אור שמח/מלווה ולווה/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אור שמח ‏ מלווה ולווה ד

ב

הא למדת שהמלוה בריבית עובר על ששה לאוין:
כולם תמהו דאמאי השמיט רבינו לאו דולאחיך לא תשיך. ונראה עפ"י מה שהאריך רבינו בספר המצות שורש ט' ובמל"ת קע"ט, דכפילות הלאוין אינו מוסיף לענין מלקות, רק היכי דהמה על ענינים חלוקים ושונים ונפרדים ודבר אחד מאחדן אז לוקה על כל לאו, וביאר עפ"י שיטתו הך דנמלה כו' עיי"ש היטב, ועיין פרק ב' מהלכות מ"א, ולפ"ז כתב לאו דכספך לא תתן שזה קאי על הנתינה ואל תקח שקאי על הקבלה מעות בריבית, ולא תשימון עליו שזה מורה השימה עליו החיוב שמשתתפין בזה העדים וכן השאר, ותו לא נתחדש בלאו דלאחיך לא תשיך דבר, לכן לא הזכירו רבינו, וכתב בהלכה הסמוכה שאין לוקין משום דניתן להשבון, ויעוין היטב בדברי רבינו בסה"מ ודוק:

ה

הגזלנין (ומלוי) [ומלוה] בריבית כו' אם היתה גזילה קיימת והריבית דבר [ה]מסויים והרי הוא בעצמו מקבלין מהן:
שיטת רבינו נראה דסובר כך, דלעולם אם נתן ריבית לו כגון שנתן לו דינר עבור הריבית או שקצץ לו ליתן עבור מה שהלוהו בגד או חפץ ודאי דלא קנהו והוא גזל בידו, וכמו דהוי סבר למימר למאן דאמר אי עביד לא מהני בתמורה דודאי לא קנה להחפץ הנתון בריבית מאומה, כן למ"ד דאי עביד מהני ורחמנא גלי בריבית דיוצאה בדיינין הפירוש דלא קנהו כלל, דאל"כ לימא דהא איכא בינייהו בין מ"ד אי עביד מהני או לא מהני, אם קנה את החפץ ונפק"מ אם קידש בו את האשה, רק בפרק ח' הלכה ט"ו שהיה נושה בחבירו מעות של ריבית ונתן בהן חפץ דהמקח קיים שהחפץ קנוי לו, רק דצריך ליתן לו הדמים של החפץ רק הואיל והוי דבר המסויים מוציאין ממנו יעו"ש בההמ"ג, לכן כתב שאם הגזילה קיימת, פירוש אפילו מעות של גזילה והריבית דבר מסויים, פירוש שעבור מה שמגיע לו מעות של ריבית נתן עבורם חפץ המסויים מקבלין מהן, אבל אם אינו דבר מסויים המקח קיים וחייב לשלם רק דמיהם והוי כאילו אין גזילה קיימת, אבל בשנתן לו חפץ עבור ההלואה בתורת ריבית דלא קנהו כלל ודאי מקבלין מהן אף אם אינו דבר מסויים, ונמצא דסברא דדבר מסויים יצא לרבינו מהא דאמר רבא גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דריבתא מכסי וקאי, וכיון דמפקינן גלימא הוי כאילו היתה הגזילה בעינא, וזה ברור בכוונת רבינו:
וכיון שכן, הא דכתבו שפלוגתא דרבוותא דקרקע בקרקע אם שרי מן התורה או לא, אם תפס הלוה מן המלוה בעד הריבית שאכל ממנו דאין מוציאין מידו, מיהו כשהוא ביד המלוה הביא במשל"מ פלוגתא בזה, ולפ"ז ודאי דמוציאין מידו כיון דספק אם קנה המלוה הקרקע שלקח בריבית או לא מוקמינן ארעא בחזקת מ"ק, דלא שייך בקרקע חזקה דהשתא וכמבואר גבי בר שטיא דמוקמינן ארעא בחזקת ב"ש (כתובות דף כ), וזה ברור להלכה לפום הך שיטה דבריבית דבר תורה לא קנה המלוה להריבית:
ויש להסתפק הא דאמרו דבנים אינן חייבין להחזיר הריבית לשיטה זו דקרקע בקרקע איכא ריבית דבר תורה כמש"כ המשל"מ, אם גם בקרקע אינן חייבין להחזיר, דאימא דוקא מטלטלין דאע"פ שיכול להוציאו בדיינין אם הקדישו בעלים אינה מקודשת ונפקא מרשות בעלים וקנהו המלוה להתחייב באונסין, אבל קרקע דברשות בעלים קיימא דלא עדיפא מאילו היתה גזולה בידו, כיון שנתבאר דלא קנה המלוה להריבית לא שייך חזרה דבכל מקום שהוא ברשות בעלים קיימא אימא דלא זכו בנים במילי דלא נפקא מרשות הבעלים, וכן נראה, דכמו דלרמי ב"ח ריש פרק הגו"מ דהוי סבר משום דשינוי רשות דיורש כרשות לוקח דמי לא שייך בקרקע ובודאי הבנים חייבין להחזיר, כן לרבא דמשום דגלי קרא, מודה בקרקע דברשות בעלים קיימא, ומחייבי בנים ג"כ לאהדורי, נמצא דלפי מה שנתבאר בקרקע בקרקע דהוי ספק גם לגבי בנים אם הוי ריבית דבר תורה מוקמינן ארעא בחזקת מ"ק ומפקינן מידייהו כן נ"ל, ועיין במחנה אפרים סימן ב' וג' בזה ותבין יותר מש"כ ודוק:

ז

וכפרו ביציאת מצרים כו':
לפלא איפוא נזכר גם בלוה שהוא כופר ביצ"מ, הלא בקראי דכתיב יצ"מ כתיב בהו לא תתן ולא תקח דשניהם מיירי במלוה וכמו שחשב רבינו במנין הלאוין הלכה ב', ובקראי דלוה לא נזכר יצ"מ, וכן אמרו ריש פרק א"נ, אני הוא שהבחנתי כו' אני הוא שעתיד לפרע ממי שתולה מעותיו בעו"ג כו' וכן בתו"כ כולהו במלוה וצ"ע:

יב

המלוה את חבירו על המטבע ונפסל כו':
ההמ"ג כתב, ופירשו המפרשים שהלוהו מעות על תנאי שישלם לו מטבע אבל הלוהו מעות סתם אינו משלם לו אלא המעות שהלוהו ואפילו אינן יוצאין בשום מקום דמה שהלוהו משלם לו ע"כ. והנה רבנן בתוס' כתבו טעמא דאע"ג דבהלואה הוי כליתא בעינא דלהוצאה נתנה מ"מ מצי פטר נפשיה במטבע שנפסלה דהוי כמו הוזלה דבמלוה משלם כדהשתא, וזה אינו רק למ"ד דמטבע שנפסלה הוי מצי לומר גזלן לנגזל הרי שלך לפניך, אבל למאן דסבר דלא מצי אמר הרי שלך לפניך ונפסל הוי כמו נסדק, ודאי דמלוה לא מצי למיפטר נפשיה, א"כ לרבינו דפסק בהלכות גזילה פרק ג' הלכה ד' דנפסל הוי כמו נסדק ודאי דלא מצי פטר נפשיה מלוה במטבע שנפסלה שאינה יוצאה בשום מקום וזה פשוט. ומסידור ההלכה כאן נראה דאם יש לו דרך לאותו מדינה אינו רשאי ליתן מן המטבע החדשה דמיחזי כריבית, ואולי משום דהמטבע שיוצא באותו מקום ודאי דהוא ביוקר מהמטבע הישנה ויכול לקנות בעדה פירות הרבה יותר מהישנה שנפסלה כאן, א"כ כי יהיב ליה מטבע החדשה שאינו מחויב אף שזה הוא כמו שהיה בעת ההלואה שווי הישנה מיחזי כריבית, כיון שנותן לו מטבע ששוה יותר שקונין בעדה פירות יותר מהמטבע שמחויב ליתן לו:
והנה בהוזלו המטבעות מחמת גזירת מלך שקצב המחיר שיהיה המטבע כך בלא פחת במשקל, כתבו האחרונים דזה הוי כאילו פיחת משקלו שאם הוזלו הפירות מחמת זה הלא צריך ליתן להמלוה מטבעות בשויא של עכשיו. אולם המחנ"א הקשה מהא דאמר ריש פרק א"נ אי אוזפיה מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה במעה ולסוף קיימי מאה ועשרים במעה כו', ופסקו כל הקדמונים דבתר מעיקרא אזלינן והוי ריבית קצוצה, והלא מן הדין צריך לשלם כפי מה שקיימי עכשיו היינו מעה ומה לי הן מה לי דמיהן הלא יכול לשלם לו גם הפרוטות ק"כ דאזלי במעה, ומה לי שהתנה באיסור הלא סוף סוף דנקא יהיב ודנקא שקיל, ובמחכ"ת קושיא זו אינה ראויה לו, דסוף סוף כיון שהתנה מאה פרוטות הוא מלוהו ועבור זה ישלם לו מאה ועשרים פרוטות אף אם לא יוקרו ולא יוזלו והרי כאילו התנה דמאה יהיה הקרן של ההלואה ועשרים פרוטות התוספת שהוא הריבית, והוי כאילו התנה שישלם לו מעותיו מן המטבע הישנה שהוא הקנין, נמצא דכי השתא זיל פרוטות הרי אין צריך לשלם לו רק מאה ממטבע ישנה וא"כ העשרים הוי תוספת ריבית, דהא התנה ליתן לו מפרוטות מטבע שהלוהו מאה ועשרים, ובהתנה מפורש ממטבע שמלוה לו עכשיו, ודאי דהתוספת הוי ריבית, רק כאן התנה מאה ועשרים היינו עשרים בעד ריבית, אבל אם אינו מתנה רק מלוה סתם, סתמא דעתו על המטבע שיוצא לפי שיטת רבינו ודאי מסתבר דפחתו בשווי מחמת חוק מלך היינו לתשלומי המלכות ג"כ באופן כזה נותן לו ממעות שיוצאים עכשיו. וכפי שהביא בספר פתח הבית מאחרונים, הוי ספיקא דדינא אם הוי כפיחת במשקלו יעו"ש היטב, ודוק:
המשל"מ הביא בשם שו"ת מהרשד"ם על ראובן שמכר קרקע לשמעון ע"מ שכל זמן שיחזיר ראובן מעותיו לשמעון שחייב שמעון להחזיר לו כו' אם מנכינן הפירות שאכל שמעון למ"ד דהוי אבק ריבית דמנכה לו מחיובו, וע"ז השיג דהא קיי"ל כרב אשי דאמר אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ואם כה אמרו במשכנתא באתרא דמסלקי דחשיב המלוה מוחזק כש"כ מכירה בתנאי דחשיב המלוה מוחזק עכ"ד יעו"ש. אולם נראה שדבריו נכונים, דאיהו אזיל להראב"ד דאמר דהוי אבק ריבית ואיהו אמר דמהני תפיסה, א"כ א"ש דהלכך במשכנתא אם אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, ואין לומר דהא הלוה תפוס במעותיו שמגיע לו דהא איכא שטרא שנכתב מדעת המתחייב כדין על ההלואה, וא"כ משתעבד ליה לשלם ע"י שטר זה, ושפיר נשאר השטר בחזקתו וגבי ביה מלוה, אבל כאן במוכר ע"מ שיחזיר לו מעותיו דהמכירה בטילה והמעות מלוה והפירות שאכל הוי ריבית א"כ תפוס הלוה הוא המוכר במעות דאיהו חייב ליה למלוה היינו הלוקח, ואין לומר דהא איכא שטרא דשטר זה לא ניתן לכתוב ולא גבי ממשעבדי וכמו הך דאקניה לבנו קטן פרק א"נ דף ע"ב יעו"ש היטב, וכמו שהביא המשל"מ בעצמו בפרק י"א ממכירה הלכה י"א דנאמן לומר פרעתי לשיטת כמה רבוותא, ולכן לשיטת הראב"ד דמהני תפיסה אין לך תפוס גדול יותר מזה שמגיע לו מעות הניתן לו בתורת מקח שאינן אלא מלוה, ועיין משל"מ פרק ו' הלכה ח' מש"כ בזה, ועיין קונטרס תקפו כהן להש"ך סימן ק"ל בזה שקבע מסמרות דהיכי דאיכא שטר לא הוי תפיסה יעו"ש, וא"כ דברי הרב מהרשד"ם נהירין וברורין, דדוקא במשכנתא מהני דהשטר שטר וגובה ממשעבדי, משא"כ כאן דהשטר למקח נכתב רק דבטל וכיון דלא ניתן לכתוב תו הוי מלוה ע"פ ואף אם אינו נאמן לומר פרעתי תו ג"כ לא חשוב דלא יהא הלוה כתפוס במעותיו, ואף בשטר שאין בו אחריות דנכתב כדין בכ"ז הואיל ויכול למכור נכסיו ולהפקיען משעבוד ג"כ ודאי דמהני תפיסת הלוה, וכמו דאשכחן בפרק השולח לב"ש דסברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ובשביל זה אינו משמט, בכ"ז בשטר שאין בו אחריות משמט, כן לדידן כיון דיכול למכור נכסיו ולהפקיען משעבוד השטר הוי הלוה כתפוס ועומד אע"ג דהשטר ביד המלוה וכש"כ היכי דלא נכתב כדין וזה ברור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.