מגיד משנה/יבום וחליצה/ב

מגיד משנה ‏ יבום וחליצה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מדברי סופרים. בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) אמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל ושם נתבאר שאין המאמר קונה קנין גמור כמו שיתבאר פ"ה ומתבאר שם שהמאמר ג"כ אפשר בשטר כדין קידושי אשה וכסף לאו דוקא:

והעושה מאמר. בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ד) מחלוקת רבי ורבנן והלכה כרבנן ושם נתבאר דין הקטנה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה וה"ז כדין קידושין דעלמא וכבר נתבאר בארוכה פ"ג מהלכות אישות:

ב

וכשם שהוא מקדש. שם (יבמות דף נ"ב) בגמרא שטר כתובת יבמין כיצד וכו' וכתוב בעטור בשם גאון שמברך הוא ברכת נישואין וכמ"ש רבינו:

ואם בא על יבמתו. שם אם בעל בלא מאמר קנה ומקשינן והתנן לוקה ומתרצינן מכת מרדות מדרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה:

ג

הבא על יבמתו. הכל מבואר שם ראש פ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ג:) במשנה ובגמרא ופי' קנה שזכה בנחלה ויוצאה בגט אם בא להוציאה:

ד

במה דברים אמורים כשנתכוון. שם מבואר בגמרא נפל מן הגג ונתקע x והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפרק רביעי מהלכות אישות כתב שאין קידושיו קידושין ומתישבין בדבר זה:

ה

יבמה שנתיבמה. פ' ב״ש (יבמות דף קי"א:) משנה היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו עד שיחלוץ לה אחר שלשים יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר י״ב חדש כופין אותו עד שיחלוץ לה. ובגמרא הקשו עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו לייבם ותירץ רב בשגיטה יוצא מתחת ידה שכיון שנתן לה גט קודם בעילה פסלה ע״י עצמו תניא יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הרי זו יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא אמר להו רבא חלוצו לה ושרו לה תגרא לאלתר א״ל רב שרביא לרבא והתניא צריכה גט וחליצה א״ל אי תניא תניא ע״כ בהלכות מן הגמרא. ועתה אבאר דברי רבינו. מ״ש יבמה שנתיבמה וכו' הוא דין המשנה שהעמידוה בשהגט יוצא מתחת ידה ופירשו ז״ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר ל' יום היתה היא נאמנת לומר לא נבעלתי דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. וכתב רבינו ואם עדיין לא גירש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט כך היא עיקר הנוסחא, ויש ספרים כתב בהן או יוציא בגט וטעות סופר הוא דודאי גט בלבד אינו פוטרה כיון שאומרת לא נבעלתי אלא תרתי בעי והטעם לזה דכיון דאיהו אמר בעלתי חיישינן לה וצריכה גט וכיון דאיהי אמרה לא נבעלתי צריכה חליצה דלענין איסורא ספיקא הוא לדידן וזהו דין הברייתא דקתני הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה וי״מ אותה לאחר שלשים יום ונראה מדבריהם דתוך שלשים יום אינה צריכה אלא חליצה אבל אחר ל' צריכה גט לפי שהוא נאמן לומר בעלתי וחליצה משום דאיהי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ואין נראה מדברי רבינו כן אלא תרי בבי דסיפא דברייתא בכל זמן הן בין לאחר ל' בין בתוך ל' ועי״ל שמה שאמרו הנהו שניהם מודים וכו' שהוא אפילו תוך ל' ואע״פ שלא אמר מעיקרא בעלתי שלא כדברי רש״י ז״ל שפירש ומעיקרא אמר בעלתי והטעם דכל שכנסה אינה יוצאה [בלא גט] אע״פ ששניהם מודים שלא בעל משום דכיון שכנסה מסתמא בעל שמא יאמרו יבמה שנתיבמה יוצאה בחליצה ונ״ל ראיה לזה ממ״ש שם בעא מיניה הון בריה דר״נ מר״נ צרתה מהו א״ל וכי מפני שאנו כופין ומבקשין תיאסר צרה ופרש״י [דאע״ג דאמרה יבמה לא נבעלתי] צרתה ודאי לא מתסרא דחזקה כונס את האשה בועל לאלתר ע״כ, אלמא אפילו לקולא אמרינן דחזקת כנוסה שנבעלה וא״כ היאך תהיה מותרת בלא גט וזה נראה דעת רבינו שכתב או יחלוץ ויוציא בגט ומשמע דבכל גוונא צריכה גט שאם דוקא כשהוא אומר בעלתי היה לו לכתוב אע״פ שחזר ואמר לא בעלתי. וכן נראה מן ההלכות. שאם כפירש״י לא היו צריכין להביא ההיא דהנהו שניהם מודים כיון שכבר כתבו הברייתא כנ״ל. ומ״ש רבינו גירשה לאחר ל' יום הוא מבואר במשנה והטעם דאיהי שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולפיכך צריכה חליצה. ומ״ש היא אומרת נבעלתי הוא בברייתא ונראה שרבינו מפרשה אפילו תוך ל' יום וזהו שכתב שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל'. אבל רש״י ז״ל פירשה דוקא לאחר ל' ודברי רבינו נ״ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכיון שהיא אומרת נבעלתי נאמנת ולא גרעה מצרה שאמרו שהיא מותרת בחזקה זו ולא נתבאר לי למה לא נזכר דין הצרה בהלכות ובדברי רבינו:

ו

מי שמת והניח אחים. משנה פרק כיצד (דף כ"ד) מצוה בגדול לייבם ואם קידם הקטן זכה ובגמרא ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאילונית ורבינו פירש פשט הפסוק דרך המדרש ואמר שאשר תלד הוא על האם שילדה האחים הנזכר בפרשה:

ז

לא רצה הגדול ליבם. משנה בפרק החולץ (יבמות דף ל"ט) מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחים לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדה״י או בחרש או שוטה אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:

ח

אמר הגדול המתינו לי. כבר נתבאר זה:

ט

וכן אם היה הגדול. זהו ובגדול עד שיבוא ממדה"י הנזכר במשנה ופי' ז"ל x קטן הנזכר ר"ל גדול בשנים וקטן מאחיו:

י

יבמה הראויה. כך העלו בהלכות בפרק אע"פ שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם וכן דעת המפרשים האחרונים ז"ל משום דקי"ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שנתבאר פ"א. וכתב רבינו וכופין את יבמה לחלוץ לה וזהו כפי דעתו ז"ל שכתב בהלכות אישות פי"ד שכופין את הבעל לגרש אשתו כשהיא מורדת ואומרת מאיס עלי וכ"ש ביבמה שכופין היבם לחלוץ לה ומה שאמרו מבקשים בקצת מקומות הוא בנתינת כתובה אבל אם היא מפסדת כתובה כופין הבעל לגרש והיבם לחלוץ זהו דעתו ז"ל. וכבר הארכתי שם בדעות החולקין עליו וכתבתי שאין לסמוך על רבינו בזה. ומקצת המפרשים כתבו שאם היה יבם שאינו הגון שאין כותבים עליה אגרת מרד וכן נראה עיקר שלא אמרו על זה מצות יבום קודמת:

ואם הניח אחיו נשים רבות. דינין אלו שכתב רבינו מענין מרד היבמה לא נתבארו בפרט בגמרא אבל הם יוצאים מהיקש סברא כמו שאבאר בכל אחד מהם. ומ"ש שאותה שהיבם תובע לייבם היא המורדת הוא ברור שכיון שאי אפשר לייבם אלא האחת והרשות בידו ליבם אי זו שירצה כמו שנתבאר אותה שהוא רוצה היא המורדת שהרי הדבר תלוי בו. ומ"ש יחלוץ לה רוצה לומר שכופין אותו לחליצה והוא כפי דעתו שכתבתי בסמוך:

יא

היו היבמין רבים ותבע. זה מתבאר ממה שנזכר למעלה מצוה בגדול לייבם וכיון שהיא אינה רוצה להתייבם למי שהמצוה בו הרי זו מורדת:

יב

אמר הגדול איני רוצה. ג"ז מהיקש סברא שכיון שמצוה בגדול והוא אינו רוצה ליבמה אין כאן בחירה לאחד משאר האחין שהרי היתה מזומנת למי שהמצוה בו והעכוב בא מחמתו ולא

מחמתה וכתב רבינו מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין. ועל זה כתוב בהשגות: א"א ואיך יאמר שכולן שוין כו'. והאי דאביי קשישא היא בפרק כיצד (דף כ"ד) ויש שם גירסאות חלוקות וגירסת רבינו היתה מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחים לא רצו הולכין אצל הגדול וכן נראה שהיתה גירסת ההלכות שלא הביאוה כלל וסמכו לפי שכתבו המשנה שבפרק החולץ הנזכרת למעלה אבל רש"י ז"ל גורס כגירסת הראב"ד ואמר דאם לא כן מתניתין דפרק החולץ היא ולמה לן הא דאביי קשישא ולגירסא זו הסכים הרשב"א ז"ל אם הגדול אינו רוצה בה ושני לו תובעה והיא תולה עצמה בשלישי הרי זו מורדת. ויש במקצת ספרי רבינו בכאן נוסחא משובשת שכתוב בהן והואיל והיא רוצה באחד מהם והוא אינו רוצה בה הרי זו לא מרדה וזה טעות מתבאר במ"ש רבינו למטה בא זה שתלה בו ולא רצה חוזרין אצל זה שתבע וכו' ועיקר הנוסחא כאן והוא רוצה בה ומה שחידש רבינו בכאן הוא שכיון שנסתלק הגדול אין לאחד מהם קדימה על האחר וכפי גירסתו שכתבתי אבל אם אותו שהיא תולה עצמה בו אינו רוצה בה כבר ביאר הוא ז"ל למטה שהרי זו מורדת:

ולא עוד אלא אם היה וכו'. דעת רבינו שכל שהגדול שהמצוה בו אינו רוצה לייבם הואיל ואין שם קדימה לאחד משאר האחין ושמא ירצה זה שהיא תולה עצמה בו לייבם אין דנין אותה כמורדת עד שיודע אם הלה רוצה בה אם לאו ואע"פ שנתבאר למעלה שאם הקטן כאן וגדול במדינת הים שאין הקטן יכול לומר המתינו על אחי שהמצוה בו והיה נראה שכל שכן בשוין שלא תוכל היא לומר הרי היא ממתנת אותו י"ל שכיון שהגדול כאן ועליו המצוה והוא אינו רוצה בה ונמצא שאין המצוה נעשית כתקונה הרי היא יכולה לטעון טענה זו אבל למעלה אין כאן אלא זה ועליו היא המצוה כיון שאין כאן אחר. זה נראה בדעתו ז"ל:

יג

בא זה שתלתה. יש לזה סמך בגמרא ממה שאמרו בביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדים וכיון שכן כיון שיש כאן מי שרוצה ליבם ושאר האחין אינן רוצים בין שיהיה קטן בין שיהיה גדול הרי זו מורדת שהרי מצות יבום קודמת מכל מקום:

יד

כל יבמה שאמרנו. זה מתבאר בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ה) כמו שאכתוב בפ' זה ופ״ו יתבאר מי הן שדינן להתייבם:

וכן אם היה יבמה מוכה שחין. מימרא פ״ק דיבמות (דף ד') מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ומתבאר בכתובות בפרק המדיר (כתובות דף ע"ה) במשנה שבכל המומין כן ונזכר שם שאפילו היו המומין ההם בבעל יכולה היא לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל וכבר נתבאר זה פכ״ה מהלכות אישות ושם נזכרו פרטי המומין שהיא יכולה לטעון בהן:

נולדו בה מומים. זה פשוט ונלמד מדין האשה שנולדו בה מומין אחר שנתארסה כנזכר שם:

טו

יבמה שנדרה. ביבמות פרק ב״ש (יבמות דף קי"א:) משנה הנודרת הנאה מיבמה וכו' ופירש״י ז״ל בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להן כעס זה עם זה עכ״ל, פירוש לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה שאמרו במשנה ואם נתכוונה לכך אינו רוצה לומר בשידוע בברור שלכך נתכוונה אלא כל שיש לומר שלכך נתכוונה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתא דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ושם מתבאר כן. ומ״ש רבינו או שנדרה הנאה מכל היהודים הוא ממה שאמרו בגמרא (שם קי"ב) איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מהו מי מסקא אדעתה דמיית בעלה ונפלה קמי יבם או לא רב אמר יבם אינו כבעל ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומסקנא דגמרא כרב ובהלכות רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה וכן הלכתא ונ״מ דלא הויא מורדת וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת ע״כ. וזהו דעת רבינו ויש לזה פירוש אחר ולזה הסכים הרמב״ן ז״ל וכן עיקר. ומ״ש אא״כ מרדה ותצא בלא כתובה הוא כפי דעתו שנתבאר למעלה שהיבמה מורדת כופין יבמה לחלוץ לה ומפסדת כתובה ומה שאמרו כאן מבקשין הוא בשאינה רוצה להפסיד כתובה אבל בהפסד כתובה כופין על החליצה. וכבר כתבתי למעלה שאין לסמוך על רבינו בזה והר״א ז״ל נראה שמודה לו בדין המורדת בין ביבם בין בבעל אבל כתב שאין זו כדין המורדת, וזה לשונו: א״א אין הדעת מודה וכו'. ולא נתבררו לי דבריו שהרי לפי שיטה זו ג״כ יש מורדת שכופין לאלתר והוא באומרת מאיס עלי וכנזכר פרק י״ח מהלכות אישות וזה הנודרת הנאה מיבמה אין לך אומרת מאיס עלי גדול מזה ומ״מ עיקר הדין הוא שאין כאן כפייה לא לאלתר ולא לאחר כמה שנים שלא כדעתם ז״ל:

טז

יבמה שתבעה היבם. בסוגיא בכתובות פרק אע״פ (כתובות דף ס"ד) ודעת רבינו דאפילו למסקנא דקי״ל כמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת כנזכר פ״א כשהוא תובע לחלוץ נזקקין לו וההיא סוגיא קושטא היא אפילו למסקנא דגמרא והרשות בידו אם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ חולץ. ויש מן המפרשים ז״ל חולקים בזה ואומרין דכיון דמצות יבום קודמת אם תבע הוא לחלוץ והיא רוצה להתייבם אין כופין אותה לחלוץ וההיא סוגיא דלא כמשנה ראשונה היא ויש מי שסובר כדעת רבינו:

יז

יבמה שלא היה לה על בעלה. בפרק יש מותרות בעיא ופשטה [רב ששת וכו'] כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה [רבנן] משני ואם היתה שנייה לבעל אפילו מיבם אין לה ע"כ, וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהא ודאי בשכנסה היבם היא ובכנסה הוא דאמרינן דאי לית לה מראשון תקינו לה מב' וכשהיו נישואין הראשונים בעבירה אע"פ שכנסה היבם אין לה כתובה ואם בא לשהות עמה הא קי"ל שאסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה אלא כשבא עליה וקנאה והוא בא להוציאה קודם שיכתוב לה הוא דלית לה הלכך אפילו שהה עמה עשר שנים אם לא כתב לה אין לה כלום אלא שאסור לשהותה ע"כ דבריהם ז"ל ולשון רבינו צ"ע בזה אבל דברים נראין הן. עוד כתבו ז"ל ואילו שנייה ליבם ולא שנייה לבעל לא מיבעיא כלל דודאי מבעל אית לה כתובה דהא לא איתעבידא בה איסורא כלל ואע"ג דבעיא היא בירושלמי ולא אפשיטא אנן אגמרא דילן סמכינן דלא איסתפקא לן כלל ע"כ דבריהם, וזהו דעת רבינו שכתב למעלה כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובה ושנייה ליבם ולא לבעל מן החולצות ולא מתיבמות הוא כנזכר פ"י:

יח

היבמה קודם שיבא. זה מפורש בהרבה מקומות שהיבמה לזר היא מחייבי לאוין שיש בהן מלקות. ומ״ש רבינו שמוציאה בגט מפורש בגמרא בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ב:).

ומ"ש ואפילו היו לו כמה בנים. הוא מחלוקת בין הגאונים שיש מי שהיה סובר שאם נשאת לישראל ויש לה בנים ממנו חולץ לה היבם ויושבת תחת בעלה כדי שלא להוציא לעז על בניה והעלו בהלכות שאין הדבר כן אלא אפילו היו לה כמה בנים תצא ואסורה לחזור לו לעולם והכריעו כן מן הירושלמי וכן עיקר וכדעת רבינו:

כא

(יט-כא)

נתקדשה לאחר. שם בגמרא אמר שמואל שהיבמה שנתקדשה צריכה גט (מספק) ואמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה והקשו א"כ מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו ופירשו הגאונים אבל למקדש ודאי בכל גוונא אסורה כדי שלא יהא חוטא נשכר ואפילו חלץ לה היבם מדעת אסורה וכתב הרמב"ן ז"ל וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה שהלך בעלה למדה"י ונתקדשה שמותרת לחזור לבעלה ואם נתגרשה מותרת נמי למקדש ושמא י"ל התם היא נתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל שהטעם הוא מפני שהוא במזיד. וכתב רבינו שאם חזר הזר שגירשה מן האירוסין ונשאה וכו' אין מוציאין אותו מידו פירוש אע"פ שהיבם היה כהן וקידושיה הראשונים אסרוה על יבמה אין קונסין עליה להוציאה אחר שכנסה לפי שדי להחמיר בזה לכתחילה וכן כתב הרשב"א ז"ל:

אבל אם גירשה. זה מבואר בגמרא שם והטעם כמ"ש דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י וכמבואר בהלכות:

והיבמה שזינתה. בסוטה פרק היה מביא (סוטה דף י"ח:) אמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם:

כל יבמה שהיא ספק. בפרק החולץ (יבמות דף ל"ה:) וכבר כתב זה בפרק ראשון בארוכה ושם כתבתי דעות קצת מפרשים בזה וביאר רבינו בכאן שאם גירשה הכהן וכו' ודברים נראין הם שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף