תפארת יעקב/גיטין/ל/א

תפארת יעקב גיטין ל א

דף ל' ע"א

בגמרא כי משוי ב"ד שליח. פירש"י מי בעי בפניו דשליח קמא, וכוונתו דרבא קאמר דימסור מילי דלבתר תלתין משוינן שליח דבתוך ל' לא משוינן שליח ולבתר תלתין לא יהא שליח קמא לפנינו ומספקא לי' לרבא אי כדין עביד דלא בעי בפניו או לא, והיינו דבהך קושי' דשמא פייס נתברר דעביד כדין דארוסה הואי, וקאמר דבהא מספקא לי' אי עביד כדין דשמא בעי בפניו והכא לאחר ל' לא יהא שליח קמא ולק"מ קושית הרא"ש על רש"י:

אמנם הרי"ף יש לו פי' אחר בזה וגירסא אחרת והספק אי בעי בפניו דשליח בתרא, ודבריו צריכין ביאור דמאיזה צד נבעי בפניו וכי אין אדם עשוי למנות שליח שלא בפניו, ונראה לי דהספק הי' אי בעינן שידע שליח בתרא שזה הגט בא ליד ב"ד משליח קמא ואמר לפניהם בפ"נ ואז מהני שיאמר שליח ב"ד אני, אבל אם לא ראה כלום לא מהני דהוא לא ראה כתיבת הגט וגם לא שמע ממי שמסרו לו בפ"נ, ואהא פשיט דלא בעי בפניו והיינו מדקתני במתניתין ואין שליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ, וע"כ אי אפשר לפרש שיאמר בפניו ממש נכתב דמנא ידע ועוד אי צריך שיאמר מה צורך לאמירת הראשון וע"כ דהכוונה שאין צריך שיאמר ששמע בפני נכתב מראשון רק שליח ב"ד אני ומסתמא עשו ב"ד כהוגן וא"כ לא בעי בפניו כלל, ולפי זה שפיר יש לומר דקאי אהא דמעיקרא דראשון אמר דבריו בתוך ל' והם היו עושין שליח אחר ל'. וא"כ הרי לא הי' מסירתו לב"ד ואמירתו בפ"נ בפני שליח השני ושפיר מספקא לי' לרבא אי מהני:

בתוס' בד"ה מי יהיב לה וכו' אין טענת אונס וכו' וא"ת וכו' בדבר גדול וכו'. דבריהם צ"ע לדעתי מכמה טעמים, חדא דלפירושם לא תליא כלל ביש אונס ואין אונס רק אי היה כוונתו בדבר גדול הרי ידע שאין לו דבר גדול וסבר וקיבל, ועוד דלישנא דר"י דקאמר מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה משמע דס"ל בל"ב דפייסנא אין צריך דבר גדול רק שפייס סגי וקיים תנאו וא"כ לא תליא כלל ביש אונס ואין אונס, ועוד דלישנא דקאמר בל"ב הא פייסה ולא איפייסא לא משמע כלל דהכוונה דקיים תנאו דפייסה דלא הוי לי' לומר ולא איפייסא שאין דנין רק על הפיוס, גם לפי פירושם הוי ל"ב כמ"ד יש אונס ואנן אין אונס קי"ל:

ולולא דברי המפרשים הייתי מפרש להיפך שזה הלשון אי פייסנא לה עד תלתין הכוונה אם לא תתפייס לו עד תלתין להיות עמו יהא גט אזל פייסה ולא נתפייסה אם כן נתקיים התנאי שהרי לא נתפייסה וקאמר ר"י דעדיין לא נתקיים שאי הי' נותן לה תרקבא דדינרי היתה מתפייסת לו וזה שאין לו הוי אונס ואינו גט, ובל"ב קאמר מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הרי פייסה במה דאפשר ולא נתפייסה והרי נתקיים התנאי ואף שאפשר אי הי' לו תרקבא דדינרי היתה מתפייסת לו מ"מ אין לנו במה שאין לו ואין אונס בגיטין ושפיר הוי ל"ב כמ"ד אין אונס, וקושית תוס' לק"מ דודאי אי היה נותן לה תרקבא דדינרי ולא היתה מתפייסת הוי גט מעליא דהא קאמר אי לא פייסנא והרי פייסה שלא נתפייסה, כנ"ל:

במשנה מפריש עליהן. לכאורה נראה דהך מפריש עליהן לאו דוקא הוא דהא אפי' יפריש סתם פירותיו מתוקנין רק למכור אח"כ התרומה מוכר בחזקת קיימין כי אם מתו אינו יכול למכרם דהוו גוזל מתנות קמ"ל דבחזקת קיימין הם ויכול למוכרם:

אלא דקשה לומר כן דלפי זה אי היה הדין דמתו אין צריך רשות מן היורשין אין מקום לדין זה כלל דלהפריש יכול בכל אופן ולמכור ג"כ יכול אפי' מתו וא"כ הוי לי' למיתני מעיקרא הך דינא דצריך ליטול רשות ובתר הכי דאי לא ידעינן מחזקינן להו קיימין, גם לפי זה עיקר הדין במתניתין דאין צריך ליתן לידו, ומקושית הש"ס לא משמע הכי דהוי לי' לומר והא לא אתי לידי', ועוד כיון דעיקר הדין על המכירה הוא מה לו להזכיר הפרשה:

לכן נראה לי דודאי צריך שיפריש עליהן ממש דאי יפריש סתם יש לכל כהנים זכות בהם ואין לבעלים רק טובת הנאה ליתנם למי שירצה שדעתו מתקרבת לו אבל לא שיתנם למי שיקבלם בהלואתו רק צריך שיפרישם תיכף עבור כהן זה, והשתא ממילא אפילו אי מתו אין צריך ליטול רשות צריך לאשמועינן דמועיל הפרשה שלו דהוי בחזקת קיימין דאי מתו אינו מועיל כלל מה שהפריש כיון שעל זה הפריש ומת, והיינו דפריך בש"ס ואע"ג דלא אתי לידי', דמדלא קתני שצריך ליתנם אח"כ לאותו כהן ולקבלם ממנו משמע דיכול למוכרם בלי שיגיע לידו והיאך יצא ידי נתינה אבל ודאי תרומה מעלי' היא ופירותיו מתוקנים רק ידי נתינה לא יצא:

שם מתו צריך ליטול רשות מיורשין. לא נתבאר לי למאן דמוקי לה במכרי כהונה מה ס"ד שיועיל ליורשין הא אינהו לאו מכרי דידי' נינהו, ועוד אפי' נטילת רשות מה יועיל ס"ס לא עדיפי יורשין מהאב אי לא היה ממכרי הי' צריך שיגיע לידו או לזכות לו ע"י אחר ורחוק לומר דאסחי כהני דעתייהו גם אי מתו דכיון דאבוה הוי ממכרי ומסתמא יתן ליורשיו, ואי נימא דיורשין נמי מכרי דידי' ופעמים הי' נותן להם א"כ אי חי היאך יועיל כיון דאיכא מכיריו בר מיני', ועמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה במכרי יישוב לזה:

בתוס' בד"ה במכרו. ולדעתי נראה דכך הכוונה דאי ס"ד דיועיל מכרי הוי לי' לתנא לאשמועינן בהדי' דעכשיו לא ידענו דמהני דיש לומר דבאמת צריך לזכות ומ"ד מכרי ס"ל דטפי יש לומר דמזכה לא מהני דכיון דחבירו זוכה אין לו להחזיר לו עבור הכהן לפרוע חובו של כהן בלי רשותו וכיון שהוא זכה עבורו אין לו להחזיר, ועוד אולי פרע לו הכהן או מחל לו בע"ה, ואי ס"ד דבאמת מהני מזכה הוי לי' לתנא לאשמועינן בהדי':

ובהכי ניחא לי טפי הא דנקט בסיפא דמהני רשות מיורשין דאינהו ודאי לא מכרי כהונה נינהו כמ"ש לעיל, ולהנ"ל יש לומר דבהא כ"ע מודו דמהני זיכוי כיון שנוטל רשות מהם וברצונו הוא מזכה ונטלם בחזרה משא"כ באב דלא בעי רשות מיני' כלל קשי' להו דמזכה לא קתני ומאן דמוקי לה כר"י ס"ל דתרווייהו לא הוי מהני מדינא מכרי ומזכה רק עשו שאינו זוכה כזוכה ועוד יש לומר דהכוונה אי לא הי' שום מציאות רק מכרי הוי התנא מפרש להדי', וכן מזכה בלבד הוי לי' ליפרושי רק לפי דיש מציאות מזכה ומכרי לא חש לפרש, והיינו דקאמר כיחידאי לא מוקמינן דאף דפסק שמואל כר"י מ"מ התנא הוי לי' ליפרושי, דמעצמנו כיחידאה לא מוקמינן:

בד"ה כיחידאי לא מוקמינן אע"ג דשמואל פסק וכו' ולפי ענ"ד לק"מ, דודאי הך דהכא לא הי' מהצורך לעשות שאינו זוכה כזוכה דהא יכול לזכות ע"י אחר רק ר' יוסי ס"ל דאפי' בכה"ג עשו שאינו זוכה כזוכה כהך דכל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות אף שיכול לזכות ע"י אחר אבל שמואל לא פסיק בהא כר"י רק בהך דהשוכר הפועל ילקט בנו אחריו דשם הוצרכו לעשות שאינו זוכה כזוכה:

בד"ה ופוסק כשער הזול אפי' פוסק הרבה פחות משער הזול. עמהרש"א מה שפירש בכוונת רש"י ותוס' דלרש"י כל כה"ג אסור כל שיצא השער אין לו לפסוק בזול רק הכוונה כשלא יצא השער יכול לפסוק עמו בכך וכך אף דבעלמא אין פוסקין עד שיצא השער, ומשמע להו לתוס' דהך ואין בו מיירי ג"כ כשיצא השער כמו הך דפוסק בזול, ועמ"ש בתוס' בד"ה כיון דהוכרח רש"י לפירושו' ליישב קושית התו' מפרדיסא דאסר רב:

בד"ה הא קמש"ל וכו' או תן לי כזה וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דבהדי' מבואר בפירש"י שם דטעמא דיכול לומר כך הוא משום דבלא"ה יכול לחזור בו ואין עליו רק מי שפרע וכן פי' התוס' להדי' שם ריש א"כ הכא דקאמר לקמן דבע"ה אינו יכול לחזור בו פשיטא דבעלמא כה"ג אינו יכול לומר תן לי מעותיי או תן לי כזה ומ"מ הכא יכול לומר כן וזהו דקמ"ל כאן משא"כ בעלמא:

בד"ה כיון דכי לית לי' והא דאסר רב בפרדיסא וכו' הכא התירו משום תקנת כהן. דבריהם דחוקין דהוי לי' לומר בפשיטות משום תקנת כהן ולמה לי' לומר משום דכי לית לי' כיון דהא לא מהני, אמנם עיקר קושיתם הוא רק לפי שיטתם לעיל בד"ה ופוסק כפי מה שפירש מהרש"א אבל לפי' רש"י דעיקר הכוונה הכא לפסוק אף שלא יצא השער אבל לפסוק פחות מהשער אסור, א"כ הך פרדיסא דהתם שהוא קונה בפחות הרבה כמו שפירש"י התם שפיר אסור דהוי אגר נטר אף דאית בי' תיוהא והכא לא התירו רק לפסוק קודם יציאת השער מה דבעלמא אסור:

בד"ה לא שנו, אפי' לרבנן הכא לא גרע וכו' אי נמי כדפי' בקונטרס דהכא דאין לו למשוך ממנו כלום וכו'. הנה דברי רש"י צריכין ביאור, דמה נ"מ כהן או בע"ה דס"ס אי אמרינן דלא מיחסרה משיכה למה יוכל הכהן לחזור ואי מיחסרה משיכה משום דעשו לכהן כזוכה א"כ לגבי בע"ה נמי מיחסרה משיכה, והי' נראה לי דכוונת רש"י פשוט, דודאי בע"ה שנתן לכהן המעות לא על דעת פרעון נתן לו דהא אי אין לו פירות אין מחויב להחזיר המעות כלל וכן מבואר לקמן להדי' דאי העשיר העני זכה הלה במה שבידו ופירש"י דהלוהו ע"מ שלא יפרע ממנו א"כ לא דמי בעלמא בלוקח ומוכר דהחיוב חל על המוכר להחזיר הדמים כל שלא יתן לו פירות הלכך בתרווויהו מיחסרה משיכה אבל כאן לגבי מעות שקיבל הכהן ועני לא מיחסר שום משיכה שהרי אפי' יעשיר ולא יהא לו פירות כלל המעות מתנה, אבל לגבי בע"ה שפיר מיחסרה משיכה, דלולא זה אינו יכול למוכרם ולקבל חובו, ולפי זה היינו ממש תירוץ ראשון בתוס' והיאך כתבו אי נמי כדפי' בקונטרס ואפשר דס"ל לתוס' בכוונת רש"י דדוקא אם בע"ה רוצה לחזור וכהן ועני עומד בדבריו א"כ לא מיחסר כלום שהרי פירותיו בידו וכל כמה שאין הכהן חוזר לא מיחסר כלום, אבל כשהכהן חוזר ובודאי חזרתו אחר הפרשה דקודם הפרשה היאך יחזור הא בידו להפריש על אחר ולא יהא לו כלום ויצטרך להחזיר המעות ולאחר הפרשה שלו הם וכשחוזר בו אין לבע"ה קנין בהם ושפיר מיחסר משיכה ויכול לחזור אבל לדעתי העיקר בכוונת רש"י כמו שכתבתי:

אמנם בלא"ה נראה לי דעיקר כוונת הש"ס להביא ראי' דמדינא יכולין לחזור בלי משיכה הילכך ממילא הכא דוקא בע"ה אינו יכול לחזור משום תקנת כהן אבל כהן דינו כמו בעלמא דבהא לא שייך תקנת כהן שלא ישיג ללות מעות דמאי איכפת לי' לבע"ה אי יחזיר לו מעותיו ולא הפסיד כלום כך נראה לי, והנה מהרש"א הקשה למ"ד דבר תורה מעות קונות למה יוכל לחזור והוא תמוה, דהכא לא שייך קנין מעות דבשעה שנתן לו המעות לא היה עדיין כלל פירות לקנות אבל להיפך הכהן קנה המעות דלא מיחסר משיכה למעות, ועמ"ש לקמן ע"ב בתוס' בד"ה הילך דמיו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף