מראי מקומות/בבא קמא/כו/ב

מראי מקומות בבא קמא כו ב

אדם מועד לעולם בגזילה

בגמ' פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד מבואר בשמעתין דבעינן ריבוי שאדם חייב באונס, וכ"ז בנזק אבל בד' דברים דליכא ריבוי פטור באונס, וכתב הקצות החושן (סימן כ"ה ס"ק א') דמה"ט בגזילה באונס ג"כ פטור דליכא ריבוייא, והגרש"ר בזכרו"ש סי' נ"ו ובחי' למכילתין סי' כ' אות ה' הוכיח מתוס' בקידושין נה. דחייב באונס, דהתוס' הוכיחו מהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה פטורים, והוכיחו תוס' דבכסבור שהוא שלו אין חיוב גזילה עי"ש, וק' הא ממ"נ כשם שפטורים מדין מזיק משום דאנוסים וכמש"כ תוס' לק' כז:, כך פטורים מדין גזלן, ומוכח דבגזלן אין פטור אונס, והביא יסוד הדברים מהגרי"ז, ובטעמא דמילתא ביאר דחיובו על שהכניס ממון חבירו לרשותו וממילא אין חילוק בין אם הכניס באונס או ברצון, ולכאו' הי' מקום לדון בראייתו דהנה משכבר הימים שמעתי מהגאון רבי אברהם גניחובסקי זצוק"ל דכל נידון הקצוה"ח הוא לענין חיוב, אבל קניני גזילה בודאי איכא, והוכיח כן מסוגיא דאוונכרי בר"פ לולב הגזול דקנו בשינוי והרי מיירי בשגגה ובהיתר דהרי כל השנה לא חששו לזה וע"כ דקונה בשינוי, [אכן בקובץ ישורון כרך כ"ט עמ' רפד נדפס משמו באופ"א] וא"כ י"ל דקושיית התוס' בקידושין היא דקנינהו בשינוי ולא יתחייבו מה שנהנה על מה שאכלו, דכבר הוא שלהם בשעת אכילה [והעירוני לדון האם יש חיוב משתרשי בכה"ג, אך א"כ ג"כ י"ל דקו' התוס' דיהא חיוב מדין משתרשי וישלמו הכל] [ומ"מ שפיר הוכיחו תוס' בר"פ המניח דאין חיוב מזיק באונס דאל"כ יתחייבו על השינוי מדין מזיק] ומזה מוכח דכסבור שהוא שלו אין כאן גזילה. [ובההיא דאוונכרי אין כאן כסבור שהוא שלו דהי' כוונת קנין, וא"צ כוונת קנין מאדם זה וכדמוכח ממעילה]. ובמרחשת ח"ב סי' ל"ב הוכיח מפ' מרובה דיש גזילה בשוגג, וכתב דמפצע תחת פצע ילפינן לכל הניזקין, וצ"ע דהא ד' דברים לא ילפינן וכמשנ"ת, ועיקר הוכחתו אינו על חיובי גזילה אלא על קניני גזילה, וזה הו"מ להוכיח מסוגיא דאוונכרי דהוא גזל באונס וכמבואר שם דבכל השנה לא נזהרו בזה אלא משום חומר הברכה, ואעפ"כ איתא התם דיש קניני גזילה ועי'..

ובקו"ש (אות לו) נסתפק בחיוב קנס האם ג"כ נתרבה מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד, והוכיח מהא דפליגי רבי ורשב"ג בסמוך בהרי שהי' רבו רופא אם יוצא לחירות, והרי יציאה לחירות הוא קנס, והרי הי' בשוגג, וכן בעובדא דר"ג וטבי עבדו בודאי החבלה היתה בשוגג בהכרח דאף בקנס חייב השוגג, וסיים דזה דלא כמ"ש בקצה"ח ריש סי' כ"ה, וצ"ב כוונתו דהא בד' דברים בודאי פטור בשוגג, וזהו הוכחת הקצוה"ח דה"ה בגזילה, ואף אם מאיזה טעם נחלוק ע"ד הקצוה"ח מ"מ מאי ראי' לקנס, ובאמת צ"ב מנלן דבשן ועין יוצא לחירות אע"פ שהוא שוגג, והא ליכא קרא, ולכאו' מזה מוכח כמשנ"ת בהרחבה בס"ד בפ"ק דקידושין (עמ' רכ) בגדר יציאה דשן ועין דהוא מתורת דמי החבלה, ועי' מקנה קידושין כה: ואמר"מ סי' מ"א (ד"ה ועפמ"ש) בגדר יציאת שו"ע, וע"ע מש"כ להלן דאיכא קרא לפטור מד' דברים. וברע"א לק' ע. נקט דאומר מותר חייב בדו"ה עי"ש.

ובשוגג קרוב למזיד חייב בד' דברים וכמו שפירש"י בע"א ד"ה נזק, וכן לק' כז. ד"ה ונתקע, ובשו"ע סי' תכ"א סעי' ג' הובא ד"ז בשם י"א וכ' הגר"א בס"ק ג' אין חולק בדבר וגמ' ערוכה היא שם כ"ז א' ברוח מצוי' כו' עכ"ד, וראיתי להעיר מהא דאיתא בסמוך נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור מד' דברים, והרי התם הוא שוגג קרוב למזיד וכמשנ"ת שם, וכפה"נ צ"ל דיש ב' דרגות בזה, והתם לענין גלות דשגגה טובא כתיבי ע"כ נחשב שוגג קרוב למזיד, ובעיקר הדברים הנה חזינן לענין קרבן דפטור באונס כדאיתא בשבועות יח. ובתוס' יבמות לה: ד"ה ונמצאת, ואעפ"כ חזינן דאף במקום שאין חיוב ד' דברים חייב קרבן וכמשנ"ת בתוד"ה בשגגה, וכמו"כ חזינן בסמוך לענין גלות דחייב בהכיר בה ושכחה אע"ג דפטור מד' דברים אלמא דאף במידי דבעינן לריבוייא דפצע תחת פצע לענין נזקין חייב בגלות, ועמשנ"ת בסי' א' באורך.

בגמ' היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה הנה שנינו בחולין לא. נפלה סכין ושחטה שחיטתו פסולה (ובתוס' בסנהדרין עז. ד"ה סוף כתבו נפלה סכין מידו ושחטה, ועמש"כ שם)ודייקינן בגמ' דאם הפילה כשרה, ובתורת הבית בית א' סוף שער א' נסתפק בנפלה סכין מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה או כנפלה, וכתב הרשב"א וז"ל דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בשלהי כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב, והילכך ה"נ אתי מכח בן דעת קרינן בי', ודקתני מתני' נפלה הסכין היינו כשהפילה הרוח או"ד לענין נזקין שאני אבל לענין שחיטה עד שיפילנה הוא דוקא וכו' ומסתברא לי דלענין שחיטה כלענין נזקין דהכא והכא אתי מכח בן דעת קרינן ביה עכ"ד, ובבדק הבית כ' ע"ז ותמהני על דבר זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב ואדם מועד לעולם וכו' אבל בשחיטה וכו' הצריכה התורה כח אדם אי זה שיהא ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל ולא מהניא כלל ודבר ברור הוא ותו לא מידי עכ"ד, והנה בין ד' התוה"ב ובין דברי הבה"ב צ"ת, דדברי התוה"ב צ"ת וכפשה"ק הבה"ב מאי ראי' מנזקין לשחיטה, דבנזקין א"צ מעשה, וכל שגרם הנזק חייב, ודברי הבה"ב ג"כ צ"ע דעד כאן לא דחה ד' התוה"ב אלא בראייתו מנזקין, אבל אכתי תיקשי דהש"ס מני ואזיל לענין ד' דברים שבת גלות ועבד, והרי בשבת בודאי בעינן מעשה, הרי דחשיב מעשה, וכן בגלות הרי בעינן מעשה דידי' אלמא דחשיב מעשה דידי', ויל"ד דחשיב מעשה דידי' מדין אשו משום חציו, ועמשנ"ת בסנהדרין בזה.- ועיקר הקושיא הא מהא דבהכיר בה חייב גלות והרי אין כאן מעשיו אבל משאר דברים באמת פטור, ועל גלות שמא י"ל לפמשנ"ת מהר"מ פ"ה מרוצח ה"ד דלענין רציחה ג"כ אמרו אדם מועד לעולם וצ"ע טובא בזה.

בגמ' לענין נזקין חייב פירש"י דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון, ובנמוקי יוסף (יא: מדפי הריף) הוסיף דלאו אונס גמור הוא דאע"ג דלא הכיר בה מעולם מ"מ כי קא קאי איבעי לי' למיחש שמא [איזה] דבר הניח בחיקו ושכחו ושמא יפול עכ"ד, [והעירוני דהרי באמת לא הניח שם אבן, ונמצא שאינו פושע על אבן זו, ומ"מ אמרי' שהי' לו לבדוק, ואף אי נימא כהיש"ש שהובא לעיל כא: דיש תבו"ב ממזיק למזיק, הכא גרע שלא הי' כאן מזיק אחר שהי' פושע בו, וי"ל דהכא הוא בדין אדם המזיק ואין דנים מצד האבן, וכלפי אדם המזיק הוא פושע]. וכן מבואר בתוס' בסנהדרין עו:, אמנם הרמב"ן בב"מ פב: כ' וז"ל וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם וכו' הרי הזכירו סוף האונסים כולם עכ"ד, ובשיטה מקובצת לק' כט. (ד"ה וז"ל הראב"ד ז"ל) הביא מהראב"ד דאדם מועד לעולם לא נאמר אלא בהיזק בגופו ולא בכחו, והק' משמעתין דמ"ט חייב, וכתב וז"ל איכא למימר דהתם קרוב לפשיעה הוא דאיבעי לי' למשמושי מאני' עכ"ד, וכן הובא שם מהמאירי בשם גדולי המפרשים והוא הראב"ד, נמצא ג' שיטות. א. לתוס' ונמוקי יוסף הוא אונס כעין אבידה [או גניבה להנמוקי יוסף] ב. להרמב"ן הוא אונס גמור. ג. להראב"ד הוא כפשיעה, וילה"ק לשיטת הרמב"ן מדוע הוצרך לומר לענין שבת מלאכת מחשבת תיפו"ל דהוא אנוס.וקו' זו יתכן דילה"ק אף לד' תוס' והנמוקי יוסף דמ"מ ריבוי דאונס לא נאמר לענין שבת, ויל"פ בזה עפ"ד הרע"א המובא להלן דנפ"מ לקלב"מ, וא"כ י"ל דאי משום אונס יש פטור קלב"מ וכספיקת הרע"א בכתובות ל:, ולדברי הראב"ד ק' להיפוך דממ"נ אי בכחו לא נאמר ריבויא דפצע תחת פצע ואעפ"כ חייב א"כ ה"ה דיתחייב בד' דברים, ושמא לענין ד' דברים איכא דרשא למעט דבעינן מזיד וכמשנ"ת, והתוס' לשיטתם דל"ל דרשא וכמשנ"ת, ס"ל דהכא הוא אונס וחייב בנזקין ופטור מד' דברים.

בגמ' לענין ארבעה דברים פטור כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ורבינו חננאל ז"ל פי' מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכוונה אף אבן בכוונה עכ"ד, [ויעויין ברש"י בע"א ד"ה נזק] [וראיתי להעיר במש"כ בכוונה הרי אין דין כוונה אלא שוגג קרוב למזיד, ובר"ח שלפנינו כ' ידיעה וכוונה, וכן להלן (נדפס בדף כז.) בנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' דפטור מד' דברים וכ' משום דלא נתכוין]. מבואר דמקרא ילפינן שאינו חייב, ומשמע דלולי הקרא הוה ילפינן ד' דברים מנזקין, ועפ"ז יל"ד בדברי הקצוה"ח הנ"ל דבגזלן פטור דליכא קרא דפצע תחת פצע, דלהנתבאר בעינן קרא לפטור, אכן בתוד"ה ש"מ נראה דא"צ קרא לפטור, ואדרבה בעינן קרא לחיוב, וכ"נ מדבריהם בכתובות לג: ד"ה דלמא שכתבו דבשוגג לא מיחייב בד' דברים וכ' בזה"ל כדאמרינן בס"פ כיצד הרגל דמרבה מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד נזק אבל לא ד' דברים, ואם כדברי הראשונים דהטעם לפטור מד' דברים מקרא דכי יריבון לא הי' להם להביא קרא דפצע תחת פצע, וראיתי להעיר בד' הסמ"ע בסי' תכ"א דבס"ק ו' כ' לדברי רש"י דילפינן מכי יריבון לחייב קרוב למזיד, ובס"ק ז' כ' כדברי תוס' דליכא קרא לחייב שוגג בד' דברים, אכן יעוי"ש בס"ק ו' דלא כ' כדברי הראשונים דדרשינן מכי יריבון למפטר שוגג אלא דמרבינן קרוב למזיד ולק"מ.

בגמ' לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה הק' הרע"א בתשו' ח' דלהמבואר בתוס' בשבת דכשלא נתכוין למלאכה כלל בזה הוא מתעסק דפטור בכל התורה, א"כ מ"ט הוצרך לומר דפטור משום מלאכת מחשבת הרי לא נתכוין למלאכה כלל, ואף דבאמת יש כאן פטור דמלאכת מחשבת מ"מ א"צ לזה, וכתב הרע"א ונ"ל דבר חדש דמתעסק הוא שגגת עבירה אלא דממעטינן מקרא דפטור מקרבן, אבל מה דממעטינן מטעם מלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשית העבירה כלל, וכתב עפ"ז ליישב די"ל דמה שאמרו לענין נזקין חייב הוא אף בכה"ג שעשה כן בשבת, והא דלא מיפטר משום קלב"מ הרי בשוגג ג"כ פטור משום קלב"מ, משום דלא נעשית המלאכה כלל, דכל שהוא שוגג אין כאן מלאכה כלל, אבל אי הוי מלאכת מחשבת אלא שהי' פטור מטעם מתעסק בזה הי' פטור מדין קלב"מ, ויעויין מנחת ברוך סי' ט' ענף ב' ואפק"י ח"ב סי' ל"ז מש"כ לדון דמתעסק יש פטור קלב"מ, (ועמש"כ לקמן לה. בזה). ויעוי"ש במנחת ברוך דדחה הוכחת הרע"א מסוגיין די"ל דנקט מלאכת מחשבת משום נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דפליגי אביי ורבא בשבת האם הוא מתעסק, וע"כ קאמר משום מלאכת מחשבת, וצל"ע דהתוס' בד"ה נתכוין כתבו דהכא כו"ע מודו, וממ"נ הא אביי ורבא פליגי לענין שבת ומ"מ יש לקיים דברים דמשום נתכוין לזרוק ד' וזרק ח', דהתם אין לפטור מטעם מתעסק.

ובעיקר ד' הרע"א דמתעסק הוא שגגת עבירה, יעוי"ש שהביא להחוו"ד דמי שלא ידע שחמץ בביתו אין כאן שגגת עבירה, ועי' או"ש פ"א מגירושין הי"ז מש"כ להוכיח מדברי הר"מ פ"א מאיסו"ב הי"ב דמתעסק אינו שגגת עבירה מלבד בחלבים ועריות שחייב בהם המתעסק (ועי"ש כס"מ).

כתב המאירי (הובא בשיטה מקובצת) ומה שאמרו לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשיכה שמא ישכח ויצא (שאם לא) [נדצ"ל לא שאם] יצא יהא חייב חטאת אלא שמ"מ ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת עכ"ד, מתירוצו קמא נראה דאיסורא איכא, וק' דבשבת בודאי ליכא איסורא, וזה ראי' לעויו"ט סי' כ' דנקט דמתעסק בשבת הוא ג"כ שגגת עבירה, ויעויין ברע"א בתשובה שם שביאר בכוונת תוס' בשבת יא. (שהקשו כקו' המאירי) דס"ל דאיסורא דרבנן איכא עי"ש, ובחי' המאירי עמ"ס שבת האריך בקו' זו, ולא כ' תי' הראשון שכתב כאן.

בגמ' לענין גלות פטור ופירש"י ולא מיקרי שגגה אלא היכא דה"ל ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם, ויעויין בתוד"ה בשגגה דכתבו דילפינן לי' מקרא דבשגגה, ועמשנ"ת שם, וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת) כ' ב' הפירושים, ובר"מ פ"ו מרוצח הי"ד כתב דפטור מגלות שהוא קרוב לאונס.

בגמ' לענין עבד עמש"כ לעיל מדברי הקו"ש (אות לו), וע"ע מה שהארכנו בקידושין כד: (עמ' רכ). שו"ר בחזו"א סי' י"א ס"ק כ"א (ד"ה כ"ז) שעמד בזה דקים להו לרבנן שהוא כמו נזק, ויעוי"ש שהקשה ברבו רופא לדברי הרמב"ן בב"מ פב: דאומן אינו חייב משום מזיק, א"כ ה"ה לא יצא לחירות, ותי' דמיירי בפשיעה, ובפשיעה מודה הרמב"ן עי"ש.

אונס ליום אחרון, ובדין שכחה האם הוא פשיעה

בגמ' הכיר בה ושכחה וכו' לענין ד' דברים פטור הקשה הנמוקי יוסף (י: מדפי הרי"ף) מ"ש מאש דאיתא לעיל כג. דחייב בד' דברים, ותי' דהכא אין כאן פשיעה דאי בתר שעת הנחה אזלינן כיון שיכול להזהר בה בההיא שעתא לאו פושע הוא ואי משום דשכח אנוס הוא לגבי שכחה כדאמרינן גבי שבועה לבך אנסך, כ"כ הרמ"ה, והוכיח מזה הנמוקי יוסף דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן והי' סבור להתפלל אח"כ ולבסוף נאנס או שכח לא חשיב מזיד, ויש לו תשלומין, וכן לענין שבועה עי"ש, והנה משמעתין אין ראי' דאונס ליום אחרון הוא אונס, דשפיר י"ל דמוטל עליו להתפלל מיד, וד"ז למד הנמוקי יוסף מסב', ומשמעתין הוכיח דשכחה הוא אונס, ובשו"ע או"ח סי' ק"ח סעי' ח' פסק כדברי הנמוקי יוסף שיש לו תשלומין, וברמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב לענין שבועה הביא י"א דמקרי אונס והוא דעת הנמוקי יוסף, וי"א דלא מקרי אונס והוא דעת האגודה (הובא בב"י חו"מ סי' ר"ז) שהוכיח מפ' מי שאחזו דלא חשיב אונס [והאריכו האחרונים בראייתו עי' במג"א ורע"א באו"ח שם, ובקצוה"ח ונתה"מ סי' נ"ה ואכ"מ], והאגודה לא נחלק בסב' הנמוקי יוסף דשכחה הוא אונס, אלא דס"ל דכיון דמתחילה לא הי' אנוס אע"פ שנאנס בסופו אינו אונס, דאונס ליום אחרון אינו אונס, והקשה המג"א מ"ש דלענין תפילה לא הובאה הדיעה דלא חשיב אונס, וכתב דצ"ל דלענין שבועה חשש לחומרא, ובדרך החיים דיני תפילת ערבית דין ה' (עמ' ע') ובתשובה שנדפסה שם בסוה"ס כ' די"ל דמשמעתין אין ראי' אלא דאין זה פשיעה, אבל י"ל דאינו אונס, [וברש"י ד"ה לענין כ' דהוא שוגג ולא פשיעה] ולענין שבועה לא נפטר אלא באונס, והדה"ח כתב דמה"ט כשהי' לו שהות מתחילה לא חשיב אונס ומ"מ אין כאן פשיעה, ולכאו' י"ל באופ"א דמה שאמרו דשכחה הוא אונס, אין זה אונס אלא אין כאן פשיעה, אכן בשבועה בודאי שכחה הוא אונס וכמו שהוכיח הרמ"ה ממ"ש לבך אנסך, וע"כ דהתם משום שהי' לו שהות, וע"ע להלן כמה ראיות דשכחה אינו אונס, ומתבאר היטב לדה"ח, ובאבי עזרי פ"ג משכירות ה"ב כ' לחלק דחלוק ביסודו חיוב תפילה משבועה, דחיוב תפילה משעה שהגיע זמן תפילה הוא חוב בכל רגע להתפלל משום שרגע זה הוא זמן תפילה, אבל אין לו חיוב כעת להתפלל לאחר שעה, אלא השתא חייב להתפלל, ואשר ע"כ כל שנאנס בסוף ה"ז אונס, משא"כ בשבועה חיובו עכשיו הוא לקיים השבועה גם לאחר שעה, וא"כ בשעה ראשונה נתחייב ליתן מיד וליזהר שלא ישכח, וע"כ כשנאנס לבסוף חשיב כעובר על השבועה משעה ראשונה, והוסיף עוד לבאר דכשנדון להיפוך בסוף היום שחייב להתפלל, החיוב להתפלל הוא חיוב עצמי מחמת שעה זו, ואין חיובו עכשיו משום שנתחייב משעה שהגיע זמן תפילה, אלא הוא חיוב עצמי בכל רגע, ובשעה זו נאנס ויש לו תשלומין, משא"כ בשבועה מה שצריך ליתן בסוף היום הוא משום שחל עליו החיוב מקודם, וע"כ חשיב שיש כאן פשיעה ואינו אנוס, ועוד ביאר בפשיטות יותר דבאמת בתחילת היום הוא מזיד ובסופו הוא אונס, ולענין שבועה הרי עבר גם במזיד, אבל לענין תשלומין כל שיש כאן גם זמן שהי' אנוס בו יש ע"ז חובת תשלומין. וע"ע מש"כ בב"ב ל..

והנה באב"ע שם הקשה ע"ד הנמוקי יוסף מפרק המפקיד (לה. מב.) דהמניח פקדון ושכח היכן הונח ה"ז פושע דכל לא ידענא פשיעותא, וק' ע"ד הנמוקי יוסף דשכחה הוא אונס, ועמד בזה בשו"ת שער אפרים סי' כ"ח (מבהמ"ח), וע"ע שבות יעקב סי' קמ"ח שהביא הרבה ראיות דשכחה הוא אונס, וכל פ' כלל גדול מוכיח כן, וכן הביא מס' תקכ"ז בדין עירוב דהוא אונס, [עי"ש שעה"צ ס"ק ל"ב] שהביא מכתובות לג. דשכחה הוא אונס, וע"כ דשומר שאני, וכן הק' הבית יעקב סי' ע' מהגמ' ב"מ לה. ומדברי הנמוקי יוסף שם והובא בשו"ע סי' קפ"ח סעי' ט' ובסי' קכ"א סעי' י"א בהגה, והביאור בזה כמשנ"ת דבנזקין אין מוטל עליו כעת לשמור על אח"כ, ואח"כ כששכח אנוס הוא, משא"כ בחיוב שומרים דהוא חיוב שמירה חל עליו מתחילה חיוב שמירה, ומוטל עליו לקיים מיד כדי שלא ישכח אח"כ. – ולפמש"כ הנתה"מ סי' רצ"א ס"ק י"ד דהנחתו במקום שאינו ידוע ה"ז מזיק בידים, לכאו' אין ראי' דהשכחה היא פשיעה, אכן לכאו' אם אדם יכול לסמוך על עצמו שלא ישכח מה"ט ג"כ לא ייחשב פשיעה, ואדרבה לדברי הנתה"מ לכאו' אין עולה תירוצו של האב"ע, דכל סב' האב"ע הוא בדין שומר,אבל להנתה"מ דחיובו מדין מזיק הוא ממש כשמעתין דהוא מזיק ובשכחה הוא אונס, ומ"מ בנזק חייב דאדם מועד לעולם, וא"ש הא דחייב התם בתשלומין, אכן צ"ב הלשון פשיעותא, וכ"ה לדברי האחרונים הנ"ל שדנו ליישב דשומר צריך לשמור יותר הוא שלא כדברי הנתה"מ, ובעיקר דינא דאיתא בב"מ דכל לא ידענא פשיעותא והוכיח מזה האבי עזרי דאין פטור שכחה בשומרים, וכמו"כ יש להוכיח מתוס' בב"מ לו: סוד"ה אי שכתבו שאסור לשומר להעלות הבהמה להר, דיש לחוש שמא ישכח מלשומרה מליפול והוי פשיעה, יעויין בשעה"צ סי' תמ"ג ס"ק י"ד בשם נהר שלום דמי ששכח ולא מכר פקדון של חמץ בע"פ אינו חייב לשלם, דשכחה כאונס, וראיתי לתמוה מגמ' ב"מ הנ"ל דשכחה אינו אונס בשומר, ועי' או"ש פ"ג מחמץ ומצה ה"ח (ד"ה ולפ"ז) משכ"ב, ושמא י"ל דהתם מיירי ששכח משעה שהי' מוטל עליו למוכרו, ומתבאר היטב לדברי האב"ע, ומה שלמד מסי' ק"ח הוא דשכחה הוא אונס, וע"ע מש"כ בב"מ שם. והעירוני עוד דיש לחלק דבההיא דב"מ דשכח באופן שאינו נזכר, בהכרח דמעיקרא לא הוה רמי אנפשי' כלל לידע היכן מניח, וע"כ חשיבא פשיעה אבל בכל שכחה ששכח לרגע ויכול ליזכר מיד בזה אין כאן פשיעה ודוק, ע"ע בנמוקי יוסף לק' ל. (יד. מדפי הרי"ף במשנה ד"ה המצניע) דמבואר דשכחה הוא אונס, ולסב' הנ"ל א"ש, וכן ראיתי חכ"א שליט"א שהביא משו"ת מקור ברוך לר' ברוך קלעי סי' נ"ב הובא בכנה"ג הגה"ט אות ה' שמי שהניח פקדון במקום שמור והוציאו לצורך ושכחו בחוץ ה"ז אונס, וע"כ צריך לחלק כנ"ל, וע"ע במהר"ם מינץ שכתב דשכחה בכ"מ הוא אונס, אמנם מדברי הב"י בשו"ת אבקת רוכל סי' קס"ח מוכח דאף בשוכח לרגע וכה"ג הנ"ל הוא ג"כ אונס, וע"ע בשאילת יעבץ משכ"ב, כ"ז ראיתי במאמר של חכ"א הנ"ל.

בגמ' לענין ד' דברים פטור לענין גלות חייב התוס' לק' לב: ד"ה מאן הוכיחו מכאן דכל שהוא אונס לענין גלות כ"ש שהוא אונס לענין ד' דברים עי"ש.

בגמ' נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכו' לענין ד' דברים פטור הק' הנמוקי יוסף (י: מדפי הרי"ף) מ"ש מאש דאיתא לעיל כג. דחייב בד' דברים ותי' דהכא כבר שיער בכח זריקתו דלא ליזרוק טפי וכי זרק ד' קרוב לאנוס הוא אבל לא שמר גחלתו מרוח מצוי' וכיו"ב פושע הוא.- ע"ע מש"כ לעיל להקשות מ"ט פטור מד' דברים, הרי הוא שוגג קרוב למזיד.

בגמ' באומר כ"מ שתרצה תנוח ופירש"י אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' אפילו אמר כ"מ שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה, וביאוה"ד דבדין מלאכת מחשבת נאמר ב' דינים א. שתהא מחשבתו לפעולה שעושה, ואף אם נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור, ב. דבעינן שתהא מחשבתו למלאכה, ודינא דכ"מ שתרצה תנוח מהני רק בדין הא', ועי' חי' הגרשש"ק סי' כ"ג וברכת שמואל כתובות סי' י', וצ"ב דכשם שכתבו תוס' בשבת דנתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא מחובר לא מיפטר מטעם מלאכת מחשבת כיון שנתקיימה מחשבתו אע"פ שלא נתכוין למלאכה, א"כ ה"נ נתקיימה מחשבתו, וצ"ל דהכא החסרון דאין כאן כוונה לשנים הנוספים ונמצא שאין כאן כוונתו למלאכה ועדיין צ"ב, ויעוין אשר לשלמה מועד סי' ל"ד שהאריך בזה. – בר"מ לא מצאתי שהביא חילוק זה דבנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' לא מהני שאומר כ"מ שתרצה תנוח, ומה שציין בעין משפט לא מצאתי, ובפ"א ה"ח כתב הר"מ כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו וכו' ק"ו אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרה"ר שהוא פטור, והק' המ"מ הא ברה"ר כה"ג ג"כ פטור כל שהלך יותר מכפי רצונו, ותי' דמיירי באומר כ"מ שתרצה תנוח, וכיון שלא נתכוין לזרוק אלא בכרמלית פטור, ויעויין בלח"מ שנתקשה טובא בדברי המ"מ דא"כ מ"ט פטור ועי"ש, ובפשוטו זהו דינא דסוגיין דכל שלא נתכוין למלאכה לא מהני במה שאומר כ"מ שתרצה תנוח. – כ' המאירי נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' גדולי המפרשים פוטרין אפילו אמר כ"מ שתרצה תנוח שלא נעשית מחשבתו כלל שאין ד' בכלל ח' לא נאמר כ"מ שתרצה תנוח אלא בשיעור יתר על מה ששיער שמחשבתו בכלל השיעור שנזדמן לו ויש מדמין אותו לארבע וזרק ח' וגדולי המחברים מחייבין אפילו לא אמר כ"מ שתרצה תנוח ובמקומה יתבאר עכ"ד, ועי' בר"מ פי"ג משבת הכ"א.

בתוד"ה לענין שלא נתכוין לעין וה"נ לא נתכוין וי"ל וכו' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) הוסיף לבאר דכאן שהי' רואהו הי' לו ליזהר בו [וערשב"א קידושין כד: שהקשה ע"ד תוס'] ובשם הראב"ד ז"ל תי' דהתם אין הטעם משום דלא נתכוין אלא דכיון דהעין אינה רואה עדיין אין חיוב על הוצאתה. – והנה הר"מ פ"ה מעבדים הי"א פסק בדינא דשמעתין שאינו יוצא לחירות, והק' הכס"מ דלהמבואר בסוגיין אליבא דת"ק יצא לחירות, והר"מ בהי"ג פסק כת"ק, ותי' דהר"מ הוקשה לו דהכא לא נתכוין לעין ומאי מייתי מרשב"ג וחכמים, ואשר ע"כ פי' לענין עבד אפי' לפי פלוגתא דרשב"ג ורבנן פטור ודוחק, א"נ דהוקשה לו קו' תוס', ונקט דהוא מחלוקת הסוגיות וסוגיא דקידושין שהוא במקומה עדיף [וכ"כ הגר"א יו"ד סי' רס"ז ס"ק ע"ד], ועי"ש עוד, ועמש"כ בקידושין, ועע"ש מש"כ בדין הוצאת עין לעובר.

בד"ה בשגגה דהא גבי חלב וכו' לא חיישינן להיתה לו ידיעה מלשון תוס' נראה דכוונתם דבחלב חייב אע"פ שלא היתה לו ידיעה מעיקרא, והכי מבואר בפ' כלל גדול דאף מי שלא ידע שבת מעולם חייב חטאת, וכן אע"פ שלא ידע שחתיכה זו חלב חייב חטאת, אכן ד' תוס' מוסבים על הא דאמרי' בשמעתין דבהכיר בה חייב וע"ז קאמר בשגגה מכלל דה"ל ידיעה, ובאמת צ"ב בדברי הגמ' האם הכוונה שיש כאן דרשא לחייב, וכן משמע בתוס' דדרשא היא, וצ"ב למ"ל דרשא לחייב תיפו"ל דליכא דרשא לפטור, ושמא י"ל דהוה אמרינן דהוא אונס וכדחזינן דפטור מד' דברים, ובתוס' סופ"ב דכריתות כ' דנפל מן הגג פטור מקרבן, ואע"פ שחייב בנזק כדלק' כז. מ"מ פטור מקרבן דלענין קרבן אנוס הוא וצ"ע בכ"ז.

בא"ד ומה"ט נמי וכו' אומר מותר עי' בראשונים במכות שתי' באופ"א, ונתבאר שם בס"ד.

בד"ה נתכוין לזרוק שתים ונמצאו ארבע באו"ש פ"א משבת ה"ח למד מדברי תוס' דלרבא נתכוין לחצי שיעור ונמצא שיעור שלם ה"ז מתעסק, והביא כן מתוספתא עי"ש, וברמב"ן בשבת קד: מבואר דכה"ג לא מקרי מתעסק, וברמב"ן שם כ' דנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' הוא דזרק יותר אבל נמצאו ד' חייב, כן נראה מדבריו עי"ש, והי' מקום לדון ולחלק דהעברת ד' אמות אין זה חצי שיעור אלא אין כאן חפצא דמלאכה, לפמש"כ הבעל המאור דאיסור העברת ד"א בשבת הוא דד"א הוא מקומו, וכשמעביר ד"א הוא מוציאו ממקומו, וכשמעביר ב' אמות אין כאן חפצא דמלאכה, ויעויין עוד מנחת אריאל שבת קד: (אותיות ה – ח) שהאריך בזה. – וע"ע במאירי וה"ר יהונתן ז"ל (הובא בשיטה מקובצת) שכתבו דנתכוין לזרוק שתים ונמצאו ד' חייב חטאת ואינו מתעסק, ולכאו' כוונתם דרבא ג"כ מודה בזה, דאל"כ לא הו"ל למסתם כאביי וצ"ע.

בד"ה פרט והשתא מאשר לא צדה וכו' האו"ש פ"ו מרוצח הי"ב כ' שאינו מובן לו ד' התוס' דנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור, משום דלא סגי לי' בגלות וקרוב למזיד הוא (וכמש"כ הר"מ שם בהלכה י') ואם הרגו גואל הדם פטור, אבל נתכוין לזרוק בצד זה ונפל לצד אחר פטור משום דהוי אנוס (וכמש"כ הר"מ בהלכה י"ד) ואם הרגו גואה"ד נהרג עליו.- ועי' בשיטה מקובצת שהביא כמה ראשונים דנתכוין לזרוק שתים וזרק ד' פטור מטעם קרוב למזיד.

בא"ד ותימה דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל וכו' כ' האו"ש (שם) ויפלא דתמן מזיד הוי אבל כאן בנשמט הברזל מקתו לא הו"ל למיסק אדעתי' שישמט הברזל מקתו ולא נתכוין לזריקת הברזל רק לבקוע העץ, ונראה מדעתם דכולהו פטור מטעם אנוס וז"א, ובדברי רבינו מבואר כ"ז היטב עכ"ד, וכבר קדמו הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) וז"ל דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו וכו' עכ"ד, ע"ע מש"כ בסנהדרין עז:.

בגמ' ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא תבירא תבר בריש פרקין [בפשוטו] מוכחינן מינה דבתר מעיקרא אזלינן, אולם דעת המלחמות (יא: מדפי הרי"ף) דאדרבה רבה סבר דבתר תבר מנא, ואעפ"כ פטור השני דאין לו דמים, ונתבאר שם בס"ד.

ברש"י ד"ה זרק בעל הכלי וכ' הרא"ש (סי' ט"ז) דהיה קשה לו למה לא פירש רבה דין הזורק, והק' ע"ז הרא"ש דא"כ מילתא דפשיטא היא דפטור דאבידה מדעת היא ועי"ש, ובנתה"מ סו"ס רס"א תי' דמיירי במקום שיש מצילין ולא מייאש נפשי' משום דאיכא ג"כ בל תשחית ומצוה על אחרים להצילו, ובחי' הגרשש"ק סי' כ"ה כתב דהרא"ש סובר דאף כשיכול להציל מ"מ כיון שזורק במקום שעומד להשתבר בודאי דעתו להפקיר, ועמש"כ בריש פרקין דנחלקו בזה אי מיירי ביכול להציל, די"ל דביכול להציל אין כאן מנא תבירא, ועי"ש עוד מדברי הנחל"ד דרש"י יסבור כהר"מ דאבידה מדעת אינו הפקר אלא נתמעט מחיוב השבה, ועוד הובא מהבית הלוי ח"א סי' כ"ד ובדרוש ז' דהבעלים יש לו חפץ בשבירת הכלי, וע"כ לא חשיב אבידה מדעת, ונתעוררתי דיקשה דא"כ אף אי בתר מעיקרא ג"כ יתחייב דהרי לבעלים שווה לו ככל שיווי הכלי, ולהנתה"מ סי' קמ"ח דאין חיוב מזיק כששוה רק לבעליו ניחא.

ובמה שדקדק רש"י מ"ט לא קאמר רבה דין הזורק כ' הרא"ש דכיון דמפרש רבה טעמא משום דמנא תבירא תבר ממילא ידענא דהזורק חייב כיון דבודאי הי' עומד לישבר עכ"ד, ודעת המלחמות כמשנ"ת דרבה סבר דבתר תבר מנא והשובר פטור, וע"ע ברשב"א (הובא בשיטה מקובצת) מש"כ בשם הראב"ד דשניהם פטורים ועי"ש טעמו והדברים צ"ת, ובמאירי (שם) כ' להוכיח דהראשון חייב מהא דבסמוך בזרק כלי והיו תחתיו כרים וכסתות, אבל בלא כרים חייב, וצ"ע דבודאי חייב בזרק בלא כרים.

זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות

בגמ' ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות וכו' כ' התוס' לק' לג. ד"ה והוציא (ציינם הרע"א בג') להקשות דפליגי התם במי שיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו אי חייב בתשלומין ומ"ט הכא פטרינן ותי' דהכא אין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים, ועי"ש מהרמ"ש בביאו"ד, ובשיטה מקובצת שם הביא להר"ר ישעי' ז"ל שהקשה דהא מיירי בקדם וסילקן, והיינו דבזה לא שייך הטעם דלא הו"ל לאסוקי אדעתי', וברשב"א נחלק ע"ד תוס' וס"ל דפליגי אהדדי, ובחזו"א סי' ב' ס"ק י"א כתב דכיון דלקיחת הכרים הוא מעשה עבירה אין אנו דנים שיעשה כן, ושוב הוסיף דאף אם נדון שעומד הדבר לכך, מ"מ מאחר שהוא עבירה א"א לקבוע הדבר בטבע, והוא בכל שעה כנמלך וכמחשבה חדשה.

בגמ' קדם וסילקן פטור כ' התוס' בסנהדרין עז. ד"ה בנזקין להוכיח מזה דזרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו ואפי' הוא קדם ונטלו פטור מנזקין עי"ש, ומדברי התוס' נראה שדנו על המסלק את התריס, וכמו"כ יל"ד על הזורק החץ ויתחייב בתשלומין.

והנה הקשה הקה"י סי' ב' אות ב' מ"ט מסלק הכרים אינו חייב מדין פותח בור למ"ד דיש חיוב בור בחבטה, והביא לתרץ דהו"ל בור שפטור על הכלים, ואכתי הק' בההיא דזורק חץ ותריס בידו מ"ט מסלק התריס אינו חייב משום בור, והתם מיירי בנזקי אדם, וכתב דאע"ג דהחץ הולך ומזיק מ"מ לא גרע מבור, וכמש"כ תוס' לעיל ו., ועוד לרב יתחייב מדין שור וכדין אסו"מ דלא אפקרינהו, ותי' דחיובא דפתיחת בור הוא בסילוק כיסוי על דבר המזיק, אבל בזורק חץ ומסלק התריס הוא סילוק הכיסוי מדבר הניזוק עי"ש, ולפ"ז בשמעתין אם זרק בהמה מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וסילקן יתחייב מדין פותח בור, דהכא סילוק הכרים הוא פתיחת בור, דהקרקע הוא הבור, וכ"כ הקו"ש בב"ב (אות ע"ה), ובחזו"א סי' ב' ס"ק י"ד כתב ויש לעי' בזרק גדי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן אי חייב שני משום כורה בור, ונראה דקרקע בלי מכשול לאו שם בור עלה, ואע"ג דבשעה זו שהגדי נופל יש בקרקע עולם להזיק, מ"מ לאו שם בור עלי' ואינו אלא גרמא ופטור עכ"ד, החזו"א העמיד דבריו בגדי וכוונתו דאילו באופן האמור בגמ' דזרק כלי בזה בלא"ה פטור דבור פטור על הכלים וכמשנ"ת, ומש"כ החזו"א דקרקע בלי מכשול לאו שם בור עלה, עי' לק' כח: בתוד"ה ונשוף. ובעיקר הקושיא י"ל עוד למש"כ הש"ג (כג. מדפי הרי"ף אות ב') דבהמה שזרקה תינוק לבור פטור בעל הבור, דאין חיוב בעל הבור אא"כ נפל מכח תקלת הבור, א"כ ה"נ אין כאן תקלת הבור.

עוד הק' הקה"י מ"ט לא יתחייב משום אשו משום ממונו וכמ"ש לעיל כג. דבנפלה גדר שלא מחמת דליקה חייב משום אשו משום שהי' לו לגודרה, וה"נ יתחייב משום אשו, ומה לי לגדור האש ומה לי לגדור מפני הכלי עצמו שלא ישבר כשיגיע לארץ, וכמו"כ ק' בההיא דזורק חץ ותריס בידו שיתחייב הזורק מדין אש כשקדם וסילקו, דהרי הי' לו לגודרה ועי"ש מה שתי', ויעויין חזו"א סי' ב' ס"ק י"א שהאריך בזה, ונתבאר בס"ד לעיל כג..

כתב בפסקי ריא"ז בשם מז"ה דאם בא א' ונתן אבן ועי"ז נשבר הכלי חייב, ולכאו' כוונתו מדינא דגרמי וכדלהלן, ואפשר דהכא עדיפא מסילוק הכרים לסב' המאירי דלהלן, עוד העירוני לדון האם שייך לחייבו שעשה הכלי למנא תבירא, ועמש"כ בשאלות בסוף לריש פרקין.

בגמ' מ"ט בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גירי' כיו"ב איתא בסנהדרין עז: דאמר רבא זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדייא בי' מיפסק פיסקי' גירי', ונתבאר שם דה"ה אם בשעה שזרק לא הי' תריס ואח"כ הי' לו תריס וסילקו פטור, ונלמד מדינא דסמנים האמור שם, ולכאו' ה"ה בענינינו הדין כן, דאע"פ דבשעה שזרק לא היו כרים ואח"כ הביא כרים וסילקן פטור, כן מתבאר בחזו"א סי' ב' ס"ק ט"ז עייש"ה. והוא אף למ"ד בתר מעיקרא פטור דכשם דאם לא נשבר בסוף פטור, כך כשהביא כרים נפסק מעשיו.

ברש"י ד"ה פטור דגרמא בנזקין הוי עי' תוס', וברמב"ן בקו' דינא דגרמי כ' ע"ד רש"י פי' לפירושו לדעתיה דרבה אבל לדידן חייב דדיינינן דינא דגרמי ודינא דגרמי וגרמא בנזקין חדא מילתא היא לדעת רש"י ז"ל ותמצא זה רמוז בפירושיו בכמה מקומות דוק ותשכח עכ"ד.

בתוד"ה קדם פירש רב אלפס דרבה לטעמי' דל"ל דינא דגרמי בריש הגוזל קמא ולר"י נראה דהא גרמא בניזקין הוא ופטור לכו"ע הרא"ש פ"ב דב"ב (סי' י"ז) ביאר בטעמא דאינו גרמי, דגרמי הוא רק כשמיד בא ההיזק, אבל כאן ההיזק לא בא מיד, והק' הקו"ש בב"ב (אות עה) דכיון דבתר מעיקרא אזלינן הרי מיד הוא נידון כשבור, ובראב"ד (הובא להלן) כ' הטעם לפי שלא עשה בכלי מעשה, והק' האבן האזל מ"ש ממראה דינר לשולחני דלא עשה מעשה ואעפ"כ חייב, ועי' היטב ברשב"א, וכתב האבן האזל דהראב"ד אזיל לשיטתו בהלכה י"א דבעינן מעשה בדבר הניזוק עי"ש, ובמאירי (הובא בשיטה מקובצת) פי' דלא גרם הנזק אלא סילק המציל, ועמש"כ לעיל לדון עפ"ד המאירי.

כתב הרמב"ם פ"ז מחובל ה"ז הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיו"ב, ובהשגות א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה עכ"ד, ובהלכה ח' הזורק כלי של חבירו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה עכ"ד, ובהשגות א"א וכו' והזורק לעולם פטור דפסיקי גיריה והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב ואם כדברי אחרים פטור כדכתיבנא עכ"ד, וכן תמה הטור הובא בכס"מ, ויעוי"ש במ"מ משכ"ב, ובכס"מ תמה ע"ד הראב"ד מה הוקשה לו מההיא דפסוקי גירי' כ"ז הוא מדברי רבה, אבל הר"מ פסק כמ"ד דדאין דינא דגרמי וע"כ חייב, ועי"ש בלח"מ.- ובשיעורי רח"ה ב"ב כו. דן בדעת הר"מ דמדינא הזורק חייב ולא מדד"ג עי"ש, אכן בהמשך דבריו כ' דהחיוב מדד"ג.

ויש כאן עוד תמיהה בדברי הר"מ, ולא עמדו בה הנו"כ, דמדוע כ' בהלכה ז' דהמסלק חייב נז"ש, הא מאחר דס"ל בהלכה ח' דהזורק הוא ג"כ מזיק ומה"ט הזורק חייב לשלם, ואם בא אחר וסילקו חולקים, א"כ כשהזורק בעל הכלי ג"כ יפטר המסלק עכ"פ ממחצה, וכעין שכתבו תוס' לעיל כג. ד"ה וליחייב (ב) דכשהניזק שותף בנזק ג"כ הדין דחולקין, ובאו"ש פי"ב מנ"מ הי"ט (ד"ה אבל) כ' דאין לומר משום כל היכי דליכא לאישתלומי דזה דמי ממש לדחף שור של בעל השור לבור דתאמר דבעל הבור משלם כל הנז"ש דליכא לאשתלומי מבעל השור זה הבל עכ"ד, ועי' היטב בשיעורי רח"ה ב"ב כו. משכ"ב, ובשלטי הגבורים (יא: מדפי הרי"ף) תי' דבהלכה ז' מיירי שהזורק לא הי' סבור שיבא אחר ויסלק הכרים, דהרי הכלי שלו ולא הי' זורקו אם הי' חושש לזה, [משא"כ בהלכה ח' י"ל דהזורק הוא אחר, א"כ י"ל דידע דאפשר שיבא אחר ויסלק] א"נ דבהלכה ז' מיירי שהכרים והכסתות של הזורק, ובכה"ג נמצא שהמסלק גרם ההיזק דהזורק הי' סבור שיעמדו שם הכרים, משא"כ בהלכה ח' דהכרים וכסתות אינם של הזורק וכמש"כ הר"מ שהם של בעל הכלי, יש לזורק לחוש שיבא בעל הכרים ויטלם, והוסיף עוד דכיון דהכרים וכסתות של המסלק אין מוטל עליו להניחן שם עד שיפלו הכלים עליהם, ועי' בב"ח סי' שפ"ו אות ד' שהאריך בדרך זו, וע"ע חזו"א סי' ב' ס"ק ט"ז בדרך זו, ובאו"ש הוסיף לבאר דהי' לו לחוש שבעל הכלי יקח הכרים דחושש שלא יקרע ע"י חבטת הכלי, והו"ל לאסוקי אדעתי' שיקחוהו, ומתבאר מכ"ז דטעם הפטור בסוגיין אינו משום דאינו רוח מצוי' שיקחו את הכרים וכמשנ"ת מדברי תוס' לק' לג. דא"כ מ"ט חייב הזורק מדד"ג, ואפשר דגרמי חייב אע"פ שהוא רוח שאינה מצוי'.

והנה הרמב"ם לא כ' דין קדם הזורק וסילקן, וכתב ה"ה דהר"מ מפרש דקדם וסלקן היינו שבעל הכלי סילקן, וכ"נ מדברי הר"מ שם, וכתב ה"ה דאפשר דרבה סובר דלעולם חייב המסלק, ורבה איירי בדין הזורק, א"כ אם קדם הזורק עצמו וסילקן ה"ה חייב מדין שסילק הכרים, וא"כ רבה לא הו"מ מיירי בכה"ג, ומבואר במ"מ דהמסלק חייב מדינא ולא מדינא דגרמי, דאל"כ מ"ט מחייב רבה את המסלק הא הרי"ף כתב דרבה לא ס"ל דינא דגרמי, וכפי פי' ה"ה היינו דמה"ט פטר את הזורק, ואעפ"כ ס"ל דהמסלק חייב וכמבואר כ"ז למעי"ש, ושמא י"ל דהמסלק חשיב מזיק בידים דשויי' למנא תבירא מיד, ולענין רוצח בודאי המסלק לא חשיב רוצח וכדאיתא בסנהדרין עז: ובר"מ פ"ג מרוצח הי"א. והעירוני דנמצינו למדים דאע"ג דהזורק חיובו מדד"ג והמסלק הוא מזיק בידים מ"מ שניהם שותפים בשוה, ועמש"כ לעיל כב. כג. באדם המזיק וממון המזיק דמייחסים ההיזק לאדם המזיק, ע"ע בטור סי' שצ"ו בשם הרמ"ה דפורץ גדר בפני בהמת חבירו והוזקה דחייב, וכתב בשי' הגרש"ר פ' הנשרפין (אות רסב) דבהכרח חיובו מדינא דגרמי ולא אדם המזיק, וראי' משמעתין דהמסלק פטור מדינא, ולהנתבאר בר"מ אין ראי' לזה. הרמב"ן בקו' דינא דגרמי כ' דהזורק פטור גם מדינא דגרמי דפסוקי מפסקי גירי' וכדעת הראב"ד.

בגמ' ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף וכו' המלחמות (יא: מדפי הרי"ף) הוכיח מכאן דרבה סבר בתר תבר מנא דאי סבר דבתר מעיקרא יתחייב הראשון, ובברכ"א כ' ששמע ממרן הגרי"ז זצ"ל שתמה ע"ד הרמב"ן דלענין מיתה לא שייך דן בתר מעיקרא דתליא באיבוד נפש, וכ"ז שהוא חי ה"ז חייב, [וע"ע ברכ"ש סי' י"א אות ב' מש"כ בשם הגרי"ז] ונתבאר לעיל יז: בדעת רש"י והמפרשים בשני אופנים א. תי' הגרשש"ק דבתר מעיקרא אין הביאור דמהשתא הוא כשבור, אלא מהשתא הוא כשבור משעה שיפול לארץ, אבל חיי שעה יש לו, ואשר ע"כ לענין נזקין אין חיוב תשלומין כיון שהכלי אינו עומד אלא רגע אחד, אבל חיוב מיתה חייב על חיי שעה ב. תי' החזו"י בסוף המסכת דהכא הטעם דפטור מתשלומין משום שאין לו דמים אבל מיתה חייב, [והראשון חייב על מה שעשאו לכלי שאין לו דמים] ג. וראיתי לדון עוד די"ל דבממון חייב דהוא אבוד מן הבעלים, אבל הדבר בעצמותו עדיין קיים וע"כ אין חיוב מיתה, ובמלחמות עמד בזה שהי' מקו' לחלק בין מיתה לתשלומין, וכתב שא"א לחלק בזה עי"ש. – ובעיק"ד המלחמות הק' הגרש"ר (סי' י"ז אות ה') מעיקר פלוגתא דריב"ב וחכמים הא למ"ד בתר מעיקרא הוא כבר מת מיד, ותי' דשאני התם דנעשה גוסס וחולה וא"א לדון בזה בתר מעיקרא, דהוא דבר המתחדש ותלוי בהתפתחות שבאה אח"כ מחמת המכה, וראיתי להעיר דא"כ מה הוקשה לו בשמעתין הא בפשוטו לא מיירי שמת מיד כשנפל והרי משתהה זמן מועט עד שמת, והרי אם יכהו אדם באותה שעה תליא בריב"ב וחכמים וצ"ע.

בגמ' פלוגתא דריב"ב ורבנן בסנהדרין עח. מפרש דפליגי ריב"ב ורבנן בגוסס בידי אדם דאיתעביד בי' מעשה דרבנן פטרי דאין כאן כל נפש, וריב"ב סבר דמ"מ כל דהו נפש איכא, וה"נ כשזרקו מראש הגג דאיתעביד בי' מעשה פטור לחכמים, ומתבאר היטב לביאור הגרשש"ק הנ"ל דיש כאן כל דהו נפש, ולדברי המלחמות דרבה סבר בתר תבר מנא, צ"ל דאעפ"כ חשיב כל דהו נפש, ונתקשה בזה הברכ"ש סי' י"א סוף אות א' וצ"ב. – והעירוני לפ"ז דדעת הרמב"ן דאף למ"ד בתר תבר מנא חשיב שנעשה מעשה בגופו, וא"כ י"ל דאשר ע"כ ס"ל דחשיב שאין לו דמים, [וזה דלא כמשנ"ת לעיל יז: מדברי הרע"א דבזרק חץ ג"כ אמרי' דאין לו דמים, דהתם לא נעשה מעשה בגופו, והרי זרק חץ על אדם ובא אחר והרגו חייב ההורג, והעירוני דלהקצוה"ח די"א דאף בזרק חץ אמרי' בתר מעיקרא א"כ יפטר ההורג וצ"ע] ולמ"ד בתר מעיקרא חשיב כשבור לגמרי וע"כ הוא אף לענין מיתה, אבל בדעת רש"י י"ל דלמ"ד בתר תבר מנא לא חשיב שנעשה מעשה בגופו וע"כ חשיב שיש לו דמים וכמשנ"ת לעיל יז:, ולמ"ד בתר מעיקרא אצ"ל דהוא כשבור לגמרי וכ"ש אי נימא כדרכו של החזו"י דפטור משום שאין לו דמים ודוק, שו"ר בחי' ר' שלמה (סי' ד') שעמד בתורף הדברים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף