אמרי בינה/דיני נדרים/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני נדרים כב

סימן כב

הא דמהני שאלה בתרומה והקדש וצדקה דעת רוב הפוסקים דאם בא ליד כהן או גזבר שוב א"י לשאול והוא מש"ס נדרים (דף נ"ט ע"ב) וכן פסקינן בש"ע יו"ד (סי' רנ"ח ס"ו) וראיתי להגאון בעל נו"ב במה"ת חלק יו"ד (סי' קנ"ד) ששפך סוללה על דין זה שע"פ פירוש הר"א ממיץ המובא ברא"ש נדרים שם מהני שאלה אף בתרומה הבא ליד כהן ואף לרש"י ור"ן ורא"ש שפירשו בהדיא ישראל ל"מ לאתשולי עלה אינו ראיה לצדקה הבא ליד גבאי דכל הטעם דל"מ שאלה בבא ליד כהן הוא משום משעה שנתנו לכהן כבר הסיח דעתו ממנה שכבר אינו שלו ואף כשנשאל אח"כ מ"מ כבר זכה מן ההפקר אף אם אינו תרומ' דל מהכא נתינתו של זה נשאר זכייתו לכהן מצד עצמו וכמ"ש הר"ן נדרים (דף פ"ה) באוסר דבר ע"ע בקונם דהוי כהפקר ואף כשנשאל עליו אח"כ אע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאל' קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר. אבל בצדקה לעניים שלא שייך לומר שהגבאי יזכה עבור העניים דל"ש מיגו דזכי לנפשי' הואיל דהוא עשיר ואף אם נאמר דגבאי עדיף משליח מ"מ היינו גבאי קבוע הממונה אבל מי שאינו גבאי לא עדיף משליח וא"י לזכות עבור העניים. והוסיף עוד אף דקי"ל כב"ה דאינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיט' היינו בהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יכול לזכות בו אבל במפקיר זכותו נגד אחד או שתים לנוכח מהני שהם יכולין לזכות בו והאריך בזה. ולבסוף הוליד חדשות לומר דטעמא של הרשב"א ושאר פוסקים הסוברים דל"מ שאלה. הוא משום דכל שאלה ופתח היא שהנודר אומר אלמלא היתי יודע דבר זה לא היתי נודר אמנם כשמשקר אין לו התרה רק שאין אנו צריכין לחשדו בזה אבל הכהן אינו מחויב להאמינו הן על פתחו או על החרטה דמעיקרא לכן אף שלענין איסור נאמן מ"מ א"י להוציא מן הכהן או הגבאי אלו הן תוכן דבריו:

ולע"ד כל דבריו נפלאים ותמוהין בראש מ"ש דלכך ל"מ שאלה בבא ליד כהן משום דזכה מכח הפקר א"כ לענין גוף השם קדושת תרומה הי' יכול להפקיע רק שהכהן מ"מ זכה בו אף אם אינו תרומה כזוכה מן ההפקר ואף דכשקרא עליו שם תרומה אינו שלו ול"ש הפקר רק על טוה"נ אם ממון הוא מ"מ אח"כ כשנשאל ונפקע השם התרומה חל למפרע עליו שם הפקר. ואם נאמר כן א"כ מה מתרץ הש"ס נדרים שם בתרומה הבא ליד כהן והיינו עכשיו אף שביד ישראל לשאול מ"מ הואיל שכבר זכה הכהן ל"מ השאלה ואמאי הא לענין איסור להפקיע שם תרומה מהראוי שיהני השאלה רק לענין זכיות ממון הכהן כבר זכה מטעם הפקר א"כ יקשה אמאי לענין איסור נתבטל האיסור הא הוי דשי"ל מתירין. וזה קשה נמי לטעם השני שנתן הנו"ב לשבח דלכך ל"מ שאלה משום דלענין ממון א"נ א"כ מ"מ לענין איסור כיון דנאמן שוב הוי דבר שיש לו מתירין. ואף דיש לדחות זאת דמ"מ כיון שיהי' להזוכה הפסד ממון דע"י שאלה הדרא לטיבולא ויצטרכו להפריש שנית ועי"ש ברא"ש ובכה"ג להוציא הוצאות על חנם דהכהן זכה בו מה שנתן מכבר ל"ה דבר שיל"מ. מ"מ ממה דמבואר בתוס' עירובין (דף ל' ע"א) בהא דמערבין לישראל בתרומה דפריך הש"ס לסומכוס תרומה נמי אפשר דמיתשל כתבו התוס' דלא מצי לאוקמי בתרומה שבא ליד כהן דתו לא מצי לאתשולי עלה מדקתני בחולין משמע דבתרומה אף כשהוא ביד ישראל ל"מ לערב יעו"ש ומה הקשו כיון דאף בבא ליד כהן מ"מ לענין איסור מהני שאלה להפקיע השם תרומה לסברת הנו"ב. א"ו דסברו אף לענין הפקעות שם תרומה ג"כ ל"מ שאלה. וכן משמע נמי מד' תוס' ערכין (ד"ד ע"א) ד"ה והך. וע' ב"י או"ח (סקצ"ט) ובאחרונים שם ולד' הנו"ב באם הכהן מוחל הקנין ממון ומהדר לבעלים הי' מהני שאלה להפקי' האיסור:

ועל הטעם השני שכתב בכוונת הרשב"א דא"נ נאמר שיש לו חרטה דמעיקרא תמהני ביותר הא דעת הרשב"א המובא בר"ן נדרים שם (דף פ"ה) דהיכא דאחרים זכו בפירותיו שאסור הנאתו עליו דהיכא דאיתשיל אח"כ חייבין לשלם דחכם עוקר הנדר מעיקרא והר"ן דחולק לא אתי עלה מטעם דא"נ רק מטעם דקנין ממון של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר אבל לא מטעם דא"נ. תדע דהא הר"ן הוכיח שם ממה דכהנים יטלו בע"כ ולמה לא ניחוש דלמא מתשיל ומתהנו מדידי'. ואם נאמר דמטעם שא"נ אינו יכול להוציא א"כ מ"מ אם יש לו באמת חרטה דמעיקרא עושה הזוכה איסור למפרע ואף דשם כיון דמתשיל נעקר הנדר וליכא איסור מ"מ משכחת אופן בכה"ג. ועי"ש ברשב"א בחידושיו שמבואר להדיא דנאמן לענין ממון למפרע. והא דבאמת לא אמרינן שלא יהי' נאמן להוציא ממון במה שאומר שיש לו חרטה דמעיקרא נראה הטעם דבכה"ג דליכא לבעלים מרא קמא והספק על הממון הבא לידם בכה"ג אמרינן בו"ש ברי עדיף ודומה להא דמבואר בבעה"ת (שמ"ו ח"ד) בהא דאמרינן בטעה בכדי שאין הדעת טועה דאמרינן במתנ' יהיב לי' כמבואר ב"מ (דף ס"ג) הוא דוקא באינו תובע אותו אח"כ אבל אם תובע אותו אח"כ ואמר דטעה א"ע חייב להחזיר ואמרינן ברי ושמא ברי עדיף ול"ה להוציא כיון דמסופק אם בא לידו כדין. ועיין סמ"ע (סי' רל"ב ס"ק ח') ובמה שכתבתי בזה בספר ד"ח מאאמ"ו ז"ל (סוף דיני אונאה) וה"נ דכוותי' כיון שבא לשאול ומתחרט והספק לפנינו וכיון דלענין איסור נאמן ומהני השאלה אף לענין ממון אמרינן בו"ש ברי עדיף:

ובזה מיושב מה שהקשה בספר ש"ש (ש"ו פ"ג) בהא דמבואר בש"ס יבמות (דף פ"ז) אי קדושת דמים משום דבידו לפדותן הא בממון ל"מ בידו רק מטעם מיגו א"כ היכא נאמן לאפקועי ממונו דהקדש מה לי ממון הדיוט או מכרו לשמים הא אין בזה משום מיגו כמ"ש הרא"ש אלא משום בידו נאמן בכל איסורי תורה ובהקדש יש בו משום הוצא' ממון ע"ש ולמ"ש א"ש כיון דיש להו לבעלים חזקת מר"ק ואמרו ברי דכבר פדאו נאמנים אף לענין ממון דבו"ש בכה"ג ברי עדיף. אמנם הא תינח הבעלים אבל מדקאמר שם בידו לפדות מבואר דאף אחרים נאמנים וכמבואר שם מדברי תוס' ובזה הדרא הקושיא לדוכתא אמאי נאמנים לגבי ממון ואכ"מ בזה. ובלא"ה יש להבין שם דקאמר בש"ס קונמות וקדוש' הגוף משום דבידו לאתשולי עלה וקשה מ"מ מזה גופא מוכח דע"א נאמן באיסורין ממה דמהני שאלה ואיך נאמן על עצמו שיש לו חרטה דמעיקר' או כשבא לשאול ע"י פתח ולומר אדעתא דהכא לא נדרתי במה ידענו דקושטא קאמר דלמא משקר ובתשובת מבי"ט (ח"א סי' צ"ז) הביא משם תשובת ה"ר דוראן שמי שאמר שהי' אנוס בשבועתו שהוא נאמן שאל"כ ל"ה רשאי חכם להתיר לו אא"כ יש לו עדים בפתחים ושיהי' מכיר בהם החכם ול"ה נדרים נתרים לעולם אלא כשם שהוא נאמן לומר אדעתא דהכי לא נדרתי והחכם מתיר לו אעפ"י שנדר סתם ה"נ כל שאומר באונס ובתנאי שבלב נאמן עכ"ל וזה א"ש אליבא דאמת דנאמן ולגבי עצמו אבל לגבי אחרינא מדוע לא הוכיח הש"ס מזה דע"כ ע"א נאמן אף דאתחזק איסורא ממה דמתירין לו הנדר ואחרים יכולין להנות אף לכתחלה. וגם מה שהקשה שם הש"ש בהא דנאמן אדם מישראל לומר על בהמה המבכר' שילדה איך שכבר מכר הולד לנכרי כיון דהוי נכסי כהן ואם כבר ילדה והוא בחזקת בכור אמאי נאמן כיון דעכשיו לאו בידו הוא ל"מ לגבי ממון עי"ש ל"ק מידי מלבד דא"ש למ"ש שם בעצמו משם המר"מ דהיכא לדברי העד מעולם ל"ה בחזקת איסור ע"א נאמן א"כ בבכור דבמעי אמו לא קדיש רק ביציאתו מרחם וכשמעיד שמכר לא חל עליו מעולם קדוש' בכור בכה"ג ע"א נאמן אולם בלא"ה למ"ש לענין ממון נאמן מטעם בו"ש ברי עדיף דמוקמינן על חזקת מר"ק. ומ"ש שם הש"ש לדון דבהקדש ליכא בי' משום ממון רק איסורא בלבד יעו"ש תמהני הא להדיא מבוא' בש"ס כריתות (דף ח"י ע"ב) כי מכפר יוה"כ על איסורא על ממונא לא מכפר ע"ש מבואר דגם בהקדש הוי איסורא דאית בי' ממונא ודלא כמ"ש הש"ש וי"ל דשם הכוונה כיון דאפשר לשלם לא פטר לי' יוה"כ וכן פירש"י שם (דף כ"ו ע"א) דבתשלומי ממון ל"ש כפרה ולעולם י"ל דבצד גבוה לאו תורת ממון ועיין שאגת ארי' (סי' צ"ו) דכל שיש זכות להקדש לא נפיק מכלל גזל עי"ש ומה שהביא שם ראי' מתוס' סוף מעילה מובן בקל לדחו' ראיתו:

ומ"ש עוד הנו"ב דזוכה מטעם הפקר אף דל"ה הפקר לכל מהני כשהוא לנוכח. תמהני הא להדיא מבואר בירושלמי מס' פיאה (פ"ו) מובא בר"ש שם דר"י ור"ל מחולקין בטעמייהו דב"ה ר"י סבר מתעזוב יש לך עזיבה אחרת ומדכתיב אותם מיעוטא הוא דבמקום אחר צריך להיות בין לענים בין לעשירים. ור"ל סובר דבעי שיהי' כשמיטה ואמרינן שם לעניי אותה עיר אבל לא לעניי עיר אחרת ע"ד דר"י הפקירו הפקר וע"ד דר"ל אין הפקירו הפקר כיון דבעי שיהי' דומיא לשמיטה ל"מ בשום אופן עד שיפקיר לכל. וכיון דמבואר שם דמתניתין מסייעו לר"ל מדקאמר כשמיטה מבואר דל"ה בכה"ג הפקר אף כשהוא לנוכח רק כשמיטה שיהי' הפקר לכל א"כ כשקרא שם תרומה ל"ה הפקר רק לכהנים. ומה שכתב הנו"ב שם להביא ראיה דבכה"ג לנוכח מהני ההפקר מש"ס דנדרים (דף מ"ה) דבאפקרה באפי תרי דמי למתנ' ופירש הר"ן דאז לא אפקרה אלא אדעתי' דחד ודמי למתנה חזינן דמהני ההפקר בכה"ג. אינו ראי' דהא מבואר שם דמש"ה דמי למתנה משום דבתרי לית לי' קלא ולא מפקר אלא אדעתא דאידך ולא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה. אבל מ"מ הפקר לכל הוא דבלא זה לאו שם הפקר עליו רק שם מתנה ממש ובעי לשון מתנה ולא לשון הפקר. ומה שהבי' עוד ראי' מדברי המג"א (סי' תמ"ח) כשמכר החמץ א"י אחר לקח מן האינו ישראל דאדעתי' אפקרי' ולא אדעתא דכ"ע הרי שיכול להפקיר נגד הא"י תמהני הא שם הוי מכר ואינו שם הפקר ואם הוי מכר בשיור לו איזה זכות לא נפיק מרשותי' ובאמת דברי המג"א שם צריכין ביאור הא מבואר בנ"י סנהדרין סוף פרק נגמר הדין בהא דמותר המת ליורשין ול"א אדעתא דידי' יהבו אדעתא דיורשין לא יהבו וכתב דל"א הכי אלא בהפקר שאינו מוציא מרשותו אבל במתנה שנותן לחבירו ומוציא מרשות בודאי לא ע"ד שיחזיר לו כלום עשה ע"ש וא"כ בנידון דהמג"א נמי דכוותי'. ועיין מ"ש לעיל דיני פסח (סי' כ"א). עכ"פ לפנינו מבואר בירושלמי דהפקר לנוכח ל"מ. ולכאורה לדברי הנ"י הנ"ל אולי זה הטעם דל"ש שאלה לענין ממון הואיל שהוציאו מרשותו ומסר לכהן. אך זה אינו דשם שפיר כיון דנתן סתמא אמרינן כן אבל היכא דיש לו שאלה כיון דמפקיע האיסו' ע"י החכם אמרינן ע"ד זה לא נתן לכהן. רק מטעם הפקר אתינן עלה שהכהן מצ"ע יזכה ובזה בעינן הפקר לכל כשמיטה כמ"ש:

וביותר תמהני על הנו"ב שסותר לדברי עצמו שכתב במה"ק חלק אה"ע (סי' נ"ט) בדברי רמב"ם הל' אישות שכ' במקדש בדבר שאין בעה"ב מקפיד דהוי ספק מקודשת והעלה דדוקא באם אינו מקפיד על שום אדם אבל אם מקפיד על שום אדם לא מהני דהוי כהפק' שאינו הפקר עד שיהיה הפקר לכל והביא מדברי הירושלמי הנ"ל והעלה דקיי"ל כר"ל דהפקר לעניי אותו עיר ל"מ. א"כ גם כאן אמאי מהני כיון דעל עצם הנתינת תרומה מהני השאלה ואף שהסיח דעתו מ"מ אינו יכול לזכות בעצמו דלא הסיח דעתו רק לגבי כהנים ול"מ מטע' הפקר בכה"ג:

וראיתי בס' אבני מילואים אה"ע (סי' כ"ח ס"ק ?) שהשיג על הנו"ב בהא דאם בעה"ב מקפיד נגד אחד דג"כ הוי ס' מקודשת וכתב דבדבר שאין בעה"ב מקפיד לאו מתורת הפקר אתינן עלה רק מתור' מתנה הוא ואינו יוצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה וכשם שהוא יכול ליתן לאדם אחד כך יכול ליתן לכמה בני אדם ומי שיזכה בו יהי' שלו. ובעובדא דר"י בר"י ב"מ (דף ל') שם אמר בלשון הפקר לכך פריך שם הש"ס. והא דבאמת לא אמר ר"י בר' יוסי הנני נותן לכל מי שיזכה בו דבמתנה לא יצא מרשותו וצריך שיזכה בו הנותן ושמא ידרסו בני אדם עליו בלא כוונה לזכות ויהי' נכשלים בגזל אבל ודאי לשון מתנה לא בעינן שיהי' לכל אדם וכהאי דכל מי שיגיע לולבי בידו וא"כ נגד זה שאינו מקפיד הוי מתנה כשיזכה בו עי"ש. וע"כ כוונתו אף שאינו אומר דלגבי האי מקפיד ולגבי האי אינו מקפיד מ"מ בכה"ג היכא דאנן סהדי דברים שבלב הוי דברים. אך מ"מ יש להבין בעובדא דר"י בר' יוסי מה חשש גזל יש כיון שיאמר כל מי שירצה יזכה בו חוץ מזה אף דכ"ז שלא זכה בו אחד לא יצא מרשותו מ"מ מה חשש גזל יש כשידרוס אחד ולא יזכה בו כיון דיש לו רשות לזכות היעלה עה"ד לומר לר"י דסובר דהפקר כמתנה אם בא אחד והפסיד. דבר המופקר יהי' חייב לשלם כיון דלא יצא מרשות הבעלים זה לא ניתן להאמר כיון דיש לו רשות לזכות בו למה יתחייב על ההיזק שהזיק ברשות ודומה לקרע כסותו שבור כדי ע"מ לפטור דהיכא דלא בא לידו בתורת שמירה דפטור. ואף אם נאמר כן דכיון שלא אמרו בפירוש שיהי' פטור רק שהפקירו וכשחזרו אח"כ מן ההפקר חייב למפרע לשלם מה שהזיק. מ"מ אם אינם חוזרין ודאי דפטורין ולאו שם גזל ע"ז. וא"כ הי' לו לר"י בר' יוסי לומר כן ודוחק לומר דחשש לפן ימות ויפול להיורשים ואז הדורס יהי' גזלן זה דוחק גדול. גם הא בודאי ר"י בר' יוסי בשיטת אביו אזיל דסובר הפקר כמתנה ועד דלא אתי לרשות זוכה של הבעלים הוא. וכ"כ במח"א דיני הפקר (ס"ח) מדאמר לכ"ע אפקרינהו לדידך לא אפקרינהו ואיך יכול לומר כן ולחזור אח"כ ואיך נאמן א"ו דסובר דיכול לחזור כד' אביו ר"י ע"ש. א"כ שוב יקשה הי' לו לומר ולתת במתנה לכל שיזכה חוץ מזה:

אך נראין הדברים שלא כדברי הנו"ב דאף כשמקפיד על אחד מ"מ מהני. וראי' מהא דב"ב (דף נ"ז ע"ב) דפריך הש"ס ובהעמד' כדי לא קפדי והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנוס לחצר ופירש הרשב"ם שם שהרי נהנה מחבירו שעומד בחצירו דבהעמד' קפדי דאם איתא דלא קפדי מותר לעמוד בחצר חבירו אעפ"י שמודר ממנו כיון דלא קפיד בעמידה הרי הפקיר את החצר לכל בני החצר לעמוד בו ולגבי עמידה אין לו חלק בו עכ"ל. הרי מבואר דאף דלא הפקיר רק לגבי בני החצר הוי הפקר להם ומהני. וגם מבואר דלאו מתורת מתנה הוא דלא כמ"ש האבני מלואים דאם מתורת מתנה אתינן עלה מה פריך מהא דנדרו הנאה זה מזה הא כיון דלא נפיק זכות זה מידו עד שזוכה בעמידה הוי כנהנה מחבירו. א"ו דדבר שאין בעל הבית מקפיד מתור' הפקר אתינן עלה. רק מ"מ מבואר משם דמהני אף היכא דמקפיד על אחרים דשם שותפים ודאי קפדי לגבי אחרים רק לגבי בני החצר לא קפדי. ומ"מ צריך להבין דהא מ"מ כיון דל"ה הפקר לכל אמאי יהני. וגם הכי לא יהי' ביד הבעלים לחזור וצ"ע להבין דברי הרשב"ם אח"כ מצאתי בס' טורי אבן מס' מגילה (דף ח') שעמד בזה ע"ד הרשב"ם. ועיין רש"י חומש פ' ויצא בפסוק בימי קציר חטים שכתב אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו. משמע קצת דדבר שאין בעה"ב מקפיד תורת הפקר בו:

ומ"ש הנו"ב דגוף הדין שהמציא הרמב"ם לחדש דבדבר שאין בעה"ב מקפיד הוי ספק קידושין לא זכיתי לבא על מקורו מאין המציא חידוש זה ואלמלא לא נאמר בדברי הרמב"ם שאחריו אין להרהר הדבר תמוה מאד ומה בכך שאין בעה"ב מקפיד מ"מ כ"ז שלא הפקירו בפירוש במה יצא החפץ או האוכל מחזקת מר"ק עי"ש באורך. לענ"ד יש מקור נאמן לדברי הרמב"ם מש"ס דסוף ב"ק גבאי צדקה רשאי לקבל מנשים דבר מועט וכן פסקינן בש"ע יו"ד (סי' רמ"ח) וע"כ הטעם משום דהוי דבר מיעוט וע"ז אין הבעלים מקפידין לכך מותר לקבל מאשתו ומה לי אם אשתו נתנה אם ידענו שאינו מקפיד אף אם יטול מעצמו כיון שאינו מקפיד רשאי לטול וזוכה בו. וגם אף אם אח"כ אמרו הבעלים בפירוש דמקפידין מ"מ כיון שכבר זכה בו הוי של הזוכה אם ידענו בבירור שאין הבעה"ב מקפיד אז והוי כמו לרבא דיאוש שלא מדעת מהני בדבר שאין בו סימן ואף אם הבעלים אינם מתיאשים אח"כ מ"מ כיון דאז עומד ליאוש זכה בו כמבואר בש"מ ב"מ (ריש פ"ב) א"כ גם לדידן דל"ה יאוש מ"מ בדבר שאינו מקפיד אף בבא אח"כ ומקפיד מ"מ כבר זכה בו וכן נראה למה דפירשו בדברי הרמב"ם דהוי ס"ק מצד שמא ש"פ במדי אבל היכא דידענו שהוא ש"פ מקודשת בבירור ולמה לא ניחוש שיקפיד אח"כ ודוחק לומר בזה דמוקמינן על החזקה א"ו דאף שבא אח"כ ומקפיד מ"מ כבר זכה בו. ועיין קצוה"ח (סי' רס"ב) מה שמתרץ קושית הטו"ז יו"ד (סי' של"א) על הרמב"ם הל' תרומות בירד ללקוט לעצמו וכ' קצוה"ח עפ"י דברי הש"ך ח"מ (סי' שנ"ט) דדבר שאין הבעלים מקפידין לא תלי' ביאוש שלמ"ד וכתב דדברי הש"ך הוא דעת יחיד ולא אדע הא כן הוא ג"כ דעת רמב"ם. אולם דבריו שם בדעת רמב"ם הלכות תרומות בלא"ה ליתא דאם שם איירי בדבר שאין בעה"ב מקפיד למה בעינן שיאמ' כלך אצל יפות ולמה לנו לדעתו אח"כ ועיין מחנה אפרים הל' גזילה (סי' ב) ואכ"מ בזה. ועמ"ל דיני יו"ט (סכ"א אות י"ד) עכ"פ העולה לנו דדברי הנו"ב בטעם הדבר דל"מ שאלה בבא ליד הגזבר המה דברים מופרכין:

ברם בעיקר הטעם דל"מ שאלה מבואר הדבר באר היטב בש"ך ח"מ (סי' רנ"ה) בשם רבינו בצלאל אשכנזי הטעם דלא יהי' כח הקדש גרע מכח הדיוט ובהדיוט דאין אחר מעשה הקנין כלום למה יהי' גרע כח הקדש שלא יועיל קנין הגזבר והא דמהני שאלה הוא רק במה דעדיף כח הקדש מכח הדיוט דבהדיוט בעי מעשה קנין ובהקדש אמירתו הוי כקנין בזה גילתה לנו התורה לא יחל דבריו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ונעקר הנדר למפרע אבל בבא ליד גזבר כיון שעשה הגזבר מעשה הקנין אין אחר הקנין כלום ואף היכא דהי' שאר קנין כגון קנין חליפין אף דלא בא ליד הגזבר מ"מ כיון דנעשה מעשה קנין ל"מ שאל' עי"ש בש"ך. ולפי"ז הי' נראה לכאורה לדעת רמב"ם מובא בש"ע ח"מ (סי' מ') דיכול אדם לחייב א"ע בדבר שאינו חייב כשאומר אתם עדים ממילא היכא דמחייב א"ע לתת להקדש ואומר הרי עלי לתת להקדש כשיאמר אתם עדים ג"כ הוי כקנין ול"מ שאלה. ולכאורה היה נראה כשמשאיל אח"כ על הנדר דמ"מ נעקר הנדר למפרע רק דמצד מעשה הקנין נשאר ההקדש א"כ אינו חל ההקדש והקנין רק מן השעה שבא ליד גזבר ונ"מ בהקדש אם נהנה מן ההקדש קודם שבא ליד הגזב' מהני השאלה אח"כ אף אחר שבא ליד הגזבר שלא יהי' חייב במעינ' על מה שנהנה קודם לכן דנעקר ההקדש והנדר למפרע רק אח"כ במה שמסר להגזבר חל ההקדש מאז. אך מ"מ אינו נראה לומר כן רק כיון שבא דבורו לידי מעשה קנין שוב ליתא בשאלה וחרטה ומהני ההקדש למפר' שלא יהי' בשאלה וחרטה דמעיקרא. וא"ל כיון דאמירה לגבוה כמסיר' והוי של הקדש א"כ מה יוסיף תת כח בהמסירה שיהי' קנין המועיל איך הקנין השני חל על קנין הראשון. זה אינו דכשישאל ויעקור הנדר למפרע שוב יחול הקנין של הגזבר. ואף היכא דלא נעקר הנדר על ידי החרט' דמעיקרא רק ע"י חרט' דהשתא כגון נדר קנס בעלמא שלא מחמת עצמו כמו באומר אם אעשה דבר פלוני יהי' עלי לתת דבר זה להקדש דל"ה ההקדש עצם הנדר דבנדרים כאלה דעת רמב"ן בתשובה (סי' רע"א) דמהני השאלה בחרט' דהשתא ולא נעקר מעיקרא רק דנפס' מהשתא בזה ל"מ משיכת הגזבר כיון דאז הי' בלא"ה של הקדש ועיין שעה"מ סוף הלכות שביעית ובתו"ג פ' השולח בכה"ג הוי מגיז גייז כמו בהפרת בעל לאשתו. אולם מ"מ מהני משיכת הגזבר כיון דמ"מ שייך לבעלים ויש להם זכות זה שבידם לשאול א"כ כשמוסר לגזבר חל ע"ז הקנין שלא יהי' בשאלה ומטעם זה כתבתי במ"א דהוי דעת אחר' מקל' בכה"ג. אך מ"מ יש לעיין היכא דהשאלה הוא ע"י שמשוה נדר טעות כמו בנולד בזה י"ל דממילא הוי ג"כ קנין טעות ג"כ דאם הי' יודע זאת ל"ה נותן והוא אינו מוסר לגזבר רק הואיל דסבר שחייב להקדש והשתא דאתברר לי' של"ה חייב ונדרו הי' נדר טעות א"כ גם הקנין הוי קנין טעות וצריך לומר דלענין קנין אינו יכול לבטל ואף אם כשמסר לגזבר התנה בפירוש שלא יהי' מועיל הקנין לענין שלא יהי' יכול שוב לשאול מ"מ י"ל כיון דבא ליד גזבר ונעש' קנין המועיל שוב לא אתי השאל' נבטל הקנין וצ"ע עוד בזה:

ועיין בתשובת יכין ובועז (ח"ב ס"ז) שכתב יחידים שהתנדבו הקדש לכבודו של שמואל ע"ה ובא לידו של פרנס ואח"כ נפנה בהכ"נ וצריכה הוצאה מרובה והצבור דחוק מאד ורצו לשנות הקדשו של שמואל הרמתי לתקון בהכ"נ אחר שזכה בו פרנס וכתב כיון שעדיין לא הגיעו ליד הגזבר הממונה על קברו של שמואל יכולין לשנותו ע"י שאלה בפתח או בחרטה ואעפ"י שהרמב"ם כתב שאין נשאלין עליהן אלא לצורך גדול אין צורך יותר מזה לרפאות בית ד' ההרוס יעו"ש. ולא אבין הא עיקר הטעם דל"מ שאלה כיון שבא ליד גזבר הוא משום דלא גרע מכח הדיוט ולקנין ל"מ שאלה ובזה אין חולק אם בא ליד גבאי הממונה או ליד אחר לתת להממונה דמ"מ כיון שהוציא מרשותו זכה בו ועיין טוח"מ (סי' קכ"ה) במתנה לעני אף הולך כזכי ועי"ש בקצוה"ח כיון שחייב מצד נדר אמרינן בי' הולך כזכי כן נמי בזה ואי כיון שנדר לצורך מצוה בלבד וזכי' ל"ש למת כמבואר מדברי רי"ף סו"פ א' דגיטין ועיין בזה במח"א דיני זכיה ומתנה (סי' ל"א) רק מדין מצוה חייב לקיים ככל נדרי מצוה א"כ אף בבא ליד הגזבר הממונה לזה נמי יהי' מהני שאלה כיון דל"ש בזה זכיה כיון שהו' רק מצוה לכבוד הנביא ע"ה וע"כ דסובר דמ"מ הגבאי זכה בו לעשות המצוה ול"מ שוב שאלה לבטל המעשה א"כ אף בבא ליד אחר שימסור להגבאי הממונה שזכה בו הגזבר לעשות המצוה ושלא יועיל שוב שאלה והתרה ע"ז וצ"ע ועיין במח"א דיני ריבית (סי' ז') דכתב דמעות של הקדש עניים שהקדישוהו בעלים לעניים שאינן ידועים עדיין לא זכו בו עניים זכיה גמורה ואפי' אם מסרם לאחר לחלקם לעניים אי מתשיל על נדרו אין כאן זכיה לעניים ומצי לאתשולי עליה וממון דידיה הו' ואסור לגזבר להלוותן ברבית עי"ש וקשה כיון דמ"מ נעשה מעשה קנין שמסר ליד גזבר תו ליתא בשאלה ויש ליישב להמעיין שם:

וראיתי בתוס' סוטה (דף ו' ע"ב) דהקשו בהא דמבואר שם ואלו שמנחותיהן נשרפת האומרת טמאה אני ושבאו עדי' שהו' טמאה והקשו אמאי נשרפת כיון דקיי"ל כב"ה הקדש טעות ל"ה הקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין עי"ש ולכאורה הא שם כבר בא ליד כהן ונתקדשה בכלי שרת בקדושת הגוף. ועיין תוס' פסחים (דף מ"ו) משם הר"י דהיכא דבא ליד גזבר ל"א הואיל אי בעי אתשיל עלה עי"ש מבואר דסברו דכשיבא ליד גזבר ל"מ שאלה. אח"כ ראיתי במהרי"ט אלגזי על רמב"ן בכורות שעמד על דברי תוס' סוטה הנ"ל. אולם למ"ש י"ל שם כיון שבאו עדים שנטמאה וידענו בבירור שבטעות נעשה הכל בזה לא מעדיף המסירה לכהן שלא יהי' יועיל שאלה דהוי קנין בטעות לכ"ע והעד לזה דתוס' לא הקשו שם דיהני שאלה רק כשבאו עדים ולא הקשו על האומרת טמאה אני דבזה באמת י"ל כיון דאח"כ בא הטעות ע"י אמירתה באמת ל"מ שאלה כיון שכבר בא ליד כהן אף שמתחרט על ההקדש מ"מ הקנין ל"ה בטעות בשעתא רק שנולד אח"כ הסיב' והתו' לא הקשו רק על ושבאו עדים דבזה איתברר לנו דהוי קנין בטעות לגמרי ומצד הנדר מהני שאלה וז"פ:

והנה בס' טורי אבן מגילה (דף כ"ג) בק"א כתב בהא דכתבו תוס' מנחות (דף ע"א) דאף דקיי"ל הקדש ששוה ק' שחללו על ש"פ מחולל דוקא בעלים דאין סברא שיכול כל אחד לפדות הקדש חבירו על ש"פ ויקחנו לעצמו וכתב הט"א הטעם משום כיון דהבעלים יכולין לשאול על ההקדש וכדידהו דמי מש"ה יש להם כח לפדות על ש"פ משא"כ אחר והעלה עפי"ז דהיכא דכבר בא ההקדש ליד הגזבר דשוב ל"מ שאלה הוו הבעלים כמו אחר ואין ביד הבעלים ג"כ שוב לחלל על ש"פ ע"ש. ולא משמע כן מדברי תוס' מנחות שם דהקשו בהא דאנשי יריחו הי' מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה יחללו על ש"פ ולמה לא מתרצו בפשיטות דשם כבר בא ליד הגזבר מאבותיהם גם הא מבואר בש"ס בכורות (דף כ"ה) וסבר ר"י בן המשולם דבר שאינו מתכוין אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ומתרץ שאני פרה דל"ש ומקשה וליחלה כדשמואל הקדש ששוה ק' שחיללו על ש"פ מחולל ומתרץ לכתחילה מי אמר. ושם איירי שכבר הוא ביד הגזבר עיין רמב"ם (פ"ב) מהל' פרה אדומה פרה היתה נקנית מתרומת הלישכה והיכא דבא ליד הגזבר דל"מ שאלה אינו מועיל החילול על ש"פ. א"ו דאף בבא ליד הגזבר מועיל החילול רק התוס' חידשו דדוקא הבעלים יכולין לחלל על ש"פ ולהם נשאר זכות זה אף בבא ליד הגזבר אבל אחרים לא. וכן מבואר מדברי הרשב"א וריטב"א מובא בש"מ ב"מ (דף נ"ז) דאף בבא ליד ההקדש בדיעבד מחולל על ש"פ. והא דפריך הש"ס בכורות שם וליחלה וליפקה לחולין ע"י ש"פ הא דוקא הבעלים יש להם זכות זה ולא אחרים א"כ הברייתא דסובר ריבהמ"ש גוזז במספרים ואינו חושש דאיירי בגזבר קנה ממעות ההקדש ואיך יכול לחלל כיון דליכא בעלים. י"ל הכוונה דהב"ד יחללו והוי כאלו נעשה ע"י הבעלים דניחא להו שיצא לחולין כדי שיהי' הגזיזה בהיתר ואח"כ לקדש'. ובאופן זה י"ל דגם אחרים יכולין לחלל על ש"פ מדכ' תו' דאין סברא שיכול כל אדם לפדות הקדש חבירו על ש"פ ויקחנו לעצמו מבואר דרק על אופן שיקחנו לעצמו אין סברא אבל לחלל ע"ת שיקדישנה אח"כ רק להפקיע כעת מן ההקדש י"ל דהב"ד יכולין וקושית הש"ס הי' שהב"ד יחללו הפרה ע"מ שיקדישנה אח"כ וע"ז משני כיון דלכתחל' אסור לחלל על ש"פ ובין כך לא יהי' נעשה הכל בהיתר גמור מותר הגזיזה ודליכא רק איסורא דרבנן ול"ש. אבל לדברי הטורי אבן דבבא ליד הגזבר דל"מ שאלה ל"מ חלול לא מקשו הש"ס כלל דשם ל"מ חלול על ש"פ כיון דשוב ל"מ שאלה א"ו דאף בבא ליד גזבר מהני החילול לגבי בעלים על ש"פ וז"ב:

ועיין תוס' תמורה (דף ל"ב) ד"ה מקדישין שכ' דקדשי מזבח מקדישין הקדש עילוי וקדשי בה"ב שהקדיש לקדשו מזבח ולחרמי כהנים לא עשה ולא כלום דהטעם משום דקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותו כשהוממו אבל בקדשי בה"ב שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס ודבריהם אינם מובנים מה לי קדשי מזבח שהוממו מה לי קדשי בה"ב בשניהם יש דין קדימה לבעלים כמבואר בכורות (דף י"ג) ורמב"ם (פ"ה ה"ג) הלכות ערכין. אח"כ מצאתי במרי"ט אלגזי בס' נאות יעקב (דף כ"ב) דעמד ע"ז ובא אל הכוונה דבקדשי בה"ב אחרים יכולין לפדות בלא רשות בעלים כמבואר ממס' יבמות (דף פ"ח) דהוי בידו לפדות משא"כ בקדשי מזבח שהוממו דיש ריוח לבעלים דגם אחר פדיונן בקדושתן לפטור ממתנות וכיון דקרבן שלהן הוא אין אחר יכול לפדות לעצמו אם לא ברשות בעלים. ועדיין אינו מובן הא גם קדשי מזבח שהוממו נערכין בשווייהן וא"כ נעריך באותו זכות שיש שפטורה ממתנות ולמה לא יהיה ביד אחרים לפדות לעצמן כמו בקדשי בה"ב דביד כל אדם לפדות. גם יקשה הא למ"ש דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ בדיעבד דהוא מחולל הוא דוק' בעלים ולא אחרים א"כ יש זכות זה לבעלים בקדושת בה"ב יותר משאר בני אדם ועיין מ"ש בהגהותי לדברי חיים דיני מתנות (סי' ו') ליישב עפי"ז דעת רא"ה שבר"ן בחידושיו גיטין פ' המגרש דהמוכר שדה לזמן הגוף והפירו' דאמרינן כיון דפסקה פסקה והוי קנין שלו לעולם כמו באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דאמרינן כיון דפסקה פסקה והקשו עליו מנדרים (דף כ"ט) דאם קדושת דמים פקעה בכדי אין צריך לפדות וכתבתי דקדושת דמים אינו דומה למכר ומתנה דנפסק לגמרי זכותן של הבעלים משא"כ בהקדש דיש לבעלים זכות יותר מאחרים דאם חללו על ש"פ מחולל א"כ לא נפסק עדיין לגמרי זכות הבעלים ונשתייר להן זכות לכך אם פקעה בכדי ל"ש לומר כיון דפסקה פסקה ועי"ש מ"ש אאמ"ו ז"ל א"כ ה"נ נימא דיהני הקדש עילוי כיון דיש לו זכות זה ואף דהא לכתחלה א"י לפדות בפחות משוייהן מ"מ יש צד זכות דמהני בדיעבד ולדברי תוס' דקדושת מזבח הזכות הוא רק מה שיהיה לו אחר שהוממו אף דאינו בידו רק על צד הקרי והזדמן בכ"ז נחשב כשלו ויכול להתפיס א"כ בקדשי בה"ב נמי נימא כיון דנשאר לו זכות הוי כשלו ולמה לא יהיה יכול להקדיש הקדש עילוי וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף