומר וכן פי' הערוך איזהו חג שהחדש מתכסה בו שא"א ובראשי חדשיכ' לא בתפלה ולא במוסף ולא בבקר כשקורין פ' הקרבנות שיש מקומות שקורין בר"ח בבקר לאחר שקראו פרשה תמיד וכ"כ קצת הגאונים שאין לומר ובראשי חדשיכם שחרי' בר"ה כי היכי דלא לזלזלו במועדים שאם יאמרו אותו ביום שני יאמר שני עקר כמו בשאר חדשי השנ' אבל ריב"א כתב שיש לאומרו ביום שני והר"א היה נוהג בפסוקי הקרבנות כר"ת ל"הט.
וכתב ה"ר אברהם בר יצחק מה שנוהגים שלא להזכיר של ר"ח מפני שכך משמע מן הירושלמי והגאון ר"י הלוי כתב יש מדקדקין לפרט המקראות של כל מוספי היום וכל גאוני לותי"ר מורין לומר ובראשי חדשיכם ונשתלחו הדברים לפני רש"י והכריע כדברי האומר צריך להזכיר פסוקים של כל מוסף ומוסף ואין להקפיד שמא יאמרו אלול מעובר הוא. אמנם ר"ח הביא מן הירושלמי שאצ"ל. ואני ראיתי הרבה מפרשים הא דאיתא בירושלמי א"צ להזכיר של ר"ח כגון ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזכרון הזה ואת יום ר"ח הזה וכן נמי א"צ לחתום מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים ולא אתפלת מוסף לבד קאי אלא אכל תפלות קאי אערבית ושחרית ומוסף ומנחה אבל הפסוקים של מוסף ר"ח צריך להזכיר. ובכל הדברות היה רגיל לומר ושעיר לכפר ועולת החדש ומנחתה ושני תמידין כהלכתן. שבה"ל. ר"י בר יהודה הנהיג לומר והשיאנו בר"ה ויה"כ בשם ר"א הגדול וגם ר' משלם שאל פי ראש ישיבה שבירושלים והשיבו שיש לאומרו משום שאינו יכול לומר ברכת מועדיך. ובתשו' רב שר שלום גאון כתב ביה"כ אומרים בב' ישיבו' בין בתפל' בין בקידו' מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון מרדכי. ובכל ארץ אשכנז נוהגים שלא לאומרו:
(תתקיג) ואומר והשיאנו בר"ה ויה"כ רובם אומרים אותו ור"י בר יהודה בשם רבו ר"א אמרו כל ימיו. ורשב"ם שאל פי אריות שבירושלים והשיבו שאומרים והשיאנו ומביאין ראיה מן הירושלמי דברכות פ' הרואה והגאון ר"י הלבן בטלו בגרמייזא ומנהג פשוט הוא לאומרו בר"ה אבל לא ביה"כ שה"ל:
(תתקיד) אר"ח אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ אחד יחיד וא' ציבור וכתב ר"י אלפס דאפי' בהנך קראי דמלכיו' זכרונות ושופרות וכן נמצא לגאון א' ור' שלמה פירש להא דרב בקראי מוספין דכיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אצ"ל פסוקים של מוספין. ורבותינו מפרשים להא דרב בקראי דמוספין קאמר אבל לא במלכיות זכרונות ושופרות דהא תנן אין פוחתין מעשר מלכיות שבה"ל:
(תתקטו) במסכת סופרים אם חל ר"ה להיות בשבת אומרים זכרון תרועה מקרא קדש שבה"ל:
(תתקטז) אומרים עלינו לשבח. ורב עמרם כתב שאין ליחיד לאומרו במקום שיש ש"ץ וכבר נהגו לאומרו. וכ"כ רב משה גאון יחיד דמצלי בר"ה בלחישה אי גמיר עלינו לשבח לימא ואי לא לימא מלוך ואוחילה. ונראה מתוכן שאין ליחיד לאומרו שהוא רשות לש"ץ:
(תתקיז) בטולטילא נוהגין לומר יע"ו בזכרונות ומנהג טוב הוא ובאשכנז אין נוהגין:
(תתקיח) איתא בערוך שתוקע כל כך בעמידה כמו שתקע בישיבה. ור"ת הנהיג לתקוע תשר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. וכתב רב אלפס תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר הברכות פעם אחת שלא להטריח על הצבור וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות לה"ט:
(תתקיט) בספר יראים כתב לברך על תקיעת שופר ורב עמרם כתב אם ברך לתקוע טעות הוא ונהגו לברך לשמוע מרדכי וכן עמא דבר כתב רב עמרם לאחר התפל' מריעי' תרוע' גדולה בלא תקיעה כדי לערבב השטן. ורב האי גאון כתב לא מטעם מנהג עושין כן אלא משמע מתוך הגמ' שהיחידי' היו רגילין לתקוע אחר התפלה ואם אין עושין כן אין עיכוב בדבר שכבר יצאו ידי חובה:
(תתקכ) אין להתענות בר"ה כלל. וכן השיב רב נחשון גאון וכן רש"י ז"ל שפירושו בפ' אמור מדברי תורה ומדברי קבלה ומן הברייתא דירושלמי ומן התלמוד והאריך הרבה במרדכי. ורב נטרונאי כתב ודאי ביום ראשון של ר"ה אי אפשר לישב בו בתענית משום דמדאורייתא הוא אבל בי"ט שני ובשבת אין בהם קושיא משום דעשרה יומי אלו משונין משאר כל ימות השנה לפיכך נהגו רבותי לישב בהן בתענית בין בחול בין בשבת. וכתב הרא"ש ודבריו תמוהין שאסר להתענות ביום ראשון של ר"ה והתיר להתענות בשבת בשני ימים של ר"ה ואנו רואין שיפה הוא שלא להתענות וכן בשבת תשובה לא ראינו שהתענה בו אדם וכ"כ הרי"ן גיאת שאין להתענות וכן נראה מן המדרש שהבאתי למעלה כי מי גוי גדול עד ואוכלים ושמחים בר"ה והכי איתא בירושלמי בהדיא מתריעין ולא מתענין ובתשובות הגאונים כתוב שיש להתענות בשני ימים של ר"ה וסומכין על האגדה דפסיקתא דסוכה שיש ספרים שכתוב בהם באין גדולי הדור מתענין בר"ה ומצאתי כתוב שיש מקומות שקבלה בידיהם שכל מי שרגיל להתענות בר"ה ומשנה רגילותו שהרגיל ואינו מתענה אינו משלי' שנתו ומנהג בני אשפי"רא לא נהגו להתענות ולעמוד קודם היום. ובשם רב יהודאי גאון שאסור להתענות בשני ימים של ר"ה וכ"כ רב סעדי' גאון וכן שבה"ל. בתשובת הגאונים נמצא שיש להתענות בר"ה מרדכי. והעולם נוהג שלא להתענות כלל ואני המחבר ראיתי בספר אגודה שקבלה שכל מי שמתענה פעם אחת תענית חלום בר"ה צריך שיתענה כל ימיו ואם לאו יסתכן מאחר שהראוהו פעם אחת הוא סימן רע:
(תתקכא) ולענין זמן בליל י"ט שני על הקדוש וביום על השופר כתב רש"י בתשובה רבותי' אומרים שאין אומרים זמן אלא בליל ראשון דקדושה אחת היא וכחד יומא אריכתא הוא. אבל אני אומר שצ"ל זמן וכן נוהגים במקומינו ובכל מקום שעברתי ואין חלוק בין י"ט שני של ר"ה ושאר י"ט גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וכן הלכה וכ"כ רשב"ם בשם זקנו רש"י. וכן דעת בעל העטור והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני אלא בקדוש לא בשופר. וכתב הרא"ש וטוב שיקח אדם פרי חדש ויתננו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו גם על הפרי ויוצא ידי ספק. וכן היה נוהג מהר"ם. ונ"ל שאם חל יום ראשון בשבת שיש לומר זמן ביום שני על שופר מאחר שלא תקעו ביום ראשון לה"ט. וכ"פ בעל שבה"ל ובתשובות הגאונים שצ"ל זמן בליל י"ט שני בקדוש ובשופר וכן השיב ה"ר משלם בר קלונימוס וכן כתב בעל הדברות והר"ר אביגדור כהן לא היה מברך אלא ביום ראשון וכן הר"ר יצחק בר יהודה הצרפתי וכן נמצא לגאונים ז"ל. שבה"ל. ואני המחבר כותב מנהג בעלי נ"ש מאשכנז שאומרים זמן בליל שני בקדוש ומהדרים להשיג פרי חדש או יין חדש ונותנים עיניהם בו בשעת הברכה של שהחיינו כמו דכתוב לעיל. אבל אם אין משיג פרי חדש אעפ"כ מברך זמן. ובשופר ביום שני אין מברכין זמן אלא א"כ חל י"ט ראשון בשבת אז מברכין זמן בלחש:
(תתקכב) נוהגין בספרד לומר בשבת תשובה הרבה סליחות ותחנונים ותמה אני על המנהג שהרי אין מריעין בשבת. ובאשכנז אין נוהגין כן:
(תתקכג) ירושלמי ר' חייא מפקד ליה לרב אי אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה יומין בשתא. וכתב ראבי"ה אלו שבע' ימים הם ז' ימים שבין ר"ה ליה"כ וקורא אותם שבעה ימים לפי שבר"ה לא היה צריך להזהירו לאכול בטהרה דפשיטא שאוכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי החול שהוצרך להזהר עליהם. ועל כן נהגו באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של עובדי כוכבים כל השנה יהיה נזהר בעשרת ימי תשובה: