גבורת ארי/תענית/ל/א

גבורת ארי תענית ל א

דף ל' ע"א

לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. קשה לי דאמרינן ריש פרק קמא דפסחים מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור ר' יהודה אומר משעת הנץ החמה ואמר ליה ר' אליעזר היכן מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר אמר ליה הוא עצמו יוכיח שמקצתו אסור באכילת חמץ ומקצתו מותר והשיב ר"א אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא דעד הכא אסר רחמנא ועד הכא מותר והא הכא גבי תשעה באב דרבנן מקצתו מותר בבשר ויין דהיינו עד שש שעות ומקצתו אסור. ואף על פי שהתוס' פירשו התם דהא דמקשה היכן מצינו יום שמקצתו מותר היינו היכא דליכא סברא כי הכא ובחמץ דאקשי ליה מיניה אבל היכא דאיכא סברא כגון לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה משום תיאבון וכיוצא בו לא מיירי הכא נמי גבי ערב תשעה באב ליכא סברא להתיר מקצתו ולאסור מקצתו ויש לומר דשאני התם כיון דבדאורייתא מצינו גבי חמץ שחלק בין שש שעות שלמטה ולשל מעלה גם רבנן בשלהם חלקו כהאי גוונא גופיה בין שש שעות שלמטה לשש שעות של מעלה אבל לחלק בין קודם הנץ לאחר הנץ דלא מצינו בשום מקום שחלקה בזו התורה אף על פי שחלקה בין קודם שש שעות לאחריו גבי חמץ אין זה יוכיח לחלק בדרבנן בין קודם הנץ לאחריו דאין חילוק של שש שעות מוכיח לחלק על הנץ אבל מוכיח על עצמו לחלק בין שש לשש:

תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא קשה לי מאי תניא ותניא דקאמר הא רב יהודה תרווייהו לקולא קאמר ואילו הני תרתי ברייתות איכא למימר קפדי אחדא דקמייתא תליא איסורא באין עתיד לסעוד לחוד ומשמע אפילו קודם שש מדלא תלי נמי בשש ובתרייתא תליא בשש משמע אפילו עתיד לסעוד מדלא תליא נמי באין עתיד לסעוד והשתא לא מבעיא דסיועי לא מסייעא ליה לרב יהודה דתלי איסורא בשתיהן לקולא אלא אדרבא אפילו מיקשי נמי קשיא ליה מהברייתות. ותנוקות של בית רבן בטילין משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב הכי גירסת ספרים דידן בדברי ר' מאיר ולפי זה לא פליג ר"י אדרבי מאיר אלא בזה דלר"מ קורא ושונה במקום שאינו רגיל ולר' יהודה אף במקום שאינו רגיל לא וגירסת הרי"ף והרא"ש בדר' מאיר ותנוקות של בית רבן אין בטלין בו ולא גרסינן האי קרא פקודי ה' ישרים בדברי רבי מאיר. והשתא פליגי ר' מאיר ור' יהודה בתרתי בתנוקות ובמקום שאינו רגיל דלרבי מאיר שרי ולר' יהודה אסור וגירסא זו נראה לי עיקר דאי לר' מאיר נמי תנוקות בטילים למה לי למהדר ולמיתני הא בדברי ר' יהודה השתא במקום שאינו רגיל דשרי לר' מאיר אסור לר' יהודה תנוקות דאסור לר"מ לא כל שכן דאסור לר"י וכי תימא למה הדר תני בדברי ר"י וקורא באיוב כו' הא ר"מ נמי ס"ל הכי י"ל דהוי אמינא כמו דמחמיר ר"י במקום שאינו רגיל ובתנוקות יותר מדר' מאיר הני נמי אסירי קמשמע לן דלא דהא דתנוקות של בית רבן בטילים לאו משום לתא דידהו דודאי מצד עצמן מותרים בדברי תורה כמו שמותרים בשאר דברים אלא משום לתא דרבהון שהוא אסור בתלמוד תורה וממילא בטילים והיינו דלא קאמר תינוקות סתמא למה לי למיתני של בית רבן אלא קמשמע לן דהאיסור הוא משום לתא דהרב ולא משום לתא דידהו גופייהו והיינו דשני מלישנא דרישא לקרות בתורה וכו' והכי נמי הל"ל ותנוקות נמי אסורין אלא ודאי כדפירשתי וכי תימא לגירסא זו מאי טעמא דר' מאיר דמתיר תיפוק ליה דאיכא איסור משום לתא דהרב יש לומר משום לימוד דתנוקות הוא דבר שאין בו חטא ולא חרבה ירושלים אלא מפני שבטלו תנוקות של בית רבן וקיימא לן דאין מבטלין תנוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש כדאמרינן בפרק ט"ז דשבת (דף קי'ט) והרי הרב חייב בבנין בית המקדש אפילו הכי אין מבטל מללמוד עמהם וסבירא ליה לר"מ דכל שכן מפני צער הבית בתשעה באב אין לרבן לבטל מללמוד עמהם כיון דאפילו לבניינו אינו מבטל אף על גב דעל ידי זה הבית עומד בחורבן ור"י סבירא ליה דאפילו הכי מבטלין והא דאינו מבטל לבניינו דהוא אינו אלא שב ואל תעשה אבל ללמוד עמהם בתשעה באב כיון דאית ליה שמחת הלב עביד איסורא בידים ואנו חייבין להתאבל על ירושלים דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה והיינו טעמא דמייתי ר"י קרא דמשמחי לב אסיפא דתנוקות של בית רבן אף על גב דטעמא דרישא דכל אדם אסורים בדברי תורה בתשעה באב משום הכי הוא וגם ר"מ דאוסר לכל אדם בדברי תורה הכי נמי ואפילו הכי לא מייתי לה להאי קרא אלא ודאי אי לא האי קרא דמשמחי לב היה מסתבר טעמא דר' מאיר להתיר תנוקות של בית רבן מקל וחומר כדפירש וראיתי להמרדכי בפרק ב' דמועד קטן בשם הירושלמי שפירש הא דאמר בפרק ד' דיבמות מה במקום שאסור לספר ולכבס ואשבת שחל ט"ב בתוכה קאי דהכי קאמר דאפילו קטנים אסור לגדולים לספר ולכבס בגדיהם תדע דבטלו קצרי דבי רב משמע דאפילו בגדי קטנים אין מכבסין ואין מספרין באבילות של תשעה באב מה שאין כן באבילות דעלמא מכבסין ומספרין לקטנים שמע מינה גבי תשעה באב אסור לגדולים לעשות לקטנים דבר שגדולים אסורים בו כמו לספר ולכבס מותר לארס גבי אבילות שמותר לגדולים לספר ולכבס לקטנים בימי אבל הקטנים אינו דין שמותר לארס ולי נראה דודאי אין אבילות תשעה באב נוהג כלל בקטן כמו שאינו נוהג בו אבילות קרוביו כדאמרינן ריש פרק ג' דמועד קטן. והא דתנוקות של בית רבן בטילין בו לא משום לתא דידהו אלא משום לתא דהרב שהוא חייב בו באבילות דתשעה באב שהוא אבילות דכל ישראל וכן הא דאסור לכבס בגדי קטנים בשבת שחל תשעה באב מדבטלי קצרי דבי רב לאו משום לתא דאבילות הקטנים אלא משום לתא דמכבס דמסתמא הוא גדול ואם עוסק בכיבוס נראה כמסיח דעתו ואינו חושש להתאבל על ירושלים דזה עיקר טעם איסור כיבוס בשבוע של תשעה באב ורב ששת דאמר לעיל אפילו לכבס ולהניח אסור כמו שכתבו התוספות שם בפרק ד' דיבמות ולהאי טעמא אין לחלק בין עוסק בכיבוס בגדים של גדול לשל קטן דהא מכל מקום מסיח דעתו מאבילות ירושלים בכיבוס זה אבל באבילות פרטי של קטן והמכבס אינו אבל לית לן בה בגדול לכבס בגדי הקטן דמשום קטן לא איכפת לן דאין אבילות חל על הקטן והמכבס אינו אבל וכי תימא היינו האי דמסיק התם בשנויא שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישינה ובין אבילות דיחיד לאבילות דרבים כלומר באבילות דרבים יש להחמיר יותר מבשל יחיד משום דהמכבס עצמו חייב באבילות זו של רבים מה שאין כן של יחיד אין אבילות על המכבס עצמו הא אפילו אם תפרש כן מכל מקום לפי המסקנא שמע מינה דאין אבילות זו דט"ב נוהג בקטנים:

ועוד שאי אפשר לפרש כן דאם כן לא תלי טעמא בהא דיש לחלק בין אבילות דרבים לשל יחיד אלא עיקר הטעם הוא משום דבתשעה באב האבילות גם על המכבס מה שאין כן גבי אבל ממש ומאי קאמר שאני בין אבילות דרבים ליחיד הא לא תלי טעמא בהכי. ועוד למה לי למימר התם תו שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה דמשמע דאיכא תרי גווני בחדא מחמירין באבילות יותר מתשעה באב משום דהוי אבילות חדשה דחמיר ובחדא מחמירין בתשעה באב מבאבילות משום דהוה אבילות דרבים והשתא אם איתא דלפי המסקנא אבילות ותשעה באב שוין דאינן נוהגות בקטנים והא דאסור לכבס בגדי קטנים בשבוע זו משום לתא דאבילות דמכבס גופיה אם כן אבילות ודאי חמיר מתשעה באב לענין ארוסין אבל לא חמיר תשעה באב מאבילות בשום דבר. הא בהא לחוד דשאני בין אבילות דרבים לשל יחיד סגי דלפי זה אין חומר בתשעה באב מבאבילות והא דאסור לספר ולכבס לקטנים כיון דאבילות דרבים הוא האיסור משום מכבס ומספר הוי ולא משום לתא דקטנים גופייהו ואם כן ליכא להחמיר באירוסין בתשעה באב כמו באבילות וממילא פקע הקל וחומר דרב חסדא מה במקום שאסור לספר ולכבס דהיינו בתשעה באב לקטנים דלאו משום לתא דקטנים היא ולמה ליה לסיומי תו שאני בין אבילות חדשה לישנה אלא ודאי לפי המסקנא נמי יש חומר בלספר ולכבס בתשעה באב יותר מאבילות ולאו אתנוקות קאי אלא אאשה שהתירו לה נטילת שער בימי אבלה כדפירשו וכיון דלהיפך נמי איכא חומר באבילות מתשעה באב לענין אירוסין משום הכי קאמר שני טעמי' דשאני בין אבילות חדשה לישנה משום הכי החמירו בחדשה לענין אירוסין יותר מישנה ושאני בין אבילות דרבים משום הכי החמירו בלספר ולכבס בדרבים משל יחיד ואילו לא קאמר אלא היינו טעמא שאני בין אבילות דרבים לחוד וראוי להחמיר בתשעה באב יותר לספר ולכבס אם כן תקשה קל וחומר דרב חסדא לאסור אירוסין בתשעה באב אי מחמרינן לה לענין אבילות מקל וחומר מה במקום שמותר לספר וכו' משום הכי קאמר שאני בין אבילות חדשה לאסור בה אירוסין יותר מבאבילות ישנה דתשעה באב הילכך ליתא לפירוש הר"מ ואין אבילות דתשעה באב נוהג בקטן והא דתנוקות של בית רבן בטלין בו הוא משום לתא דרבן וכדפירשתי:

בשר מלוח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל כל זמן שאינו כשלמים. פירש רש"י כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים ולהכי נקט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאיקרי בשר דכתיב והנותר מבשר הזבח וגו' טפי לא אשכחן דמיקרי בשר שהטעם נפסל אחרי ב' וג' ימים. ונראה לי דאע"ג דהאי קרא גבי שריפת שלמים כתיב דסיפא דקרא דוהנותר ביום השלישי באש ישרף והא אכילת שלמים לשני ימים ולילה שבנתים וזמן שריפתן ביום ג' ולא אור ליום ב' כדאיתא ריש פרק קמא דפסחים (דף ג') ובסוף פרק ה' דזבחים (דף נ"ו) הרי מצינו דלאחר זמן אכילת שלמים שהוא אור ליום ג' עד הבוקר שהוא זמן שריפה קרוי בשר דיש לומר דהאי והנותר מבשר לאו אבאש ישרף דבתריה קאי אלא אזמן אכילה דמיירי בקרא שלפניו ביום ההוא יאכל וממחרת ועלה מסיים והנותר מבשר פירוש בזמן אכילה שלא נאכל ביום הג' באש ישרף ולא קרא הכתוב בשר בזמן שרפתו ואע"ג דהנותר מבשר משמע לאחר שנותר ולאחר זמן אכילה נמי קרוי בשר לא קשיא מידי דהא זמן אכילה ב' ימים מילתא פסיקתא היא בין שנשחט שחרית ביום שלפניו בין סמוך לערב נעשה נותר לאור ג' והרי אפילו נשחט בשחרית לאחר שעלה השחר מיד אפ"ה בכלל בשר עד הערב דהוה ליה ב' ימים שלמים ולילה אחד הוא הדין הנשחט כל היום הוה ליה בכלל בשר עד כדי שיעור שהיה של ב' ימים ולילה אחד ומה שעבר מן היום קודם שנשחט משלימין לו מן ליל ב' כשיעור הזה שיצא ברוב קרבנות לבד הנשחטים סמוך לבוקר מיד קרויין בשר באור ג' כ"כ כפי שיעור שיצא מן יום השחיטה קודם שנשחטו וקרא דקרא בשעה שנעשה נותר בשר מרוב קרבנות איירי:

מכל מקום י"ל אלא מעתה גבי טריפה דכתיב ובשר בשדה טריפה וגבי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וגבי טומאת בשר כתיב והבשר אשר יגע וכו' אטו לאחר ב' ימים יצא מתורת בשר ואין חייבים עליהם הא וודאי לא דבפרק בן סורר ומורה דף ע') פירש"י דבזמן אכילת שלמים בלחלחותו הוא ולא איקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו וכפי' זה מוכרח שם דאמר הכא מאי פי' גבי בן סורר ומורה אי דמי להא דערב ט' באב דשמעתין דאמר התם אכל בשר מליח אין נעשה בן סורר ומורה ומסיק התם פי' גבי עט"ב משום שמחה וכל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה שמע מינה דטעמא משום שמחה כדפירש"י שם ולא כדפירש הכא:

מכל מקום אכתי קשה לי אם איתא דמשלמים יליף לה דבזמן ההוא הוא דהוי שמחה ולא יותר א"כ מאי אמר בשר מליח אפילו לא נמלח נמי בשהה ב' ימים ולילה אחד לא וזה קשיא נמי לפירש"י הכא דלאחר זמן אכילת שלמים לא אשכחן דמיקרי בשר א"כ אפילו לא נמלח נמי:

ולי נראה לפרש הא דתלה הגמרא בשלמים סימנא בעלמא הוא ולאו משום דיליף לה משלמים דוודאי אם אינו מליח יש בו משום שמחה אפילו אחר כך ואל תתמה על הא דפירשתי דלא יליף לה משלמים ולא נקטה אלא לסימנא בעלמא דהא מצינו בפרק י' דמנחות (דף י"ב) גבי לסמוך ידו על ראש השעיר ר' שמעון אומר לרבות שעיר ע"ג לסמיכה שהיה ר"ש אומר כל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה למה לי למימרא שהיה סימנא בעלמא ובפרק י"ג דמנחות (דף ק"ד) הרי עלי מנחה ר' יהודה אומר יביא מנחת סולת ובגמרא תנא הואיל ופתח בו הכתוב תחילה וכו'. עד פשיטא מנחת הסולת קאמר ומשני סימנא בעלמא ובריש פ"ק דערובין גבי מבוי (דף ב'):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף