משנה למלך/מלווה ולווה/יא

משנה למלך ‏ מלווה ולווה יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המלוה את חבירו בעדים כו'. כתב בעה"ת שער כ"ה ח"א סי' ג' וז"ל ויש לעיין לפי פסק רבינו שמואל דאוקמה לההיא דגט פשוט דקאמרינן אי ידעיתו יומא דקנו מיניה כתובו ליה דוקא בשטרי מכר והלואה שאין בהם אחריות נכסים הנהו דכתבי ביומא דקנו מיניה אבל אי כתיב ביה אחריות נכסים לא כתבינן אלא מיומא דקאי ביה ואי לא הו"ל שטר פסול דס"ל דכמלוה על פה היא עד דמיכתיב דלית ליה קלא ולפי פירושו משמע דיכול לומר פרעתי כל זמן שלא נכתב כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דמנ"ל דאית ליה לרשב"ם דיכול לומר פרעתי דרשב"ם ז"ל לא קאמר אלא דעדי קנין לא מפקי קלא ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומש"ה אוקמה בשטרי מכר משום דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי אבל בשטרי הלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף אינם יכולים לכתוב אלא מיומא דקיימי ביה וה"ה דמצי לאוקמי בשטרי הלואה ובמפרש דלית בהו אחריות וכמ"ש הרב המחבר והדין עמו דכיון דליכא טירפא כותבים אבל לענין טענת פרעתי מודה רשב"ם דלא מצי למטען וכהסכמת רובא דרבוותא ז"ל ולדברי הרב המחבר צ"ע:
כתב מהריק"ו שורש פ"ט וז"ל גם מה שטענו היורשים מ"ש בשטר השיעבוד שכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד שמעון או יורשיו שלא נקרע קרע ב"ד כו' ואומרים ששטר זה אינו קרוע קרע ב"ד וגם לא כתוב עליו תברא אין בטענה זו ממש חדא דפשיטא שלא היתה הכוונה אלא לענין שלא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אפילו יהיה השטר ביד ראובן דלא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי אפ"ה מועיל תנאי דלא מצי ראובן למטען פרוע כו'. וזה לכאורה דבר תמוה דלמה לא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אם השטר בידו אטו עלה ע"ד המתחייב שאם נפרע ויקח שטרו שיהיה צריך להביא ראיה על זה ופשיטא דכל התנאים אינם אלא כשהיו ביד המלוה וצ"ע ומה שהביא ראיה דנאמנין לומר היורשים שמחלו כשהם קטנים שלא ידעו בשיעבוד ראובן מההיא דרב נחמן נראה דלא דמי דהתם הראיה שהי"ל לקטן ולא ידע ממנה אלא מפי העדים שאמרו לו שהם היו יודעים ואיכא למימר קטן במילי דאבוה לא ידע אבל בדבר דע"כ ידעו הקטנים שהיה חייב ראובן זה לאביהן דהא פטרוהו מכל שיעבוד איכא למימר מדידעו הכל ידעו וחקרו וידעו היטב ודו"ק:

ג

הוציא עליו כתב ידו כו'. בתשובת הרא"ש כלל ס"ז סי' א' מייתי פלוגתא אי בכתב יד נאמן לומר פרעתי וכתב וז"ל ואם שמעון תופס מטלטלי ושטרות משל ראובן בחיי ראובן על המטלטלין נאמן בשבועתו עד כדי דמיהם כו'. ויש לדקדק למה נקט תפיסתו למטלטלין שיהיו בחיי ראובן דאחר מיתת הלוה נמי איתא להאי דינא דלא מפקינן מיד המלוה כיון דמספקא לן מילתא דאפילו תפס בפני עדים דליכא מגו דינא הכי בתשובת הריב"ש ס"ס תע"ח חילק לדעת הגאונים בין כתב יד שאין כאן שטר אהני טעמא דאינו גובה ממשעבדי לענין שנאמן לומר פרעתי מה שאין כן בשטר גמור דאע"פ שאינו גובה ממשעבדי גבי בני חרי אינו נאמן לומר פרעתי ומביא ראיה משטר עשוי בעש"ג יע"ש ואילו בסי' תנ"ד הביא הרב דברי הרשב"א ז"ל שהוא מכת הסוברים דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי וראייתו מההיא דפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה משום דאביהן היה נאמן לומר פרעתי מגו דנאנסו ואם איתא דכתב יד כיון שאינו גובה ממשעבדי נאמן לומר פרעתי אמאי איצטריך טעמא דמגו תיפוק ליה כיון דשטר כיס אינו גובה ממשעבדי ליהוי לוה נאמן לומר פרעתי זהו אופן ראייתם. ואם איתא לדברי הרב שבכאן הרי ראיית הרשב"א אינה כלום דשאני שטר כיס שהוא שטר גמור בשני עדים ולכך צריך לטעמא דמגו משא"כ בכתב יד דאין תורת שטר עליו וכעת צ"ע. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' כ"ב וז"ל עוד אני סבור כי מלוה בחתם ידו יכול לטעון פרעתי כו' ועיין בתשובת מהרימ"ט חה"מ סי' ל"ז שנראה שלא ראה דברי המחבר ז"ל ודו"ק:

ד

אבל מלוה בשטר קול יש לה כו'. כתב בתשובת הרא"ש כלל ס"ז סי' ג' על שמעון שכתב שטר לראובן עליו באחד בניסן שנתחייב לו בסך ממון עד אלף דינרין שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לו לראובן עליו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון וזמנו בכ"ז בניסן ונתקיימה חתימתו באייר ונסתפקתי מאימתי גובה ראובן מזמן שטרו או מזמן שנתקיים חתימת יד שמעון בב"ד. והשיב יראה שראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר על שמעון והיה ללקוחות לחוש שמא לאלתר ימסור שמעון לראובן כתב ידו. ודברים תמוהים הם דהיאך יתחייב הלוה במה שלא לוה אלא בכ"ז ניסן ואולי בשקנו מידו איירי דמשעת קנין שעבד נפשיה אע"פ שלא נזכר בדברי השואל שמא תאמר ע"כ בשטר קנין איירי דאי לאו הכי במה נתחייב באותו חיוב לכשיוציא המלוה כתב ידו בחתימתו מאוחר בשטר הראשון. הא ליתא דמצינו דמתחייב אדם במה שאינו חייב ע"י מסירת שטר של חיוב כדמוכח בפרק הנושא בפלוגתא דר"י ור"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר ודו"ק מיהו נראה דלענין שיתחייב האדם אע"פ שעדיין לא לוה שישתעבד למפרע דוקא ע"י קנין הוא לא בשטר לחוד דודאי לא מהני למפרע והמשכיל יבין:

ו

אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין וכו'. כתב מרן הב"י סי' ק"ז מ"ז וז"ל כתב הרשב"א בתשובות ראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה על פה אפילו בעדים אינו גובה מן היורשים כו'. ועיין במ"ש מרן בב"ה סי' ס"ט בשם הרשב"ץ דפליג אתשובה זו דהרשב"א ועיין בתשובות המבי"ט ח"א סי' ע"ד. בדין מלוה תוך זמנה אם גובים מיתומים קטנים עיין מהרשד"ם סי' קצ"ו ועיין בסי' ר"ח שדבריו סותרים זה לזה ועיין בתורת חיים סי' מ"ז: וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ע"ז סי' ג' ז"ל ואע"ג דסתם הלואה ל' יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זמנין דמתרמי ליה זוזי ופרע בו ביום. וקשה דאי נמי קבע זמן דלא עביד דפרע בגו זימניה מאי הוה הא איכא שובר המבטלו. ואפשר דהכוונה לומר דתלינן שנכתב השובר קודם שטר החוב כיון שלא נתברר איזה מהם מוקדם. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' מ"ו אההיא דאמרינן האחים שמכרו או שמשכנו הבנות מוציאות לפרנסה דטעמא דכל שלא נשאת תוך זמן הוא ולא עביד דפרע וכו' ואלא מיהו כשהיא מוציאה ממשעבדי צריכה שבועה וכדאמרינן התם דרבינא אפיק מבריה דרב סמא בריה דרב אשי מן הזיבורית ובשבועה כו' יע"ש. ובאמת שמעתא דא צריכא רבא דהא קי"ל כר"ל דהקובע זמן ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו מיתמי נוטל בלא שבועה והאי עובדא דרבינא היכי מיתוקמא לפי מימרא דר"ל שהיא הלכה פסוקה לדעת כל פוסקי הלכות הא רב סמא מת בחיי רב אשי ואין לחוש כלל לצררי בחיי אביו כמבואר והיאך אפיק רבינא מבריה דרב סמא מן הזיבורית ובשבועה. וכתב רש"י דטעם שבועתו היא משום דאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה הרי דבתוך זמן ובחיי רב אשי אין לחוש כלל שפרע רב סמא משמע מסוגיא זו דמילתא פסיקתא היא שאין נפרעין מן היורשים בלא שבועה. וא"א לי לכוון הני תרתי דיני אהדדי וכעת צ"ע. וכל זה לדברי רש"י דרב סמא מת בחיי רב אשי. אבל ראיתי בחידושי הראשונים מכ"י דאחר מיתת רב אשי מת רב סמא ובודאי בשום מקום מצא רש"י לפרש כן דבגופא דשמעתתא לא מוכחא מידי. כתוב בתשובות להרמב"ן סימן כ"ו וז"ל אותה בעיא דבשלהי יש נוחלין כשיש נכסים ידועים שהכניסה לבעל היא ובשלוותה ע"פ דאילו בשטר ממ"נ היא גובה מן הבעל כו' פירוש במלוה בתוך זמנו דאי לאו הכי הרי כתב הרב לקמן דאינו גובה מלוקח כלום דחיישינן לפרעון ואפילו חייב מודה במקום שחב לאחרים אינו נאמן. כתוב בתשובת מהרש"ך ח"ב בנוספות סי' כ"א ז"ל ותמהתי על מהריב"ל שכתב דנזקקין לנכסי יתומים קטנים במת אביהן תוך זמנו ונתן טעם לדבריו דהנך רבוותא דס"ל דאין נזקקין הוו מיעוטא לגבי רבוותא דס"ל דנזקקין כו' ופליאה דעת ממני כי הנה שגור בפי הכל מ"ש מהריק"ו ז"ל דאין המוחזק יכול לומר קים לי כפירוש גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקים עליו כו' משמע מהאי כללא דהיכא דאיכא תלתא או תרי רבוותא דמסייעי למוחזק מצי למימר קים לי כו' יע"ש ואפשר דטעמא דמילתא הוא מ"ש מהרשד"ם בקצת מתשובותיו דכל ספק שאינו בגוף הממון ואם הוא של ראובן או של שמעון בהא שייך לומר קים לי להחזיק אבל כשהספק הוא אם נפרעין מהיורשים עכשיו או עד שיגדילו סוף סוף חייבים לכשיגדילו ולא שייך לומר קים לי אע"ג דאין דברי מהרשד"ם כ"כ ברורים דמצי בעל דין לחלוק ולומר שיאמרו קים לי דאין אנו חייבים עכשיו וכשנגדיל ג"כ אפשר שימצא שובר המבטל את השטר מיהו לגבי מ"ש מהריב"ל דמפקינן מן היתומים קטנים בתוך זמן כיון דרובא דרבוותא סברי דנזקקין לגבי מיעוטא דס"ל דאין נזקקין סמך על ה"ט דמהרשד"ם ז"ל להוציא מידם כיון שאינו ספק שקול זהו הנלע"ד:
כתב מהרש"ך ח"ג סי' מ"א דכתובה שחתום בה הבעל בלא עדים גובה מן היורשים כל שהוחזק כתב ידו מטעמא דלא טענינן ליתמי פרעון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו והרב ז"ל גייז ליה כאילו קבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוס' הקשו על מתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דאמאי צריכה שבועה דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ובגו זימניה אפילו שבועה א"צ ותירצו כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין סמוך למיתה מתפיס לה צררי וכיון דלענין שבועה פקעה חזקה דר"ל גבי כתובת אשה ה"ה לפרעון ונשאר ככתב יד דעלמא ויש אתי אריכות דברים בזה וצ"ע (*א"ה חבל על דאבדין ועיין בהלכות אישות):

ז

אבל הבא ליפרע מן היורש כו'. נסתפקתי לפי דינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מי שמת והניח קרקעות ומטלטלין ובא אחד ותפס מטלטלין וליכא לא עדים ולא ראיה וכשבא היורש לתבוע המטלטלין טען התופס מנה לי ביד אביך ואני נאמן לטעון עד כדי דמי מה שתפסתי וה"ל כאילו באו עדים והעידו שאביך חייב לי ולא נפרעתי ותשלם לי המנה מן הקרקע או דילמא כי אמרינן דתפיסה מהניא היינו היכא דיכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו אבל הכא שאינו יכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו משום מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח א"כ לא מהניא ליה תפיסה וכ"ת הרי היורשים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם אף מן המטלטלין וכדמוכח בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא והרשב"א הוסיף לומר דכופין ליורשים על מצוה זו לשלם אף מהמטלטלין וא"כ זה שתפס מטלטלין הרי הוא כתובע ליורש ליפרע לו מהמטלטלין הא ליתא משום דכל דבר שאינו חייב בדיני אדם לא מהני תפיסה וכמ"ש הרמב"ן באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאי תפס בעדים לא מהני וכן גבי אבק רבית דקי"ל דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר כתבו הראשונים ז"ל דאי תפס מפקינן מיניה. ואף דבמטלטלי דיתמי איכא עדיפות מהנהו דחייב לצאת ידי שמים דהכא אליבא דרשב"א ז"ל כופין אותם ואילו באבק רבית ודכוותיה פשיטא דליכא כפייה דאי איכא כפייה מאי איכא בין רבית קצוצה לאבק רבית הא אף ברבית קצוצה ליכא שיעבוד נכסים כי אם כפייה שיקיים מצות דוחי אחיך וא"כ נאמר דהכא אם תפס מטלטלין אין מוציאין מידו הא ליתא משום דא"כ אף שלא הניח קרקע ובא ותפס בעדים מטלטלין והיתה הלואה בשטר נאמר שתועיל לו התפיסה כיון שב"ד כופין היורשים לשלם חוב אביהם ובפרק הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא ודאי ע"כ אית לן למימר דכל דליכא שיעבוד בדבר התפיסה אף שכופין אותו מ"מ תפיסה לא מהני וגזל הוא ביד התופס אלא שכופין היורשים שישלמו חוב אביהם מדעתם ומכאן קשה לי למה שרשום בזכרוני דאיכא מאן דסבר דמי שחייב בידי שמים, *דתפיסה מהני דהא הכא אמרינן דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אף שהיתומים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם ולסברת הרשב"א דאית ליה דכופין היורשין אני תמיה כפי דעתו למה לא תועיל תפיסה אי משום דכיון דליכא שיעבוד ואין יורדין לנכסיהם מש"ה לא מהני תפיסה א"כ ברבית קצוצה דאית ליה להרשב"א דליכא שיעבוד נכסים ואין ב"ד יורדין לנכסיו וכמ"ש הריב"ש בשמו בסי' ש"ה נאמר שלא תועיל לו תפיסה וזו לא אמרה אדם מעולם דפשיטא דאי תפס לא מפקינן מיניה וע"כ לא נחלקו הראשונים ז"ל אלא באבק רבית אבל ברבית קצוצה כולהו מודו דתפיסה מהני וא"כ מה הפרש יש בין מטלטלי דיתמי לרבית קצוצה והדבר אצלי צריך תלמוד. (*א"ה עיין לקמן פכ"א בתשובת הרב המחבר).נחזור לענייננו דנהי דמוכח דתפיסה לא מהני למטלטלי דיתמי מ"מ היכא דהניח קרקע מספקא לי אי מהני תפיסת המטלטלין לטעון עליהם עד כדי דמיהם וליפרע מהקרקע וסבור הייתי להביא ראיה על זה מההיא דפרק המקבל מההוא דחבל סכינא דאשכבתא שהוא כלי שעושין בו אוכל נפש ואמרינן התם אע"ג דחייב להחזיר מ"מ יכול לטעון עד כדי דמיהם הרי שאף בדבר שאינו יכול לעכבו מצי טעין עד כדי דמיו א"כ ה"ה הכא דאף דלא מצי לעכב המטלטלין מצי טעין עד כדי דמיהם אך הרואה יראה שיש לדחות ראיה זו משום דשאני סכינא דיש לו שיעבוד עליו ולא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל אם בא ליפרע חובו גובה אף מדברים שעושין בהם אוכל נפש וכמ"ש גדולי המורים וא"כ אף שזה בא למשכן טוען עליו עד כדי דמיו אבל במטלטלין שאין לו שיעבוד עליו אפשר דלא מהני ליה תפיסה כלל כדי לטעון עד כדי דמיהם. שוב ראיתי שיש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות זימנין דתפסה מאתים ופירשה הראב"ד דתפיסה זו היא שלא בעדים וטוענת שבתולה היתה וכתובתה מאתים במגו דלא היו דברים מעולם ואע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו בחייו וכמו שנראה מדברי רבינו בהלכות אישות וכ"כ התוס' בקצת מקומות מ"מ מהני תפיסה דמטלטלי לטעון עליהם עד כדי דמיו וליפרע מהקרקע וא"כ כך הוא מטלטלי דיתמי לגבי ב"ח כמו מטלטלי דבעל לגבי כתובה וכי היכי דלגבי כתובה מהני תפיסה ה"נ לגבי יתמי ומיהו גם ראיה זו יש לדחות משום דשאני תופס לחייב עצמו משום דהחייב יש לו שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד ממונו וכמ"ש הראשונים ז"ל דמה"ט המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לפי ששני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה וכשמכר מכר לו שיעבוד ממונו וכשמחל שהפקיע ממנו שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד ממונו וא"כ האשה שתפסה מטלטלין מבעלה דין הוא שתועיל תפיסה אף שמה שתפסה אינו משועבד לה כיון שהבעל משועבד לה לפרוע כתובתה אך בתופס מן היורשים שהיורשים אין להם שיעבוד הגוף ואין להם לפרוע אלא מהקרקע שנשתעבד לחוב זה כל היכא שתפס מטלטלין לא מהני ליה תפיסתו לפי שמטלטלין אלו לא נשתעבדו באופן שגם מראיה זו אין להוכיח מה שנסתפקנו. וראיתי להריב"ש בסי' שצ"ב שכתב במי שתפס מהיורש כוס אחד וטען עליו שאביו חייב לו שצריך שיטעון בודאי שידע שזה הכוס היה מהמוריש הא לאו הכי לא מהני תפיסה ואף שמתבאר שם שהמוריש הניח עושר ונכסים מ"מ ס"ל לרב ז"ל דלא מהני תפיסה כיון שמה שתפס אינו ידוע לעדים משום שהם נכסי היורש וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דכך הם מטלטלין דיורש בתר תקנת הגאונים כמטלטלי דמוריש כפי דין הגמרא וכי היכי דתפיסה דמטלטלי דיורש לא מהני ה"נ תפיסה דמטלטלי דמוריש לא מהני כפי דינא דגמרא. וכ"ת עדיין יש לחלק דשאני מטלטלי דמוריש לפי דינא דגמ' דנהי דליכא שיעבוד עלייהו מדינא אבל מ"מ בדיני שמים איכא חיובא ומש"ה מהני תפיסה דאף דלא מהני טעם זה בדיני שמים היינו היכא דלא הניח קרקעות אמרינן דלא מהני תפיסה דמטלטלין כדי ליפרע ממטלטלין אבל בבא ליפרע מהקרקע מהני תפיסה דמטלטלין אבל בנדון הריב"ש שהוא בתופס מנכסי היורש דליכא חיובא גבי יורש לשלם משלו מש"ה לא מהני תפיסה משום דבנכסים אלו אין לו שום שייכות לתופס לא בדיני אדם ולא בדיני שמים הא ליתא דהא הרשב"א אית ליה דאף דלא הניח נכסים איכא מצוה לגבי יורשים וכמו שהביא מרן משמו סי' ק"ו וא"כ תיקשי להריב"ש אמאי לא מהני תפיסה דמטלטלי דיורש כדי ליפרע מהקרקע וכ"ת דהריב"ש קאי אסברת החולקים דבלא הניח נכסים אפילו מצוה ליכא אם איתא להאי מילתא היה לו להביא סברת הרשב"א ולומר דלסברת הרשב"א הדין משתנה דהא כל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה אלא ודאי דס"ל דאף לסברת הרשב"א אין הדין משתנה ולכ"ע אינו יכול לתפוס מנכסי היורש כדי לטעון עליהם וליפרע מהקרקע וא"כ בנ"ד נמי אינו יכול לתפוס כדי לטעון: (*עי' ב"מ דף צ"א רש"י ד"ה רבא אמר):

ח

ואם תפס ב"ח מחיים גובה מהם כו'. בפרק הכותב (דף פ"ד ע"ב) ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה ב"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה כו'. וכתב הרא"ש וז"ל והאידנא דמשתעבדי מטלטלי לב"ח אי אית ליה לב"ח ראיה ברורה דיכול לפרוע ביה ההוא חובא מיתמי לא מיחייב בקרא מידי ואי לית ליה לב"ח ראיה שמחמת תפיסה הוא זוכה מיסייב בקרא לשלומי ועיין בתשובת מהרימ"ט ח"א ס"ס ע"ב דשקיל וטרי טובא בדברי הרא"ש ובסוף דבריו כתב וז"ל ונראה דהלשון דקאמר שמחמת תפיסה הוא זוכה ל"ד אלא ה"ה דמחמת תפיסה בא לזכות מיחייב בקרא לשלומי וכיון דמיחייב בקרא הדר בקרא ומפיק מב"ח ע"כ. ובאמת אין לנו דוחק גדול מזה לפרש דברי הרא"ש שבפסקיו על דרך זו. אבל החילוק הוא בין אם הפקידו המפקיד תחלה לשם פקדון שכיון שקיבלו הנפקד לשם שמירה כיון שחייב המפקיד לשלם הרי הוא כאילו תפס נכסי המפקיד שאינו חייב לו וצריך להחזירו אבל כשתפס הב"ח מרשות הנפקד כיון שלא קיבל שמירתו אף אם חייב המפקיד לשלם לא משגחינן בזה ותפיסתו מעליא דוק ותמצא שהרא"ש חולק עם הרשב"א במקצת:
כתב הרב בעל פ"מ ח"א סימן צ"ג (דף רל"ו ע"א) ולא מיבעיא בנ"ד דנכסי ביד ב"ד קיימי ואין האלמנה תפוסה בהם דהא פשיטא דנכסי בחזקת יורשי קיימי וכדכתב הריב"ש שכל התופס בטענת ספק בחזקת היורשים דלאו תפיסה מיקרי כו' ועיין לעיל בסי' צ"א (דף רכ"ח ע"ג) ודוק. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ"ה וז"ל וכן ימצא המעיין הדבר הזה מבורר בבירור דתפיסת הערב הוה ליה כתפיסת הב"ח בעצמו כו' ועיין בתשובת מהרח"ש סי' נ' דמשמע היפך כל זה יע"ש. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ"ט וז"ל כל הרשום בכתב הוא לענין התוספת אבל אם תפסה לחשבון הנדוניא בההיא מודינא דאם תפיסתה היא תפיסה מעלייתא וקודם שנולד הספק דלא מפקינן מינה כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב בזה דמה חילוק יש בין תוספת לנדוניא דאי בתפסה קודם שנולד הספק אף תוספת גביא ואף דצריכה לומר תלת קים לי וכמ"ש בשם הרב בעל כנה"ג וכ"כ לעיל סי' צ"ב. ואי בתפסה לאחר שנולד הספק אף בנדוניא לא מהני תפיסה כיון שהתפיסה עצמה היא במחלוקת אי מהני לאחר שנולד הספק וכ"נ מדבריו דלא מהני בנדוניא תפיסה אלא קודם שנולד הספק וכ"כ הרב עצמו לעיל סי' צ"א וא"כ לא מצאתי חילוק בין נדוניא לתוספת וצ"ע:
כתב הרב בעל פ"מ ח"ב סי' צ"ט וז"ל ולא מיבעיא אם הנכסים נכסי האלמנה הלזו יד כל בנים שוים בם ויד בנה הגדול מבעלה הראשון שולט בנכסים כשאר בניה מבעלה השני או שהנכסים הם ביד שליש דודאי שורת הדין מחייבת כדכתב אלא אף במונח שנכסי האלמנה אחרי מותה נשארו ביד ג' מבניה מבעלה השני אם תפיסתם בנכסים היתה אחרי מות אמם וכו' בכי הא דתפיסתה היתה אחר שנולד הספק ולא ברשות ואין להם טענת ברי כו' א"כ איך יאמר התופס קים לי דתפיסתי מהניא כיון שנפל המחלוקת בגופה של תפיסה ע"כ. ודברי הרב נר"ו תמוהים הם בעיני דמה שייך כאן תפיסה אחר שנולד הספק דהא נכסים הללו של אביהן הם אלא שחייבים לפרוע חוב אביהן דהיינו כתובת אמן ויכולים לסלקה בזוזי א"כ מה שתפסו ברשות תפסו ואם נפל הספק אם יש חיוב כתובה או לא פשיטא שיכולים לומר קים לי כמ"ד דאין כאן חוב כיון שהם תפוסים ולא מיקרי תפיסה אחר שנולד הספק אלא בדבר שאין לו שייכות באותו ממון אלא מחמת הספק שנפל אם הוא שלו אבל כאן לא שייך זה והוא ברור בעיני וצ"ע:
כתב מהרש"ך ח"ב סי' קע"ו וז"ל וכל מ"ש הוא אם היורשים הם גדולים אבל אם הם קטנים אינו יכול לעכב ואינו יכול לטעון עליהם עד שיגדילו ולא מיבעיא בתפיסה כה"ג דנ"ד דלא מהני דליכא מיגו אלא אפילו היכא דאיכא מיגו אפ"ה לא מהני טענת מיגו נגד יתומים קטנים כו' יע"ש. ורואה אני להרב דסרכיה נקיט ואזיל שכתב בכמה תשובות דתפיסה לאחר מיתה אף דאיכא מיגו לא מהני ביתומים קטנים וכבר הרחיב בזה ח"א סי' ה' והוכיח כן מדברי הרמב"ן בעובדא דרבה בר שרשום ואני כתבתי במקום אחר ברחבה (*א"ה תמצאנה בתשובת הרב המחבר לקמן פכ"א מהל' אלו וע"ש שכמדומה דברים הללו מיסודו של מהר"א רוזאניס ז"ל הם) שאין להוכיח מדברי הרמב"ן וכמו שסבור הרב אלא לעולם כל שתפס בענין שיש לו מגו מהניא תפיסתו אפילו גבי עדים ודברי הרמב"ן הוא דוקא בקרקע דלא שייך ביה תפיסה אבל במטלטלין לא אמרה ועכ"ז אפילו במונח הרב ז"ל קשיא לי שהרי באותה תשובה דח"א סי' ד' כתב בהדיא דאם יש לו שטר על יתומים קטנים שחייב אביהם בשטר ומשום חשש צררי הוא דאין נזקקין אם הוא בענין שתפס שלא בעדים כיון שיש מיגו מהניא כיון דעיקר החוב הוא מבורר ואם יש עדים שצוה בחוליו או נדוהו שהוא מן הדרכים שמוציאים מידי חשש צררי עדים כאלו מקבלים אפילו ביתומים קטנים א"כ קשה לי כיון דבנדון זה מחשיב כתב חליפין זה כשטר אמאי לא מהניא תפיסתו גבי יתומים קטנים כיון שיש לו מגו הא לדעתו עדים נמי מקבלים ומגו לשיטתו הוי כעדים וצ"ע:
כתב מהרש"ך ח"ג סי' כ"ו על אודות ראובן שמסר ביד אחיו נכסים בתורת פקדון ואחר מות אחיו תפסם בטענה שאחיו היה חייב לו דלאו כל כמיניה לתפוס כיון שכבר נשתעבדו הנכסים לאלמנת אחיו לגבות מהם סכי כתובתה ואע"פ שבאו הנכסים לידו בעוד אחיו קיים מ"מ לא באו בידו אז אלא בתורת פקדון ומה שתפס אחר מותו ליפרע מהחוב שהיה חייב לו אחיו לאו כל כמיניה וכמ"ש בעה"ת סי' שכ"א כו' יע"ש. איברא דמהרי"א לא כתב דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק אלא גבי ספיקא דדינא מש"ה לא מהני אבל בטוען טענת ברי לא שמענו מהרב הנזכר אלא שהרב המחבר לדוגמא הביאו לומר שאפילו נמסרו בידו מחיים לא חשבינן ליה תפיסה כיון דבאותה שעה בתורת פקדון באו לידו מיהו עיקר דינו לא מחוור דאף שתפס אחר מיתה כיון דליכא עדים וראיה לא מפקינן מיניה וזה שכתב הרב נשתעבדו הנכסים לכתובתה אין קדימה במטלטלין ואפילו כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי כבר כתבו רבוותא דמשום תקנת השוק לא מפקינן מיד הלוקח. (*א"ה מיהו ב"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב"ח מאוחר שהגיע זמנו ובא לגבות יכול הראשון לעכב מאחר שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי כמו שיתבאר בדברי הרב המחבר לקמן פ"כ מהלכות אלו דין ב' ועיין בס' מוצל מאש סי' מ"ה) וה"ה גבי תופס דב"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ותופס נמי כגבה חשבינן ליה ודוק איברא דמהריק"א ז"ל סובר דגבי ב"ח מאוחר שתפס ליכא תקנת השוק והמבי"ט ומהרשד"ם חלוקים עליו ויש אתי אריכות דברים אין כאן מקומם ומ"ש הוא העיקר:

יא

כבר תקנו גאונים האחרונים כו'. כתב הריב"ש סי' שצ"ב בשם הרמב"ן שהתקנה היא דוקא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיף מקרקעות יע"ש. (*א"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ"א מהלכות אלו באורך):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף