3,308
עריכות
חלוקה לקטעים
(פיסוק) |
(חלוקה לקטעים) |
||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו בפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי. ורבינו תם היה אומר שאין צריך ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בבית כמו לחרוש ולזרוע וכן כתב הרמ"ה לחיוביה למעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגר אע"ג דגבי בעל חוב לא מחייבינן ליה למיפרע מיניה אלא לבתר דמשיירינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסידור גבי מזונות אשתו דלאו זוזי אסקא ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפילו אי לית ליה אלא מזונה דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדיה מאי דאכיל. | כתב ה"ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו בפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי. ורבינו תם היה אומר שאין צריך ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בבית כמו לחרוש ולזרוע וכן כתב הרמ"ה לחיוביה למעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגר אע"ג דגבי בעל חוב לא מחייבינן ליה למיפרע מיניה אלא לבתר דמשיירינן ליה מזון שלשים יום ושאר מילי דסידור גבי מזונות אשתו דלאו זוזי אסקא ביה אלא מזוני חייב לזונה כפי כבודה אפילו אי לית ליה אלא מזונה דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדיה מאי דאכיל. | ||
מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות בבית דין. שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה אפילו לא שמעו בו שמת, ואפילו שבועה אינה צריכה. אבל אין נותנין לה כמה שתתקשט, דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט. ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות, והרמב"ם ז"ל כתב שפוסקין לה אפילו אין כתובתה בידה, (וכן כתב) ס"א וכן אמר) א"א הרא"ש ז"ל. כתב הרמב"ם שבית דין פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה. וא"א ז"ל כתב שאין בית דין פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות, שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו. ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו, אין הבעל חייב לשלם, כיון שלא צוה לו לפרנסה. אבל אם לותה בעדים, חייב לשלם לזה מה שלותה ממנו. ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה בית דין אבל אם לותה קודם שפסקו לה בית דין אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה. | מי שהלך למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות בבית דין. שלשה חדשים הראשונים אין נותנין לה שחזקה אין אדם מניח את ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה אפילו לא שמעו בו שמת, ואפילו שבועה אינה צריכה. אבל אין נותנין לה כמה שתתקשט, דכיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט. ויש מהגאונים שכתבו שאין פוסקין לה מזונות עד שתביא כתובתה דשמא מחלה כתובתה ואין לה מזונות, והרמב"ם ז"ל כתב שפוסקין לה אפילו אין כתובתה בידה, (וכן כתב) ס"א וכן אמר) א"א הרא"ש ז"ל. | ||
כתב הרמב"ם שבית דין פוסקין לה מזונות ואין חושבין על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים ואינה צריכה לא שבועה ולא הכרזה עד שיבא בעלה ויטעון או עד שתבא לגבות כתובתה אחרי מותו ואז מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונותיה שהיא צריכה לה. וא"א ז"ל כתב שאין בית דין פוסקין לה עד שידקדקו אם לא יספיקו לה מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות, שכשנפרעין מנכסיו של אדם שלא בפניו ראוי הוא שיהפכו בזכותו. ואם עמד אחד ופרנסה מדעתו, אין הבעל חייב לשלם, כיון שלא צוה לו לפרנסה. אבל אם לותה בעדים, חייב לשלם לזה מה שלותה ממנו. ופירש ר"י דוקא שלותה אחר שפסקו לה בית דין אבל אם לותה קודם שפסקו לה בית דין אם ירצה לא ישלם כי יאמר היה לה להתפרנס ממעשה ידיה. | |||
וא"א הרא"ש ז"ל כתב, אם לותה בעדים אף בלא בית דין חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל, ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה, אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה, כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה (כדי שלא תתבייש) (ס"א קודם שתתביש) לבא לבית דין על עסק מזונותיה. אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו, אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה. ואם מעצמו יטעון, רשאי, אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים. אבל אם אינה בת מלאכה, לאו כל כמיניה לטעון כך. ואם קדמו בית דין ופסקו לו, כיון שבאתה לפני בית דין גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק, ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה, כי מסתמא כשבית דין פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות. ע"כ. | וא"א הרא"ש ז"ל כתב, אם לותה בעדים אף בלא בית דין חייב לפרוע ומוציאין מן הבעל, ואם יאמר כשיבא צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות במזונותיך רשאי ואין משלם מה שלותה, אע"פ שאינה מספקת כל צרכיה ממעשה ידיה, כיון שמספקת לדברים גדולים היתה דוחקת ומצמצמת עצמה (כדי שלא תתבייש) (ס"א קודם שתתביש) לבא לבית דין על עסק מזונותיה. אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו, אלא אומרים לו צא ופרע מה שלותה. ואם מעצמו יטעון, רשאי, אם ידוע שהיא מספקת לדברים גדולים. אבל אם אינה בת מלאכה, לאו כל כמיניה לטעון כך. ואם קדמו בית דין ופסקו לו, כיון שבאתה לפני בית דין גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק, ואין לו עוד טענה על מעשה ידיה, כי מסתמא כשבית דין פסקו לה מזונות דקדקו מה שצריכה יתר על מעשה ידיה שרגילה לעשות. ע"כ. | ||