פירוש המשנה לרמב"ם/ביכורים/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

כבר בארנו שהבכורים נקראים תרומה וכבר בארנו בפרק ג' {{ממ|מ"ז}} ממסכת תרומה שהראיה מן הכתוב שאמר והבאתם שמה עולותיכם ואמר ותרומת ידך אלו בכורים על כן נתחייבו הבכורים בכל דיני תרומה כמו שבארנו בערלה {{ממ|פ"ב מ"א}} וענין אמרם הן נכסי כהן שהוא מקדש אשה בהן: ואמר מה שאין כן במעשר. מבואר לפי שטבול יום אוכל במעשר כפי העקרים שיש בידינו והוא אמרם {{ממ|נגעים פי"ד מ"ג}} טבל אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים וכבר זכרנו זה בתחלת ברכות וכן פירות מעשר אינו חייב בנטילת ידים לאכילתם ופירות תרומה צריך ליטול ידיו קודם שיאכל אותם כמו שיתבאר במסכת חגיגה אבל הפת בין שיהיה תרומה או מעשר או חולין לא יאכלנו עד שיטול ידיו כמו שהוא העיקר בתורתנו וזה המעשר שנתן חלוק בינו ובין התרומה הוא מעשר שני:  

נאמר בתורה במעשר שני ובכורים שהם טעונים הבאת מקום ואמר במעשר שני {{ממ|דברים י״ד:כ״ג}} ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ואמר בבכורים {{ממ|שם כו}} ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' ואמרו בשניהם וטעונים ודוי משא"כ בתרומה וכבר קדם לך במסכת מע"ש שהוא צריך להתודות על התרומה והוא אמרו ית' וגם נתתיו ללוי זה תרומה ותרומת מעשר ותירצו זו הקושיא בגמרא ואמרו שענין זה הדבר *שלא היה אצלו אלא הבכורים בלבד או מעשר שני בלבד והוא חייב בודוי וכשלא היה לו אלא התרומה אינו חייב בודוי וכבר בארנו לשם איסור מעשר שני על האונן לאמרו {{ממ|שם}} לא אכלתי באוני ממנו ולפי שהבכורים נאמר בהם {{ממ|שם}} ושמחת בכל הטוב נאסרו גם כן לאונן:  

רבי שמעון מתיר. בכורים לאונן מפני שלא נאמר בהם זה הדבר:  

וחייבין בביעור. לפי שדינו ודין המעשר שוה לפי שפרשת בכורים סמוכה לפרשת ודוי שנאמר בה {{ממ|שם}} בערתי הקדש מן הבית:  

ורבי שמעון אומר תנתן לכהן כמו התרומה. כבר בארנו דעת ר"ש בפ' אחרון ממעשר שני: ואמרו ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים. זה המאמר צריך הקדמה ואז יתבאר והוא כשנתערב דבר אסור בדבר מותר לא יהיה דרך להתיר אותו הדבר האםור לעולם כמו תערובת הערלה או כלאי הכרם או התרומה בחולין דיניהם כמו שקדם והוא שיעלה בשיעורו או יאסור בנותן טעם כמו שנתבאר בפרק שני מערלה וכשיתכן בשום דרך מן הדרכים להתיר אותו דבר האסור בשום זמן מן הזמנים יאסר אותו התערובת כולו ואפי' נתערב חלק אחד באלף חלקים עד שיהיה מותר הכל על דרך היתרו לפי שיש לנו דרך להתיר הכל כיצד כגון שנפלה ביצה שנולדה ביום טוב שהיא אסורה ביום טוב ונתערבה בכמה ביצים אותם הביצים כולם הם אסורין לאוכלם ולא תבטל אותה הביצה במעוטה כיון שלמחרת יהיו הכל מותרין וזהו אמרם דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואומר לך בכאן שכשנתערב אפילו שיעור מועט ממעשר שני או מן הבכורים אפי' בכמה משאות מחולין ויהיה אותו הערוב בירושלים בלבד יהיה דין אותו התערובת כדין מעשר שני או הבכורים ולא נאמר בו יעלה באחד ומאה ולא בשיעור אחד מן השיעורים לפי שהוא דבר שיש לו מתירין לפי שנאמר לבעליו כיון שאתה בירושלים והוא מקום אכילת המעשר והבכורים כמו שיתבאר אכול הכל בתורת מעשר ונאמר לכהן אכול הכל בתורת בכורים: ואמרם גדוליהן אסורים מלאכול בירושלים. ענינו כי כשזרע אותו דבר שנתערבה בירושלים שהצומח ממנו כמוהו אסור לאכלו בתורת חולין אלא בתורת מעשר אם היה זה שנתערב במעשר או בתורת בכורים אם היה התערובת בכורים ואסור לו גם כן הזרע שלו כיון שיש לו מתירין קרובים לפי שהוא בירושלים: ואמרו אף לזרים אף לבהמה. רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהיה דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה באחד ומאה כשנתערב בירושלים והודיענו שזה אסור אע"פ שהוא כן והוא אמר אף לזרים והשיעור אע"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובת מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא מעשר שני והבכורים לעולם כשנתערב מהם שום דבר בירושלים אינו עולה בשום פנים אלא אסורים כל שהם וכן גדוליהם וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובת אלו השני דברים בירושלים בלבד כדבר שיש לו מתירין כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא ודכוותיה ירושלים אוסרת כל שהוא והבן זה העיקר:  

ורבי שמעון חולק בגדוליהם לפי שהוא אומר כבר בטלו אבל התערובת עצמו אין חולק בו רבי שמעון שהוא אוסר בכל שהוא וזהו אמנם בנתינת טעם לדעת ר"ש ערובין בעינן הם גדולים כבר בטלו אבל התרומה אין בה דבר מאלו הדינים כמו שנתבאר ואין הלכה כר"ש בכל אלו המחלוקות:  

נקנין במחובר לקרקע. הוא שהכהן זוכה בהם מן הדין והן מחוברות לקרקע ואפשר לאדם לעשות כל פירותיו בכורים וראיות אלו השני דינים מה שאמר השם יתברך {{ממ|במדבר יח}} בכורי כל אשר בארצם זה הכתוב מורה שהן נקנין במחובר לקרקע ושהוא עושה כל שדהו בכורים:  

וחייב באחריותם. כמו שנתבאר שם שאם נגנבו או אבדו שחייב להוציא פעם שניה עד שיגיעם למקדש:  

וטעונים קרבן. לאמרו הש"י בפרשת בכורים {{ממ|דברים כו}} ושמחת בכל הטוב ואמר {{ממ|שם טז}} ושמחת בחגך ואמרו חכמים מה שמחה האמורה כאן קרבן שלמים אף שמחה האמורה להלן קרבן שלמים כי ושמחת בחגך אי אפשר בלא קרבן שלמים כאשר נבאר במס' חגיגה:  

ושיר. כמו שיתבאר בפרק שלאחר זה:  

תנופה. לאמרו יתברך ולקח הכהן הטנא מידך ואמרו חכמים ז"ל {{ממ|סוכה דף מז:}} לרבות הבכורים שטעונים הנפה:  

ולינה. ענינו שחייב ללון בירושלים ואחר כן ישוב לעירו ממחרת יום בואו והוא אומרו בקרבן פסח ופנית בבקר והלכת לאהליך ואמרו חכמים {{ממ|ספרי פ' ראה}} כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר:  

מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת אילנות מספיק לו על שאר האילנות וזהו ענין שלא מן המוקף כמו שבארנו במה שקדם ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלות טומאה בעודם מחוברים לקרקע ושאר המאמר מבואר:  

דבר ברור הוא שהוא כאילן לערלה ולרבעי ואמרם לשביעית כמו שאגיד לך והוא שאם נגמרה פרי האתרוג בשנה שביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר ככל פירות שנה שביעית כיון שנגמרה בשנה השביעית אע"פ שנלקט בשנה השמינית: ואמרם בשעת לקיטתו עשורו ענינו שאם נלקטו בשנה השלישית או הששית שיוציא ממנו מעשר עני אף על פי שאותו אתרוג נגמר בשנה השנית או החמישית וכן אם נלקט בשנה הרביעית יוציא ממנו מע"ש אע"פ שנגמר בישולו בשנה השלישית ופסק ההלכה כמו שזכרו רז"ל חזרו ונמנו אתרוג *אחר לקיטתו עשורו למעשר ולשביעית:  

דם מהלכי שתים. הוא דם האדם וכבר קדם לך פעמים בזה הסדר כי ז' משקין מכשירין ומכללם הדם והשוה בכאן דם האדם לדם בהמה וכבר ידעת כי שם שרץ נופל על ח' שרצים מב"ח והוא אמרם הש"י {{ממ|ויקרא י״א:כ״ט}} וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר: ואמרו אין חייבין עליו. רצה בו כי מי שאכל דם אלו השרצים אינו חייב כרת כאשר יתחייב אוכל הדם כי העיקר אצלנו דם השרץ כבשרו והוא אמרם רבותינו ז"ל בספרא וזה לכם הטמא לרבות דם השרץ שיהיה כבשרו ועוד יתבארו התולדות היוצאות מזה הענין ומדיני הטומאה במקום אחר:

הכוי. הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה או חיה היא ונתנו עליו חומרי בהמה וחומרי חיה כמו שיתבאר לקמן:  

לפי שאנו חייבים בכיסוי הדם נמנע לשוחטו ביום טוב מפני שהוא ספק. כמו שהודעתיך אם הוא חייב בכיסוי הדם או לא ואסור לאדם לטלטל האפר בי"ט לדבר ספק:  

וחלבו מטמא טומאת נבלה. העיקר אצלנו שחלב בהמה טהורה אינו מטמא ועוד נתבאר זה העיקר והראיה עליו במס' עוקצין {{ממ|פ"ג מ"ט}} ושם נבאר עוד שחלב חיה ובשרה שוה וכן בהמה טמאה חלבה ובשרה שוין ולפיכך יטמא טומאת נבילות וזה הכוי לפי שהוא ספק ודנוהו לכל הפנים להחמיר אמרו בחלבו שהוא מטמא אם הוא נבלה כמו חלב החיה שהוא מטמא כבשרה אבל טומאתו בספק והמטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק. והש"י אמר {{ממ|שמות ל״ד:כ׳}} ופטר חמור תפדה בשה וזהו ספק אם הוא ממין שה או ממין צבי לפיכך אין פודין בו:  

לשון התורה שאין אסור לנו אלא חלב ג'מיני בהמה שור או כשב ועז וזה לפי שהוא ספק עז נאסר חלבו ואין אדם חייב עליו כרת לפי שהוא ספק:

 

וכבר בארנו בפרק הראשון מ    מס' מע"ש שאסור לקנות בהמה בכסף מע"ש אלא קרבן שלמים ולפיכך אסור לאדם לקנות הכוי ממעות מע"ש לפי שהוא ספק בהמה וא"א להקריבו שלמים לפי שהוא ספק חיה והלכה כר"א לפי שאומרים לכהן הבא ראיה שהיא בהמה וטול מתנות כי הזרוע והלחיים והקבה אינם נוהגים אלא בבהמה בלבד שנאמר {{ממ|דברים י״ח:ג׳}} אם שור אם שה ונתן לכהן: