חידושי בן אריה/טז
|
< הקודם · הבא > |
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
ויפלפל בביאור מחלוקת הראשונים אם זכיה הוא מטעם שליחות.
ובדין התופס לבעל־חוב במקום שחב לאחרים. אם מהני על ידי שליח.
ובביאור הרבה לשונות ברמב"ם הלכות מילה.
א
הקשה השער־המלך והובא דבריו בספר מלבושי יום־טוב (סימן כב) לפי דברי התוס' במסכת שבועות (דף ג. ד"ה ועל) שהקשו על מאי דאמרינן במסכת יבמות (דף ה.) דהא דמצורע מגלח את ראשו ואת זקנו, הוא מטעם דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה. ואם נימא, דלר"א היכא דהמקיף פטור גם הניקף פטור. אם כן, יכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו, שיקיף המצורע על־ידי קטן. ולפי דבריהם, הקשה השער־המלך, דאיך אתי עשה דמילה ודחי שבת, הא קיימא־לן דקטן יכול לימול.
ולכאורה יש להקשות קושיית השער־המלך גם לדעת ר"י במסכת עבודה־זרה (דף כו:) דנכרי יכול לימול. אם כן יש לקיים העשה דמילה על־ידי נכרי. ועיין־שם בספר מלבושי יום־טוב שהביא בשם השער־המלך לתרץ הקושיא. ומחלק, דבלאו דהקפה, כיון דלר"א אקיש מקיף לניקף, דאם הניקף פטור גם המקיף פטור. והוא מגזרת־הכתוב לא תקיפו. אם כן מוכח, דגם האיסור דבכל התורה מוזהרים הגדולים על הקטנים. הכא בלאו דהקפה שרייא רחמנא. ומותר לגדול להקיף הקטן. אבל במילה בשבת. דאם נימא דהגדול אסור לימול בשבת, מהטעם דיכול לקיים העשה על־ידי קטן. אם־כן יסובב האיסור גם על הגדול. על־כל־פנים האיסור דגדולים מוזהרים על הקטנים. ועיין־שם בספר מלבושי יום־טוב שמדחה סברתו. ולפ"ד, אין מקום בפשוטו לדברי השער־המלך, דהנה השער־המלך מקשה קושייתו רק מקטן. אבל לפי מה שהקשיתי גם על־ידי נכרי לפי שיטת ר"י, אין מקום לדבריו, דהתם לא שייך תירוצו:
ב
ועיקר דבריו אינו מובן. מאי שייך הכא האיסור להזהיר גדולים על הקטנים, איסור זה לא שייך, רק במקום דעצם המעשה הוא מעשה איסור, כמו בטומאת כהנים וכיוצא־בזה. אבל הכא, עצם המעשה הוא מעשה היתר. דהא אם לא היה קטן למול, מותר אפילו לגדול לימול בעצמו, מטעם גזרת־הכתוב. אם כן אם הקטן מל, ודאי אין על המעשה שם איסור כלל. ולא שייך האיסור על הגדולים להזהיר על הקטנים. וזה פשוט מאד. ובעיקר הקושיא נראה לתרץ בפשוטו. ונקדים מחלוקת הראשונים אם מהני במצות מילה דין שליחות. וזה לשון האור־זרוע בהלכות מילה: היכא שהאב יודע למול, אסור לו להניח לאחר שימול לפניו. וגם האחר אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו, דמצוה עליה דאב רמיא וכו'.
ועיין בד"מ (סימן רס"ד) וז"ל: כתב באור־זרוע אם אב מוהל אסור ליתן למוהל אחר. וצריך־עיון מאי־שנא ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו, וראיתי בספר ב"ה מהגאון רי"ד זלה"ה [-בית הלוי מהגאון רבי יוסף דב זכרונו לחיי העולם הבא] שהאריך בזה. ומסיק בכונת האור־זרוע שאסור לו לכבד לאחר, פירושו בתורת כיבוד שמכבד לאיש אחר למול, אבל אם עושה שליח, מודה דיכול לעשות שליח. וכתב, דכן דייק לשון האור־זרוע שהביא בדרכי־משה, שכתב, שאסור לו לכבד לאחר. דקדק בלשונו וכתב לשון לכבד. ובאמת אינו מובן החילוק. דאפילו אם מכבד האב לאחר למול. מהיכא תיתי נימר דלא עשה לו שליח. וגם זה הוא כיבוד שיעסוק בהמצוה בדין שליח. ולא גרע מבעל הסנדק המסייע להמצוה הוא ג"כ כיבוד. ועיין בת"ש (סי' כח) דפי' ג"כ דברי האור־זרוע דלא כהדרכי־משה. וכתב, דגם האור־זרוע מודה דמהני דין שליחות במצות מילה. וכונת האור־זרוע רק היכא דהאב עשה שליח כדי שלא לטרוח בעצמו. דנראה דמבזה המצוה. ואינו רוצה לטרוח בעצמו. דזה אסור. ואדרבה אמרו בכל המצות מצוה בו יותר משלוחו. אבל לפי הנהוג שמכבדין למכובד לעשות המצוה. והמכובד הוא שמח ומחזיק טובה למכבדו. מזה לא מיירי האור־זרוע. וזה מותר. דהוא כבוד המצוה לעשות ע"י מהודרין. ועכ"פ משמע מדבריו. דבין בדרך שליח. ובין בדרך כיבוד. המוהל הוא שליח האב. ועיין בספר כרתי־ופלתי שם. דמחלק בין אם עשאו שליח. ובין שנתן לו דרך כיבוד. והוא כדברי הב"ה. ועכ"ז אינו מובן לחלק בזה. וכדכתיבנא לעיל. גם מה שדקדק הב"ה מלשון האור־זרוע שהובא בד"מ. לא ראיתי בד"מ שכתב כן. והד"מ העתיק לשון האור־זרוע אסור ליתן. ובאמת בספר האור־זרוע שלפנינו כתוב אסור לו להניח. ולשון זה יש לפרש כפשוטו. אם האב מניח לאחר למול ולא עשאהו שליח בדיבור שאמר לו מול את בני בשליחותי. או אפילו אם לא אמר בשליחותי. רק מול את בני. ג"כ הוא לשון שליחות. וכונת האור־זרוע. שלא אמר לו האב כלום. על־זה כתב האור־זרוע דאסור לו להניח לאחר למול. דאז אם ימול אחר את בנו. ימול בלא שליחותו. וכן משמע מסוף דברי הא"ז, דמסיק, וגם האחר אינו רשאי למול לפניו בלא רשותו. דמצוה עליה דאב רמייא. משמע, דסוף דבריו קאי על תחילת דבריו. דהאב והאחר יעשו שניהם איסור. האב עושה איסור מה שמניח האחר למול בלא רשותו . פי', שלא עשאהו שליח. והאחר יעשה איסור, בחטפו המצוה מהאב ומל בלא רשותו. ואין לומר, דהאחר יעשה ממילא שליח מטעם זכות. דאיזה זכות הוא להאב. הלוא מצוה בו יותר מבשלוחו. וזה דדקדק האור־זרוע וכתב, וגם האחר אינו רשאי למול לפניו בלא רשותו . דאם היה שלא בפניו, כגון דלא היה האב בביתו. אזי הוא זכות לאב שימול את בנו. וכגון דהאב יבא לביתו בזה היום. דאם לא יבא לביתו . בלאו האי טעמא ימול אחר, דאז החיוב על כל ישראל למולו. רק אפילו אם האב יבוא לביתו. ויבא בסוף היום. הוא גם כן זכות לאביו שימול אחר, מטעם זריזין מקדימין למצות. וממילא הוא זכות לאביו. וכיון דזכות הוא לו. זכין לאדם שלא בפניו. וזכיה מטעם שליחות. והוי כמל האב. ואז לא שייך מצוה בו יותר מבשלוחו. דזריזין מקדימין למצות. עדיף מהמצוה בו יותר מבשלוחו. ויש לעיין בזה הפרט. ועכ"פ אין שום ראיה מדברי האור־זרוע דלא מהני שליחות במצות מילה:
ג
ועיין במסכת נדרים (דף לו ע"ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או לא צריך דעת. יעויי"ש בתוס'. וכתב הרשב"א שם. קשיא לי. והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה. אלא גזרת־הכתוב הוא מה אתם לדעתכם. אף שלוחכם לדעתכם. ותדע לך. שהרי האומר לחבירו צא ותרום לי. והלך ומצאו תרום. למ"ד דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו. אינו תרום. דדלמא אינש אחרינא שמע והלך ותרם. ורחמנא אמר אתם גם אתם. מה אתם לדעתכם. אף שלוחכם לדעתכם. ואע"ג דהתם ניחא ליה שיתקנו את כריו. וי"ל, דתורם משלו על של חבירו שאני. דלא בעינן שלוחו לדעתו. אלא בתורם משל בעל הכרי. אבל בתורם משלו על של בעל הכרי. הוא מטעם זכיה. יעויי"ש. מוכח מדברי הרשב"א ז"ל. דדין שליחות הוא רק בשמע השליח מהמשלחו שעשה לו שליח. או בגילוי דעתא שעשה לו שליח. אבל אם לא שמע מהמשלח. ולא גילה לו דעתו. אע"ג דניחא ליה להמשלח שיעשה השליח עבורו מעשה השליחות. אין עליו דין שליח. א"כ לדבריו. אם האב מניח למוהל למול את בנו. ולא אמר לו מפורש שימול בנו בשליחותו. וגם לא גילה דעתו שעושה אותו לשליח. לכאורה לא יצא האב חובת המצוה. ולפ"ז יוקשה מה דדקדק האור־זרוע וכתב לשון למולו לפניו. ודקדקנו. דאם הוא שלא בפניו. כגון שלא היה האב בביתו. אע"פ שיבא בסוף היום. מותר להאחר למולו. מטעם דזכות הוא לו להאב לקיים דין זריזין מקדימין למצות. וממילא, כיון דזכות הוא, נעשה שליח האב. ולדברי הרשב"א, דלא מהני ניחא ליה בשליחות. ודין זכיה נמי לא אמרינן. רק אם זכה ליה איזה דבר שלא היה ברשותו. כמו בתורם משלו על של חבירו. וא"כ הכא במל את בנו לא שייך דין זכיה. ודין שליחות נמי לא אמרינן דאע"ג דניחא ליה. אם לא גילה דעתו דניחא ליה. א"כ לפ"ז. אפילו אם יבא האב לביתו בסוף היום. ויהיה לו שהות למולו. אסור לאחר למולו. דמפסיד לו המצוה. ולפ"ז נימר בכונת האור־זרוע. דהא דכתב לשון לפניו, למעט, אם לא היה האב בביתו. ויבא אחר יום השמיני. אז מותר וחייב האחר למולו. אבל אם יבא היום אפילו קרוב לזמן לילה. אם הוא באופן שיהיה שהות להאב למולו. אסור לאחר למולו. אבל אין לשון האור־זרוע סובל כן. ואולי לשון לפניו שכתב האור־זרוע. פי' בשבילו. וכונתו. דיניח האחר שימול בשבילו. אבל לא אמר בפירוש להמוהל. וגם לא גילה דעתו שימול בשליחותו. וזה אסור. שאין בזה דין שליחות כדברי הרשב"א. וממלא יעשו בזה איסור. ועכ"פ לפ"ז לכו"ע מהני שליחות במצות מילה. ואם מל האב ע"י שליח. הוי כמו שמל בעצמו וקיים המצוה. לאפוקי אם מל האב ע"י נכרי או ע"י קטן. לא קיים האב המצוה. כיון דנכרי וקטן לאו בני שליחות נינהו. והא דסבירא ליה לר"י דמילת נכרי בישראל כשרה. הוא רק דאם מל נכרי הוי מהול. ונפיק מניה שם ערל. אבל המצוה. ודאי לא קיים האב, משום דלאו בני שליחות נינהו. וכן אם מל ע"י קטן. ודאי לא קיים האב המצוה. רק למיפק מניה שם ערל. וזה פשוט דהא דמילה דוחה שבת. עצם קיום המצוה הוא דוחה שבת. ולא רק הא דנפיק מניה שם ערל. א"כ ממילא אין מקום לקושיית השער־המלך. אמאי דחי מילה שבת. ימול ע"י קטן. ולעיל הוספתי להקשות גם מנכרי אליבא דר"י. ולפי דברינו יתיישב בפשוטו:
ד
אמנם בדברי הרשב"א יש לעיין. דלכאורה לאו כללא הוא. הא דכייל הרשב"א דמשום דניחא ליה במעשיו לא מיעבד שליח. דהרי בשותפין שתרמו זה אחר זה. הוא מחלוקת ר"ע וחכמים. (עיין בפ"ג דתרומות). דר"ע אומר תרומת שניהם תרומה. וחכ"א תרומת הראשון תרומה. ור"י אומר אם תרם הראשון כשיעור, אין תרומת השני תרומה. ועיי"ש בפירוש הרע"ב דהוא מטעם דאם תרם הראשון כשיעור ניחא ליה להשני במעשיו. ובתרומה בעינן שליחות. אעפ"כ אמרינן, דכל היכא דניחא להמשלח, נעשה השליח שלוחו. אפילו אם לא אמר לו המשלח בפירוש. ולהלכה קיי"ל כחכמים ור"י דמפרש לדברי חכמים. עיי"ש ברע"ב. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות תרומות). מוכח מזה . דסברת ניחא ליה מהני למיעבד שליח. והאמת יורה דרכו. לחלק בין היכא דהניחותא דהבעלים הוא במעשה השליח. כמו בשותף. דכל שותף ניחא ליה במעשה שותפו. אם המעשה נצרכת. א"כ, עיקר הניחותא הוא על האדם העושה. אבל באמר לשליח לתרום ובא ומצא תרום. אם לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו. וחיישינן שמא בא אחר ותרם. אע"ג דניחא ליה במעשה שנתרם כריו. הניחותא הוא על מעשה התרומה. אבל לא על שליחותו. דלא איכפת ליה אם האדם שתרם הוא היה התורם. או אדם אחר תרם. ולא דמי למי שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דמהני בתרומה. עיי"ש במסכת נדרים (דף לו). דהתם עשה בדבורו שליח לכל מי שיתרום. וקרינן בזה מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. וכל מי שתרם תורם בדעת בעה"ב. אבל אם עשה שליח לתרום ובא אחר ותרם. האחר לא תרם בדעת בעה"ב. אע"פ דניחא להבע"ה, ניחותא הוא מה שנתרם תבואתו. אבל אין הניחותא מה שנעשה הוא שלוחו. ולפ"ז י"ל גם בכונת האור־זרוע, אם האב מניח לאחר למול את בנו. ולא אמר לו מפורש שימול בשליחותו. וגם לא גילה דעתו שימול בשליחותו. אע"ג דניחא ליה להאב שיומל בנו. לא נעשה בזה שלוחו. מטעם דהניחותא הוא מה שנימול בנו . ולדין שליחות בעינן . דהניחותא יהיה מפורט על השליח דניחא ליה שיהא הוא שלוחו. ולפ"ז י"ל בכוונת הא"י שכתב לשון לפניו הוא לרבותא. אע"פ שמל האחר לפני האב. אעפ"כ. לא אמרינן כיון וראה האב ושתק הוי כמו דהניחוחא הוא בהאחר המוהל שהוא ימול בנו. והוי שלוחו. רק אמרינן, כיון שלא אמר לו מול את בני. אמרינן דהניחותא הוא רק מה שנימול בנו. אבל אין הניחותא שיהיה הוא שלוחו. ולא הוי שלוחו. והוי כמו שנימול בלא רשותו. ולא מקרי לדעתכם. ומזה יש ללמוד בכל מקום דבעינן דין שליחות. כגון בתרומה וכיו"ב. אם אחר עשה לפניו המעשה. אע"פ דהבע"ה שתק. לא חל עליו שם שליח רק בגילוי דעתא דניחא ליה שיהיה הוא שלוחו. והא דדקדק האור־זרוע אם האב מוהל אסור להניח לאחר למול בנו. ומלשונו משמע. דאם האב אינו מוהל מותר להניח לאחר למול. ואפילו אם לא יאמר לו שימול בשליחותו. וגם בלא גילוי דעתיה שיהיה שלוחו. ולכאורה קשה. כיון דהניחותא לא מהני לדין שליחות. אם כן מאי שנא אם האב מוהל או אינו מוהל. ויש לתרץ, דשיטת האור־זרוע, דאם האב מוהל. אז מהני דין שליחות. אבל אם אין האב מוהל. לא מהני דין שליחות כלל. דלא דמי מצות מילה לשאר מצות. כגון בשחיטת הפסח דעיקר המצוה הוא רק על הבעלים. ואפילו אם לא היה הבעלים אומן בשחיטה. המצוה הוא דוקא על הבעלים. או ע"י שלוחו. ואין לאחרים שום שייכות במצות שחיטת פסחו. אבל במצות מילה. דהתורה הזהירה. דאם לא מל אביו מחויבין כל ישראל למולו. וממילא, אם אין האב יכול למולו משום שאינו אומן. ויש לחוש לחשש סכנה או חששא אחרת אם ימול האב. אז ממילא חל חיוב המצוה על כל ישראל. דהוי כמו שלא מהליה אבוה. ומטעם זה. לא מהני דין שליחות. היכא דהאב אינו אומן בהכשר המילה. אבל אם האב מוהל. כ"ז שלא עבר יום השמיני. ואולי ימול האב בעצמו. וכן אפילו אחר יום השמיני. אם אין לנו הוכחה דהאב אינו רוצה למול בנו. עדיין אין החיוב על כל ישראל למולו. כי החיוב הוא על האב. או שימול ע"י שלוחו. וגדולה מזה שיטת הרא"ש. דאפילו אם האב מוהל. אם עשה שליח למול. אין האחר שליח. מטעם. כיון דהאחר מחויב למולו ממצות התורה היכא דלא מהליה אבוה. אם עשה האב שליח. כיון דהאב אינו רוצה למול בעצמו רק ע"י שליח. הוי כמו היכא דלא מהליה אבוה. וכל ישראל חייבין למולו. וכמו שנבאר לקמן שיטת הרא"ש. ועכ"פ לדעת האור־זרוע י"ל, דמחלק היכא דאין האב מוהל מודה לסברת הרא"ש. דחל החיוב על כל ישראל. וכיון דהוא מצד עצמו. ואפילו אם לא עשאו האב שליח. מחויב מאזהרת התורה. ממילא לא אמרינן דין שליחות. אבל היכא דהאב מוהל. י"ל לשיטת האור־זרוע דמהני שליחות. ולא אמרינן הסברא כיון דאמר לשלוחו הוי כמו שלא רצה למול. וממילא כל ישראל חייבין למולו. ובזה חולק על סברת הרא"ש, אבל היכא דאין האב מוהל. מודה לסברת הרא"ש. דאז ממילא חל החיוב על כל ישראל למולו. וממילא לא מהני דין שליחות ואז מותר לאב להניח לאחר למול בנו. ואפילו בלא אמירתו להאחר. וכן האחר מותר למולו בלא רשות האב, כיון דסוף סוף לא מהני שליחות. ואמירתו לא מהני. והחיוב הוא על כל ישראל לקיים המצוה. וזה דדקדק האור־זרוע אם האב מוהל אסור להניח לאחר. אבל אם אין האב מוהל. שיטת האור־זרוע דלא מהני שליחות. וכאמור:
ה
ודע. דשיטת הרשב"א הרבה ראשונים חולקים עליו . דזה לשון הרמ"א ז"ל בשו"ע יו"ד (סימן שכח סעיף ג) על הא דכתב המחבר אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה . וע"ז הגיה הרמ"א מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה. כגון שהיתה העיסה מתקלקלת. מותר ליטול חלה בלא רשותו. דזכין לאדם שלא בפניו. וכן משרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלא רשותו. כיון שרגילה לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות. וכל דבריו הוא מבעל ת"ה. ולדברי הרשב"א. הא דזכין לאדם שלא בפניו. הוא דוקא כשמפריש משלו על של חבירו. אבל כשמפריש משל חבירו. ודאי צריך דעת בעלים. מגז"ה מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. והא דניחא לי'. לא מהני לדין שליחות ולא מקרי לדעתכם. וכן העלה בספר קצו"ה (סי' רמג) דלשיטת הרשב"א אין להפריש חלה . אפילו היכא דזכות הוא. כגון שמתקלקלת העיסה. ועיי"ש שהחמיר לדינא כהרשב"א. ועכ"פ לדעת הרמ"א. אם הבעה"ב אינו מקפיד. וידעינן דניחא לי' במעשה השליח. הוי שלוחו. אע"פ דלא שמע ממנו השליח. וגם לא גילה דעתי' דניחא לי' במעשה ההפרשה. משו"ה מתמה הרמ"א על האור־זרוע שכתב דאסור לאב להניח לאחר שימול לפניו. דלשיטת הרמ"א. אם מל לפניו. וחזינן דהאב אינו מקפיד. הוי כמו שעשאהו שליח בדיבורו. ובפרט לפי העתקת הד"מ בלשון האור־זרוע אסור לאב ליתן לאחר למול בנו. משמע. אפילו אם בפירוש אומר לו שימול בנו לא מהני. משו"ה מקשה אמאי לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. ובעיקר מחלוקתן י"ל. דתליא בפי' הסוגיא במסכת ב"מ (דף כב) דפרכינן לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתניא כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה. הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם שלא ברשות. וכו'. הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות. אם נמצא יפות מהן תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה. אמאי. בעידנא דתרם הא לא הוי ידע. תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח. הכי נמי מסתברא. דאי לא שוי' שליח. מי הוי תרומתו תרומה. הא אתם גם אתם אמר רחמנא. מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. ועיי"ש בתוס' (ד"ה הכי) דלא גרסינן ותסברא. והנה שיטת הרמב"ם (בפ"ד מהלכות תרומות) דאפילו מי שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וחרם. אם אח"כ שמצאו הבעה"ב. אמר לו כלך אצל יפות. ונמצא יפות. תרומתו תרומה, ועיין בכסף משנה שם שכתב, דגירסת הרמב"ס ותסברא. וכן כתב הגר"א ז"ל בשו"ע יו"ד (סי' שלא) ועיי"ש בביאורו שמבאר דלגירסת הרמב"ם כ"ז אליבא תירוצא דרבא. אבל לפי האמת אין צריך לזה. ועיקר התירוץ לאביי דמצוה שאני. דבמקום מצוה אמרינן. כיון דגלי דעתו דניחא ליה. אמרינן מעיקרא ניחא ליה. א"כ מוכח משיטת הרמב"ם. דאמרינן דין שליחות היכא שיש לו אומדנא דניחא לי'. ואפילו למפרע אמרינן דהי' שלוחו. א"כ שיטת הת"ה כשיטת הרמב"ם. והא דבחלה אפילו בלא אמירת כלך אצל יפות אמרינן דהוי חלה. ואפילו בלא סברת הקלקול מראה הת"ה פנים לומר דהוי חלה. יעויי"ש בט"ז ובש"ך. וחילק הת"ה. דבתרומה אין הכל מפרישין בשוה. אבל בחלה הכל מפרישין בשוה. ולגירסת התוס' דגרסי ה"נ מסתברא. לא מהני סברת ניחא ליה לשויה בזה שליח. וכן הוא שיטת התוס' במס' קדושין (דף נב ע"ב ד"ה אם). ומשו"ה דחקו ופי' דההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא. מיירי בדשוי' שליח. עיי"ש בהגר"א שביאר כן. ויצא לנו מזה. דהוא מחלקת הראשונים. ושיטת הרשב"א כשיטת התוס' במס' ב"מ. וכן מדייק הקצה"ח מדברי התוס' שם במס' נדרים. ומדברי התוס' במס' נזיר (דף יב) עיי"ש. ולדברינו. שיטת התוס' במס' ב"מ ובמס' קדושין ג"כ כשיטת הרשב"א: