ברכת רצ"ה/סא

סימן סא

ב"ה בריסק יום ג' ב' אדר תרכ"ה לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאוה"ג מתמיד ומצא כדי מידתו אב"ד ומ"ץ לעדתו כ"ש מו"ה ירוחם יהודא נ"י מק' סעלץ וכעת הרב הגאון מד"א בק' מינסק דליטא.

תוכן השאלה בהמה קשתה בלדתה והוציא העובר את ידיו ושחטו הבהמה ובשעת שחיטה עדיין פרכס הולד ואח"כ לא נקרו הבן פקוע כלל ובשלו אותו. והנה על האבר היוצא פשיטא שהוא איסור תורה בשר שיצא חוץ למחיצתו ואין מקום להתיר אף הכלים שבשלו אותו בהם וכאשר פסק כ"ת ורק דעיקר מה שיש לדון הוא על העובר שלא נקרו אותו.

והנה לענין החלב כבר נודע דעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דמצא בה בן ט' חי חלבו כחלב בהמה. אמנם רבו החולקים עליהם ותוכן מחלוקתם דבש"ס דחולין דף ע"ה פליגי ר"י ור"ל בתלש חלב מבן ט' חי דר"י ס"ל דחלבו כחלב בהמה ור"ל אמר דחלבו כחלב חיה וכיון דאנן קיי"ל כר"י לכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל במצא בה בן ט' חי חלבו כחלב בהמה ורק לענין שחיטה פוסק כר' יהודה דגם בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו. אמנם החולקים ס"ל דפלוגתייהו דר"י ור"ל הוא רק בתלש חלב מבן ט' שלא נשחטה האם אבל בנשחטה האם גם לר"י חלבו מותר ותמהו על הרמב"ם ז"ל מש"ס דחולין דף צ"ב דאמר ר"א א"ר אושיעא אהא דפליגי ר"מ ור"י במתניתין שם דר"מ ס"ל דגיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור ור"י ס"ל דאינו נוהג וחלבו מותר דמחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתי' דמשוי ליה בהמה בפ"ע לענין שחיטה ור"י לשיטתי' חזינן א"כ דהא בהא תליא ואיך מזכי רבינו ז"ל שטרא לבי תרי דלענין שחיטה פסק כר' יהודה ולענין חלבו כר"מ. ואשר ע"כ פירשו ז"ל דפלוגתייהו דר"י ור"ל היא אליבא דר' יהודה ור' יוחנן דס"ל בתלש חלב מן בן ט' דחלבו כחלב בהמה היינו דוקא בלא נשחטה האם אבל בנשחטה האם גם חלבו מותר או משום דגם לר' יוחנן בעינן שיוציא מקודם החלב לאויר העולם. דאף דס"ל דרק חדשים גרמי ולא בעי חדשים ואוירא היינו דלא בעינן שיצא הולד לאויר העולם אבל מ"מ בעינן שיוציא החלב בעוד שלא נשחטה האם. או משום דאף אי נימא דחלבו נאסר במעי אמו דחדשים לבד גרמי מ"מ כשנשחטה האם ניתר הכל מריבוייא דכל בבהמה תאכלו ועיין כ"ז בתוס' וברא"ש ז"ל ובדברי הקדמונים ז"ל ומכח התמי' הזאת על דעת הרמב"ם ז"ל פסקו רוב האחרונים דהעיקר כדעת החולקין וכ"נ מדעת המחבר והרמ"א ז"ל וכמבואר כל זה בדבריהם ז"ל עיין עליהם.

והנה בנדון השאלה שלפנינו שפיר יש להתיר לכאורה החלב לא מבעי' לדעת רוב הפוסקים דגם חלבו מותר אף בבן ט' חי אלא אף לדעת הרמב"ם ז"ל יש להתיר כיון שנמצא מת אף שמת אחר שחיטת האם דפרכס עדיין בשעת השחיטה דגם לר"מ דעת התוס' הרא"ש ז"ל דדוקא במצאו לבן ט' חי אבל כשמצאו מת אף לדידי' ניתר בשחיטת אמו אף כשמת אח"כ ומשום דגם לדידי' בעינן שיצא חי לאויר העולם וה"ה א"כ לדידן לענין החלב ואף שרש"י ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ס"ל דלר"י כשמת אח"כ לא מהני לי' שחיטת האם מ"מ פשיטא שיש לצרף דעת התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל לדעת רוב הפוסקים דגם בחלבו קיי"ל כר' יהודה דחלב בן ט' חי מותר:

אולם אחר העיון עדיין יש לעורר בזה לפמ"ש בחידושי ביישוב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דדעתו ז"ל הוא דכל שכבר נאסר אין שחיטת האם מועיל להתירו וס"ל דלר' יוחנן חדשים לבד גרמי ולא בעיני אוירא כלל לגבי החלב וכיון שנאסר א"כ החלב כשנעשה בן ט' אין שחיטת האם מועיל להתיר ונ"ל דראייתו היא מהא דאמרי' חולין דף ק"ג בחתך אבר מן החי מן הטרפה דלוקה שתים בנטרפה עם יציאת רובה ובהדי הדדי קאתי דמוכח דאיסור אבמ"ה אינו חל עד שיולד ועיין בתוס' חולין דף צ' ולכאורה מנ"ל לומר הכי דלמא באמת איסור אבמ"ה חל בעודו במעי אמו כמו איסור טמאה והא דניתר בשחיטת האם היינו דשחיטת האם מתירתו מריבוייא דכל בבהמה א"ו דזה אין סברא דהשחיטה תתיר מה שהי' כבר אסור וע"כ דמדמועיל שחיטת אמו דל"ה עוד חלות איסור אבמ"ה ומועיל השחיטה להולד שלא תחול עוד אח"כ עליו איסור אבמ"ה דכבישרא בדיקולא דמיא וה"ה וכ"ש א"כ לעני החלב שכיון שכבר נאסר במעי אמו דאינו מועיל השחיטה להתיר דלאיסור חלב לא מהני שחיטת עצמו. והנה בש"ס דחולין דף ק"א אבמ"ה נוהג בבהמה חי' ועוף בין טמאים בין טהורים דברי ר"י ור"א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו רק חזק כו' כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר ר"י ור"א סברי כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו וכיון דדמו של שליל אסור לכ"ע וכמבואר בש"ס דף ע"ד ושם ובפוסקים א"כ לר' יהודה גם אבמ"ה נוהג בו בעודו במעי אמו דכל שאתה מצווה על דמו כו' וכיון דמ"מ ס"ל דניתר בשחיטת אמו ע"כ דס"ל דגם להתיר מה שהי' אסור מקודם מהני לי' שחיטת האם ושפיר קאמר ר"א אמר ר' אושיעא דהלך ר"י לשיטתי' בבן ט' חי דכיון דס"ל דניתר בשחיטת אמו גם חלבו הותר דלדידי' אין לחלק בין חלב לאיסור אבמ"ה דגם איסור אבמ"ה כבר היה על העובר חבל לדידן שפיר יש לחלק בין איסור אבמ"ה לאיסור חלב דאבמ"ה אינו חל לדידן עד שיולד משא"כ איסור חלב דחל מקודם במעי אמו לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דחדשים לבד גרמו לאסור חלבו ואין השחיטה מועלת להתיר האיסור שהי' על החלב מקודם ודו"ק.

ולפ"ז אמרתי ליישב קושית הפר"ח ז"ל מהא דאמרינן בחולין דף מ"ט אהך דעובר שהוציא ידו בעי ר' ירמי' מהו לחוש לזרעו כו' בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא ושרי' הכא נמי ל"ש או דילמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ולמאן אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא ולדעת הרמב"ם ז"ל שפיר איכא תלתא לדידן דקיי"ל כרבי יהודא לענין שחיטה דניתר בשחיטת אמו ומ"מ חלבו ודמו אסורים והיא תימה לכאורה ולפי הנ"ל א"ש דהנה צריך לבאר הא דקאמר הש"ס רק דמכח חלב ודם קאתי ולא קאמר כמו דאמרינן לקמן לענין החלב דאתיא מהחי ומכח אבמ"ה קאתי אמנם באמת הך ענינא דמכח דולד אינו דמשום זה הוי כמו רוטב וציר וכמו הך דחלב ורק שרצה הש"ס לומר לפי הס"ד דכיון שאתיא מכח איסור הוי כיוצא בו וא"כ אין זה שבא מכח אבמ"ה מזיק כלל דבלא"ה הוא עצמו חי הוא וכמו דמהני השחיטה להבהמה עצמה היינו לאיסור אבמ"ה של עצמו כמו כן מהני לענין זה שבא מכח אבמ"ה דגם לזה יש תקנתא בהשחיטה ואין לדון גם לפי הס"ד רק משום זה דאתי מכח איסורי' דלית להו תקנתא בשחיטה כמו חלב ודם ואיסור יוצא וזה ברור ופשוט:

אמנם לפ"ז יש לעורר לפי מה שבררנו בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מהני שחיטת האם לולד רק להתיר שלא יהי' נאסר אח"כ אבל מה שהיה עליו כבר איסור מקודם במעי האם לא מהני לי' שחיטת האם ומה"ט חלבו אסור בבן ט' חי דגם לשאר העובר למה מהני לי' שחיטת האם נהי דאין איסור אבמ"ה חל עד שילד מ"מ נהי דאיסור אבמ"ה של עצמו אינו חל במעי אמו מ"מ הרי יש כאן עוד איסור אחר היינו מה שבא מכח איסור אבמ"ה וכיון שכבר נאסר מכח זה למה יועיל שחיטת האם לדעתם ז"ל וכיון שאנו מתירין הולד בשחיטת אמו גם חלבו יהא מותר דאין לחלק בין הבשר להחלב וכנ"ל אליבא דר' יהודה. אמנם באמת זה אינו דלפי המסקנא כל מכח לא אמרי' כלל וכיון דאיסור אבמ"ה אינו חל עד שיולד לא הוי שום איסור על בשר הולד במעי אמו. ומעתה לפי הס"ד דבעי לאסור משום דאתי מכח איסור אין מקור לחלק בין בשר העובר לחלבו דכמו דמהני שחיטת האם להעובר אף שכבר נאסר משום דאתי מכח אבמ"ה כמו כן מהני לחלבו והבן זה. ולפי הנ"ל צ"ל לדעת רבינו ז"ל דהא דאמרי' בש"ס דחולין דף ק"ג שם חתך חלב מהחי מהטרפה לוקה שלש ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה דכולם בהדי הדדי קאתי דלאו דוקא נקט כולהו דאיסור חלב באמת חל מקודם לר' יוחנן בעל מימרא זו לדעת רבינו דחדשים לבד גרמי ולא בעינן שיצא אף החלב לאויר העולם וחל א"כ במעי אמו תיכף בשכלו לו חדשיו ועיין ברשב"א ז"ל ר"פ ג"ה שכ' דכל היכי שיש לו היתר להאיסור כשתשחט האם לא מקרי עדיין חל איסורו והביא ראי' מהך דהכא דחשוב לי' איסור בת אחת אף שהחלב נאסר תיכף כשכלו לו חדשיו. אמנם גם זה לא תעלה ארוכה לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דל"מ לי' שחיטת אמו להתיר חלבו ורק דצ"ל לדעתו ז"ל כמ"ש התוס' שם בתירוצם הא' דשפיר חל איסור אבמ"ה על איסור חלב משום דחלב הותר מכללו אצל חיה והארכתי בזה להוכיח דכל היכי שאין האיסור יכול לחול לא חשוב הותר מכללו כיון שאינו יכול לחול כלל דאל"כ גם איסור אבמ"ה הו"ל הותר מכללו דאנן קיי"ל דאינו נוהג בטמאה אלא ודאי דכל כה"ג שאין האיסור יכול לחול לא חשוב הותר מכללו וכיון דלפי אוקימתא ז"ל ס"ל דאין איסור חל על איסור אף במוסיף דאי לאו דבאים כאחד דבהמה בחייה לאברים עומדת אין איסור אבמ"ה יכול לחול אטרפה וחלב וכמבואר שם. א"כ גם אטומאה אין איסור אחר יכול לחול ולא חשוב א"כ הותר מכללו אצל טמאה כיון שא"י לחול כלל ואכ"מ להאריך יותר. ועדיין נשאר לנו לבאר לפ"ז לדעת רבינו הרמב"ם ז"ל דאמאי אוסר החלב דוקא במצא בה בן ט' חי דכיון דס"ל דכל שנאסר מקודם לא מהני לי' השחיטה מאמו להתירו א"כ כיון דחדשים לבד גרמי לדידי' מה נ"מ בין בן ט' חי למת דמ"מ כבר נאסר חלבו בעודנו חי.

אולם באמת לא עליו בלבד יקשה אלא אף לדעת הרשב"א ז"ל דהוא מהחולקים על רבינו ז"ל וס"ל דחלב בן ט' חי מותר כשנשחטה האם מ"מ כיון דגם לדעתו ז"ל לא בעינן לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בתלש חלב מבן ט' חי דחלבו כחלב בהמה חדשים ואוירא אף לגבי החלב עצמו דלא כשיטת התוס' שם שרמזתי עליו למעלה וכמבואר בדבריו ז"ל שהבאתי ורק דלדעתו ז"ל מהני לי' שחיטת אמו להתיר גם האסור מקודם ורק דתלש חלב דחלבו כחלב בהמה מיירי בלא נשחטה אמו א"כ למה נקט ר' יוחנן תלש חלב מבן ט' חי הרי גם במת הו"ל הכי דבשלמא לדעת התוס' הנ"ל יש לומר דבעינן שיצא החלב לאויר העולם בעוד הולד חי אולם לדעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן אוירא כלל וחדשים לבד גרמי הדבר צריך תלמוד לכאור' והנרא' דהנה לכל מילי קיי"ל דעובר ירך אמו הות ורק בולד טרפה פסקינן כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא ומשום דטרפות בחיותא תליא והוולד יש לו חיות בפ"ע ועיין תוס' חולין דף נ"ח ובקדמונים ז"ל.

ולפ"ז אמינא בדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל דס"ל דאף דאנן קיי"ל כר' יהודה לענין שחיטה דאין חילוק בין בן ט' חי למת או בינו לבן ח' דגם בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו מ"מ לאו מחד טעמא הוא ורק דבבן ח' אף חי או בן ט' מת הוא מטעם דכיון דאין לו חיות בפ"ע הו"ל כירך אמו וממילא מהני לי' שחיטת האם דהו"ל כאחד מאבריו. אבל בן ט' חי כיון שיש לו חיות גמור בפ"ע ל"ה לענין זה דבחיותא תליא כירך אמו ורק דגזה"כ היא דמהני לי' שחיטת האם מכל בבהמה תאכלו וכמו כן לענין חלבו אף דאנן קיי"ל כר' יוחנן דחדשים לבד גרמי ולא בעינן אוירא כלל לדעתם ז"ל מ"מ אין לאסור החלב רק מבן ט' חי לכל מר כדאית ליה. להרמב"ם ז"ל אף בנשחטה האם ולהרשב"א ז"ל עכ"פ בתלש החלב בלא נשחטה האם ומשום דכיון דהוא בן ט' חי שפיר חשוב בהמה בפני עצמו דלאו ירך אמו הוא ושפיר נאסר החלב משא"כ במת דהוי' ירך אמו ול"ש לאסור החלב דהו"ל כאחד מאברי האם ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מאכלות אסורות הלכה ט"ז מצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן ט' חדשים כו' אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו ובפ"ז מהל' אלו השוחט את הבהמה ונמצא בה שליל כל חלבו מותר ואפי' מצאו חי מפני שהוא כאבר ממנה ואם שלמו לו חדשיו כו' חלבו אסור כו' הנה דקדק רבינו ז"ל בלשונו דבבן ט' חי לענין שחיטה כתב דשחיטת האם מטהרתו ואלו בבן ח' חי כתב שהוא כאבר ממנה והיינו כמו שבררתי דבבן ט' חי ל"ה כירך אמו ורק דשחיטת האם מהני לי' לולד מגזה"כ דכל בבהמה אבל בן ח' כיון דלית לי' חיות גמור בפ"ע ממילא יש להתירו דהו"ל כאבר ממנה דירך אמו הוא והבן זה ולפ"ז מוכח דדעת רבינו הגדול ז"ל דעובר ירך אמו ועיין באחרונים ז"ל שנסתפקו בזה ועיין לח"מ פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הל' ו' שכתב בהא דפסק רבינו ז"ל כר' יוחנן דהפריש בהמה מעוברת לחטאת וילדה הרי היא וולדה כשני חטאות ובש"ס דתמורה דף כ"ה פריך לר' יוחנן מהא דתנן היא שלמים ולדה עולה הרי זו ולד שלמים ולר"י כיון דהוי בהמה בפני עצמה הרי זו שלמים מבעי' לי' ועיין רש"י ותוס' שם ורבינו דפסק הכא בחטאת כר"י למה כתב בה' מעשה הקרבנות מתני' כצורתה דהר"ז ולד שלמים שני תירוצים הא' דבאמת ס"ל לרבינו דאם שיירו משויר דלאו ירך אמו הוא כר"י ובהך דולדה עולה לא דקדק בלשונו. והשני דבאמת ס"ל דעובר ירך אמו ואינו משוייר ורק דס"ל דלר"י הטעם בחטאת משום דאדם מתכפר בשבח הקדש וכרבא בתמורה שם ולפי הנ"ל מוכח דהעיקר כתירוצו השני דלדעת רבינו ז"ל עובר ירך אמו הוא וגם ר' יוחנן גופי' ס"ל הכי מדנקט תלש חלב מבן ט' חי דוקא דחלבו כחלב בהמה וכנ"ל.

ויש לי הרהורי דברים לפ"ז בש"ס דתמורה דף י"א וכ"ה שם השוחט חטאת ומצא בה בן ד' חי [היינו בדקה ובגסה בן ח' עיין בהגהות מהר"י אבוהב פ"ד מהל' חמורה ה' ג'] אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינה בשגם אכ"מ ולזאת אשים קנצי למילין בזה. ולפ"ז אין מקום בנ"ד לצרף דעת התוס' והרא"ש ז"ל דגם לר"מ שמצריך שחיטה בבן ט' חי היינו דוקא שעדיין חי ביציאתו לאויר העולם אבל במת אף אח"כ ניתר בשחיטת האם דזה אינו רק לר"מ לענין שחיטה משא"כ לענין החלב לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמי' דל"מ לי' לדידן שחיטת האם לטהרו כיון שכבר נאסר וכנ"ל דאף דבבן ט' מת מותר מ"מ זה אינו רק במת קודם שחיטת האם דנעשה במיתתו כירך אמו וכנ"ל אבל במת אח"כ לא שייך זה דכיון שכבר מתה האם אין להחשיבו כירך אמו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שהביא גם כ"ת דבמתה האם לא הוי כירך אמו דרק דלת היא דנעל בפניו. ויש לעורר עדיין ולחלק בין מתה האם לנשחטה ועדיין מפרכסת דאף דבישראל לא חשוב עוד אבמ"ה דבשחיטה תליא מלתא מ"מ י"ל דאמרינן בי' עדיין בהולד דירך אמו היא והדבר צריך עדיין תלמוד אצלי.

אמנם עכ"ז בנדון השאלה יש להקל לדעתי בזה בדיעבד במקום הפסד ולסמוך על דעת רוב הפוסקים המתירים אף חלבו של בן ט' חי ולצרף מה שנמצא מת עכ"פ אח"כ דגם להרמב"ם ז"ל עדיין אין איסורו ברור בזה עוד וביחוד היכי שמת הולד בעוד היתה האם מפרכסת וכנראה מתוך השאלה ואף אי ספיקא הוי אין מקום להחמיר אחרי שבלא"ה רוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין מקילין לגמרי בחלבו אף במצאו חי.

ולענין גידו הנה נודע דעת הרבה פוסקים דגם אם נאמר דחלבו מותר גידו אסור וכנראה מדעת הרמ"א ז"ל יש להחמיר בגידו כדעת המחמירין אם כי לדעתו ז"ל אין להחמיר בחלבו ועיין כ"ז בדברי האחרונים ז"ל ולפ"ז בנדון השאלה הי' מקום להחמיר ולאסור הכלים דאף דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט ואין הגיד אוסר מ"מ יש מקום לאסור משום שומנו דאסור מדרבנן עכ"פ ואף בדרבנן י"ל דלא נסמוך על המקילין אחרי שבזה רבו האוסרין. אמנם עכ"ז לדעתי יש להקל מצד אחר לפמ"ש הפ"י ואחריו מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל דטעם הדבר דמחלקו הפוסקים אלו ז"ל בין גידו לחלבו דאף אי חלבו מותר מ"מ גידו אסור היא משום דכיון דקיי"ל דאין בגידין בנותן טעם אינו בכלל אכילה ואינו נכלל בהתירא דכל בבהמה תאכלו וכדאמרינן לענין הנאה דכיון דאין בגידין בנ"ט לא שייך גבי' היתרא דנבילה דהיא וחלבה וגידה הותרה וכ"ש הוא מדמו דאסור משום דאינו בכלל אכילה אף דבכ"מ שתי' בכלל ולענין היתר הנאה אמרי' דדם בכלל נבילה מ"מ לענין הך דכל בבהמה תאכלו אמרי' דאין דמו בכלל וכמ"ש הר"ן ז"ל וכ"ש א"כ גידו דאינו כלל בכלל אכילה ולא מרבינן אותו בכלל היתר הנאה דנבילה עיין בדבריהם ז"ל ולפ"ז בשומנו יש להתיר שפיר מטעם כל בבהמה תאכלו דכיון דיש בו בנ"ט פשיטא דהוא בכלל. אלא באמת כבר העליתי בחידושי דיש לומר בטעם הפוסקים הנ"ל דגם הם ס"ל כמש"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דכל שנאסר מקודם אין שחיטת האם מועיל להתירו ורק דהם ס"ל ובזה מחולקים מדעת רבינו הגדול ז"ל דלדעתם ז"ל דחלב אינו נאסר בחדשים לבד ורק דגם לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בעינן שיצא עכ"פ החלב לאויר העולם ובמעי אמו לא נאסר עוד ושפיר מהני לי' שחיטת האם אבל גידו נאסר עוד במעי האם וכמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' ריש פרק גיד הנשה דדוקא בחלב דכתיב שור כו' בעינן חדשים או חדשים ואוירא אבל גידו נאסר תיכף משעה שנתקשה על הכף ואשר על כן לא מהני לי' שחיטת האם להתירו אחרי שכבר נאסר. והנה כפי הנראה מדברי הפוסקים אלו גם לדעתם אין הגיד אסור בשליל שנשחטה אמו רק בבן ט' חי וצ"ל לפי טעם זה השני דגם המה ס"ל לחלק כמש"ל לדעת הרמב"ם ז"ל לענין החלב דבבן ט' מת שפיר מועיל שחיטת האם ומשום דאף דנאסר מעת שכלו לו חדשיו מ"מ כשמת נעשה כירך אמו דאל"כ לדעתם ז"ל הי' לנו לאסור לפ"ז הגיד גם בבן ט' מת ואף בבן ח' דהגיד נאסר תיכף בשעת שנתקשו הגידים לפ"ז וכנ"ל בשם התוס' ולפ"ז אין לחלק לדעתם ז"ל בין הגיד לשומנו דכיון דמ"מ נאסר מקודם לא מהני לי' שחיטת האם להתירו:

ועדיין נשאר לנו לבאר לפ"ז דבש"ס פ' גיד הנשה שם קאמר דהך דג"ה נוהג במוקדשים מחלוקת ר"מ ור"י דלר"מ נוהג דבהדי הדדי קאתי דאיסור מוקדשין חל משעת יצירה ואיסור גיד ג"כ חל אז כיון דס"ל דנוהג בשליל ולר"י אינו נוהג במוקדשין דכיון דלדידי' אינו נוהג בשליל איסור מוקדשין קדים דכיון דגם לר"י הגיד נאסר משעת יצירתו ורק דלדידי' ניתר בשחיטת אמו וכנ"ל ועכצ"ל א"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל הבאתי דבריו למעלה בדברינו דאף דכל שלא נשחטה האם הגיד אסור מ"מ ל"ח עדיין חלות איסור לענין איסור חל על איסור כיון שאם ישחט האם יהי' ניתר א"כ גם לר"מ למה יחשב בהדי הדדי איסור מוקדשין וגיד הרי איסור מוקדשין חל תיכף משעת יצירה ולענין איסור גיד ל"ח חלות איסור גם לדידי' עם כלות חדשיו דבבן ח' גם לדידי' מהני שחיטת האם להגיד וכנ"ל וביחוד דיקשה לדעת הפוסקים דס"ל דלענין חלב לא בעינן לר' יוחנן אוירא כלל וחדשים לבד גרמי דעכצ"ל לדעתם ז"ל דכל שאינו בן ט' חי ויש לו חיות גמור בפ"ע חשוב כירך אמו לגמרי ואין בו איסור חלב אף בלא נשחטה האם דנתבטל איסורו לגמרי דאל"כ יקשה למה נקט ר' יוחנן בתלש חלב מבן ט' חי דוקא דגם במת אחרי שכלו חדשיו הו"ל דחלבו כחלב בהמה וכמו כן א"כ בבן ח' לר"מ לענין הגיד ואמאי חשוב ליה א"כ באים כאחת אמנם זה יש ליישב עפמ"ש בחי' דלר"מ ס"ל דעובר לאו ירך אמו הוא דמה"ט ס"ל דלא מהני שחיטת האם לאבר היוצא אף לטהרו מידי נבילה ואי נימא דעובר ירך אמו הוא נהי דהאבר היוצא אסור מקרא דבשר בשדה טרפה דכיון דיצא חוץ למחיצתו נאסר מ"מ נהי דבאכילה אסור כטרפה מ"מ למה לא יהני לי' שחיטת האם לטהרו מידי נבילה דכיון דעדיין בשעת השחיטה האבר מחובר בהולד הול"ל דכירך אמו דמי ושחיטת אמו מטהרתו מידי נבילה ורק דאסור באכילה כטרפה מקרא דבשר בשדה טרפה כו' ועיין בחולין דף ע"ג דקאמר ר"מ אם טהרה שחיטת טרפה אותה שהיא גופה תטהר את האבר שאינה גופה עיי"ש דמוכח דס"ל דאין העובר חשוב כגופה וא"כ י"ל דר"מ לטעמי' ולכך אין להתיר הגיד אף בבן ח' וגם שחיטת האם אינו מועיל להתירו ואך דמ"מ לישנא דדבר זה דנוהג במוקדשים מחלוקת ר"מ ור"י לא יתיישב לגמרי לפ"ז וכמובן ודו"ק בזה. וגוף סברת הרשב"א ז"ל הנ"ל דכיון דמהני לי' שחיטת האם להתיר ל"ח חלות איסור גם בשלא נשחטה לא יכולתי להלום דמ"מ כיון שנאסר עתה למה לא יחשב חל איסורו ובשלמא היכי שאנו דנין שיחול איסור אחר שאין לו תקנתא בשחיטה על איסור הזה וכגון זו שהביא הוא ז"ל ראי' לסברתו דחתך חלב מן החי מן הטרפה דחשיב לי' בש"ס דחולין דף ק"ג שם איסור בת אחת כשנטרפה עם יציאת רובה דאנו דנין שיחול איסור אבמ"ה אם נאמר דאינו חל עד שיולד על איסור חלב או א"נ דגם איסור אבר חל במעי אמו ורק דניתר בשחטו אמו בשחיטתה [דיש לומר כן לדעתו ז"ל וכמובן] ואנו דנין א"כ על חלות איסור טרפה על איסור אבמ"ה דעל חלב גזה"כ דחייל איסור טרפה וכמבואר שם שפיר יש לדון ולומר דכיון דהאיסור הראשון הי' לו היתר בשחיטת האם קל איסורו ולא חשוב חל לגמרי ויכול האיסור השני לחול עליו אבל לומר בהיפוך דאיסור זה שיוכל להתירו בשחיטת האם לא חשוב חלות כלל עד שנאמר בהיפוך דחשוב בשביל זה איסור אחרון וכגון בהך דג"ה במוקדשים לא זכיתי להבין:

ועתה בעברי בין בתרי ענינים אלו עלה על לבי להביא קצת ראי' ועזר כנגד סברת רבינו הרשב"א ז"ל מש"ס דחולין דף ק"א שהבאתי בהך דר"י ור"א דאבמ"ה נוהג בטמאה דפריך שם אדר"י דקאמר דטעמייהו דדרשי כי הדם כו' ל"ת הנפש עם הבשר כל שאתה מצווה על דמו אתה מצוה על אבריו דלר"י למ"ל קרא ליתי איסור אבר וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ ומשני כי איצטריך קרא לר"א ולכאורה צריך להבין דמנ"ל לר' יוחנן דר"א ס"ל דאין איסור חל על איסור אף במוסיף כגון אבמ"ה על טמאה וצ"ל דהך דר"י דהכא אזיל לפי הך אב"א דחולין דף קי"ג שם אהך דאמר שמואל משום ר"א דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה הוא משום דס"ל אין איסור חל על איסור והנה בהך דתרומה אי מיירי בשנטמא התרומה מקודם שנטמא הוא הו"ל כולל שעתה נאסר גם בתרומה טהורה ובהיפוך הו"ל מוסיף שתרומה זו נאסרה עתה כשנטמאה גם על הטהורים ומוכח דר"א לית לי' לא כולל ולא מוסיף. אמנם אם נאמר כסברת הרשב"א ז"ל הנ"ל עדיין קשה דבש"ס דב"ק דף מ"א אמרינן דר"א דדריש נקי מחצי כופר ע"כ ס"ל דדרשינן אתים ומאן דדריש אתים ע"כ ס"ל כר"ש דקלוט בן פרה אסור עיין ש"ס דבכורות דף ו' דרבנן דשרו הוא משום דלא דרשו את עיי"ש ועיין תוס' חולין דף ע' ד"ה קלוט כו' ובש"ס חולין דף ס"ח מבואר דאף לר"ש דאוסר קלוט בן פרה הני מילי כשיצא לאויר העולם אבל במעי אמו ניתר שפיר בשחיטת הפרה וא"כ מנ"ל לר' יוחנן גם אליבא דר"א דקרא קדריש דבלאו קרא שפיר קאמר ר"א דאיסור אבמ"ה נוהג בטמאה והיינו היכי דלא שייך לומר אין איסור חל על איסור דאף דאיהו לית לי' לא כולל ולא מוסיף וכנ"ל מהך דכהן טמא כו' מ"מ שפיר משכחת לה בקלוט בן פרה דהו"ל שפיר איסור בת אחת דלכ"ע חייל דאיסור טומאה לא חשוב חל בזה עד שיולד דבמעי אמו הי' לו היתר בשחיטת אמו ול"ח חלות איסור עדיין לדעת הרשב"א ז"ל. ולדעת הרשב"א צ"ל דלכך הוצרך ר' יוחנן לומר הכי אליבא דר"א דדומיא דטהורים קתני דנוהג בטהורים ובטמאים דמשמע דנוהג בכל גוונא ואם נאמר דהך ר' אליעזר דהכא הוא ר' אלעזר בן שמוע ולא ר' אליעזר בן הורקנוס וכן הך ר"א דתרומה שם א"ש בפשיטות דר"א בן שמוע לא מצינו דדריש אתים דבב"ק שם ר' אליעזר בן הורקנוס הוא דסבר לה הכי ועיין ש"ס יבמות דף פ"א ר"א אומר אנדרוגינוס חייבים עליו סקילה כזכר ומשום דדריש ואת זכר כו' ועיין תוס' דף פ"ד שם דגרסי ר' אליעזר אמנם בתוס' יו"ט במשנ' שם העלה דר' אלעזר גרסינן ולדעתו גם ר' אלעזר דהיינו ר"א בן שמוע דריש א"כ אתים אולם יש לחלק בין ואת לאת דאף דדריש ואת את לא דריש עיין תוס' מנחות דף י"א שכתבו כן אליבא דר"י עייש"ה ועיין רש"י חולין דף קי"ג שם בהך דכהן טמא שנראה דגרים ר' אליעזר והיינו ר' אליעזר בן הורקנוס מתלמידי ריב"ז ולפ"ז גם בהך דנוהג בטמאים צ"ל דר' אליעזר גרסי' ועכצ"ל לפ"ז כנ"ל דלכך לא מוקמי לה בקלוט בן פרה משום דדומיא דטהורים קתני וכנ"ל ואחר העיון ראיתי דאף א"נ דלא כסברת הרשב"א ז"ל הנ"ל מ"מ עכצ"ל כן דעיקר טעמא דר' יוחנן משום דדומיא דטהורים קתני דנוהג בכל גווני דאל"כ יקשה דאמאי לא אמרי' דטעמא דר"א הוא משום דבאבמ"ה בעינן רק כזית בצירוף בשר גידין ועצמות ושפיר חל א"כ אטומאה דלגבי איסור טמאה הו"ל עדיין חצי שיעור ואח"ש שפיר חייל אף לר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת עיין תוס' שבועות דף כ"ד דעל ח"ש לכ"ע איסור אחר יכול לחול עיין בדבריהם שהוכיחו כן מהא דלא קאמר דר"י לא אמר כר"ל במפרש בשבועתו ח"ש אליבא דרבנן או בסתם אליבא דר"ע משום דר"י לטעמי' דס"ל דח"ש אסור מה"ת עייש"ה אמנם מדנקט דומיא דטהורים דחל בכל גוונא ע"כ הוצרך ר"י לומר דקרא קדריש דאל"כ לא יהי' נוהג בטמאין היכי דהוא אבר שאין בו גידין ועצמות דאית בי' בכזית אבמ"ה גם כזית מאיסור טמאה ודוק:

ועדיין יש לעורר לפמש"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הא דאמרינן דאין איסור אבמ"ה חל עד שיולד וכנ"ל מהך דבנטרפה עם יציאת רובה איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתי הוא נלמד מהא דמהני שחיטת האם להתיר איסור אבמ"ה של הולד וא"נ דאיסור אבמ"ה חל בעודו במעי אמו אין בכח לשחיטת האם להתיר מה שכבר נאסר וכנ"ל לענין חלבו. ומעתה א"נ דהך ר"א דכהן טמא כו' וממילא כמו כן הך ר"א דהכא הוא ר' אליעזר בן הורקנוס דדריש אתים ולדידיה א"כ קלוט בן פרה אסור מאת הגמל וכנ"ל ומ"מ ניתר בשחיטת אמו וכמבואר בש"ס דחולין דף ס"ח שהבאתי ומוכח א"כ דגם למה שכבר נאסר דאיסור טומאה פשיטא דחייל משעת יצירתו וכמבואר] מועיל שחיטת אמו להתירו וי"ל א"כ לדידיה דאיסור אבר חל תיכף במעי אמו וכמובן וא"כ הדרא ק"ל דלמה הוצרך ר"י לומר אליבא דר"א דקרא קדריש דאף דר"א לא ס"ל אחע"א אף במוסיף וכנ"ל מהך דכהן טמא מ"מ א"ש הא דנוהג איסור אבמ"ה בכל גווני בטמאים לדידיה דבאבר שאין בו גידין ועצמות שפיר חייל דהוי עם איסור טומא' איסור בת אחת דתיכף משעת יצירתו חל עליו אבמ"ה עם איסור טומאה בכזית ובאבר שיש בו גידין ועצמות אף דל"ה איסור ב"א דאיסור טומא' קדים בעוד שלא נקשרו אבריו בגידיו וכמ"ש רבותינו בעלי התוס' שם ד"ה כי איצטרך מ"מ שפיר חייל דהו"ל אח"ש דעל איסור אבמ"ה חייב בזה באכל כזית בשר גידין ועצמות דליכא עוד לענין איסור טומאה רק ח"ש ואח"ש שפיר יכול איסור אחר לחול וכנ"ל בשם התוס' שבועות שם ואני מוסיף לומר דאין לומר דמ"מ משכחת לה שלא יוכל לחול באבר שיש בו גידין ועצמות לענין היכא שחלקו והפריד הבשר דאינו חייב משום אבמ"ה רק באכל כזית בשר לבדו דז"א דלר"א דס"ל דאיסור אבר וכמו כן איסור בשר מן החי חל במע' אמו גם בטהורים אין מקום לאיסור אבמ"ה לחול בכה"ג ומשום דא"י לחול על איסור בשר מן החי שבא מקודם שנקשרו האברים בגידין וא"כ שפיר קאמר דנוהג בטמאים כמו בטהורים ולפמ"ש התוס' חולין דף ק"ב ע"ב ד"ה שאין בו כו' בשם הר"י דאף למ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת מ"מ מודה דבחיי' לאו לחתיכת בשר עומדת א"ש ודוק כי קצרתי ועפ"י הדברים האלה וכל החזיון הזה יש לי הרהורי דברים הרבה בהך דצריך למעט מאותה כשהיא שלימה דאסור בחותך מהטחול ומהכליות ובהך דשילהי פ' אלו טריפות תולעים דרני דבישרא אסירי כו' עייש"ה אולם ליראת האריכות אשים מחסום לעטי. וכ"ז דרך פלפול ומו"מ של הלכה אמנם לדינא נראה דבמקום הפסד המקיל גם בזה שלא נקרו גידו ובשלו אותו כך לא הפסיד דאחרי שאין לדון רק על שומנו דל"ה רק מדרבנן יש לסמוך על דעת הרבה מגדולי המורים דאין גיד נוהג בשליל כלל בצירוף שגם לדעת המחמירים אין איסורו ברור די"ל דטעמייהו כנ"ל בשם הפ"י ומ"ז רשכ"י ז"ל משום דכיון דאין בגידין בנ"ט ל"ה בכלל ההיתר מה דלא שייך בשומנו וכמש"ל ולענין חוטי הדם אין מקום להקל בשליל דדמו אסור לכ"ע רק אם נאמר דכיון דרכים ודקים הם דמי לעוף דפסק הרמ"א ז"ל כדעת הי"א בר"ן ז"ל דא"צ לנקרם משום דדקים הם והדם יוצא ע"י מליחה אולם אף שיש קצת מקום לומר כן ויש קצת סמך לזה ממשמעות לשונו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דבפ"ז מהל' מאכלות אסורות לגבי חלבו של שליל כתב וז"ל ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי כו' חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורים כשאר הבהמות אולם בפ"ו מהלכות אלו לענין הדם כתב השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הוולד ולא הזכיר כלל מניקור החוטין חוטי הדם כמו שזכר גבי חוטי וקרומי החלב.

מ"מ קורא אני על המקילים לא ירד בני עמכם דגם בעוף גופא רבו האוסרים ואף דהרמ"א ז"ל כתב דהמנהג להקל וכנראה סמכו בזה להקל נגד דעת גדולי המורים הר"ח והראב"ד הרשב"א והר"ן ז"ל ודעמם מהא דנקט בש"ס החוטין דחלב והדם בהדי הדדי דמשמע דבבהמה מיירי ובעוף לא נזכר רק הוורידין אבל לחלק בין בהמה לבהמה אין לנו והבו דלא להוסיף עלה דהך קולא יתירא שהקילו בעוף ועל המתיר להביא ראי' ברורה ואין לסמוך על משמעות לשונות הפוסקים להתיר בכמו אלה וז"ב לפע"ד להלכה ולמעשה ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ז מהל' מאכלות אסורות הט"ז שכתב יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות אסורין מד"ס וא"ת שהם אסורין מה"ת בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם אלא מכות מרדות כו' וכפי הנראה לכאורה א"כ לדעת ז"ל דכמו בחוטי החלב שאסורים בעצמן כ"כ הטעם בחוטי הדם ולא משום הדם הכנוס בתוכם שאינו יוצא ע"י מליחה דאל"כ אין לחלק בינם לדם האברים דבשלמא אי נימא דהאיסור הוא מצד החוטין בעצמותן שהם עצמם כמו דם א"ש די"ל דדם אסרה תורה היינו דם צלול ולא חוטין ועיין בה"ה שם אבל אי נימא דהאיסור מצד הדם הכנוס בתוכם אין מקום לחלק בין דם לדם. ואם כה נאמר יש מקום להקל בחוטין אלו בשליל די"ל דהם שפיר בכלל התירא דכל בבהמה תאכלו ולא דמי לדם צלול שאינו בכלל אכילה וכמש"ל בשם הר"ן ז"ל אמנם אחר ההתבוננות א"א לומר כן דא"כ נאמר למה מותרין בחתכם להחוטין וע"כ דעיקר האיסור משום דם הכנוס שאינו יוצא ע"י מליחה לבד רק ע"י חתוכה ומליחה ועיין ש"ס חולין דף צ"ג תלתא משום תרבא ותרין משום דמא כו' למאי נ"מ הני דמשום דמא אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי הנך לית להו תקנתא והיינו כנ"ל דכל שאיסורן מחמת עצמן ל"ל תקנתא ודברי רבינו הגדול ז"ל באמת צריכין תלמוד בזה. ולולי דברי, הה"מ ז"ל הייתי מפרש דרבינו ז"ל רק אחוטי וקרומות תרבא קאי ולא אחוטי הדם ועיין ברא"ש ז"ל בפ' ג"ה שם וקרא דכל חלב וכל דם דנקט שיגרא דלישנא הוא ועיקר דבריו ז"ל בחוטי וקרומי החלב אמורים אמנם לפי פירושו של הה"מ ז"ל דבריו צ"ע בהא סלקינן ונחתינן דאין מקום להקל כלל לגבי ניקור חוטי הדם ודין השליל כדין שאר הבהמות והמקיל עתיד ליתן את הדין והנלפע"ד כתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף