תפארת יעקב/גיטין/עה/ב

תפארת יעקב גיטין עה ב

דף ע"ה ע"ב

בתוס' בד"ה דתנאי ומעשה וכו' פי' שהתנאי סותר המעשה וכו' אבל הילך אתרוג זה וכו'. אבל הרא"ש פרק יש נוחלין כתב בפשיטות דרבא לית לי' תנאי ומעשה בדבר אחד, ולפי זה כיון דקי"ל כרבא לא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד וזהו היפך דבריו כאן שכתב בפשיטות לקמן דבעינן תנאי ומעשה בדבר אחד, וכבר תמה על זה הב"ש סי' ל"ח ע"ש:. אבל באמת לק"מ דשם פרק יש נוחלין קאמר דקמש"ל רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והשתא תיקשי הא אפי' אי אינה מתנה ג"כ יצא דהוי תנאי סותר למעשה אפילו במעכשיו דס"ס ע"י התנאי אינו יוצא בו ולא קנה והוי ממש כמו באם ומזה דייק הרא"ש דרבא לית לי' דראב"א דאפילו היכי שסותר המעשה לא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד אבל אנן ודאי כראב"א ס"ל וכרבא נמי קי"ל כיון דבאמת מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אין התנאי סותר המעשה:

וכן מוכח בקידושין שם דקאמר מאי קסבר אי מתנה על מנת להחזיר לא שמה מתנה תרומה נמי משמע דקידושין ניחא לי' דאינה מקודשת משום דלא שמה מתנה וקשה הא אי לא שמה מתנה הרי סותר המעשה ולמה לא תהא מקודשת הא בטל התנאי וע"כ דרבא בעצמו ס"ד באמת דלית לי' דראב"א וכן מוכח הכא דלא חש לאתקפתא דידי' אף דאיהו גופא אתקיף לאביי כה"ג, ולפי זה יש לומר דמהאי טעמא לא כתבו התוס' כאן רק לראב"א דמודה להך דרבא אבל רבא גופא יש לומר בפשיטות דפליג אפי' סותר המעשה ולכך לא הוכיחו לעיל מדברי רבא דעל מנת כמעכשיו דאל"כ סותר המעשה כמ"ש מהרש"א, ולהנ"ל ניחא דכל מה שכתבו כאן הוא לראב"א לקיים דבריו ודברי רבא להלכה וכן בקידושין שהקשו כן לכך נתכוונו אבל רבא בעצמו לית לי' דראב"א לגמרי כדמשמע מדבריו כאן, ובזה עלו דברי הרא"ש ג"כ כהוגן:

אמנם רב אשי ודאי אית לי' דראב"א רק מחלק בין היכי דסותר התנאי דאל"כ תיקשי לתירוצו כיון דבסיפא הטעם משום דעל מנת הוי כמעכשיו הוי לי' לתנא דברייתא למינקט רישא באם דאינו כמעכשיו אינה מגורשת, וליכא למימר דבאם ע"כ מגורשת לפי שחסרו להו משפטי התנאי ותנאי בטל דהא ע"כ רב אשי מוקי לה שלא חסרו משפטי התנאי דאל"כ למה לי על מנת בסיפא כיון דבלא"ה מגורשת מכח חסרון משפטי התנאי, והשתא הוי לי' למינקט רישא באם וע"כ דאית לי' דראב"א א"כ באם ע"כ מגורשת מכח דתנאי ומעשה בדבר אחד דבהא אי אפשר להמציא מציאות שלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד רק במעכשיו וא"כ מגורשת דאינו סותר המעשה, וז"ב:

ובהכי מיושב לנכון קושית התוס' לעיל בד"ה אלא דלא קאמר רבא מכח על מנת וכרבי ולהנ"ל לק"מ דכיון דרבא לא אסיק אדעתי' תנאי ומעשה בדבר אחד אי אפשר לאוקמא ברייתא מכח על מנת כרבי דא"כ תיקשי לימא רישא באם דע"כ דהיו משפטי התנאי כיון דאינה מגורשת רק מכח על מנת דאי לא הי' למה לי על מנת הא בלא"ה מגורשת א"כ שפיר הוי מצי למיתני רישא באם דכיון דהי' משפטי התנאי תנאי קיים ואינה מגורשת, וליכא למימר מכח תנאי ומעשה בדבר אחד דאכתי לא אסיק אדעתי' הא דהא אתקיף לי' ראב"א בהא משא"כ רב אשי דידע מתנאי ומעשה בדבר אחד מצי לאוקמא שפיר מכח על מנת וכרבי. כנ"ל וז"ב:

והנה הרא"ש והר"ן האריכו מאד בענין זה במשפטי התנאי, ולפי שנראה לפע"ד שדבריהם צ"ע, ראיתי להעתיק היוצא מדבריהם ולכתוב עליהם מה שנראה לי בזה:

והנה ראשית דבריו השיג על הרב בעל העיטור שכתב דע"כ לא פליגי רבנן ארשב"ג רק באיצטלת דהוא דבר חשוב אבל בדבר שאינו חשוב מודו רבנן דלאו דוקא, ועל זה תמה הר"ן דהא הכא קאמר רשב"ג הוא אבל לרבנן אפי' בנייר אמרינן נייר דוקא ולא דמים ע"ש:

ולדעתי לק"מ דטעמו של בעל העיטור כיון דטעמייהו דרבנן דאמרינן לצעורא קא מיכוון וזה לא שייך רק כשמתנה עליה שתתן לו דבר החשוב אצלה דבזה מצערה אבל אי מתנה עליה ליתן לו דבר שאינו חשוב אצלה ודאי לאו לצעורא קא מיכוין דאינה מצערה בזה כלום, וזהו דוקא במתנה עלי' דבר שאינו עוקר הגט לגמרי אבל כאן לס"ד דעל מנת אינו כמעכשיו והחזרת הנייר עוקר הגירושין פשיטא דהנייר חשוב אצלה טפי מאיצטלת ושפיר יש לומר לצעורא קא מיכוין ובאמת לא יהא גט הלכך ליכא לאוקמא רק כרשב"ג כנ"ל:

עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל וא"ת והא תנן בפרקין וכו' והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ"ה תנאי קיים איכא למימר דמיתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני בי' לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גילוי דבריו ומ"מ צריך לומר וכו' שנוי' שלא בדקדוק עכ"ל, וכוונתו דהך ע"כ בדקדוק שנוי' דמדמפליג בין אם לא באתי וכו' או שאמר להיפך ע"ש:

ויש לי להסתפק בדברי הרב ז"ל אי כוונתו דוקא כהך שליחות דהתם שהוא מתנה עם השליח אם כך יעשה השליחות ואם לאו לא יעשה בהא לא בעינן משפטי התנאי דלא שייך לומר בזה תנאי בטל ומעשה קיים שהרי לא נעשה מעשה כלל והשליח אין לו לעשות כלל כל שלא נתקיים התנאי כיון שעל עיקר עשיית המעשה התנה עמו דבלא זה לא יעשה ואינו שליח כלל אבל אם צוה לשליח לעשות מעשה בלי תנאי כלל רק להתנות בעת עשייתו המעשה תנאי כך וכך, שליח זה במקום משלחו עומד ועושה וכל שלא נצטוה לכפול התנאי ועשה המעשה והתנה בלי כפילות דינו כמו אי הי' המשלח בעצמו עושה ומתנה כך דתנאי בטל ומעשה קיים, או דכוונתו דכל שליח אסור לו לשנות מכפי הנראה מדעת משלחו וצריך להתנות באופן שיהא התנאי קיים כיון דעכ"פ ראה דעת משלחו שלא יתקיים המעשה רק על תנאי כך וכך:

וכתבתי זה לפי שראיתי בסדר הגט בשכיב מרע השולח גט יאמר לשליח כפי תקנת שמואל, ולכאורה לפי דעת הר"ן הנ"ל אין צריך לזה כלל דמיתני בהדי שליח שאני והשליח צריך שיעשה כפי רצון המשלח אפילו לא כפל המשלח באמירתו לשליח:

אבל לפי הנ"ל יש לומר דדוקא בהך דכתבו ותנו דהי' הכוונה שלא יכתבו ויתנו רק עד יום פלוני אם לא יבוא א"כ התנה עם השליח על שליחותו שלא יעשה מעשה השליחות כלל רק אם יהא כך אבל בגט שכיב מרע שהוא מצוה ליתנו בכל אופן רק בעת נתינתו יתננו על תנאי כך וכך אז כל שלא כפל התנאי באמירתו לשליח יעשה השליח כמו שאמר לו ויתנה ג"כ בלי כפילות וממילא תנאו בטל:

ומ"מ נראה לי ברור אם צוה לשליח שיתן הגט על תנאי כפי משפט התנאי אף שלא זכרם בלשונו בודאי מהני לכ"ע ואף דאם הוא עצמו נותן הגט ומתנה ואומר שנותן כפי משפט התנאי מסתפק בהגהת מיימוני אי מהני אבל על ידי שליח ליכא ספק כלל דהא השליח הוא שמתנה התנאי בעת נתינה ולא עכשיו נגמר בעת אמירתו לשליח הלכך כל שאמר לו שיתן כפי משפט התנאי אין ספק שצריך לקיים דבריו ליתן כפי המשפט ואם לא נתן כפי המשפט בטל המעשה ששינה שליחותו, וז"ב:

אמנם יהא איך שיהא כוונת הר"ן ז"ל אני תמה מאד חדא דהך תנאי קודם למעשה נלמד מב"ג וב"ר והתם גופא מיתני בהדי שליח הוא שמשה צוה ליהושע וראשי האבות אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו לא יתנו וא"כ לפי דעת הר"ן הנ"ל אין צריך למשפטי התנאים, תדע דמהאי טעמא צריך שיהא אפשר לקיימו על ידי שליח כהך תנאי דמשה שהי' ע"י יהושע שהי' שלוחו כמו שכתב ב"י סי' ל"ח להדי' א"כ תיקשי הא מיתני בהדי שליח אין צריך משפטי התנאי:

הן אמת דבהא אפשר לומר דיהושע לא הי' שליח על המעשה להנחיל הארץ דכבר נחלו ב"ג וב"ר והחזיקו בארץ רק משה צוה אם יעברו יניחו אותם בנחלתם ואם לא יעברו יקחו מהם, א"כ לא נצטוה יהושע לעשות מעשה כלל והכל נגמר ע"י משה בלבד וכיון שבדיבורו של משה נגמר הכל היה צריך משפטי התנאים, ומה שלמדו אפשר לקיימו ע"י שליח היינו שהי' אפשר לקיימו ע"י יהושע אבל באמת נתקיים ע"י משה בלבד ויהושע נצטוה אם יעברו יניח אותם בנחלתם:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות גירושין שכתב לחלק בין קובע זמן לתנאי אם דבקובע זמן אין הגט מתחיל רק אח"כ כגון הרי זה גיטך ולא תתגרשי אלא אחר שתתני לי מאתים זוז אבל באם הגירושין הם מיד ונגמר בקיום התנאי ולכך אם נשאת בנתים לא תצא ע"ש, והשתא תיקשי הא בהך תנאי דמשה הוי ממש כלאחר דהא אם יעברו ונתתם קאמר א"כ הוי כמו לאחר ולמה בעי משפטי התנאי בשלמא לדידן דס"ל כל תנאי אם אינה מתגרשת כלל רק אח"כ ומ"מ בעינן משפטי התנאי כיון שהתנה דרך תנאי אבל להרמב"ם דס"ל דלכך אם אינו כלאחר דהגירושין הם מיד וא"כ תיקשי מב"ג וב"ר ולהנ"ל ניחא דהתם נמי לאו כלאחר הוא דכבר אחזו בנחלתם ומשה התנה שלא יטלו מהם, וניחא ג"כ שאין הירושלמי שהביא הר"ן פרק האומר סותר גמרא שלנו דהתם אמרו להדי' והקשו והא הך אם כלאחר הוא ותירצו שניה היא שהיתה הארץ בידם ע"ש, משמע דבכל אם הוי כלאחר ולא בעי משפטי התנאי וזה סותר לגמרא דידן כמ"ש הר"ן, ולהנ"ל ניחא דכל תנאי אם כך הוא דמתחיל מיד רק נגמר אח"כ ולאו כלאחר הוא רק דס"ד דירושלמי דהתם לאחר ממש הוא ומשני דהארץ בידם, ומזה ראי' לדעת הרמב"ם דכל תנאי אם הגירושין מיד, וזה ברור:

ובהכי ניחא גם כן מה שהקשה הראב"ד ז"ל על הרמב"ם שכתב בתנאי קודם למעשה היינו המעשה בפועל לא באמירה דהא בהך דמשה הי' באמירה, ולהנ"ל ניחא דשאני אמירה דמשה דבאמירתו נגמר הדבר שהחזיקו בנחלתן ולא הי' צריך שום מעשה אחר א"כ אמירה זו הוי מעשה וצריך תנאי קודם לה [אך לקמן אבאר שלא הי' כוונת הרמב"ם ז"ל כמו שהבינו הראב"ד והר"ן וה"ה. לדעתו]:

ועוד קשי' לי בעיקר הוכחת הר"ן ז"ל מהך משנה דהא פשיטא דלא קשי' ולא מידי דכבר נתבאר ומוסכם מכל הפוסקים דכל קובע זמן אין צריך למשפטי התנאים כלל וא"כ התם שאמר כתבו ותנו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח א"כ בין אם יבוא בין אם לא יבוא קבע להם זמן הכתיבה אחר יב"ח א"כ אם כתבו תוך יב"ח אינו גט דבזה אין צריך משפטי התנאי כלל שהרי אפי' לא בא בתוך יב"ח וכתבוהו קודם אינו גט, ונהי דאם בא בתוך יב"ח ולא מיחה בפירוש אפשר דאם כתבוהו אחר יב"ח מהני דאף שהתנה אם לא יבא יכתבו בהא תנאי בטל כיון שהקדים המעשה אבל אם כתבו תוך יב"ח פשיטא דאפי' לא בא אינו גט ולאו תנאי הוא רק קביעת זמן והא דנקט אם לא באתי ולא נקט לאחר יב"ח דקמש"ל התם פלוגתא דר"י ורבנן דלא נימא דהכוונה כתבו מעכשיו עיי"ש:

ועוד אפי' בא בתוך יב"ח וכתבוהו אחר יב"ח ג"כ נראה לי שיש לומר דהתנאי קיים ואינו גט אף שאינו כפי משפט התנאי שהרי הראב"ד ז"ל נתן טעם לדעת הפוסקים דמעכשיו לא בעי משפטי התנאי דדוקא באם דתנאי עוקר המעשה על לאחר כך בעינן משפטי התנאי אבל במעכשיו שאין התנאי עוקר המעשה על לאחר כך לא בעי משפטי התנאי, והשתא התם כיון דאפי' לא יבוא אין להם לכתוב רק אחר יב"ח א"כ תנאי זה אינו עוקר המעשה על לאח"כ א"כ לא בעי כלל משפטי התנאי ואם כתבוהו בתוך יב"ח זה אינו תנאי רק קביעת זמן כמו שביארנו:

וכתב עוד הר"ן ז"ל וז"ל אבל יש דעת אחרת לרמב"ם ז"ל במעשה קודם לתנאי כמו שכתבתי בפרק האומר בקידושין בס"ד ע"כ. ודבר זה צריך ביאור כי הרמב"ם פי' שצריך להיות המעשה בפועל אחר התנאי כגון בגט שצריך שיהא נתינת הגט אחר התנאי וכן בקידושין אבל הקדים:

מעשה הקידושין או הגירושין לתנאי אינו כלום אפילו אמר כפי משפט התנאי לגמרי לא מהני, והטור סימן ל"ח תמה עליו ע"ש דנראה דמודה לו בעיקר הדין דאחר המעשה בפועל לא מהני תנאי אפי' תכ"ד ומילתא דפשיטא הוא ולא על זה אמרו תנאי קודם למעשה והב"י השיג עליו דאין זה פשוט כיון שלא חזר בו רק מתנה תנאי ס"ד דמהני קמש"ל דהוי מעשה קודם לתנאי:

ובאמת עדיין דברי הרב ב"י אינן מספיקין כלל דלדברי הרמב"ם תיקשי הך ברייתא דהכא דמפרשה רבא דהוי מעשה קודם לתנאי א"כ מיירי דהתנה עמה אחר נתינת הגט לידה א"כ תיקשי רישא באמר והנייר שלי דאחר נתינה לידה אמר הרי זה גיטיך היאך יוכל לחזור בו לגמרי ולבטל הגט דהא והנייר שלי חזרה גמורה הוא ובודאי ליכא למימר דרישא מיירי שאמר קודם נתינה לידה א"כ לא הוי לי' לחלק בין נייר שלי לעל מנת שתחזירי רק בין קודם נתינה לאחר נתינה ומדמפליג בין על מנת להנייר שלי ש"מ דבהך גוונא גופא דמהני בסיפא לא מהני ברישא וקשה הא הוי חזרה תכ"ד ולא מהני בקידושין וגירושין, ורחוק לומר דדוקא אם בפירוש חוזר בו לא הוי חזרה אבל אם לא חזר רק אמר מה שאינו יש לומר דדרך טעות אמר ומעיקרא ג"כ כך הי' דעתו הא ודאי ליתא דהיאך נסמוך עליו בזה וכל שירצה לחזור תכ"ד יאמר כך ויתבטל הגט תכ"ד לנתינתו ועכ"פ ראוי להסתפק בו שמא חזרה הוא וע"כ דרישא מיירי שאמר קודם נתינה לידה א"כ סיפא נמי ומ"מ מפרשה רבא דמעשה קודם לתנאי, גם קשה קושית הרב בעל לח"מ שם מהא דפריך רבא לאביי והא הוי מעשה קודם לתנאי, בשלמא אי באמירה קאמר שפיר מקשה דהא קתני הרי זה גיטך הרי הקדים המעשה באמירה ואי דהוא שלא בדקדוק א"כ גם בכפילות נימא שלא בדקדוק וכיון דלאביי בדקדוק שנוי' קשי' נמי הך, אבל להרמב"ם דהכוונה מעשה בפועל היכן נזכר בברייתא דהקדים המעשה בפועל שהרי לא הוזכר רק במאמר בלבד לא במעשה עוד הקשה מהך דשמואל והוא קושית הר"ן פרק האומר דפריך ולימא לא יהא גט אם לא מתי ומשני דהוי מעשה קודם לתנאי ש"מ דבדיבור הוא לא בפועל:

והנה אי משום הא לא אירי' כלל ולא קשי' ולא מידי דע"כ לא בעינן מעשה בפועל רק בצד ההן שזהו עיקר המעשה לא האמירה דבאמירה עדיין לא נעשה מעשה אבל בצד הלאו דהמעשה הוא שלא יהא גט והתנאי אם לא מתי א"כ אמירה זו הוי המעשה לגמרי ששלילת הגט אינו צריך מעשה בפועל כלל הלכך בהא לכ"ע באמירה הוי מעשה קודם לתנאי, וז"ב ולק"מ, אך קושית הלח"מ הנ"ל ומה שהקשינו ודאי קשי':

והראב"ד ז"ל הקשה מתנאי ב"ג וב"ר דמוכח דבאמירה בעינן תנאי קודם למעשה, וגם זה לק"מ דהתם אמירה הוי מעשה שכבר אחזו בנחלתן בעבר הירדן ובאמירה זו נשארו בנחלתן כמבואר להדי' בירושלמי פרק האומר הביאו הר"ן ז"ל:

אמנם בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל מה שהבינו לדעתו דלא בעי תנאי קודם רק למעשה בפועל הוא תמוה, דהא בפירוש כתב הרב ז"ל בחלוקה ראשונה דאמר לה אם תתני הרי את מקודשת לי ואם לא תתני וכו' ואח"כ נתן הדינר, והשתא כיון דהמעשה הי' אחר שהשלים התנאי למה הקפיד להקדים אמירת התנאי קודם לאמירת המעשה ודבר ברור הוא דסובר הרב ז"ל דבעינן תנאי קודם למעשה בכל צד הן באמירה הן בפועל ולכך בחלוקה הראשונה זכר שאמר תנאי קודם למעשה וגם הקדים כל התנאי למעשה בפועל. ומה שאמר אח"כ אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ונתן הדינר והשלים התנאי דמשמע טעמא דנתן הא נתן אח"כ הוי מהני והרי הקדים המעשה באמירה, הא ליתא דכיון שאמר אח"כ אם תתני תהי' מקודשת הוי לי' כמי שאמר מעשה ותנאי ומעשה דמהני כמו לאו והן ולאו, והא דלא קאמר בפשיטות שנתן קודם בלי אמירה כלל דהא לאו מעשה הוא כיון דלולא דבריו אח"כ לא היו קידושין כלל, ועיקר הקידושין מכח אמירה דאח"כ והרי אח"כ הקדים באמירה תנאי למעשה לכך הוצרך לומר שאמר לה הרי את מקודשת לי והוי שפיר מעשה קודם אף דבאמירה הקדים התנאי לא מהני כיון שקדם מעשה בפועל לתנאי וזה ברור ולק"מ:

אלא דאכתי יש לי לדקדק בדברי הרב ז"ל שיש להקשות מדידי' אדידי' דברישא משמע בהדי' דוקא שהקדים התנאי כולו למעשה הוא דמהני הא עשה המעשה בין הן ללאו לא מהני כיון שקדם המעשה ללאו עכ"פ ואולם בסיפא משמע להדי' דוקא שהקדים המעשה להן ולאו הוא דתנאו בטל אבל בהקדים ההן עכ"פ למעשה תנאי קיים דאל"כ הוי לי' למימר אפילו אמר אם תתני לי מאתים זוז תהא מקודשת ונתן לה ואח"כ השלים ואם לא תתני תנאי בטל ומעשה קיים וע"כ דהעיקר לא קפדינן רק על ההן אבל על הלאו שבא לכפל לא קפדינן שיהא קודם למעשה, ונראה לי דלא ברירא לי' להרב ז"ל דבר זה אי בעינן תנאי קודם בכפל ולכך מעיקרא בחלוקה ראשונה שבא לומר הצד דהוי תנאי קיים זכר שהי' המעשה אחר גמר התנאי לגמרי דבהא מהני ודאי, ובחלוקה השנית דתנאי בטל זכר שהקדים המעשה לגמרי דבהא ודאי תנאו בטל וחלוקה זו האמצעית שזכר הן קודם למעשה ולאו אח"כ כיון דלא נתבאר זה בש"ס לא זכרו כלל וכמו כן לפמ"ש דס"ל להרמב"ם דבאמירה ג"כ בעינן תנאי קודם, צ"ל ג"כ דלא ברירא לי' בצד הלאו ומעיקרא בצד שבא לומר דתנאי קיים כתב שזכר ההן והלאו באמירה תנאי קודם למעשה, ובמ"ל שם נסתפק באמירה אי בעינן בכפל תנאי קודם, וספק הזה נסתפק להרמב"ם ג"כ במעשה בפועל כמו שביארנו:

ולענין על מנת אי בעינן משפטי התנאי האריך הר"ן ז"ל להקשות מהך דקי"ל אין תנאי בחליצה והתם על מנת הוא. והנה בראשית דבריו אני תמה מאד על הר"ן ז"ל שהוא ז"ל הכריח קושיתו דר' יוחנן ס"ל דברי הכל על מנת כמעכשיו והתם בחליצה איהו גופי' ס"ל אין תנאי בחליצה בעל מנת שתתני מאתים זוז, ודברים הללו תמוהין מאד דאפי' למ"ד על מנת אינו כמעכשיו פשיטא דקשי' ג"כ דהא חליצה ע"כ מעכשיו הוא שהרי בגט בתנאי אם או בעל מנת לר"י דס"ל לכשתתן בנתקרע הגט ואבד אינו גט אלמא בעינן שיהא הגט קיים בשעה שתתגרש א"כ בחליצה דכל שחולץ עכשיו שוב אין כאן חליצה אח"כ והיאך תהא נחלצת אח"כ וע"כ כל חליצה מעכשיו הוא והוי לי' להקשות בפשיטות דהא כל חליצה עכשיו הוא ולא אח"כ שאי אפשר לחליצה שתחול אחר כך ומ"מ לא מהני בה תנאי לפי שאי אפשר לקיים ע"י שליח:

אמנם עיקר קושיתו אינה קושי' לפע"ד חדא לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר טעמא דבעינן שיהא המעשה ע"י שליח כי דבר הנעשה בגופו דוקא ולא יסייענו אחר בקיום המעשה א"כ אי אפשר שיסייענו קיום התנאי לגמר המעשה דבעינן שיתקיים המעשה בגופו של זה דוקא וכל שמתנה תנאי הרי קיום התנאי מסייע לקיום המעשה וא"כ ממילא אין הפרש בין דבר הנעשה מעכשיו או אח"כ דס"ס צריך שיגמור לגמרי ע"י גופו של זה מצד מעשיו לא סויע אחר, ועוד דמהאי טעמא כיון שהענין מעצמו מעכשיו לא על ידי דיבורו של זה כלל ואין החסרון מצד התנאי מכח מאמרו שיועיל מה שיתקן דבריו לומר מעכשיו רק החסרון מצד המעשה שאינה ע"י שליח וכי בשביל שיאמר מעכשיו נעשה ע"י שליח ולענין שאר משפטי התנאי דהחסרון מכח מאמרו שקילקל בתנאי יכול לתקן באמרו מעכשיו ולא בזה דהקלקול אינו מכח מאמרו רק בעצמותו כך הוא ולא אמרו רק דכל היכי דאמר מעכשיו לא בעינן משפטי התנאי דהיינו היכי דתנאי שייך בי' רק בעינן משפטי תנאי אבל היכי דלא מהני בי' תנאי כלל לא מהני מעכשיו שיועיל תנאי, ודוק:

גם מה שהקשה מהך דשמואל דאתקין בשכיב מרע כפול, מלבד דבהא נמי יש לומר דלא מהני מעכשיו רק בדבר שהיה יכול להתנות באם והתנה במעכשיו אבל בתנאי מיתה שלא היה יכול להתנות באם דאין גט אחר מיתה ואי אפשר שיגרש באופן אחר לא מהני מעכשיו כלל, ולפי זה גם הראי' שהביא מן הירושלמי נראה לי דלק"מ דאדרבא דוקא לר"מ דאם כלאחר וליכא תנאי רק במעכשיו בעי בהא כפול, אבל לדידן דאם אינו כלאחר כמ"ש הרמב"ם להדי' דאפי' באם נעשה הדבר מיד ונגמר בסוף ובעינן בי' משפטי התנאי הלכך במעכשיו כיון שהי' יכול להתנות באם והתנה במעכשיו לא בעינן בזה כפול משא"כ בהך דשמואל דהוי גט אחר מיתה ואי אפשר להתנות רק במעכשיו בעינן כפול כמו לר"מ בכל מעכשיו ולפי זה כל הני קושי' דאקשינן עלייהו מר"מ דלקמן אם תשמשי ואם לא תשמשי דמוכח מינה דבעל מנת בעי כפול לק"מ לפי הנ' דלר"מ מעכשיו לא מהני מידי כמו שביארנו:

אמנם בעיקר הקושי' מהך דשמואל נראה לי ליישב בפשיטות ג"כ דבלא"ה יש להבין למה לא זכר שמואל מהיום או מעכשיו, ועוד כיון דאמרינן לעיל אם מתי שתי לשונות במשמע משמע מהיום ומשמע אחר מיתה ואי כפלי' לתנאה היאך שייך אחר מיתה דא"כ הוי לי' כקובע זמן ולא בעי כפול ומדכפלי' לתנאה ע"כ מהיום קאמר, ועוד לימא מעת שאני בעולם דהאי לאו תנאי הוא ולא בעי כפול:

לכן נראה לי דעיקר תקנת שמואל היתה שלא הי' נראה לו שיגרש השכיב מרע מעכשיו או מהיום דא"כ תיכף היא אצלו כפנוי' ואסור ביחוד והיא רוצה שתהא אשתו עד עת מיתה שתוכל להיות אצלו ותשמשנו וכדומה, אמנם אם יאמר אם מתי בלי מהיום יש בו תרתי לריעותא, חדא דמשמע אחר מיתה ג"כ ועוד שאינו כפול, לזה תיקן שיאמר אם מתי בכפילות ובזה ודאי לאו אחר מיתה קאמר דבהא לא הי' כופל, ומ"מ אין הכוונה מהיום רק סמוך למיתה, ומ"מ לא תיקן שיאמר מעת שאני בעולם סתם דחשש לדברי ר' יוסי דמשוי לה ספק מגורשת דכל שעה איכא לספוקי שמא ימות עכשיו אבל אי אומר בפירוש אם לא מתי לא יהא גט הרי ביאר בפירוש דבשעות שלא ימות בהם לא יהא גט כלל אפי' בספק וכיון שבפירוש התנה שלא תהא מגורשת בספק ממילא אינה מגורשת כלל רק בשעה הסמוכה למיתה אז היא מגורשת ומעיקרא לא וכמו כן שאר משפטי התנאי בעי כיון דהתנאי עקר הגירושין עד סמוך למיתה ולא הוי כמעכשיו, עוד הביא הר"ן ראי' דאין הלכה כר"מ מהך דבעי למיסק לארעא דישראל, ונראה לי שאינה ראי' דהתם שאני שמכר תיכף וכתב לו שטר מכר כדרכו והוא רוצה לבטל המכירה במה שאינו עולה, ועל זה אמרינן כיון שאינו יכול לעלות לא נתבטל המכירה דהא לעולם יכול לקיים תנאו, ותדע שהוא כן דתיקשי לי' להר"ן ג"כ אי לא בעי כפול ג"כ קשה למה יתחייב לקיים תנאו וכי בתנאי אם מחוייב לקיימו, גם מה שחילק דהתם מכח אומדנא אתינן עלה אמת הוא ולא דמי להך דאיילונית, לא מבעי' לפי מה שכתבו התוס' דהתם בספק איילונית א"כ שפיר בעי כפול דהא ידע שהוא ספק ומ"מ לא רצה לדור עמה בספק כיון שלא הי' יכול לברר וכיון שלא כפל ליכא אומדנא כלל דהא עכ"פ ספק היתה ומהא ידע וגירשה, ועוד אפילו חשב דודאי איילונית היא מ"מ כיון שטעה שהיא איילונית ודאי גירשה לחלוטין ולא עלה על מחשבתו צד הלאו כלל, והא דאמרינן דאומדנא הוי ככפילות היינו דדנין נהי שלא זכר בפירוש אבל בלבו הי' כך, משא"כ התם לא עלה על לבו שום צד ספק דאיילונית ודאי אינה יכולה להוליד לכך בעי כפול דוקא, ועמ"ש בגמרא בסמוך:

בגמרא אתקין שמואל וכו' עד סוף הסוגי' איכא למידק כיון דכל כפילות התנאי הוא משום דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכן להיפך א"כ לימא בפשיטות הרי זה גיטך ואם לא מתי לא יהא גט, והשתא כיון שאמר בפירוש שאי לא ימות לא יהא גט היאך ס"ד שיהא גט דהא לא שייך בזה מכלל רק בפירוש אמר שלא יהא גט אי לא ימות, ונראה לי דאי אמר כה"ג הגט בטל לגמרי כיון שלא זכר הן בדבריו לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואף שאמר הרי זה גיטך זה נתבטל במה שאמר אח"כ לא יהא גט ואף שאמר אם לא מתי לא אמרינן מכלל וכו', וכללו של דבר כמו בהן אמרינן תנאי בטל ומעשה קיים כמו כן בלאו אמרינן מעשה קיים, ומעשה הלאו היינו שלא יהא גט, ותנאי אם לא מתי בטל דאפילו מת אינו גט, כן נ"ל:

והנה רש"י ז"ל פי' דתקנת שמואל היתה משום כהן והוא תמוה דאפי' בישראל ג"כ הרי אין רצונו לגרשה לחלוטין רק על תנאי ושמא לא תתרצה לחזור לו, ונראה לי שהוקשה לו להרב ז"ל מה דאתקין שמואל אטו משפטי התנאי שמואל אתקין להו והא מדאורייתא ילפינן להו, לזה סובר הרב ז"ל דר"מ דבעי משפטי התנאי רק לחומרא אמר כמ"ש התוס' לעיל מן הירושלמי והשתא לא הי' מהצורך לשכיב מרע שיכפול תנאו דס"ס אגידא בי' ואינה יכולה להנשא לאחר כשלא ימות, לזה בא שמואל ותיקן שיכפול תנאו משום דפעמים שהוא כהן ואסורה עליו לפי שלא כפל תנאו או אפשר דס"ל לרש"י דשמואל גופא לא סבר לה כר"מ רק לחומרא דלמא איכא דסבר כר"מ הלכך בישראל ליכא חשש דס"ס לא תוכל להנשא לאחר הלכך לא שייך תקנה רק בכהן ומיפסלה עלי':

שם ולימא אם מתי. נראה לי דהכוונה כך משום דמסברא ראוי להיות הלאו באחרונה כמ"ש הר"ן דבגמר דבריו אדם גומר בדעתו, ואהא משני דשאני הכא דמה שאמר הלאו קודם משום דלא מקדים ולא משום דגמר בלבו ההן יותר, ואהא מקשה לי' רבא דמ"מ כיון דגה"כ מתנאי ב"ג וב"ר דבעינן הן קודם לא מהני רק שיאמר כך:

שם ולימא לא יהא גט וכו' בעינן תנאי קודם למעשה. נראה דהקושיא דמשמע לי' למקשה דמצד הסברא ראוי להקדים הדבר שעליו מתנה כי לא שייך שיאמר תנאי בלי שנדע מעיקרא על מה רוצה להתנות ומהאי טעמא בכל המשניות נקט כך הרי זה גיטך על מנת או אם ומשני דמשפט התנאי אינו כן, וכבר כתבתי לעיל דלמ"ד דתנאי קודם למעשה היינו מעשה בפועל עיקר הכוונה הכא על הלאו דבהא דיבור כמעשה כיון שאינו צריך שוב שום מעשה רק בדיבורו נגמר שלילת הגט אבל בצד ההן כיון דבעי מעשה בפועל כל שהתנאי קדם למעשה בפועל הוי תנאי קודם למעשה, אך כבר כתבתי דיש לומר דגם הרמב"ם מודה דבעינן תנאי קודם למעשה באמירה גם כן, עיי"ש:

במשנה הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וכו' מת הבן או שמת האב. יש לדקדק דלא קתני ברישא בעל מנת שתשמשי את אבא כמה תשמשנו כמו דנקט כמה היא מניקתו, ומזה נראה לי ראי' לפירש"י דפי' דבעינן שתניק ותשמש קודם מיתה אבל לא שמשה והניקה כלל לא הוי גט, והשתא הך מת הבן והאב הוא הזמן שתשמש כאלו אמר שתשמש עד יום מותו רק לפי דבתינוק יש עוד זמן מוגבל חוץ מיתתו שתי שנים נקט גבי' כמה היא מניקתו אבל באב מיתתו הוא הזמן דעד יום מותו תשמשנו ומיושב קושית התוס' בד"ה מת האב ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה מת האב:

שם או שמת האב. מדלא קתני ברישא או שאמר אי אפשי שתשמשני כמו דקתני בסיפא, נראה לי דברישא ודאי לא מהני אי אפשי דכיון דכל ימי חייו קאמר כל אימת שירצה האב צריכה לשמשו דודאי ליכא למימר דכל שאמר אי אפשי מחל השימוש דהא מחולין לך לכ"ע לא מהני אפילו מחל הבעל גופא וא"כ מה בכך דעכשיו אינו רוצה בשביל זה לא נתקיים התנאי עד שלא תהא צריכה לשמשו עוד אפי' ירצה אח"כ שתשמשנו, ונראה עוד דאפי' לרשב"ג דפליג בסיפא דעכבה שאינה הימנה אינו מעכב בתנאי היינו דוקא בקובע זמן לשימוש אבל ברישא בלא קבע זמן כלל היאך יעלה על הדעת דבשביל שאמר פעם אחת אי אפשי נפטרה מלשמשו עוד, ובזה יתיישבו דברי רש"י ממה שהקשו עליו התוס' בד"ה בשלמא, ועמ"ש לקמן דף ע"ו בד"ה מת האב דיש לומר דוקא בעל מנת הוי גט ברישא אבל באם יש לומר דלעולם לא הוי גט:

שם על מנת שתניקי את בני ב' שנים וכו' מת הבן או שאמר האב אי אפשי יש לחקור הנך ב' שנים אי צריכה לקיים בב' שנים הראשונים דוקא או כל שתי שנים בחייו שתשמשנו סגי וכן בבן, ובודאי נראה דשתי שנים הראשונים דוקא הוא דאל"כ מה ס"ד דרשב"ג דמהני אי אפשי כיון דאכתי יכולה לקיים התנאי אח"כ ולא שייך בכהאי גוונא עכבה שאינה הימנה ושמא ירצה אחר כך שתשמשנו:

ולפי זה יש מקום לומר דאי אמר ביום ראשון אי אפשי לרשב"ג כבר נתבטל התנאי דאי אפשר שתקיים עוד שתי שנים כיון דהי' כוונתו הראשונים רק דלא איכפת לן כיון דעכבה אינה ממנה, ולרבנן באמת נתבטל, ומ"מ נראה לי דהא ליתא דאפי' לרשב"ג מ"מ לא עדיף אי אפשי מאי שימשה באותו יום דהיתה צריכה להשלים שתי שנים ובשביל שאמר ביום ראשון אי אפשי תפטור מלשמשו עוד אפילו ירצה הא ודאי ליתא, דנהי דלא שייך לומר דעכבה שאינה ממנה הוי כמי ששמשתו ממש אבל מ"מ כל יומא בפני עצמו ולא נפטרה למחר מחמת שלא רצה היום:

ולפי זה נראה לי פשוט דברישא באמר סתם ודאי למ"ד כל ימי חייו מודה רשב"ג דלא מהני אי אפשי כלל דמה בכך דאמר היום אי אפשי כיון דכל ימי חייו צריכה לשמשו וכל אימת שירצה צריכה לשמשו, אבל למ"ד סתם יום אחד אי נימא דבהא נמי הכוונה יום ראשון דוקא ודאי מהני אי אפשי לרשב"ג דכיון דלא רצה ביום ראשון הוי כמו לא רצה בסיפא כל שתי שנים, אבל אי נימא דשימוש והנקה שוין בזה וכמו בהנקה הכוונה יום אחד משתי שנים וכן יום אחד מי"ח חודש כמו כן שימוש כיון דסתם יום אחד הכוונה יום א' מכל ימי חייו א"כ לא שייך לומר דפליג רשב"ג באי אפשי דהא אכתי יכולה לקיים תנאה אח"כ ושמא ירצה אח"כ, ואפילו נימא דס"ל לרשב"ג דעכבה שאינה ממנה הוי כאלו קיימה ממש מ"מ היינו דוקא בסיפא כיון דשתי שנים הראשונים היתה כוונתו הוי עכבה ממש שאינה יכולה לקיים כל יום רק באותו יום אבל ברישא כיון דיכולה לקיים אח"כ כל ימי חייו לא שייך עכבה שאינה ממנה דנימא דהוי כאלו כבר קיימה באותו יום שלא רצה:

אלא שיש לדקדק דבתוספתא תניא בהדי' על מנת שתשמשי את אבא ואמר אי אפשי שתשמשני כיון שלא נתקיים התנאי אינו גט רשב"ג אומר אם בהקפדה וכו' והרי מבואר הוא דברישא נמי פליג רשב"ג דהוי גט. והנה הא ודאי דהתוספת' לטעמה דסתם יום אחד הוא כמבואר התם והיינו הך ברייתא דמקשה מינה הכא בגמרא [ומה שאמרו שם פלוגתא למר ב' שנים ולמר י"ח חודש היינו יום אחד מב' שנים כדאוקמה רב אשי הכא] דאי כל ימי חייו ודאי ליכא למ"ד דמהני אי אפשי, אמנם עכ"פ מוכח דאי יום אחד פליג רשב"ג ברישא ג"כ, ומזה נראה לי דס"ל להתוספתא דאף דבהנקה יום אחד משמנה עשר חודש או ב' שנים אבל בשימוש יום ראשון נתכוין דאין סברא שיתן לה זמן כל ימי חייו לקיים אותו השימוש, וכמו בסיפא ב' שנים אמרינן הראשונים כמו כן ברישא אי הכוונה יום אחד הלכך כל שאמר אי אפשי ס"ל לרשב"ג דמהני כיון דעכבה אינה הימנה ומגורשת דכבר עבר זמן התנאי כמו בב' שנים דסיפא:

ודע שיש להסתפק עוד אי הך שתי שנים להנקה דוקא קאמר אבל אמר ו' חדשים דבא להקל עלי' לכ"ע במת הוי גט למ"ד סתם כל ימי חייו או דילמא ל"ש, ונראה לי להביא ראי' מדלא קתני מת האב כמו מת הבן רק באב נקט אי אפשי וע"כ דהיינו טעמא דודאי באב לעולם להקל בא כיון דסתם כל ימי חייו הרי בא להקל עליה, רק באי אפשי היינו טעמא לפי דברישא נמי לא מהני אי אפשי כמו שביארנו לעיל ואפילו לרשב"ג כ"ש לרבנן א"כ ס"ל לרבנן דלא אמרינן בסיפא דפירש יועיל אי אפשי אבל במת דברישא מהני מת לרבנן, וע"כ נצטרך לומר כיון דפריש לא יועיל ואהא אמרינן דפריש להקל, ועמ"ש לקמן בישוב פירש"י מקושית התוס' בד"ה וראיתי להטור סי' קמ"ג שכתב בפשיטות גבי הנקה דוקא כשבא להחמיר עליה אבל כשבא להקל מהני מת וגבי שימוש פסק אפי' מת האב, והוא תמוה לפי הנ"ל דגבי שימוש כל קביעות זמן הוי להקל כיון דצריכה לשמש כל ימי חייו בסתם וא"כ כל מת האב דומה להנקה היכי דבא להקל, ואף דלקמן בבריית' מבואר פלוגתא דר"מ ורבנן במת האב בפירש שתי שנים היינו דברייתא סוברת סתם יום אחד כמבואר הך בריית' בתוספתא הנ"ל הלכך לא בא להקל רק להחמיר אבל למ"ד סתם כל ימי חייו דלהקל בא ודאי יש לומר דלא פליגי רבנן במת האב, ועוד אבאר לקמן בברייתא טעמא דלא מהני מת האב לר"מ ע"ש, ויש לי עוד ספק באומר אי אפשי שתניקי את בני דלא הוזכר במשנה רק מת הבן דהוי עכבה שאינה ממנה אבל ממנו ג"כ אין עכבה אבל כה"ג דהוי עכבה ממנו ולא ממנה אפשר דמודה ת"ק לרשב"ג והכל מבואר אצלי בחידושי לא"הע סי' קמ"ג ע"ש, ועיין מ"ש בגמ' בד"ה מיתבי דבזה מיושב פירש"י ממה שהקשו עליו התוס':

בגמרא אלא בריית' רשב"ג היא דמיקל בתנאי. יש לדקדק כיון דבתירוץ קמא ס"ל דלרבנן דס"ל לצעורא קא מיכוין ראוי שיהא הדין במשנה יום אחד א"כ איזה סברא הוא סובר בתירוץ ב' עד שנשתנה הדין לרבנן מהיפך להיפך, בשלמא לרשב"ג יש לומר כיון דחזינן דמיקל בתנאי הולכין בכל מקום להקל אבל לרבנן דס"ל לצעורא קא מיכוין מ"ש דהשתא ס"ל דלדידהו צריך שתי שנים דהיינו להרווחא, וצ"ל דכמו דקאמר דרשב"ג הוא דמיקל בתנאי כמו כן מתניתין רבנן דמחמרי בתנאי, ולעולם אמרינן דהולכין להחמיר והיכי דאי נימא לצעורא הוי להחמיר אמרינן לצעורא ואי להרווחא הוי להחמיר אמרינן להרווחא, והשתא במתניתין אמרינן להחמיר שתי שנים:

ומזה ראי' לפירש"י במתניתין דמת האב והבן ברישא מיירי ששימשה והניקה קודם מיתה דאי לא שימשה כלל הוי אמרינן להחמיר דלצעורא מיכוין ולא מהני מת אבל בהניקה ושימשה קצת במה נפשך מהני אי לצעורא סגי בהכי ואפילו חי ואי להרווחא הוי לא איצטריך והבט וראה דלעיל דף ע"ד ע"ב בד"ה לצעורא פירש"י וז"ל הלכך מספיקא אמרי לצעורא איכוין ולא תלינן למימר להרווחא לקולא, והדבר תמוה לכאורה מי הכריחו להרב ז"ל לומר דספיקא הוא לרבנן, ולפי הנ"ל ניחא דכאן מוכח להדיא דלחומרא אמרי להרווחה בלא מת דבעינן שתי שנים וע"כ דרק שלא להקל אמרי לצעורא אבל להחמיר אמרי להרווחה:

ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ן ז"ל לפירש"י דהא רבנן לית להו להרווחה ולמה פי' טעמייהו דרבנן בד"ה הרי זה גט משום הרווחה, ולהנ"ל ניחא דהכא מהני במה נפשך אי לצעורא סגי בהנקה ושימוש במקצת ואי להרווחה הא לא איצטריך ומהא גופא דייק רש"י דבמת בהניקה ושימשה, כנ"ל אך אמנם נראה לי דהיינו דוקא לת"ק דמחמיר בתנאי אבל לרשב"ג דמיקל בתנאי וס"ל להרווחה אפילו לקולא א"כ ה"ה כאן במת דלדעתו אין צריך שימוש והנקה כלל דהא סובר להרווחה אפילו לקולא, וכן מוכח להדי' בתוספתא שכך שנינו שם על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני ומת האב או הבן כיון שלא נתקיים התנאי אין זה גט דר"מ וחכמים אומרים יכולה היא שתאמר תן בנך ואניקנו תן אביך ואשמשנו ע"כ והשתא הך תוספת' ע"כ שלא הניקה ולא שמשה כלל דאל"כ היאך פליג ר"ת נהי דבמת הבן יכול לחלוק אבל במת האב הרי שמשה כל ימי חייו, ומה יש לה עוד לעשות הא נתקיים התנאי לגמרי ובפירוש אמר ר"מ הואיל ולא נתקיים התנאי הרי בהדי' שלא הניקה כלל וא"כ חכמים דס"ל דמהני מאן נינהו אי חכמים דמתניתין א"כ מוכח להדיא דלא כפירש"י רק דמהני ברישא אפילו לא הניקה כלל וע"כ דחכמים היינו רשב"ג ומודה רש"י דלדידי' מהני בלי שימוש והנקה כלל דאיהו אית לי' להרווחה אפילו לקולא:

אמנם יש לתמוה על הטור סימן קמ"ג דמשמע מדבריו דלכ"ע בעינן שימוש והנקה יום אחד דהא אח"כ בפירש שתי שנים הביא מחלוקת ר"י והרי"ף דהלכה כרשב"ג ומעיקרא כתב בפשיטות דלא מהני וכ"כ הב"ש בא"הע ס"ק י"ז לדעתו דהך וי"א שזכר המחבר שם לא קאי אשלפניו ע"ש והוכיח מדברי הטור ולא ידעתי מה יעשו בתוספת' הנ"ל דאי אפשר לפרשה רק כרשב"ג עכ"פ וא"כ פליג רשב"ג בהא ג"כ דלא בעינן שימוש והנקה כלל והרי הלכה כרשב"ג לדעת ר"י, גם מדברי התוס' שהקשו לרשב"ג מנתינה בע"כ משמע דהוי ס"ל כמו שכתבתי דאל"כ תיקשי הא התם לא נתקיים התנאי כלל והוי כמו הכא לא הניקה כלל:. אבל באמת נראה לי דלק"מ, דנהי דרשב"ג ס"ל הכי מ"מ כיון דדבר זה לדעתו הוא מכח מה דס"ל בהך דאיצטלת להרווחה א"כ בהא ליכא למ"ד דיהא הלכה כרשב"ג דנהי דנימא כללא דר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו הא בפירוש אמר חוץ מערב וצידן והיינו הך דאיצטלת א"כ ממילא הכא נמי לית הלכת' כוותי' בהך דבעינן עכ"פ שימוש והנקה יום אחד, תדע דמהאי טעמא ס"ל להרי"ף דאין הלכה כרשב"ג משום דלפי תירוץ ר' חסדא כלהו חד טעמא נינהו דמיקל בתנאי א"כ כיון דלית הלכת' כרשב"ג בהך דצידן בכלהו שהוא מיקל לית הלכתא כוותי' דאי נימא דר' יוחנן בצידן דוקא קאמר א"כ יחלוק ר"ח על ר"י בהא דאל"כ היאך מפרש דכלהו חד טעמא נינהו, ומהאי טעמא העתיק הרי"ף תירוץ ר"ח אף שאינו לדינא דהא פסק כרבא ורב אשי כדי להוכיח דלית הלכתא כרשב"ג וכן מבואר ברי"ף אחר שהביא דברי ר"ח כתב דלית הלכתא כרשב"ג והיינו כמ"ש, ולפי זה נהי דחולק ר"י על הרי"ף דהלכה כרשב"ג בעכבה שאינה ממנה מכח הך כללא דר"י דלא מפיק רק צידן אבל בהא דלא בעינן שימוש והנקה כלל דלא נזכר בדברי רשב"ג רק מהך דצידן מוכח כן פשיטא דליכא למ"ד דיהא הלכה בזה כרשב"ג, וצדקו דברי הטור הנ"ל שלא זכר מחלוקת רק בהך דעכבה שאינה ממנה אבל מעיקרא בלא שימשה כלל נהי דפליג רשב"ג דמהני אבל בהא לכ"ע לית הלכת' כוותי' ועמ"ש בתוס' בד"ה ורמינהו ובד"ה מתניתין ולקמן בפירש"י ותוס' בד"ה בשלמא ובחידושי לא"הע סימן קמ"ג:

שם מיתבי' וכו' בשלמא לרבא כו'. פירש"י רישא דקאמר מת הבן הרי זה גט דלא פריש סיפא דפריש ע"כ דוקא קאמר דהא לא איצטריך ליפרושי, והקשו עליו בתוס' דהא גבי בן איצטריך ליפרושי לר"י דאמר י"ח חודש וגבי אב ודאי איצטריך ליפרושי:

והנה מה שהקשו ממת האב כבר כתבתי דרש"י לא גריס כלל מת האב בסיפא והיינו דבהא באמת מהני כמו ברישא ומאי אפשי שתשמשנו לא קשי' כיון דבלי פריש כלל לא מהני אי אפשי לכ"ע כמש"ל באריכות, א"כ נהי דאין פריש זה ראי' להחמיר על ידו אבל עכ"פ לא מקילינן בפריש טפי מלא פריש דלא מהני אי אפשי, גם מה שהקשו מר"י אינה קושי' כלל דמתניתין נקט שיעורא דת"ק ולר"י באמת הכוונה דאמר י"ח חודש:

אמנם בלא"ה יש להקשות לפירש"י דאטו מתניתין מיירי דוקא בתינוק שנולד עכשיו וא"כ תינוק שכבר יש לו ו' חדשים וכדומה מלידתו דבסתם לכ"ע מונין לתינוק משעת לידה כמו שפירש"י במשנה להדי' שיהא לולד שתי שנים א"כ בכה"ג ודאי דאיצטריך ליפרושי אכתי תיקשי מ"ש מרישא ואפי' לרבא הא צריך לפרש שתניק מהיום שתי שנים:

אבל באמת נראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל בפשיטות דבלא"ה יש לתמוה בדבריו דפי' לרב אשי דהקושי' כיון דלא נתקיים כלום מן התנאי, ויש לתמוה מה צריך לזה אפי' יוכל רב אשי לפרש רישא שנתקיים מקצת מן התנאי מ"מ כמו דפי' דלרבא ניחא משום דסיפא לא איצטריך כמו כן הוי לי' לפרש דלרב אשי קשי' דלדידי' איצטרך סיפא ומה צורך לו להקשות משום דלדידי' רישא בלא הניקה כלל, ועוד דאפילו אי נוכל לומר דס"ל לרש"י דרק מכח סיפא הוא דמוכח דבעינן שיתקיים מקצת מן התנאי אבל לולא סיפא הי' באפשר לומר דלא בעינן אפי' מקצת א"כ לרבא דלא קשי' מסיפא כיון דאיצטריך מי הכריחו לפרש דלדידי' רישא בהתחילה להניק דוקא וע"כ דמצד הסברא הוא דבעינן ברישא לקיים מקצת מן התנאי א"כ תיקשי לרב אשי רישא גופא הא לדידי' על כרחך לא נתקיים מקצת ולמה מהני ומה צורך להקשות מסיפא:

לכן ברור דכוונת רש"י שיש לפנינו ב' דרכים לחלק בין רישא לסיפא, חדא היכי דלא איצטריך ליפרושי ופריש בודאי דוקא קאמר, ועוד שנית היכא דמה דפירש היה להחמיר עלי' אפילו איצטריך ליפרושי מ"מ כיון דלהחמיר עלי' פירש מחמרינן בכל צד חומר שיש בו ולפי זה לרב אשי ג"כ הי' מקום ליישב דשאני סיפא כיון שהחמיר עליה שתי שנים דבלא זה יום אחד אנו מחמירין בב' שנים אלו בכל צד חומר אפי' מת, אך לפ"ז ברישא נמי נהי דלא פריש זמן אבל עכ"פ פריש שתניק והחמיר עלי' בזה שתניק עכ"פ ועיקר תנאו להחמיר עלי' ולמה מהני מת בלא הניקה כלל דרב אשי ע"כ בלא הניקה דאי הניקה ושמשה למה לי מת אפילו חי סגי בהכי, ושפיר קשי' לי' רישא לסיפא, אבל לולא סיפא הוי אמרינן דרק בחי החמיר ולא במת אבל מסיפא מוכח דכל שהחמיר עליה מחמירין בכל צד חומר, ולפי זה לרבא אתי שפיר במה נפשך אי בגוונא דלא החמיר כלל כגון שיש שתי שנים מהיום א"כ בלא"ה לא קשי' דלא איצטריך ליפרושי דהא סתם ב' שנים ומדפירש ע"כ אפילו ימות קאמר ואי בגוונא דהתינוק עכשיו בן ו' חדשים או לר"י דס"ל שמנה עשר חודש א"כ איצטרך ליפרושי א"כ להחמיר עליה בא ומחמרינן בכל צד חומר אפילו מת ואי קשי' רישא הא בעיקר התנאי להחמיר בא א"כ באמת מפרשינן רישא בהתחילה להניק דוקא ולא שייך לומר להחמיר דוקא שתי שנים דהא לא פירש להחמיר שתי שנים, רק שתניק, ומה דצריך שתי שנים הוא דאולי להרווחה איכוין א"כ מת לא איצטריך, אבל לפי הסברא דלהחמיר אמר ולצעורא א"כ סגי ביום אחד וא"כ כל שהניקה שעה אחת סגי במה נפשך, וזה שהוכרח רש"י לפרש לרבא ג"כ רישא בהניקה דאל"כ אכתי תיקשי לי' סיפא היכא דאיצטריך כגון לר"י דס"ל י"ח חודש כקושית התוס' או שהתינוק בן ו' חדשים וכדומה א"כ מוכרחין לומר הואיל דהחמיר עליה א"כ רישא נמי הרי החמיר עכ"פ עליה שתניק הלכך מחמירינן בכל צד חומר דאפילו מת בעינן שתניק דוקא קודם אבל לרב אשי דרישא ע"כ שלא הניקה כלל א"כ אין לתרץ כלל, דבסיפא איצטריך כמו ברישא ואי דלהחמיר אמר הא ברישא נמי להחמיר אמר שתניק עכ"פ והרי לדידי' מהני מת בלא הניקה כלל, וכל זה ברור ודברי רש"י במשנה ברורין דבין לר"ח בין לרבא רישא ע"כ בהתחילה להניק רק לרב אשי אי אפשר לפרש כן ובאמת נשאר בקושי' לכך פי' במשנה שהתחילה להניק על כל פנים, ועמ"ש בתוס' בד"ה ורמינהו דע"כ גם התוס' פירשו כך בכוונת רש"י עיי"ש:

בתוס' בד"ה מת הבן, פי' בקונטרס וכו' ואין נראה וכו' דבריהם תמוהין מאד דלקמן דמוקי ברייתא במפרש יום אחד קשי' להו מאי קמש"ל דסגי ביום אחד וכתבו דהכוונה דקמש"ל דוקא הניקתו ושמשתו הוי גט אבל מת ולא הניקה ושמשתו לא הוי גט וא"כ מאי קשי' להו השתא לפירש"י הא שפיר יש לומר דקמש"ל מת האב הוא דהוי גט אבל שימשתו והניקתו ולא מת לא מהני רק שתשמש כל ימי חייו ואדרבא כיון דלא קתני כלל במתניתין גבול לשימוש האב א"כ שיעור המשנה על מנת שתשמשי את אבא מת הרי זה גט דהגבול הוא המיתה לא קודם, ועוד דקמש"ל דוקא מת אבל אי אפשי לא מהני כמו שביארנו לעיל דלמ"ד סתם כל ימי חייו לא מהני אי אפשי ברישא כמו בסיפא:

ובהכי ניחא דפריך מבריית' שמשתו יום אחד ולא מוקי לה כשמת האב והתוס' דחקו בזה בד"ה ורמינהו, ולהנ"ל לק"מ דבשלמא במתניתין דקתני מת יש לומר דקמ"ל דוקא מת מהני ולא שימוש והנקה בלבד אבל בברייתא דלא קתני מת רק דנוקמא באוקימת' כשמת א"כ תיקשי קושית התוס' גופא מאי קמש"ל דמת סגי בשמשתו קודם מה תשמש יותר ובבריית' ליכא למימר דקמש"ל דוקא מת אבל לא מת לא דהיאך אפשר דקמש"ל דוקא מת דלא קתני מת כלל וזה ברור, ועמ"ש בתוס' בד"ה ורמינהו, גם כבר ביארנו דדברי רש"י מוכרחים בין לר"ח בין לרבא כמ"ש בגמרא בד"ה אלא בריית' ובד"ה מיתבי:

בא"ד דאין זה כריתות. הרב מהרש"א קשי' לי' דנימא דקמש"ל הא גופא דהוי כריתות דלא בעינן כל ימי חיי' ע"כ, ודברי תימה הם דפשיט' דברישא בחי מוכח זה ג"כ דאי הכוונה כל ימי חיי' אפילו לא מת כלל והיא מקיימת התנאי אין זה כריתות, וז"ב:

בא"ד דלא נתכוין אלא להרווחה ולא לצעורא נמשכו למה שכתבו לקמן בד"ה מתניתין דאפילו לרבנן דס"ל באיצטלת לצעורא מ"מ היינו דוקא לצורך בנו ולא כשמת אבל כבר הוכחתי בגמ' העיקר כפירש"י גם לקמן הקשיתי על דבריהם בזה ע"ש בד"ה מתניתין:

בד"ה כלל אמר רשב"ג, הקשה הר"ר אלחנן וכו' דנתינה בע"כ וכו'. בפשיטות הוי להו להקשות מהך בריית' דרשב"ג דלעיל דפליגי אי לי ולא ליורשי או לי ואפי' ליורשי והשתא תיקשי אפילו אי לי ולא ליורשי מ"מ הא הוי עכבה שאינה ממנה ואפילו פירש בפירוש ולא ליורשי הוי לי' לרשב"ג לחלוק דהוי עכבה שאינה ממנה, מיהו יש לומר דהיכי דהית' יכולה לקיים בחייו ולא קיימה מודה רשב"ג, ומ"מ משמע דאין חילוק דאפילו מת תיכף או שהגביל זמן שלא תתן רק אחר זמן זה ומת בתוך הזמן ג"כ לא פליג רשב"ג רק משום לי ואפי' ליורשי:

אמנם בעיקר קושית התוס' אני תמה מאד דהא פשיטא דלק"מ דמודה רשב"ג בדבר שאין זמנו קבוע דלא שייך לומר בשביל שעכשיו אינו רוצה כבר נתקיים התנאי ולא אמר רשב"ג רק דבזה לא נתבטל התנאי כיון שלא שימשה הואיל ועכבה אינה ממנה אבל ודאי מחייבת לשמשו עד תשלום ב' שנים כל אימת שרוצה דכי בשביל שאמר אינו רוצה מחל לה השימוש דהא מחולין לא מהני אפילו בבעל כ"ש באב וא"כ התם דלא קבע זמן לקיום התנאי אי הוי נתינה הרי קיימה התנאי אבל אי לא הוי נתינה עדיין לא קיימה וצריכה לקיים עדיין כל אימת שירצה, גם למ"ד דאי קיבל ע"כ לכ"ע מהני א"כ אכתי יכולה לקיים שתתן ע"כ שיקבל, אך בזה לא נתיישב ביורשין הנ"ל דאינה יכולה לקיים עוד כיון שמת:

אבל באמת נראה לי ליישב ולא יקשה גם מיורשין הנ"ל ג"כ והוא שלא אמרו עכבה שאינה ממנה רק בתנאי שהיא נתלית בקיומו בהתחלת הקיום באחר כגון לשמש האב ואי אפשר שתתחיל בקיומו רק שידרוש האב ממנה עשי לי כך וכך וכן שהתינוק יצטרך להניק או שתבין מעצמה שהיא צריך לכך ותשמשו הלכך אין הדבר מוטל עלי' רק שתעמוד מוכן לקיים כל מה שיצוה עליה האב ולהניק הבן מה שיצטרך להניק הלכך כל שאין עכבה ממנה ס"ל לרשב"ג דלא איכפת לן, אבל בתנאי דהתחלת קיומו ממנה הוא בעצמה לא על ידי הצטרכות אחר כגון ליתן מאתים זוז שעיקר הנתינה מוטל עליה לא שתהא מוכן לקיים הלכך כל שלא נתנה לא מהני דעל הנתינה קפיד והרי לא נתנה, וז"ב:

בא"ד ועוד מ"ש מת האב או הבן ממחולין לך וכו'. דברים אלו תמוהין מאד מה ענין זה למחולין לך אטו במחולין לך אינה יכולה לקיים התנאי הא על זה אנו דנין דלא מהני מחולין וצריכה לקיים ליתן ואי שאינו רוצה לקבל היינו הך קושי' מנתינה בע"כ ובאמת מחולין לך רוצה לקבל אם לא יועיל רק דמצידו אינו מקפיד אם לא תתן והיאך מיקרי עכבה שאינה ממנה הא אינה מעוכבת כלל, ואולי ס"ל כמ"ש לעיל דכל שאמר מחולין לך שוב לא מהני שתקיים התנאי ע"ש וצ"ע:

בד"ה ורמינהו, אין להקשות לפי' הקונטרס וכו"'. כבר כתבתי ליישב קושיא זו בפשיטות בתוס' בד"ה מת הבן ובלא"ה נראה לי דלק"מ דכיון דמהני יום אחד משתי שנים ולא בעינן יום ראשון ואי ס"ד דס"ל סתם שתי שנים רק לפי שמת א"כ בעינן הנקה יום ראשון דוקא ויום אחד משמע כל יום שהוא, ועמ"ש בתוס' בד"ה כאן במפרש ליישב בזה קושית תוס' שם:

בא"ד אבל אין לתרץ דא"כ מאי אירי' יום אחד אפי' שעה אחת נמי וכו' לא הוי פריך מידי. עיין מהרש"א, ולא ניחא לי' לפרש בפשיטות דכוונתם שיש לתרץ דאי ס"ל סתם שתי שנים ובמת אפילו שעה סגי דלהרווחה נתכוין אבל אי סתם יום אחד בעינן יום אחד ואפילו מת ולא סגי בשעה, דא"כ מה זה שכתבו דלא פריך מידי הא שפיר פריך כיון דלרב אשי סתם יום אחד א"כ בעינן יום שלם ואפילו מת, ואי מתניתין בשימשה יום אפילו חי מהני וע"כ דלא שימשה יום וקשה למה יהא גט, ומזה דייק מהרש"א דכוונת התוס' לומר דלעולם יש לחלק בין מת ללא מת דבמת בשעה סגי ובחי ביום שלם וכיון דקתני יום ע"כ בחי. והשתא שפיר כתבו דליכא למימר הכי דלא הוי פריך מידי דמתניתין מיירי שהניקה שעה לכך אי הוי חי לא מהני ומת מהני:

איברא אכתי לא הבנתי דבריהם דמ"מ קשי' מסיפא דהא בסיפא לא מהני הניקה שעה ואפילו יום אחד לא מהני ולמה ברישא מהני, ובודאי ליכא לאוקמא סיפא בלא הניקה כלל דא"כ למה לי פירש הא רישא נמי דוקא כשהניקה וצ"ל דכוונתם דמסיפא לא קשי' דיש לומר הואיל דהחמיר עליה שתי שנים צריך לקיים דבריו בכל צד חומר ואפילו מת לא מהני דבדוקא קאמר משא"כ ברישא נהי דבדוקא אמר שתניק אבל כיון שלא פירש ואמרינן דבעינן יום אחד משום הרווחה כמ"ש מהרש"א א"כ במת דלא איצטריך לא נשאר רק מה שבא להחמיר אם כן אין לנו רק שתניק שעה אחת ובסיפא דהחמיר שתי שנים בעינן שתי שנים דוקא ואפילו מת ולק"מ לרב אשי, ומזה הוכיחו התוס' דרש"י לא מחלק בין יום אחד לשעה אחת, ועמ"ש בתוס' בד"ה בשלמא:

ודע שתמהו על הרמב"ם דפסק כרב אשי ופסק בלא הניקה כלל לא הוי גט אפילו מת והוא תמוה מאד דלרב אשי ע"כ מתניתין בלא הניקה דאי בהניקה מאי אירי' מת אפילו חי אינו צריך יותר, ודברי הר"ן וה"ה צ"ע שלא כתבו ליישב קושי' זו כלל, ונראה לי פשוט דס"ל להרמב"ם כדברי האין לפרש שהביאו התוס' דכיון דלא סליק רב אשי בתיובתא באמת ס"ל לרב אשי לחלק בהכי וממילא לא פריך מידי ולכך פסק הרמב"ם יום אחד בחי ובמת כל שלא הניקה כלל לא הוי גט אבל כל שהניקה מקצת אפילו שעה אחת הוי גט, כנ"ל ברור ולק"מ:

והרב ב"י בסימן קמ"ג כתב דלכ"ע בשעה אחת סגי והרמ"ה שהביא הטור לא מיירי רק בפריש יום אחד כיון דפריש, והוא תמוה דתינח להך מ"ד דסובר סתם יום אחד אתי שפיר דאמרינן כיון דפריש יום אחד דוקא קאמר, אבל הרמ"ה סובר בסתם ב' שנים א"כ מה בכך דפריש הא איצטריך ליפרושי להקל עליה דאפילו חי לא תשמש רק יום אחד ועוד דהא לרבא דמחלק בין סתם למפרש א"כ נצטרך לומר דמפרש לרבא היינו יום אחד דוקא א"כ רב אשי דקאמר סתם כמפרש יום אחד דמי ג"כ יום אחד דוקא דהא משוי סתם למפרש, וברור דכוונת הרמ"ה דלעולם בעינן יום אחד ומה שכתב במפרש משום דלדעתו בסתם בעינן ב' שנים אבל למ"ד סתם יום אחד לפי שיטת הרמ"ה בעינן יום אחד דוקא גם הב"י גופא בש"ע נראה שחזר בו שהביא דיעות בזה והיינו כמו שכתבתי, ולפי הנ"ל גם דעת הרמב"ם יום אחד דוקא:

בד"ה מתניתין רשב"ג וכו' ולפי זה וכו'. ואף דלעיל הקשו על רש"י וס"ל אפילו לא הניקה ושימשה מהני, היינו משום דבמתניתין קתני מת האב, אבל בבריית' דלא קתני הכי שפיר יש לומר כרש"י, ולפי זה בלישנא בתרא מוכרח כתירוץ ב' דהא מתניתין רבנן וקתני מת האב, ולפי זה יש להבין מה צורך לתירוץ א' כיון דתירוץ ב' מוכרח בש"ס בתירוץ בתרא א"כ מה צורך לומר דמעיקרא בלא הניקה אינו גט:

ונראה משום דלתירוץ בתרא ג"כ אינו מוכרח דנימא הך סברא דנתכוין לצעורא רק לצורך בנו לודאי רק לספק ולכך מגורשת אפי' לא הניקה מספק להרווחה ספק לצעורה ואת"ל לצעורה שמא לא נתכוין רק לצורך בנו ואי נימא כן יהא מוכרח לתירוץ קמא דבלא הניקה לא דבתירוץ קמא אין הדבר בספק רק ודאי לצעורא ואין כאן רק ספק אחד שמא לצורך בנו דוקא אבל לתירוץ בתרא הדבר בספק רק רבנן מחמרי בתנאי ורשב"ג מיקל, כנ"ל בכוונתם ומ"מ מלבד הדוחק שיש בדבריהם לחלק בין הך דהכא לאיצטלת אבל בלאו הכי כיון דס"ל לרבנן לצעורא ומ"מ במת פשיטא להו דלא נתכוין לצערה רק לצורך בנו ואפילו ספיקא לא הוי א"כ פשיטא דבסיפא נמי כל שאין הכרח בדבריו שנתכוין אפילו שלא לצורך נימא ג"כ נהי דנתכוין לצערה אבל לצורך בנו ואי משום דלא איצטריך ליפרושי הא להתוס' בסיפא נמי איצטריך כמו שכתבו בד"ה בשלמא א"כ מאיזה צד נימא בסיפא דנתכוין לצערה אפילו שלא לצורך בנו וע"כ דכיון דנתכוין להחמיר מחמירין בכל צד חומר אפילו מת א"כ ברישא נמי כיון דהחמיר עלי' בהנקה מחמירין בכל צד חומר אפילו מת דצריכה להניק עכ"פ, ועיין מה שאכתוב בסמוך בדיבור שאח"ז:

בד"ה כאן במפרש וכו'. דבריהם אינם רק לשיטתם דבסתם מהני מת אפילו לא הניקה כלל א"כ ס"ד במפרש ג"כ קמש"ל במפרש בעינן יום אחד דוקא אבל לפירש"י דבסתם נמי בעינן יום אחד דוקא ולא מהני מת א"כ היאך קמש"ל זה במפרש הוי לי' לאשמועינן בסתם דהא פשיטא דבסתם הוי רבותא טפי דהא באמת דעת התוס' בסתם לא בעינן כלל ובמפרש בעינן גם יש לתמוה לפי מה שכתבו מקודם דאף דרבנן ס"ל לצעורא מ"מ מהני מת אפילו לא שימשה כלל דלא נתכוין לצערה רק לצורך בנו א"כ ע"כ דזה פשיטא להו לרבנן דלא נתכוין לצער שלא לצורך א"כ מאיזה צד נימא במפרש דנתכוין אפילו שלא לצורך בנו הא פירש להקל עלי' ולמה יגרע מסתם, והוא תמוה לפע"ד, לכן נראה לפע"ד דעיקר הקושי' ליתא דקמש"ל מפרש דכל שהניקה יום אחד משמנה עשר חודש סגי אפילו לא הניקה מעיקרא ולא אמרינן דצריכה להניק תיכף דוקא וכן ס"ל לרב אשי דסובר סתם כמפרש יום אחד דיום אחד משמנה עשר חודש סגי וה"ה מפרש לרבא:

בא"ד דס"ד כיון שהקיל עלי'. כוונתם דקשי' להו דהוי לי' לאשמועינן רבותא טפי בפירש שתי שנים ואפילו חסרה יום אחד ומת לא מהני, תדע דהשתא דעת רש"י אפילו בסתם בעינן שימוש והנקה דוקא והוי לי' לאשמועינן בגוונא דאפילו הנקה לא מהני רק שתשלים ב' שנים דוקא, ולחנם נדחק מהרש"א בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף