90,717
עריכות
מ
←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)
(העלאת דפים אוטומטית - גירסת הטקסט הראשונה פורסמה ב'ספריא' תחת רשיון נחלת הכלל ועברה התאמה ע"י חברי האוצר) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
והכי דיוק לשון המשנה דפ״א בשבת תנן וב״ה מתירין בכולן עם השמש. וגבי פסח תנן שם משלשלין את הפסח ע״ש עם חשיכה מבואר דעם השמש היינו לפני חשיכה שהוא בזמן מוקדם וזהו תוספת. ועם חשיכה הוא בלי תוספת. והיינו משום דצלית הפסח מצוה. ועוד תנן בפ״א לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. וס״ל לרבא דדוקא בידו. אבל בבגדו שרי משום דאין גוזרין גזרה לגזרה. ואי׳ שם עוד בדי״ב תדר״י יוצא אדם בתפלין ע״ש עם חשיכה. ומפרש בגמ׳ הטעם משום דאסור בהה״ד. ותמהו הראשונים ז״ל הא בל״ז שרי משום דאין חיוב בנשיאת תפלין. ויישב הגר״א סי׳ רנ״ב דמשום דתני עם חשיכה וזה אפי׳ לרבא אסור. ומעתה תקשה אמאי באמת בחייט במחטו תנן סמוך לחשיכה ובתפלין עם חשיכה. אלא כדברינו דמחט שהוא רשות אסור לטלטל כלל עם חשיכה משום תוספת שבת. משא״כ תפלין שהוא מצוה ואין בזה תוספת. ואפיי מצוה דשבת עצמה שרי בזמן תוספת ומש״ה תנן בפ״ב דשבת ספק חשיכה ספק א״ח אין מעשרין כו׳ ואין מדליקין את הנרות. מבואר דדוקא בספק אסור אבל תוספת ליכא. והיינו משום דכל הני מצות הן וליכא בהן תוספת. וכמו בשול משום שמחת יו״ט דשרי בתוספת שבת. ומתיישב עוד הא דתנן בפ״א דשבת אין צולין כו׳ ואין נותנין פת לתנור ע״ש עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פניה. והאי עם חשיכה מיותר ואין לו ביאור וכבר תמה בזה בתוי״ט. אבל לדברינו ניחא דיש אפיית פת לצורך חול והוא רשות. והי׳ אסור עם חשיכה שהוא זמן תוספת שבת אפי׳ בלי גזירה שמא יחתה ויש אפיית פת שאין לו מה יאכל בשבת וה״ז מצוה כמו הדלקת הנר. כמש״כ המג״א סי׳ רס״ג. ומש״ה אי לא גזרה שמא יחתה הי׳ רשאי לאפות אפי׳ עם חשיכה. וקמ״ל דאפי׳ זה האופן דשרי עם חשיכה משום שאין בזה תוספת. מכ״מ אסור משום גזרה שמא יחתה. ומיושב יפה כל מה שהקשה הגר״א באו״ח סי׳ רע״א על שיטת השו״ע. וע״ע מש״כ להלן מקרא ל״ב. ובפ׳ בהר כ״ה ד׳: | והכי דיוק לשון המשנה דפ״א בשבת תנן וב״ה מתירין בכולן עם השמש. וגבי פסח תנן שם משלשלין את הפסח ע״ש עם חשיכה מבואר דעם השמש היינו לפני חשיכה שהוא בזמן מוקדם וזהו תוספת. ועם חשיכה הוא בלי תוספת. והיינו משום דצלית הפסח מצוה. ועוד תנן בפ״א לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. וס״ל לרבא דדוקא בידו. אבל בבגדו שרי משום דאין גוזרין גזרה לגזרה. ואי׳ שם עוד בדי״ב תדר״י יוצא אדם בתפלין ע״ש עם חשיכה. ומפרש בגמ׳ הטעם משום דאסור בהה״ד. ותמהו הראשונים ז״ל הא בל״ז שרי משום דאין חיוב בנשיאת תפלין. ויישב הגר״א סי׳ רנ״ב דמשום דתני עם חשיכה וזה אפי׳ לרבא אסור. ומעתה תקשה אמאי באמת בחייט במחטו תנן סמוך לחשיכה ובתפלין עם חשיכה. אלא כדברינו דמחט שהוא רשות אסור לטלטל כלל עם חשיכה משום תוספת שבת. משא״כ תפלין שהוא מצוה ואין בזה תוספת. ואפיי מצוה דשבת עצמה שרי בזמן תוספת ומש״ה תנן בפ״ב דשבת ספק חשיכה ספק א״ח אין מעשרין כו׳ ואין מדליקין את הנרות. מבואר דדוקא בספק אסור אבל תוספת ליכא. והיינו משום דכל הני מצות הן וליכא בהן תוספת. וכמו בשול משום שמחת יו״ט דשרי בתוספת שבת. ומתיישב עוד הא דתנן בפ״א דשבת אין צולין כו׳ ואין נותנין פת לתנור ע״ש עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פניה. והאי עם חשיכה מיותר ואין לו ביאור וכבר תמה בזה בתוי״ט. אבל לדברינו ניחא דיש אפיית פת לצורך חול והוא רשות. והי׳ אסור עם חשיכה שהוא זמן תוספת שבת אפי׳ בלי גזירה שמא יחתה ויש אפיית פת שאין לו מה יאכל בשבת וה״ז מצוה כמו הדלקת הנר. כמש״כ המג״א סי׳ רס״ג. ומש״ה אי לא גזרה שמא יחתה הי׳ רשאי לאפות אפי׳ עם חשיכה. וקמ״ל דאפי׳ זה האופן דשרי עם חשיכה משום שאין בזה תוספת. מכ״מ אסור משום גזרה שמא יחתה. ומיושב יפה כל מה שהקשה הגר״א באו״ח סי׳ רע״א על שיטת השו״ע. וע״ע מש״כ להלן מקרא ל״ב. ובפ׳ בהר כ״ה ד׳: | ||
ובקידושין דל״ז אי׳ מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל״ל סד״א תיבעי קידוש כמועדות קמ״ל. ואינו מובן לכאורה הא מועדות ג״כ לא בעינן קידוש ב״ד אלא קידוש החודש לדעת יום קביעת המועד וזה לא שייך בשבת. והרשב״ם בב״ב דק״כ כ׳ בזה״ל אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת. וג״ז נראה דוחק דלמאי ניבעי ב״ד לקדש יום א׳ בשבת. ונראה דה״פ דבמועדות נקבע החודש כמו שנקבע עפ״י ראיית הלבנה ביהודה אע״ג שבכל העולם בא חידוש הלבנה בא״א. [וע׳ מס׳ ר״ה ד״כ ב׳ בפרש״י ותוס׳ ד״ה חצות] וס״ד דבשבת תלוי ג״כ בהתקדש היום ביהודה אע״ג שבכל העולם גולל אור מפני חשך בשעה אחרת קמ״ל שאינו | ובקידושין דל״ז אי׳ מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל״ל סד״א תיבעי קידוש כמועדות קמ״ל. ואינו מובן לכאורה הא מועדות ג״כ לא בעינן קידוש ב״ד אלא קידוש החודש לדעת יום קביעת המועד וזה לא שייך בשבת. והרשב״ם בב״ב דק״כ כ׳ בזה״ל אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת אלא לעולם יום שביעי שבת. וג״ז נראה דוחק דלמאי ניבעי ב״ד לקדש יום א׳ בשבת. ונראה דה״פ דבמועדות נקבע החודש כמו שנקבע עפ״י ראיית הלבנה ביהודה אע״ג שבכל העולם בא חידוש הלבנה בא״א. [וע׳ מס׳ ר״ה ד״כ ב׳ בפרש״י ותוס׳ ד״ה חצות] וס״ד דבשבת תלוי ג״כ בהתקדש היום ביהודה אע״ג שבכל העולם גולל אור מפני חשך בשעה אחרת קמ״ל שאינו תלוי בב״ד. והיינו שדקדק רש״י בזה״ל ולא נהוג קדוש אלא ביהודה כו׳ וצ״ל שאנו למדים קדושת יום המועד בזה משבת שאינו תלוי ביהודה אלא קביעת החודש ולא קדושת יום המועד: | ||