פני משה/פסחים/ו/א

פני משה פסחים ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' אלו בפסח דוחין את השבת. בגמרא יליף לה מג"ש דבמועדו נאמר בפסח במועדו ונאמר בתמיד במועדו מה תמיד דוחה את השבת דגלי קרא ביה בהדיא דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אף פסח דוחה את השבת והדר ילפינן מהאי גזירה שוה תמיד מפסח לענין דחיית טומאה מה פסח דוחה את הטומאה בצבור דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ודרשינן איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחין לפסח שני אלא עבדו הראשון בטומאה אף תמיד דוחה את הטומאה:

שחיטתו שא"א לשוחטו בלילה דביום כתיב ואגב תני נמי זריקתו ואע"ג דבלאו הכי לית ביה דחיית שבת שאינו אלא משום שבות:

ומיחוי קרביו. שמקנח הקרבים שלא יסריחו ושלא יהא נראה כנוטל את האימורין מתוך זבח מנוול כדקאמר הכא בגמרא:

והקטר חלביו. ובכלל זה נמי הפשיטו דג"כ דוחה את השבת לפי שאינו יכול להוציא את החלבים אלא אחר הפשיטו את כולו מפני הנימין:

אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. שזה אפשר לעשות משתחשך:

הרכבתו. להרכיבו על כתיפיו ולהביאו דרך ר"ה לעזרה וכן להביאו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת דמצי למעבדינהו מע"ש:

וחתיכת יבלתו. של הפסח להסיר ממנו מפני המום או אם יבלת בידו של הכהן ובגופו המעכב את העבודה אין דוחין את השבת דהו"ל למיעבדה מאתמול. ומתני' דהכא בלחה והא דתנינן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ההוא ביבישה מיירי שנפרכת ויבישה אפי' בכלי חותכה כדמפרשינן התם:

גמ' זו הלכה נעלמה מזקני בתירה וכו'. בתוספתא פ"ד נשנית וקצת בשינוי הנוסחא:

אפשר שיש ממנו תוחלת. לפי שבאותו הדור לא היו סומכין כל כך על הבבליים כדלקמן:

והלא כמה פסחים. כלומר כמה קרבנות מצינו שדוחין את השבת:

תמידין. של חמשים שבתות השנה:

ומוספי שבתות של יום טוב וכו'. ובתוספתא גריס יותר משלש מאות קחשיב אף של יום טוב עצמן ואפי' אינן חלין בשבת. ודרך גוזמא קאמר להו:

כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. בדרך בדיחותא דמהיכא נפקא לך בפסח גופיה:

כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. שכל דבריו מופרכים הן:

היקש שאמרת. ואין זה היקש ממש שאין משיבין עליו דלא מצינו בכתוב שהקשו אלא בבנין אב ובמה מצינו קאמרת ויש להשיב אם אמרת בתמיד שכן לו קצבה בכל יום ויום שני כבשים ותדיר הוא:

עושה את השרץ מטמא באהל וכו'. דהיא דריש בגד ועור דגבי שרץ ודגבי טומאת מת לג"ש:

כך אם יהיה שרץ בידו וכו'. כלומר וכ"ת אין הכי נמי דאפשר שהשרץ מטמא באהל הא לא מצית אמרת הכי שהרי זה ידוע היא לדרשא דדרשינן לקרא דנשא לבבנו אל כפים וגו' בשמים כדדריש ליה בהאי תלמודא לקמן בפ"ב דתענית בהלכה א'. וכי אפשר כן אית בר נש דנסיב ליביה ויהיב גו ידיה אלא מהו נישא נשוי ליבינן לכף ידינן ואח"כ אל אל בשמים כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפי' טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית השליכו מידו מיד טהור. מדרש אגדה זו כבר שמעינן שאין השרץ מטמא באהל שמיד שהשליכו מידו במקומו היא טהור:

כיון ששמעו ממנו כן. שאינו דורש הגזרה שוה מעצמו אלא כך הוא מקובל מפי שמעיה ואבטליון והם קיבלו איש מפי איש עד למשה מסיני:

שהיו יושבין אצליכן. בירושלים כדאמרי' בפ"ג דיומא ואחר כך הלכו לבבל וקיבל הילל מהם:

הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו'. מכאן עד כדי ליתן גדולה להלל כתוב לעיל פרק רבי אליעזר דמילה בהלכה א' ושם פירשתי:

בבית דין שלמטן בכבוד. בבית דין של הנשיא:

שלא ירבו המחלוקת בישראל. שזה יאמר כך וזה כך ולפיכך חולקין ג"כ כבוד לכל בית דין ובית דין בישראל מפני המחלוקת:

יונתן בן שאול. לדוד. ואלעזר בן עזריה. לר' גמליאל לאחר שחזרו ומינו אותו ורבי אליעזר בן עזריה עבר מנשיאותו:

יונתן בן שאול אמר ר' אילא אפי' נשים וכו'. כלומר אינן שוין הן מאי דחשיב להני כולהו שיונתן בן שאול כיודע בעצמו היה שהגדולה היא לדוד מה' שאפי' הנשים היושבות מאחרי הדלועים ללקטן יודעות היו שעתיד דוד למלוך. וכן ראב"ע לא מחל על כבודו מכל וכל אלא תניין הוה השני אחר ר"ג שכך אמרו ר"ג ידרוש וכו' ואח"כ ר"א בן עזריה:

לית לך. שהניחו כתרון מכל וכל אלא כהדא דזקני בתירא שהניחו והורידו עצמן מהנשיאות ומינוהו נשיא להלל:

אף ר' חנינה דציפורין לר' מנא. שהיה ר"ח ראש ישיבה בציפורי ומחל על כבודו ומינוהו לר' מנא:

כקומקום הזה. שהוא רותח ומפציע ומפחם למי שנוגע בו:

כך אני יורד לו. וכלומר בכל מיני תחבולות אני עומד כנגדו:

חס ושלום דהוה בעי לה ר' יהושע בן קבסיו. מפני הכבוד והגדולה אלא שכך היה רגיל לומר מאן יימר לי שאיש אחר יותר ראוי לכך ויקדש שם שמים כמוני לפי שהנסיון בגדולה הרבה הוא. וכמו שבעו"ה מצוי הוא בדורות הללו כשעולין לגדולה מחללין שם שמים בסתר ובגלוי:

על ג' דברים עלה הלל מבבל. כלומר שלשה דברים הללו היה בידו מבבבל ועלה לא"י לדרוש להם. לפי שבארץ ישראל הן נוהגין אלא שע"י מעשה אירע לו זה ג"כ שדרש בדחיית שבת לפסח מפי שמעיה ואבטליון:

טהור הוא וטהרו הכהן. כתיב גבי נגע הנתק ודריש דאי הוה כתיב טהור הוא לחוד יכול יפטר ממנו הכהן וילך לו והוא טהור תלמוד לומר וטהרו הכהן עד שיטהרנו הכהן ויאמר טהור ואי הוה כתיב וטהרו הכהן לחוד יכול מכיון דבאמירת הכהן תליא מילתא אפי' אם אמר על טמא טהור יהא טהור מגזירת הכתוב ת"ל טהור הוא וטהרו הכהן עד שיהא בו סימן טהרה ויאמר הכהן טהור הוא. ועל זה עלה הלל מבבל לדרוש להם וללמדם:

כתוב אחד אומר וכו'. הא כיצד. הלא אין הפסח בא אלא מן הצאן דרוש ביה הכי צאן לפסח ואז צאן או בקר לחגיגה הבאה עמו:

כתוב א' אומר ששת ימים וכו' הא כיצד. אלא דריש ביה ששה מן החדש לפי שהעומר שהוא קרב בי"ו הוא שמתיר לאכול מן החדש וביום הראשון א"א מן החדש:

ומן הישן אתה מוצא שבעת ימים:

ודרש. מעצמו לשלשה דברים הללו והסכים להלכה ועלה לא"י לדרוש כן:

וקיבל הלכה. בני א"י קיבלו ממנו גם כן להלכה שכך קיבל ג"כ מפי שמעיה ואבטליון:

מיחוי קרביו. מאי טעמא דחייא שבת:

אמר ר' יוחנן משום שנאמר כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה וכו'. אם לא ינקה וימחה את הקרבים:

הפשיטו דוחה שבת. כדמפרש טעמא לקמן שלא יהא נראה וכו'. שאם אינו מפשיטו את כולו ידבקו הנימין ונראה כנוטל מזבח מנוול:

בשבת היה מפשיט את החזה. כלומר עד החזה בלבד ולא הותר להפשיט את כולו:

מה עבד לה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וכי לא חייש לטעמא דרבי ישמעאל דקאמר דאיהו ס"ל מתוך שהוא יכול להופכו להפסח ואינו מראה החלק שלא הופשט א"נ הופכו ונוטל אימוריו מצד השני שהיא פתוח אינו נראה כנוטל מתוך זבח מנוול לפי שאין נגלה נטילתו:

אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל ור' ישמעאל בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד. כלומר אע"ג דפליגי לדינא דלמר הפשט כולו דוחה שבת ולמר אין הפשטו בשבת אלא עד החזה מכל מקום לענין טעמא דכל חד וחד מטעם דבר אחד הוא כדמסיק ואזיל:

כמה דר' ישמעאל אמר מובחר דוחה וכו'. כלומר דלכ"ע דבר שהוא מובחר בלבד הוא שדוחה את השבת אבל לא יעשה בשבת מובחר מן המובחר ובזה אמרו דבר אחד אלא דלר' ישמעאל הפשט כולו מובחר הוא דקרי ליה שהוא מובחר יותר מאשר היה קורעו בלא הפשט כלל ומוציא את אימורין שאפשר שידבקו בהן הנימין וא"כ מותר להפשיט את כולו אבל לא יפשיט כדרך הפשטו בחול שמפשיטו כולו בפעם אחת שזהו מובחר מן המובחר ואינו דוחה שבת אלא מפשיטו חתיכות חתיכות ולר' ישמעאל בנו של ריב"ב הפשט כולו מובחר מן המובחר קרי ליה ואפילו מפשיטו חתיכות חתיכות ואסור והפשטו עד החזה מובחר קרי ליה וזהו שדוחה השבת לדידיה ורבי ייחנן הא קמ"ל דלא תימא לפרש אליבא דרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דאפי' דבר שהוא מובחר בלבד אוסר בשבת כדמסיים ואזיל:

אין תאמר מובחר הוא יקרענו ויוציא אימוריו. כלומר שאם תאמר לפרש לסברת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב דאף בדבר שמובחר הוא פליג א"כ הכי הוה מיבעי ליה למימר יקרענו בלא הפשט כלל ויוציא אימוריו אלא מדמתיר להפשיטו עד החזה ש"מ דסבירא ליה דאף הנקרא מובחר לדידיה מותר ונ"מ בעלמא דבדבר שהיא מצוה מתיר הוא בשבת אפי' לעשותו מן המובחר:

אמר רבי יוסי בר' בון. אנן חזינן דלאו היינו טעמיה דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כדמפרש ר' יוחנן אלא דלא אתיא סברא דידיה אלא כר' שמעון דלקמן:

דתני. בתוספתא דשבת פ' י"ב ומייתי לה לעיל פ' הבונה הלכה א' לאוקי מתניתין דהתם דלא כר' שמעון דהתוספתא וכן הא דלקמן:

הגורד. שמגרר את העץ להחליקו:

והקודח וכו'. אפי' כל שהוא בשבת חייב:

ר"ש אומר וכו'. גרסי' כדתני בתוספתא וכן הובא שם דר"ש ס"ל עד שיגמור כל צרכו וכדמפרש ואזיל. וכן אמר רבי יעקב בר אחא דרבי שמעון לא עביד מקצת מלאכה ככולה לענין חיוב בשבת. ורבנן ס"ל כסתמא דמתניתין דהתם הקודח כל שהוא חייב וה"ה לאינך וה"נ לר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הכא דכר"ש הוא דס"ל ולפיכך לא יפשיטנו אלא עד החזה דאין כאן אלא מקצת מלאכה ור' ישמעאל דהוא ת"ק כרבנן דהתם ס"ל דעבדין מקצת מלאכ' ככולה והואיל והותרה שבת בפסח מקצת מלאכה וכולה מלאכה חדא הוא וקשיא על דרשב"ג. הא לא שייכא הכא אלא אמתני' דהבונה ואגב מייתי לה נמי הכא כדרך הש"ס הזה. דרשב"ג ס"ל התם אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה להחליקו חייב ואע"פ שאין זה מן המלאכה ממש מפני שהוא כמתקן הדבר למלאכה וקשיא עליו וכי אלו נטל דבר לקצור והכין אותו כדי לקצור ולא קצר שמא כלום הוא והכא נמי אמאי חייב הרי לאו עשיית מלאכה היא:

אמר רב אתיא דרשב"ג כר' יהודה דתני בברייתא דמוסיף באבות מלאכות הוא שאף השובט והמקשקש שמכה בכלי על האריגה כדי ליישבה ולסדרה בשיווי ה"ז חייב מפני שהוא כמיישב בידו לתקנו למלאכ' והכא נמי לרשב"ג כן:

והקטר חלביו. קתני במתני' שדוחה שבת ומפרש טעמא משום דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ושמעינן דנקטרין הן בלילה בי"ט וה"ה דנקטרין הן בשבת:

ואימורי חול קריבין בי"ט. בתמיה והא גופה קשיא והיאך הן קרבין בלילה בי"ט והא עולת חול הן וקי"ל דאין עולת חול קרבין לא בשבת ולא בי"ט:

א"ר אבהו קיימתיה. להאי קרא בשחל י"ד להיות בשבת וא"כ אימורי פסח עולת שבת הן וקרבין הן בלילה ביו"ט:

ר' יונה בעי. על זה שהרי משמעות הפסוק על חגיגה נאמר דחגי כתיב וא"כ על חגיגת י"ד הבאה עם הפסח משתעי קרא ואם בשחל י"ד להיות בשבת אין חגיגה באה עמו כדתנן לקמן בפרקין:

אמרה תורה וכו'. מסקנת דברי ר' יונה היא דלא תוקמי לקרא בשחל י"ד להיות בשבת מיירי וכקושיין אלא לעולם שבשאר ע"פ מיירי ודקשיא לך וכי אימורי חול קריבין בי"ט דבאמת לא קריבין הן בלילה בי"ט אלא הכי אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום בכדי שלא יבא לידי בל תלין שאם אי אתה מקטירו מבעוד יום ובלילה אין אתה יכיל להקטירו לפי שעולת חול הן ונמצא שאתה בא לידי בל תלין:

והכא הקריבהו מבעוד יום וכו'. האי מילתא לאו הכא הוא דאיתמר אלא בפ"ק דר"ה הוא דאיתמר והתם הוא דשייכא ואגב דמייתי שם להא דהכא ומסיים כן מייתי לה נמי כאן דגרסי' התם לעיל דאיירי בענין בל תאחר שלמה שנתו אתה מפיל יום האחרון והיא עובר על כל יום ויום וכלומר שאתה מפיל חיוב יום האחרון שלא הקריבו בעוד שלא שלמה שנתו על כל יום ויום ועובר על בל תאחר ועלה קאמר שם ר' בון בר חייה בעי שלמה שנתו בעצרת אפשר לומר הוא אינו כשר ועובר בתמיה והיאך אתה אומר שאם שלמה שנתו אתה מפיל החיוב שלא הקריבו ביום האחרון על כל יום ויום דלעבור עליו הרי ששלמה שנתו בעצרת וה"ה בשאר רגל אלא חדא מינייהו נקט וכגון שזהו הרגל האחרון משלש רגלים שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים וזה ששלמה שנתו בעצרת והוא רגל אחרון ולא היה אפשר להקריבו שהרי שלמה שנתו בתוך הרגל וא"כ איך אפשר לומר זה שהוא אינו כשר להקריבו באותו יום ויהא עובר עליו בבל תאחר והא השתא לא מיקרי עברו עליו שלשה רגלים מכיון שברגל האחרון לא היה ראוי להקריבו ואם גם בכה"ג אתה אומר שהוא עובר עליו. ועלה מייתי התם הא דהכא כהדא לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול וכו' עד אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבא לידי בל תאחר. וכלומר אה"נ שעובר עליו אפי' שלמה שנתו בתוך רגל האחרון דכמו ששנינו גבי בל תלין דה"ק קרא שמרהו להקריבהו מבעוד יום שלא תבא לידי בל תלין וה"ה הכא נמי הקריבהו מבעוד יום קודם שיבא רגל האחרון ובו עצמו אין אתה יכול להקריבו מכיון שנשלם לו שנתו ונמצא אתה בא לידי בל תאחר:

אמר ר' חיננא. דעוד טעמא אחרינא איכא על שיעבור עליו בבל תאחר שאלו עבר והביא אותו בו ביום שעברה שנתו שמא אינו כשר דבדיעבד מיהת נתקבל לנדרו הוא והלכך מאחר שאם עבר והביא כשר הוא עובר עליו בבל תאחר:

אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. קתני במתני' ומדייק הש"ס תנינן לעיל סוף הפרק דבשבת איירי חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ומדלא קתני שם והדיחו את קרביו וצלו שהרי נצלה הוא על ראשו מעל קרביו וכרעיו וצריך הדחה מקודם ש"מ דהדחת קרביו אפילו בשבת מותר מכיון דלאו מלאכה הוא:

ואת אמר הכא הכין. בתמיה שאפי' הדחת קרביו אינו דוחה:

לשילשולו לתנור. כלומר לעולם שאף הדחת קרביו אינן דוחין ומטעמא דאפשר זה לעשות משתחשך וא"צ לשהות בכך שבעוד שמשלשלו לתנור. לצלותו יכול להדיא את קרביו והלכך נמי לא קחשיב לעיל הדחת קרביו משחשיכה לפי שאין זה מעשה בפ"ע דבהדי דמשלשלו לתנור מדיחן:

להרכבו והבאתו מחוץ לתחום. אינו דוחה השבת ומפרש לא אמרן אלא מחוץ לתחום מחוץ לירושלים הא בתוך ירושלים מחוץ לעזרה שאינו אלא משום שבות דירושלים כרמלית היא מותר משום דכל שהוא משום שבות התירו במקדש:

תמן תנינן. בפ' בתרא דעירובין וגרסי' שם בהלכה י"ב לכל הסוגיא עד סוף הלכה ובארתי שם היטב ע"ש:

הבאתו חוץ לתחום שבות. דקתני אלו שהן משום שבות וכו' ואם כן סבירא ליה תחומין דרבנן הדא מסייעא וכו' ולר' חייה רבא דס"ל הכי. וגרסינן להא לעיל בפ' בכל מערבין בהלכה ד' עד וזה עומד בשמועתו ושם פירשתי:

חתיכת יבלתו בכלי שבות. בתמיה דהא סתמא קתני ומשמע אפי' חותכה בכלי וכי זה משום שבות והא אמרי' לעיל כדתנינן אם בכלי כאן וכאן אסור ואם אפי' במקדש אסור אם כן מלאכה הוא:

אמר ר' אבהו. דבאמת מהאי טעמא לא גריס ר' יוסי בן תנינה במתני' חתיכת יבלתו ולא תני אלא הרכבו והבאתו דאלו שהן משום שבות:

מן בגין דהוא סבר בכלי. ומדייק הש"ס אלא טעמא משום דסבר ר' יוסי בן חנינה דחתיכת יבלתו בכלי הוא ולפיכך לא תני לה:

הא אין לא סבר בכלי. אם לא היה מפרש דבכלי מיירי אלא ביד הוה מודה שבות הוא וקשיא וכי לא כן אמר ר' יוסי בן חנינה כדקאמר רבי אבהו גופיה בשמיה לעיל בפ' המצניע בהלכה ז' גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן הנוטל צפרניו זה בזה וכו' רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ומפרש התם במה פליגין בשנטלן הוא לעצמן שיכול לאמן את ידיו אבל אם נטלן אחר מאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו אפי' ר"א מודה דפטור ואינו אלא משום שבות:

והרי הדין זבח כאחר הוא. וא"כ תיפוק לי' דבלאו הכי אין כאן אלא שבות ואפי' נוטלן בכלי דהא קאמרת כשנוטל לאחר אף ר"א מודה וזה הזבח כאחר הוא ואמאי לא תני לה ר' יוסי בן תנינה אף לפי סברתו דחתיכת יבלתו בכלי הוא:

אמר ר' יוסה שנייה הוא הכא. גבי חתיכת יבלתו דהא כתיב גבי זבח ואמרתם זבח פסח הוא וצריך לחותכו משום מים דלא ליפסליה כשאר זבח והלכך צריך הוא לאמן את ידיו ולחתוך היטב ואם חותכו בכלי מלאכה הוא לר"א ולאו שבות:

אמר ר' מנא הזייה שבות ואלו שבות וכו'. לטעמיה דר"א מפרש דהרי הזייה שבות היא כמו אלו דמתני' שהן שבות והזייה דוחין אותה מפני השבת דאף ר"א מודה דאין הזייה דוחה שבא דלא קאמר לר"ע ועליה אני דן אלא כלפי דא"ל ר"ע הזייה תוכיח וכו' וכך קיבל ממנו ר"ע שאינו דוחה שבת ואלו אינן דוחין אותן מפני השבת לר"א דהא קאמר שהן דוחין את השבת ומ"ט:

אלא שזה בזבח וזה בזובח. הזייה בזובח הוא והילכך לא דחיא שבת דמכיון דגברא לא חזי לא רמי חיובא עליה אבל אלו הרכבתו והבאתו וכו' בזבח הן והלכך ס"ל לר"א דהן דוחין את השבת דהא גברא חזי ובר חיובא הוא:

מילתא דר"ז אמרה היא זבח היא זובח. כלומר דר"ז לא ס"ל להאי טעמא דלאו מילתא היא לחלק בין זבח לבין זובח דשניהן דין אחד להן וזה שמעינן ממילתא דר"ז דלקמן:

תמיהני היאך קבל ר"א מר' יהושע את התשובה. שאמר לו י"ט תוכיח ומה ראיה היא זה שזה דר"א בזבח היא וזה דר' יהושע בזובח היא כלומר באדם עצמו הדבר תלוי לשמוח בי"ט ומה ענין זה לזה:

א"ל. ר"ז לר' יודה בר פזי דקאמר לי' הא משמיה דבר קפרא דלא איכפת לי לזה דבר קפרא הוא תמה אבל ר"א אומר לא תמה מהשבות. כלומר דלר"א לא קשיא ליה כלל כהאי דבר קפרא דהא מיהת מהשבות שאסרו בי"ט והתירו במלאכה הוה ראיה ומ"ש בזבח מזובח. והיינו דקאמר לעיל מילתא דר' זעירא אמרה היא זבח היא זובח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף