מראה הפנים/סנהדרין/ז/ה

מראה הפנים סנהדרין ז ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לכן צריכה בהעלם אחת. כדפרישית דהתם קאי וכדאמר ר' יוחנן בריש כריתות מנינא למה לי שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ולא מצינן לאוקמי הא דקאמר הכא שכן אפילו באשה אחת וכו' כהאי דר' אליעזר בכריתות דף ט"ו ע"א דקסבר הכי בא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחת דרהטת הסוגיא לא אתיא הכא אליבא דר"א והעיקר כדפרישית בפנים ומבואר מסוגיא דהכא דלא אמרינן חילוק חטאות אלא בשמות מחולקין או בגופין מחולקין אפי' בהעלם אחת וכן העלמות מחלקות אפי' בגוף א' ובשם א' כמבואר מש"ס דהתם לפי המסקנא ועיין בדיבור דלקמן:

רבי שמעון בריה דר' הלל בן פזי בעא וכו'. האי ספיקא דמספקא ליה בענין העלמות רבות הוי כעין דגרסי' בפ"ג דכריתות ד' י"ב ע"ב על המתני' אכל חלב וחלב בהעלם א' אינו חייב אלא אחת ואמרי שם ואיכא דמקשי ליה הכי טעמא דהעלם אחת הא בשתי העלמות חייב שתים אמאי שם חלב אחד הוא א"ל אביי העלמות מחלקין והיינו דמספק' ליה לר"ש כאיכא דמקשי ופשיט ליה אבוה כדאביי וממתני' דכריתות ש"מ להא מדקתני לאשמעינן דמחולקין הו לחטאות אפי' עשאן בהעלם אחת א"כ ממילא שמעינן דהעלמות מחלקות אפי' בגוף אחד ושם אחד. והא דפשיט ליה ממתני' דאמרינן נמי דגופין מחלקין ולא תיקשי דילמא טעמא דמתני' דהתם משום דשמות מחולקות הן דהא ליתא דכבר שמעינן ממתני' דהכא דשמות מחלקין הן ומאי אתא לאשמעינן מתני' דכריתות אי לאו משום האי טעמא דגופין מחלקין הן והיינו נמי טעמא דלא פשיט ליה ממה דקתני להדיא במתני' בפ"ג דכריתות דף ט"ו אבל שמענו בבא על חמש נשיו נדות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת משום דגופין מחולקין הן דאיכא למימר דר"ג ור' יהושע דהשיבו התם בפשיטות כן אבל שמענו וכו' ג"כ על מתני' דריש כריתות דקתני מניינא הוא דקאי דשמעו לומר כן במשנתם כמו ששנה רבי לפנינו ועוד דממתני' דריש כריתות תרתי שמעינן מינה דגופין מחלקין וכן העלמות מחלקין כדאמרן ולפיכך פשיט ליה מהתם:

הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלמות. בפ"ב דכריתות שם תניא בהדיא כוותיה דר' יוחנן הכא הוא אינו חייב אלא אחת והיא חייבת על כל א' וא' וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה משגגות הל' ב':

שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה וכו'. מסוגיא דהכא משמע דשאר חייבי כריתות איצטריך להו למילף העראה מקרא בפני עצמן וכן לנדה בפני עצמה דלא דמיא לאינך דאינה אלא משום טומאה וקידושין תופסין בה משא"כ בשאר חייבי כריתות ובבבלי יבמות דף נ"ד ע"ב יליף כל חייבי כריתות מנדה לענין העראה מהקישא דר' יונה וצ"ל דהאי ש"ס לא ס"ל האי דרשא דהקישא דר' יונה דאל"כ קרא להעראה בשאר חייבי כריתות למה לי והכי מוכחא מסוגיא דהאי ש"ס ריש יבמות וע"ש:

למעט אשת אחיו מאמו. לאו מכרת קאמר אלא למעוטי מערירי ובהדיא חשיב אשת אחיו מאמו בריש יבמות בהדי חייבי כריתות דפוטרות מן החליצה וכו' כן פירשו התוס' שם בשם ה"ר משה בד"ה אשת אחיו מאמו:

שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את הכרת. והכי אמר ר' אלעזר א"ר הושעיה בבבלי מכות דף י"ד ע"ב וכן בריש כריתות ומשמע מהתם נמי דלפום האי דרשא לא איצטריך כרת באחותו לחלק כדאמר הכא אלא דאיצטריך אי לר' יצחק כדאית ליה לדונה בכרת ולא במלקות ולרבנן לומר שאין עונשין מן הדין ועיין בתוס' מכות שם ד"ה ה"ג רש"י וכו':

ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. בריש כריתות אמרינן דמדיצאו שלמים סייעתא הוא לר' יוחנן דאית ליה דבר שיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כיצד והנפש אשר תאכל וכו'. והכא מקשי ליה לר' יוחנן מהא גופה דאם נאמר ללמד על הכלל כולו יצא נימא דללמד לענין לחלק יצא כמו דאמרת באחותו והא בשלמים לא אמרינן הכי דיצאו לחלק על כל הקדשים וכדמסיים ר' חנינא להקושיא דמדתנן במעילה דמצטרפין זה עם זה ע"כ דאין חילוק חטאות בקדשים דהא כל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי כדאמרי' בפרק כלל גדול ד' ע"א ע"א ואמאי נימא ה"נ יחלוקו ולא יצטרפו ומיהו הך מילתא קיימא וכמסקנא דהתם דלענין ללמד על הכלל מה שלמים קדשי המזבח וכו' אמרינן שפיר אבל לענין לחלק לא אמרי' ובכרת באחותו נמי לא אמרי' דמשום לחלק יצאת דלא איצטריך אלא דנפקא לן לחלק מדרשא אחריתא וכדלעיל או מואל אשה לחלק על כל אשה ואשה כדאמר התם ועיין בדיבור דלעיל:

כלל בעשה ופרט בל"ת וכו'. פלוגתא דר' יוחנן ור"א בענין אם לוקין על חרישה בשביעית מתבאר בבבלי פ"ק דמ"ק דף ג' ע"א. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דשמטה הל' ב' כר' יוחנן דהכא דאין לוקין ומ"ש שם בהל' ד' דעל שאר עבודת הארץ מכין אותו מכת מרדות ומשמע דמדבריהן לגמרי הוא ואפי' בעשה לא הוי זהו כמסקנא דהכא דר' יוסי אומר אפי' בעשה אין בו. ובענין כלל בעשה ופרט בלא תעשה קאמר במ"ק שם דכ"ע לית להו דר' אבין א"ר אילעי דכלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל. ועיין בתוס' שם שהגיה המהרש"א והכי איכא הגירסא בירושלמי דכלאים בפרק ח' וכו' ובגירסא שלפנינו ליכא הכי אלא דהגי' התם כמו בכאן ונהפוך הוא דלמ"ד אינו לוקה סבר לה דאינו נידון בכלל ופרט כמבואר הכא. וכפי הנראה כוונת התוס' בפי' רבינו חננאל ועל הגי' דהתם אמרו והגי' שם כלל ופרט וכלל וכגי' רש"י ז"ל ועל זה כתבו וה"נ לא הוי אלא כלל ופרט והכי איכא הגי' בפירוש ר"ח וכו' ואינו ענין לכאן ע"ש. ועיין עוד בתוס' פ' כלל גדול דף ע' ע"א ד"ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת וכו' שדקדקו על פי' רש"י ז"ל במה שכתב דהיכא דכלל בל"ת והפרט בעשה דאין דנין אותו בכלל ופרט וכתבו דלענין דבר שיצא בכלל לא מצינו בשום מקום. ופלוגתא דהנא משמע דלענין דבר שיצא בכלל פליגי ומסתייע לפי' רש"י דאתיא כר' יוחנן דס"ל דעיקר הטעם משום דהכלל בל"ת ופרט בעשה וכן לפי' השני שפי' רש"י שם והתוס' קיימו לזה דלא ילפינן מחריש וקציר משום דהוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין האי אזלא ככ"ע הכא כדמסיק דלענין חולקין דכ"ע לא פליגי דשני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כי פליגי לענין מלמדין ושם בענין לחלק איירי ומיהו לר' יוחנן דס"ל דאין מלמדין טעמא משום דהכלל בעשה ופרט בל"ת ומשמע דבעלמא ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וכר' יהודה בפירקין דף ס"ז ע"ב וכבר כתבתי מזה בריש פ"ו דגזיר דסוגיא דהאי ש"ס כר' יהודה בהא ונהי דבאמת סוגית הש"ס דילן בעלמא דלא כר' יהודה מ"מ אין לנו הכרת לאוקמי סוגיא דהתם דלא כר' יהודה דהא התם לענין לחלק הוא ובזה כ"ע מודים ואפי' למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מודה הוא דלענין ללמד לחלק אין מלמדין כדאמר בהדיא הכא דלענין לחלק אין חולקין ולענין ללמד להקיש מלמדין וא"כ שפיר מצינו לאוקמי סוגיא דשבת דככ"ע אתיא ואפי' לר' יהודה ויש לנו לומר בזה דסוגיא דשבת בלאו הכי לא מצינן לאוקמי אליבא דר' יהודה משום דבההיא ברייתא קתני ל"ט מלאכות כדאמר דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני יכול וכו' ומבואר הוא דר' יהודה לא ס"ל ל"ט מלאכות כדאמר התם בדף ע"ה ע"ב חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה דמוסיף את השובט והמדקדק וכדאמר בהדיא בפ' הזורק דמוסיף אבות הוא וכבר כתבתי במקום אחר דטעמיה דר' יהודה דס"ל כמ"ד ממלאכת המשכן לחוד הוא דגמרינן לאבות מלאכות ולית ליה לדרשא דרבי ולא שום דרשה אחרת ואין כאן מקומו להאריך בזה ומיהו אכתי יש לדקדק בדברי התוס' דהתם דמדמין האי דחריש וקציר בענין לחלק לההיא דמכלתין באוב וידעוני ולא משמע הכא כן:

רבי יוחנן פתר מתני' יכול יהו לוקין על ידי חרישת בשביעית. בבבלי מ"ק שם גריס כי אתא רב דימי אמר יכול ילקה על תוספת ונסיב לה הש"ס לפטורה ומאי תוספת ר' אלעזר אומר חרישה וכו' וכתבו התוס' מיהא ליכא למימר תסתיים דר"א הוא דאמר אינו לוקה וכו' ע"ש ואי נמי וכו' שכתבו עיקר הוא. ובהדיא קאמר הכא איפכא דר' יוחנן הוא דאמר אינו לוקה ולמדנו מכאן כלל אחד דאף דנמצא בכמה וכמה מקומות בש"ס דמוחלפין הן דברי תנאים ואמוראים מגמרא דהכא לגמרא דילן ודברי גמרא דילן עיקר דמהדורא בתר' דילהון הוי ולפי הכלל הלכה כפלוני לגבי פלוני וזכרתי מזה כמה פעמים וכדאשכחן בכמה מקומות בש"ס קם אביי בשיטתיה דרבא ורבא בשיטתי' דאביי מכל מקום היכא דנמצא בש"ס כן אתא פלוני מארץ ישראל וקאמר וכו' בהא על רוב מקומות תפסו לנוסחת גמ' דבני מערבא לעיקר הלא תראה דכאן פסק הרמב"ם כר' יוחנן דהלכתא כוותיה לגבי ר"א תלמידו וכנוסחא דהכא דר' יוחנן הוא דאמר אין לוקין על החרישה:

מה העליה שהיא בעשה וכו' בזבחים דף ק"ז ע"א אמר רבא אמר ר' יונה אתיא שם שם וכו' וכתבו התוס' בפ"ק דכריתות דף ג' ע"ב מהקישא יליף. ור"ל דנ"מ דאין משיבין על ההיקש. והכ"מ מציין לדברי הרמב"ם בפ' י"ח ממעשה הקרבנות הל' ד' לההיא דזבחים ובהדיא כתב שם להקישא כההיא דכריתות וכדהכא:

נטע וזמר בשבת וכו'. הכא קאמר דלכ"ע חייב שתים אבל בבבלי פ' כלל גדול דף ע"ג ע"ב תנא הזורע והזומר והנוטע וכו' כולן מלאכה אתת הן מאי קמ"ל העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שבת מלבד בזומר וצריך לעצים חייב שתים כרב כהנא דהתם. ודע דהתוס' כתבו שם ד"ה משום זורע דאין להוכיח מכאן שצריך להתרות אתולדה משום אב וכו' וכתבו דמההיא דריש פ' תולין משום מאי מתרינן ביה ג"כ יש לדחות וכו' וכ"כ בריש ב"ק אבל בריש מ"ק ד"ה משום מאי מתרינן ביה כתבו בפשיטות דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרינן בו לא תעשה הך איסורא כדמפקינן בסנהדרין מקרא דצריך לפרש שם האיסור בהדיא. וכן נראה לכאורה מסוגיא דהאי ש"ס בהלכה דלקמן דקאמר שאם התרו בו משום אם וכו' אלא דיש לדחות דה"ק שאם התרו באחד מהם הוי התראה ולא שצריך דוקא להזכיר בפירוש שם העבירה אלא דגם אם התרו בו סתם חייב וכעין שפירשו לההיא דפ' תולין ובאמת דבפ' היו בודקין דף מ' ומ"א אינו מבואר בהדיא דצריך להזכיר שם האיסור בהתראה וע"ש ודבריהם דמ"ק צ"ע. וכבר כתבתי במקום אחר דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה דדעתו כדעת ר"ח ז"ל דאין צריך להתרות בפי' שם האיסור ובהל' שבת לא זכר מזה ומדבריו בפ"ז שם הל' ז' שכתב א"כ מה הפרש יש בין האבות והתולדות אין ביניהן הפרש אלא לענין קרבן בלבד וכו' משמע דאין נ"מ אחרת וא"צ לידע בהתראה בתולדה מאיזה אב היא. וכן נראה מדבריו בדין התראה בפ' י"ב מהל' סנהדרין הל' ב' שכתב כיצד מתרין בו אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות. הרי שלא הצריך להזכיר שם העבירה ולהודיעו מפני מה הוא חייב ועיין לעיל בפ' הנזכר מה שכתבתי מענין התראה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף