ברכת רצ"ה/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה לז

סימן לז

ע"ד השאלה אשה אחת נשאת לאיש הנלקח לצבא והיא עגונה זמן רב וא"א שישלח לה גט ע"י שליח והורו לה ב"ד שיכתוב שימנה או פב"פ או פב"ב לשליח וכמו כן שני סופרים מחשש דשמא ימות א' חלילה ועוד שאר ענינים הנצרכים לסדר הגט וכן עשה וכתב כן ע"י הפאסט עם כתב קיום מהב"ד דשם אמנם חתימתם לא ניכר לנו וגם הקאפיטאן שלו קיים כל האמור בכתב רוסיא והב"ד כתבו עוד מכתב ביחוד שבפניהם נעשה גוף הענין והגיד שמות השלוחים הסופרים והעדים עכ"ת שאלתו והנה כפי הנראה מלשון השאלה מינה הבעל בב"ד שם להסופר שיכתוב וכ"כ להעדים והשלוחים וא"כ היא הנה זה תלוי במחלוקת הפוסקים אי מהני בכה"ג דדעת הרמב"ן ז"ל ודעמי' דל"ד באומר אמרו מדעתכם אלא אף כשהבעל בעצמו מונה להסופר שלא בפניו ואמר להעדים שיאמרו לו שהוא מינה אותם לכתוב ל"מ אולם דעת הר"ן והרא"ה ז"ל דאומר אמרו היינו דוקא שאמר אמרו מדעתכם אבל בכה"ג שמינה אותו בעצמו שלא בפניו השליח לכתוב לכ"ע מהני ולפ"ז הי' נראה לכאור' דבנ"ד שמלבד שמינה אותם בפני הב"ד דשם כתב עוד בכת"י להסופר שמינה אותו שליח לכתוב יש להקל עכ"פ בשעת הדחק. דכבר נודע דעת הפוסקים דכתב בכ"י מועיל ואף דרבו החולקים וביחוד היכי דכתב בכ"י שלא בפניו מ"מ גם בזה צדד הרד"ך ז"ל להקל במקום עיגון ושעת הדחק ומשום דכיון שרואה כת"י כאלו עשאו שליח בפניו דמי וכ"ש בנ"ד שמינה אותו ג"כ בע"פ שלא בפניו דיש לצרף עוד להקל בשעת הדחק דעת הר"ן והרא"ה ז"ל ודעמם ואף אם לא כתב בכ"י ורק שחתם בח"י על המכתב וכנראה מדברי כ"ת שהיה כן בנ"ד. נ"ל דמועיל לדעת הפוסקים אלו דמהני כתב בכת"י דכיון דלדעתם ז"ל כת"י דמי להרכנה והרי גם בהרכנה שואלים אותו נכתוב גט לאשתך והוא מרכין ראשו וא"כ ה"ה כשכותבים והוא חותם ומקיים איפוא כחת"י כל הכתוב בו. וראיתי לכ"ת שנסתפק דכיון שמינה שנים זה או זה י"ל דאין ברירה אולם מאי דמבעי' לי' לכ"ת לדידי פשיטא לי דלא שייך כאן אין ברירה דרק היכא שהענין והמעשה תלוי בדבר שיתברר לאח"כ שייך לומר ברירה משא"כ בזה שהוא עושה שניהם מעתה שלוחים לכתוב או ליתן והוא מבורר א"כ בשעתו ששניהם המה שלוחים וז"ב א"צ לפנים. אמנם דא עקתא שאין הסופר מכיר חתימת יד הבעל ג"כ ובזה נ"ל ברור דאף אם שני עדים כשרים מעידים לפנינו ומקיימים שזה חת"י מ"מ לא מהני לדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה דלא יהא קיום של העדים שמקיימים חת"י על מכתב השליחות ומינוי הסופר גדולה מהיכי שמעידים שמינה אותו לכתוב שלא בפניו דלא מהני לדעתם ז"ל ולא נשאר לנו אפוא צד להקל רק דעת הר"ן והרא"ה ז"ל המכשירים בכה"ג ומי ירום ראש להקל נגד דעת הרמב"ן ז"ל ודעמי' ועיין באחרונים ז"ל שהעלו שזה דעות גדולי המורים ורוב הפוסקים. והנה לכאורה עלה על לבי לצדד להקל דכיון דגם באומר אמרו דעת הר"י ז"ל ועוד מהפוסקים דכשר דהם ז"ל פסקו כשמואל דמכשיר באומר אמרו ועיין כ"ז בפוסקים וא"כ יש בזה כעין ס"ס להכשיר דשמא הלכה כשמואל דאף אומר אמרו כשר ואף את"ל דאומר אמרו פסול מ"מ שמא זה אינו רק באומר אמרו מדעתכם אבל כשמינה אותו בפי' שליח לכתוב מהני וכדעת הר"ן והרא"ה ז"ל המכשירים בכה"ג אף לר' יוסי דפוסל אף באומר אמרו דמ"מ זה אינו רק באומר אמרו מדעתכם אבל כשמינה אותו בעצמו שלא בפניו שליח לכתוב ורק שאמר להם שיאמרו לו שהוא עשאו שליח כשר:

אמנם מלבד כי גם זה היא פירצה דחיקא דהך ספיקא דדילמא מודה ר"י בממנה לסופר שליח בפי' אינו ספק השקול כיון שרוב הפוסקים חולקים. על הר"ן והרא"ה ז"ל בזה וכמש"ל בשם האחרונים ז"ל ועיין רד"ך בית ג' שכתב שהמחמירים בזה המה רוב חכמה ורוב מנין הנה אחר העיון וההתבוננות אין כאן ס"ס כלל בלא"ה ולמען ברר דברים אלו צריך אני להרחיב קצת הדיבור בזה הנה יש בזה ג' ענינים האחד שמינה אותם שלוחים לכתוב ורק שמ"מ אינו מקפיד שיכתבו הם בעצמן וכהך דמתני' גיטין דף ס"ו שם דקאמר ר"י שאפי' אמר לב"ד הגדול כתבו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ומשום דמילי לא מימסרן לשליח והיינו שאין השליח יכול לעשות בכה"ג שליח אחר כיון דלא הוי רק מילי השני הוא אומר אמרו מדעתכם שהם יעשו עבורו להסופר שליח לכתוב ולא שהוא ממנה להסופר ורק שנותן ומוסר הכח בידם לעשות להסופר שליח עבורו ובזה נחלקו דלמ"ד אומר אמרו כשר ס"ל דדוקא היכי שהוא מינה אותם שלוחים נכתוב ורק כיון דלא קפיד אי לאו דהוי מילי יכולים היו הם בעצמם לעשות שליח מצדם לכתוב במקומן אמרי' דמילי לא מימסרן לשליח והיינו שהשליח הראשון אינו יכול לעשות שליח שני במקומו אף היכא דלא קפיד בעל היכי דהוי מילי אבל באומר אמרו שהוא נותן לו כח לעשות שליח עבורו והיינו שיהי' שליחו של בעל שפיר מהני דהשליח השני כולו מכח הבעל קאתי ודמי א"כ לשליח ראשון דלא אמרי' ביה דמילי לא מימסרן לשליח ומ"ד אומר אמרו פסול היינו משום דס"ל דגם בכה"ג אמרי' דמילי לא מימסרן לשליח וכאשר בארתי יותר בחידושי דלאו משום עשיית השליח השני באנו לבטל בזה השליחות דזה שפיר דמי לשליח הראשון שעושה הבעל בעצמו שליח לכתוב דמה לי הוא ומה לי שלוחו שמסר לו הכח לעשות שליח עבורו ורק דהחסרון הוא מפאת מינוי השליח הראשון דס"ל דדוקא היכי שבא לידי מעשה שמצוה לסופר לכתוב גט ובשליחותו נעשה ונגמר כתיבת הגט או אף היכא שלא בא לידי מעשה ורק שבשליחות ההוא נגמר הענין וכגון ששלח שליח לבטל הגט לא חשוב מילי אבל היכא שאין שום מעשה או ענין נגמר בשליחותו וכל השליחות לא הוי א"כ רק מילי וכגון ששלח שליח לעשות שליח עבורו להסופר לכתוב הגט ל"מ דהשליחות הראשון דלא חשוב רק מילי דלא מימסרי לשליח אף לשליח ראשון שליח הבעל. והשלישי הוא מינוי השליחות שלא בפניו שבאמת הוא בעצמו ממנה להסופר שליח לכתוב הגט ורק שאמר להעדים שיאמרו לו שמינהו שליח שלא בפניו. והנה בשני אופנים הראשונים והיינו שהרשה להשליח לעשות שליח כשירצה במקומו והיינו שיהי' שליח השליח או שמסר הכח לשלוחו שיעשה שליח עבורו והיינו שיהי' שליח הבעל באמת ל"ש לפסול מצד מינוי השליח שלא בפניו דכיון דהסופר שומע מפי שלוחו של הבעל שפיר חשוב כאילו שמע מפי הבעל דמה לי הוא ומה לי שלוחו ואי לאו דמילי לא מימסרן לשליח פשיטא דהוי מועיל. ובזה מיושב קושית הרא"ה ז"ל דאי נימא דגם בממנה אותו בעצמו שלא בפניו שליח לכתוב לא מהני וכשיטת הרמב"ן ז"ל א"כ מנ"ל דס"ל לר' יוסי דמילי לא מימסרן לשליח דלמא מטעם דהוי עשאו שליח שלא בפניו פוסל ר"י כשאמרו לאחר לכתוב ולפי הנ"ל ניחא דבאמת בכה"ג ששומע מפי שליחו של הבעל שפיר מהני אי נימא דמילי מימסרי לשליח דכששומע מפי הבעל דמי וכנ"ל והבן זה:

והנה באמת אף לפי שיטת הרמב"ן ז"ל עיקר פלוגתייהו באומר אמרו היינו באומר אמרו מדעתכם ופלוגתייהו א"כ הוא אי שייך לומר גם בזה שהשליח השני שליח הבעל הוא מילי דלא מימסרי לשליח וכנ"ל ורק דהרמב"ן ז"ל ס"ל דגם בממנה אותו בעצמו שליח לכתוב שלא בפניו לא מהני ובעינן שישמע מפי הבעל וכאשר הביא ראי' מהך דחתם סופר ועד דאם נאמר דכשר בכה"ג עדיין נפיק מינה חורבא אבל מ"מ גם לדעתו ז"ל עיקר פלוגתייהו באומר אמרו מדעתכם וכנ"ל וכפשטא דלישנא דאומר אמרו. ובחידושי הוספתי לומר דע"כ אנו צריכין לומר כן לשיטת הרמב"ן ז"ל דא"נ דפלוגתייהו באומר אמרו לאו היינו באמרו מדעתכם דאז הוי מילי ורק דאומר אמרו היינו שאומר להעדים שיאמרו להסופר שהוא עשאו שליח שלא בפניו ופליגי אי מהני בכה"ג יקשה הא דאמרי' בש"ס דגיטין שם דאי כתבו כת"י הוא הו"ל כאומר אמרו ולפ"ז היינו דבזה עושה בעצמו שליח להסופר לכתוב דכיון שלא פירש למי עשה שליח לכתוב ע"כ א"כ היינו שממנה שליח לאותו סופר שיצוו הם לכתוב הגט א"כ הול"ל דבלא"ה לא מהני ומשום דאין ברירה וכמ"ש הרשב"א ז"ל הובא ביתה יוסף אהע"ז סי' קמ"א דאשה שאמרה כל מי שירצ' הבעל ליתנו לידו יהי' שלוחי ל"מ דאין ברירה ואף אם אמנם דלאו ד"ה הוא דלדעת הר"ש ז"ל פ"ה דמעשר שני וכפי הנרא' זהו ג"כ דעת התוס' ז"ל בב"ק דף ס"ט ד"ה כל הנלקט ל"ש לומר אין ברירה רק היכי שצריך לומר הוברר הדבר למפרע אבל מכאן ולהבא ל"ש כלל ענין ברירה דעכשיו כבר נתברר לפנינו מ"מ כבר כתבתי במ"א דאין כן דעת הרמב"ן ז"ל מדכתב בהך דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דמדאורייתא לא מהני משום דאין ברירה דגם התם אצ"ל הוברר הדבר למפרע וכמבואר א"ו דגם לדעת ושיטת הרמב"ן ז"ל פלוגתייהו באומר אמרו הוא באומר אמרו מדעתכם שעשאו שליח לעשות שליח עבורו וכנ"ל ורק דאיהו ז"ל חידש לנו דגם במינה בעצמו שלא בפניו לסופר לא מהני. ומעתה גם למאן דמכשיר באומר אמרו י"ל דא"י למנות להסופר שלא בפניו ומ"מ שפיר מכשיר באומר אמרו דכיון דס"ל דבכה"ג לא שייך לומר מילי לא מימסרי לשליח שהשליח השני מכח הבעל קאתי שמינה את זה לשליח שימנה הסופר שליח עבורו שפיר יש להכשיר אף אם א"י לעשות הסופר שליח שלא בפניו דבזה כיון ששומע הסופר מפי השליח כשומע מפי הבעל דעי וכנ"ל וא"כ אין כאן ס"ס להתיר ודוק:

ולכאורה עלה על לבי לומר דמ"מ חשוב ס"ס ומשום דאף א"נ כנ"ל דפלוגתייהו באומר אמרו הוא באומר אמרו מדעתכם מ"מ א"נ דאומר אמרו כשר א"א לומר דפסול בממנה לסופר שלא בפניו עפ"י מ"ש הרא"ש ז"ל בנדרים דף ע"ב דלכך ל"ה שמיעת השליח כשמיעתו של הבעל דאף דשליחו של אדם כמותו מ"מ זה לא שייך רק לענין מעשה אבל מידי דממילא ל"ש שליחות עיין בדבריו הנחמדים ז"ל שם וא"כ אי נימא דא"י לעשות להסופר שליח שלא בפניו גם בכה"ג שאמר אמרו מדעתכם והיינו שמסר להם הכח לעשות שליח עבורו להסופר ל"מ אף אי נימא דלא חשוב מילי ומימסרי שפיר לשליח. ומשום דנהי דיכול לעשות שליח שיעשה שליח עבורו מ"מ הרי אתה אומר דבעינן שישמע הסופר דוקא מפי הבעל ממש ואם מינהו גם הוא בעצמו שלא בפניו ל"מ וא"כ אף דשלוחו של אדם כמותו מ"מ ל"מ שיחשב כאילו שמע מפי הבעל דזה היא מידי דממילא ולא שייך ביה ענין שליחות וכנ"ל בשם הרא"ש ז"ל לענין שמיעת הבעל וא"כ שפיר חשוב ס"ס דשמא לכ"ע אף למ"ד אומר אמרו פסול מ"מ מהני בעשאו בעצמו שליח שלא בפניו וכשיטת הר"ן והרא"ה ז"ל ושמא הלכה כשמואל דאמר אומר אמרו כשר וא"כ ע"כ מהני כשמינהו בעצמו להסופר שלא בפניו וכנ"ל. אולם אחר ההתבוננות ראיתי דזה ליתא דגם לדעת הרמב"ן ז"ל אין הטעם משום שא"י לעשות להסופר שליח כלל שלא בפניו מפאת חסרון בגוף השליחות דבכ"מ יכול אדם לעשות שליח שלא בפניו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' בעצמו ורק דכיון דבגט בעינן שיכתב לשמה כשאינו שומע בעצמו מפי הבעל שמצוה לו לכתוב לא חשוב לשמה [וטעם הדבר עלה על לבי כעת לומר דאף שנאמר לו מפי עדים שמינהו הבעל לכתוב שלא בפניו מ"מ כיון שלא שמע מפי הבעל ממש אינו כותב הגט לשם גירושין מבורר ורק שתולה ברצון הבעל והיינו ע"מ שירצה הבעל לגרשה דל"מ משום אין ברירה ולקמן דעתי להרחיב הדיבור בזה ברצות השם] וא"כ כיון שאנו אומרים שכל ששומע מפי השליח חשוב כשומע מפי הבעל וכותב לשמה שפיר מהני אי לא חשוב מילי ואין זה ענין להך דבמידי דממילא ל"ש שליחות לומר משום זה דל"ח אמירת השליח כאמירת הבעל ממש ול"מ כיון שבאמת גם שלא בפניו הוי שליח ורק משום דלא חשוב לשמה קאתינן עלה לפסול בכה"ג אבל אין כאן חסרון בגוף השליחות וכיון דבכ"מ שלוחו של אדם כמותו וכששומע מפי השליח הוי לשמה שפיר מועיל ואין ראי' א"כ דמאן דמכשיר באומר אמרו מכשיר ג"כ לעשות שליח שלא בפניו לכתוב ולא חשוב א"כ ס"ס וכנ"ל והבן:

ועדיין נשאר לנו לבאר לדעת הרמב"ן ז"ל ודעמי' דפסלו במינה להסופר שלא בפניו אם הוא מדאוריתא או רק פסול דרבנן דלפי האמור דאין זה חסרון בשליחות ורק משום דכל שאינו שומע מפי הבעל לא חשוב לשמה באמת נראה לומר דאין זה רק חשש פסול מדרבנן דהרי גם היכא שלא צוה הבעל כלל לכתוב דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל עירובין דף י"ג לשיטתם דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה ורק דמתורת דלא חשוב לשמה קאתינן עלה דאינו רק מדרבנן ומן התורה הוי גט כיון דמ"מ כתב לשמה עיין בדבריהם ואף דכל הפוסקים חולקים עליהם בזה מ"מ י"ל דז"א רק היכי דלא צוה הבעל כלל לכתוב דבזה אף דלא בעינן שליחות בכתיבה אינו גט מה"ת משום דל"ח לשמה כלל כיון שלא גילה הבעל דעתו שרצונו לגרש את אשתו וסתמא לאו לגירושין עומדת אבל הכא בנ"ד שעשאו לסופר שלא בפניו דאף אי בעינן שליחות בכתיבה הי' מועיל דיכול אדם לעשות שליח שלא בפניו ורק מתורת דל"ה לשמה קאתינן עלה לדעת הרמב"ן ז"ל שפיר י"ל דאין כאן פסול תורה דכיון דבעל גילה דעתו שרצונו לגרש דהרי עשאו שליח לכתוב הגט והסופר כותב לשם האשה שפיר הוי לשמה מה"ת ורק דמדרבנן חיישינן שמ"מ כיון שלא שמע מפי הבעל ממש לא יכתוב לשמה וכנ"ל אבל מ"מ אין כאן פסול תורה דהוי לשמה והנה בעיקר הדבר אי בעינן שליחות בכתיבת הגט נחלקו הקדמונים ז"ל דדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל גיטין דף כ"ג ועירובין שם דמדמכשירינן כתיבת חש"ו בגדול עע"ג אע"ג דלאו בני שליחות נינהו מוכח דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה ומשום דהך וכתב לאו אבעל קאי רק אסופר והא דבעינן שיאמר לסופר כתוב הוא משום דבלא"ה לא חשוב לשמה אלא חשוב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה וכן כתבו הר"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל אמנם הר"י חולק בזה ופי' דהך דחש"ו אליבא דר"מ היא דל"ב כתיבה לשמה אלא מדרבנן ומשום דוכתב אחתימה קאי ולכך מכשיר בחש"ו בגדול עע"ג משא"כ לר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא פסול אף בעע"ג ומשום דבעינן שליחות בכתיבה ועיין ב"י שהביא בשם הרבה פוסקים דס"ל הכי דבעינן שליחות בכתיבה עייש"ה. והנה אם נאמר דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה עכצ"ל דהא דפסלינן היכא שאמרו לסופר לכתוב ואף באומר אמרו לר' יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח היינו ג"כ משום דאף דל"ב שליחות כלל בכתיבה מ"מ כיון דבטל השליחות משום דהו"ל מילי דלא מימסרן לשליח הדר הו"ל כסתמא ופסול משום דל"ח לשמה:

והנה כבר נודע דעת רוב הפוסקים דמדאמרינן בגיטין דף ע"ב הרי הגט בטל עד שישמעו קולו ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו דבאומר אמרו הגט בטל מה"ת וביחוד היכא דלא אמר אמרו ורק שהם בעצמם עשו מצדם שליח להסופר לכתוב דבכ"מ דל"ה מילי שליח עושה שליח כמעט אין אחד מהפוסקים שיאמר שאין הגט בטל לגמרי מה"ת עיין כ"ז בפוסקים חזינן א"כ לפ"ז דאף שהבעל גילה דעתו שרצונו לכתוב גט לאשתו מ"מ כיון שנתבטל השליחות משום דהו"ל מילי לכל מר כדאית ליה הגט בטל מה"ת משום דל"ח לשמה דמצד גוף ביטול השליחות אין לפסול ולבטל הגט לדעת הפוסקים אלו דלא בעינן שליחות כלל בכתיבה ועיין ברמב"ם ז"ל שכתב הרי שאמרו לו נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו ואמרו לסופר וכתב כו' הרי הגט בטל אמר כו' אמרו לסופר כו' הרי זה פסול וקרוב להיות גט בטל והנה הרמב"ם ז"ל הוא מכת הסוברים דל"ב שליחות בכתיבה וכאשר האריכו בזה האחרונים ז"ל עיין עליהם ואפ"ה כתב בהך דאמרו לסופר כו' דהגט בטל וגם באומר אמרו דקרוב להיות גט בטל והיינו משום דס"ל דאומר אמרו הוה ספק אי חשוב מילי וכנ"ל ועיין באחרונים ז"ל] וע"כ משום דאף שגילה דעתו שרצונו שיכתבו גט לאשתו מ"מ כיון שנתבטל השליחות הגט בטל דל"ח לשמה וכנ"ל. ומעתה אף בממנה להסופר שלא בפניו י"ל דכיון שלא שמע מפי הבעל ממש ל"ח לשמה ובטל גיטא מה"ת דאף דמ"מ גילה דעתו שרצונו לגרש מ"מ הרי גם בהך דנתבטל השליחות מטעם מילי יש גילוי דעת הבעל ואפ"ה לא חשוב לשמה כלל ובטל ואינו גט כלל מה"ת. ואף אם אמנם ע"כ אנו צריכין לחלק ולומר דמינה בעצמו להסופר שלא בפניו עדיף טפי וחשוב יותר לשמה מהך דא"ל כתובו ואמרו לסופר ואף מהך דאומר אמרו מדעתכם דהרי הר"ן ז"ל הוא ג"כ מהסוברים דל"ב שליחות בכתיבה ורק מטעם דל"ח לשמה בטל היכא שלא צוה הבעל לכתוב או אף שצוה וגילה דעתו רק שנתבטל השליחות וכגון בשליח שני היכא דהוי מילי ומ"מ ס"ל דיכול למנות לסופר לכתוב שלא בפניו מ"מ זה אינו רק לדעת הר"ן ז"ל אבל לשיטת הרמב"ן ז"ל ודעמי' דפסלו בכה"ג י"ל דמדמי לה שפיר להך דנתבטל השליחות מטעם מילי דבטל גיטא מה"ת דל"ח לשמה אף שגילה הבעל דעתו שרצונו בגירושין ומאין הרגלים לומר ולחלק לדעתם ז"ל דבזה שמינה להסופר בעצמו שלא בפניו דג"כ ל"ח לשמה לדעתם ז"ל פסול הוא דהוה אבל לא בטל מה"ת כיון דחזינן דגילוי דעתו של בעל ל"מ אף מה"ת שיחשב לשמה ודוק בזה. ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל בסוגיא דשמעתין שכתב בהא דלא מהני כשעשאו להסופר שליח שלא בפניו וז"ל ואיכא למימר שאני גט דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל ואין העדים והסופר עומדים במקום הבעל אלא כששמע מפיו אבל בדברים אחרים אדם עושה שליח שלא בפניו עכ"ל וכפי הנראה מדבריו אלה ס"ל דבעינן שליחות בכתיבה דתרתי קאמר דבעי' לשמה ובעינן ג"כ שיכתבנו הבעל. אמנם בחידושיו שם דף כ"ג בהך דחש"ו כתב ז"ל בהדיא כשיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף דלאו בני שליחות נינהו מ"מ כשר כשגדול עע"ג דלא בעינן שליחות בכתיבה ורק מטעם דל"ח לשמה פסול כל שלא אמר כתובו עיי"ש ודבריו סותרים א"כ זא"ז וכמדומה לי שכבר הרגיש בזה אחד מהאחרונים ז"ל ולא מצא מענה:

ואשר אנכי אחזה בזה דמ"ש הרמב"ן ז"ל הכא ובעי' נמי וכתב הבעל לאו היינו דבעינן שיכתבנו הבעל בעצמו או שלוחו שהוא כמותו דבאמת ל"ב שליחות בכתיבה כלל לדעתו ז"ל וכנ"ל בהך דחש"ו ורק דכוונתו ז"ל לדברי הש"ס גיטין דף כ"ד שם בהך דיתר מיכן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה דאי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דכתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו וא"ל שמי כשמך כו' דלאו איהו קא כתיב לה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב לה אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה והיינו א"כ דמוכתב ילפינן דבעינן שיהי' איהו קא כתב לה והיינו שיהי' כתוב לשם הבעל ומינה ילפינן שיהי' נכתב ג"כ לשמה וכלישנא דהש"ס א"כ נקט הרמב"ן ז"ל דבעי' לשמה ובעי' ג"כ וכתב הבעל והיינו שיהיה נכתב גם כן לשמו דזה נלמד מהך דוכתב וביאור דבריו ז"ל נראה דכוונתו בזה דכיון דמלבד דבעי' שיהי' נכתב לשם האשה מלה לשמה בעינן ג"כ שיהי' נכתב לשם הבעל א"כ כשמינהו להסופר שליח לכתוב שלא בפניו י"ל דכיון שלא שמע בעצמו מפי הבעל ממש לא יכתב רק לשמה ולא לשמו ואנן לשמו ולשמה בעינן וכנ"ל ודוק [ויש לי הרהורי דברים בזה לומר דכיון דעיקר הא דבגט סתמא פסול הוא משום דאשה לאו לגירושין קיימא א"כ לגבי לשמו י"ל דסתמא כשר כיון שכותב לשם האשה ואין אדם מגרש אשת חבירו והארכתי בזה בחידושי ואכ"מ להאריך]:

עוד נ"ל לומר דכוונת הרמב"ן ז"ל י"ל היא דעיקר הא דחשוב לשמה כשמצוה הבעל לכתוב אף דמ"מ עדיין ביד הבעל לגרש בגט זה או לחדול היינו משום שהסופר כותב לדעת הבעל וכיון שהבעל רצונו באמת לגרש אשתו זו שפיר חשוב לשמה וכאילו כתבו הבעל בעצמו שבידו הגירושין ולכך כל שלא צוהו הבעל אף שהסופר כותב בפי' לשמה לא מהני דמ"מ עדיין הדבר ביד הבעל אם לגרשה בגט זה אם אין ואין כאן לשם כריתות לשמה. ואון לדברי אלה מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל ר"פ כל הגט שכתב וז"ל דאי כתב רחמנא וכתב לחוד ה"א כו' אלא בעינן כתיבת הבעל או שלוחו אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו עכ"ל. וכוונתו כמ"ש דמטעם לשמה בעינן שיכתבנו הבעל שבידו הגירושין או עכ"פ אחר ברשותו שעושה על דעתו. ועפ"ז אמרתי ליישב הא דתנן בר"פ כל הגט יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו פסול לגרש בו ולא קתני רבותא טפי דאם אמר ללבלר שיכתוב גט לאשתו ששמה כך וכך ויש לו שתי נשים ששמותיהן שוות ואין הסופר יודע למי רוצה לגרש דאין הסופר צריך להכיר המגורשת לדעת רוב הפוסקים ורק שכותב לשם אשת פלוני ששמה כך וכך דפסול מה"ט דכיוון שאינו מבורר לסופר ל"ח מבורר לשמה אלא ודאי דבכה"ג באמת כשר לגרש בו כיון שהי' הדבר מבורר אצל הבעל והסופר לדעת הבעל הוא כותב וזהו שכתב ז"ל בשמעתין דבעינן לשמה ובעי' נמי וכתב הבעל והיינו דעיקר הא דחשוב לשמה הוא כשכותב הבעל בעצמו שבידו הוא הגירושין או שכותב עכ"פ אחר ברשותו שהוא כותב א"כ על דעתו וכנ"ל ותוכן כוונתו נ"ל לפ"ז דכיון שלא שמע ממש מפי הבעל י"ל שאף שכותב לשם המגורשת מ"מ אינו כותב לדעת הבעל וזה ל"ח לשמה כיון שאין בידו הגירושין והו"ל כסתמא דפסול והבן זה. ועפ"י הדברים האלה אמרתי לישב מה שנתקשיתי בחי' על דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ודעמם שהבאתי דלכך כשר בחש"ו כשגדול עע"ג אף דלאו בני שליחות נינהו משום דבכתיבה לא בעינן שליחות כלל דוכתב לאו אבעל קאי רק אסופר שיכתוב לשמה ורק דכל שלא צוהו הבעל לכתוב לא חשוב לשמה אלא סתמא ופסול מהא דאמרי' בש"ס דגיטין דף כ"ה בעא מיני' ר"ה כו' כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו ופשיט לי' ממתניתין לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו אלמא דאין ברירה ומותיב ליה מהך דפסח ששחטו טו על מי שיעלה מכם ראשון דזכה בחלקו כו' וקמתמה אביי דקבעי מיני' תולה בדעת אחרים וקפשיט לי' תולה בדעת עצמו והדר מותיב לי' תולה בדעת אחרים דבתולה בדעת עצמו י"ל יותר דאין ברירה עייש"ה דאמאי קרי לה להך דלאיזו שארצה אגרש תולה בדעת עצמו כיון דהך דוכתב אסופר קאי שיכתוב לשמה וכשכותב א"כ הגט לאיזו שירצה הבעל לגרש בו הו"ל תולה בדעת אחרים שהוא כותב לשם זו שירצה הבעל. ואם אמנם כי לפי מה שפירש"י ז"ל שם החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת עצמו מדאתני ברישא גילה בדעתו שהי' פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר הוברר הדבר למפרע דמעיקרא דעתי' להאי א"ש דבהך דלאיזו שארצו אגרש נהי דהוי לפ"ז תולה בדעת אחרים מ"מ י"ל בזה יותר דאין ברירה כיון שזה שתלה בדעתו גילה מקודם שהוא פוסח על שתי סעיפים שעדיין לא גמר בדעתו למי יגרש מ"מ לישנא דהש"ס דקרי להך דלאיזו שארצה אגרש תולה בדעת עצמו קשה טובא לפ"ז וכנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דאף שהסופר כותב מ"מ עיקר הא דמשוי לי' לשמה הוא משום שכותב ע"ד הבעל שבידו הגירושין וכנ"ל דמה שכותב הוא לשם המגורשת לא מהני כיון שאין הדבר בידו ואך ביד הבעל לגרש בגט זה או לחדול והו"ל א"כ כסתמא דל"מ משום דלאו לגירושין קיימא ורק כשכותב ע"ד הבעל במקום הבעל קאי ושפיר א"כ חשוב בהך דלאיזו שארצה תולה בדעת עצמו דהעיקר בתר דעת הבעל אזלינן ודוק:

והנה בגוף הדבר שכתבתי דאי נימא דלא בעינן שליחות בכתיבה כלל ורק דכל שלא צוה הבעל לכתוב לא חשוב לשמה וא"כ עכצ"ל דאף שגילה הבעל דעתו שרצונו לגרש מ"מ ל"ח לשמה עד שיצוה לו ממש לכתוב דאל"כ מה בכך דמילי לא מימסרי לשליח הרי מ"מ איכא גילוי דעת הבעל וכיון דבהך דמילי הגט בטל מה"ת יש לומר דגם בכה"ג שמינה להסופר שליח שלא בפניו דג"כ מחשש דל"ה לשמה פסול לדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה הגט בטל מה"ת דדמי לדעתם ז"ל להך דנתבטל השליחות מטעם דהו"ל מילי דאף דמ"מ גילה הבעל דעתו שרצונו לגרשה הגט בטל מה"ת לגמרי עמש"ל ועלה על לבי לומר דאין מכאן ראי' דבאמת י"ל דכל שהוי ג"ד מצד הבעל מה"ת חשוב לשמה ובמינה שלא בפניו להסופר ליכא רק חשש דרבנן בעלמא ובהך דהוי מילי דהגט בטל מה"ת מטעם אחר קאתינן עלה עפמ"ש התוס' ז"ל בסוגיא דשמעתין דאף דלר"מ אפי' מצאו באשפה כשר דל"ב כלל כתיבה לשמה מ"מ היכי שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו עיין בדבריהם ז"ל והנה בש"ס שם דף כ"ט פריך אהא דתנן המביא גט כו' הר"ז משלחו ביד אחר ממתניתין דידן האומר לשנים כו' כתבו גט כו' הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא וקאמר רבא הטעם משום דהו"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח והנה הך רישא דמתני' דהרי אלו יכתבו ויתנו ר"מ קאמר לה ומוכח א"כ מזה דאף בכה"ג שבעל לא קפיד שיעשו שליח אחר מ"מ כיון דנתבטל השליחות מטעם דהוי מילי הגט פסול לר"מ אף דלדידי' גם במצאו באשפה כשר וע"כ משום דכיון שהבעל רצה לעשות שליח שבשליחותו יהי' הגט נכתב כל שנתבטל השליחות אף שבגוף הדבר נעשה צוויו הגט פסול דאמרי' שרצונו הי' דוקא שיכתב הגט בשליחותו או בשליחות שלוחו וכיון דהוי מילי ונתבטל א"כ השליחות הגט פסול אף לר"מ. ומעתה יש לומר כמו כן לדידן דאף דלא בעינן שליחות כלל בכתיבה ומה"ת עכ"פ סגי בגילוי דעתו של בעל למיחשב לשמה מ"מ היכא שציוה לכתוב בעינן שליחות ממש וכל שנתבטל השליחות וכגון בשליח שני דהו"ל מילי לכל מר כדאית ליה שפיר אינו גט מה"ת דחשוב לא נעשה צוויו של הבעל שרצונו היה דוקא שיהי' נכתב בשליחות ממש וכנ"ל לר"מ משא"כ בהך דמינה שליח להסופר שלא בפניו דאין כאן חסרון בשליחות כלל ורק מצד חשש לשמה קאתינן לפסול שפיר י"ל דאין כאן רק פסול וחשש דרבנן דמה"ת שפיר חשוב לשמה כיון שמ"מ גילה דעתו שרצונו לגרש אשתו:

ועפ"ז אמינא לדחות מה שהבאתי בחידושי סעד וראי' לדעת הסוברים דבעינן שליחות ממש בכתיבה מהך דאמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו דמשמע דאף היכי שבשעת הכתיבה כבר גמר בדעתו את מי יגרש פסיל דלא תלה פסולו משום דאין בדירה רק באמירתו שצוה להלבלר לכתוב לאיזו שירצה לגרש וא"נ דלא בעינן שליחות כלל גבי כתיבה ורק מטעם לשמה קאתינן עלה שיכתב בציווי הבעל א"כ באמת היה לנו להכשיר בכה"ג כיון שבשעת הכתיבה כבר מבורר הי' לפנינו ואף היכא שהסופר לא ידע עדיין מגמר דעתו של הבעל מ"מ כיון שכתב ותלה בדעת הבעל והוא כבר גמר בדעתו אז בעת כתיבתו את מי מגרש לא שייך תו לומר ולפסול משום דאין ברירה וכמובן אלא ודאי דבעינן שליחות בכתיבה וא"כ אף שבעת הכתיבה כבר הי' מבורר מ"מ פסול דאין כאן שליחות ולפי"ז בעינן שיעשה הבעל שליח לכתוב במקומו לשמה דוכתב לה לשמה אבעל קאי וכיון שלא היה אז עדיין מבורר הגט פסול דנתבטל השליחות משום דאין ברירה ומטעם אין ברירה לגבי השליחות פסול לגרש בו ולפי הנ"ל אין מכאן ראי' דאף א"נ דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה מ"מ היכא שעשה שליח להסופר לכתוב כל שנתבטל השליחות הגט בטל דבעינן שיעשה צוויו של בעל לגמרי שיהי' נכתב בשליחותו ממש וכיון דאין ברירה שפיר פסול לגרש בו באמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש אף היכי דבשעת כתיבה כבר גמר בדעתו מי יגרש דמ"מ כיון דנתבטל השליחות דאז לא הי' עדיין מבורר והוברר הדבר למפרע לא אמרינן פסול לגרש בו אף א"נ דלא בעינן כלל שליחות לגבי כתיבה דמ"מ כיון שרצה לעשות שליח כל שנתבטל השליחות הגט פסול וכנ"ל. ועפ"ז אמרתי ליישב מה שתמהו המפורשים ז"ל על מה שכתבו התוס' במשנה דפרק כל הגט שם בשם ר"י ז"ל דאפי' מאן דסובר בעלמא יש ברירה מודה בגט דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה דא"כ מאי פריך התם מהך דפסח ששחטו על מי שיעלה ראשון לירושלים הרי אף דהתם אמרינן דיש ברירה מ"מ גט שאני דבעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה ולפי הנ"ל ניחא דקושית הש"ס הוא אהא דפסלינן גם בכה"ג שהי' כבר מבורר בשעת כתיבה ורק שבשעת השליחות שצוה להלבלר לכתוב לא הי' מבורר דרק מטעם ביטול השליחות קאתינן לפסול וכנ"ל דברירה דשליחות שפיר דמי לשאר עניני ברירה דרק לגבי הכתיבה י"ל דלכ"ע אף למ"ד יש ברירה פסול בשלא הי' מבורר בשעת כתיבה וכנ"ל בשם הר"י ז"ל דוכתב לה משמע שיהי' מבורר לשמה בשעת הכתיבה משא"כ לגבי השליחות וכמובן. ויוצדק יותר לפי"ז הא דקרי לה תולה בדעת עצמו כיון שאנו דנין על השליחות ודוק (ויש לי הרהורי דברים לפ"ז דא"נ שלא כדעת הר"י ז"ל ורק דגם הך ברירה דכתיבה דמי לשאר עניני ברירה י"ל דאי בתולה בדעת אחרים יש ברירה גם בהך דכתיבה יש ברירה ומשום דאף שגילה בדעתו שהוא פוסח על שתי סעיפים וכנ"ל בשם רש"י ז"ל מ"מ י"ל הוברר הדבר למפרע על עת הכתיבה והרבה יש לדבר בזה ואכ"מ להאריך יותר]:

אולם אחרי העיון ראיתי דזה ליתא דדוקא לר"מ דל"ב כלל כתיבה לשמה ואף במצאו באשפה כשר י"ל כנ"ל דהיכי שעשה שליח לכתוב צריך לעשות צוויו של הבעל לגמרי וכל שנתבטל השליחות בטל גיטא דכיון דלדידי' מצאו באשפה כשר כשעשה א"כ שליח לכותבו ע"כ שרצונו הי' שיכתב דוקא בשליחותו משא"כ לדידן דבעינן כתיבה לשמה ובעינן א"כ שיצוה לכתוב ואף ג"ד של הבעל שרצונו לגרשה ל"מ מדרבנן עכ"פ לדעת הרמב"ן ז"ל דפוסל במינה לסופר שלא בפניו דלפ"ז אין ראי' א"כ מהא שעשה שליח לכתוב שרצונו דוקא שיעשה הדבר בשליחותו ממש דנאמר בשביל זה דכל שנתבטל השליחות בטל גיטא משום שלא נעשה כרצונו בשליחותו ממש וז"ב אצלי ועכצ"ל א"כ לדעת הפוסקים הנ"ל דל"ב כלל שליחות בכתיבה דהא דהגט בטל היכי שנתבטל השליחות מטעם דהו"ל מילי הוא משום דגם בכה"ג ל"ח לשמה ואף דהוי ג"ד מצד הבעל הגט בטל מה"ת דלא חשוב לשמה לגמרי וא"כ כ"כ י"ל גם בהך דמינה להסופר שלא בפניו דבטל מה"ת לדעת הר הרמב"ן ז"ל דכיון שאינו שומע מפי הבעל ל"ח לשמה ודמי להך דמילי דאף שהי' עכ"פ ג"ד מצד הבעל שרצונו לגרשה מ"מ הו"ל כסתמא ובטל גיטא וכנ"ל ודוק היטב בכל זה:

וכאשר נצעוד עוד צעד ונרד לעומק העניינים אמינא דאי נימא דלא בעינן שליחות בכתיבה ורק מתורת דלא הוי לשמה קאתינן עלה שיצטרך לצוות לכתוב עכצ"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דלא מהני כשמינה להסופר שלא בפניו. דבאמת אנו צריכין להבין לפ"ז בהך דמילי לא מימסרן לשליח דמה בכך הרי מ"מ כיון שגילה דעתו שרצונו לכתוב גט לאשתו למה לא יחשב לשמה דמה נ"מ בין הא דנתבטל השליחות מטעם דהוי מילי ובין הך דחש"ו דלא הוי שליחות משום דלאו בני שליחות נינהו ואפ"ה מהני בגדול עע"ג דאמרי' דכיון דמ"מ נעשה ברשותו של הבעל שפיר חשוב לשמה. והנראה בזה מלתא חדתא דהנה בש"ס שם בהך דאומר אמרו קאמר ר"ה אמר רב כשר ולא תעשה כן בישראל דחיישי' שמא תשכור עדים ומי חיישינן והתניא עדים החתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה מעשה לא עבדי דיבורא קאמרי. ולפ"ז אמינא דזהו החילוק בין היכי דנתבטל השליחות מטעם מילי להיכא דלא נתבטל דהיכי דנתבטל השליחות לא מהני דל"ה לשמה ומשום דכיון דל"ה רק דיבורא בעלמא אין הסופר כותב לשמה בבירור דכיון דלא שמע בעצמו מפי הבעל חייש דשמא שקר בפי העדים דדיבורא קאמרי ואינו כותב לשם כריתות מבורר לשמה משא"כ היכי דל"ה מילי והוא א"כ שליח ממש לא חייש לזה דזה חשוב מעשה שעושין אותו שליח או מצד שיהי' שליח שלהם וכהך דא"ל כתובו ואמרו לסופר וכתב או כהך דאומר אמרו מדעתכם שעושין אותו שליח לכתוב בשם הבעל שיהי' שליח הבעל וכנ"ל ומעשה לא עבדי וכיון שכן גם במינה לסופר שליח לכתוב שלא בפניו ואמר להעדים שיאמרו לו שהוא עשאו שליח ג"כ לא מהני מה"ט דחייש הסופר דשמא שקר מעידים ולא צוה הבעל כלל דדיבורא קאמרי ואינו כותב לשם כריתות מבורר וכנ"ל בהך דמילי דלא מהני מה"ט ולפ"ז צ"ל בהא דפריך הש"ס הכא למ"ד מודה ר"י באומר אמרו מהך דחתם סופר ועד כשר דאי ס"ד דמודה ר"י באומר אמרו נפיק מינה חורבא דזמנין דא"ל לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי לחד מהנך סהדי וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי ומשני דכיון דכשר ולא תעשה כן בישראל לא שכיח דגם המקשה ס"ל להך דלא תעשה כן בישראל ורק דס"ל דמ"מ יש חשש חורבא כיון דבדעבד כשר דלפ"ז עיקר טעמא דפסול בהך דאומר אמרו הוא משום דחייש סופר ששקר מעידים דדיבורא קאמרי וכנ"ל והבן:

ועדיין יש לעורר דהרי בש"ס לא קאמר בהך דחתם סופר וליחוש דלמא א"ל אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו הא נמי כשר ולא תעשה הוא ולא שכיח והנה בהך דאתם חתומו באמת ליכא חשש דשמא תשכור עדים דכיון שהם חותמים הוי מעשה ומעשה לא עבדי דמה"ט באמת ס"ל לרבב"ח ורב ששת לקמן שם דבכה"ג כשר ותעשה ורק דמ"ד לא תעשה הוא רק משום גזירה הא אטו הא ועיין פירש"י ז"ל שם וא"כ יקשה לדעת המקשה דגם היכי דלא תעשה חיישי' לחורבא דנהי דאומר אמרו פסול מ"מ יש לחורבא בכה"ג שא"ל אתם חתומו דבזה שפיר מהני אף דהוי מילי כיון דלא בעינן שליחות בכתיב' וגם שפיר הוי לשמה דאין לומר כנ"ל שיחוש הסופר ולא יתן אימון לדברי העדים דכיון שהם חותמים הו"ל מעשה ומעשה לא עבדי. עוד יקשה לפ"ז הא דאמרי' הכא אמר לשנים כתובו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתבו וחתמו הם דתצא אי גם אומר אמרו פסול ואמאי הרי בכה"ג שפיר הוי לשמה וכנ"ל דמעשה לא עבדי ושליחות ל"ב כלל בכתיב' וצ"ל דגם לענין זה גזרו הא אטו היכא שאינם בעצמם עידי החתימ' דפסול משום דל"ה לשמה וכנ"ל ולפ"ז צ"ל לכאור' עוד דגם למ"ד באמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו דכשר ותעשה דלא גזרי' אטו לפלוני ופלוני ויחתמו מ"מ זה אינו רק לענין הך דלא תעשה כן בישראל למ"ד אומר אמרו כשר אבל לענין הך דפסול משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח ומשום דל"ה לשמה גם הם מודים דגזרי' הא דאתם חתומו אטו היכא שאינם בעצמם עידי החתימ' דפסול דלא חשוב לשמה וכנ"ל דאל"כ יקשה הא דקאמר בהך דחתם סופר הניחא למ"ד באתם חתומו כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מאי איכא למימר ומסיק אלא ר' יוסי תרתי קאמר דאף באומר אמרו פסול דמ"מ למ"ד דבאתם חתומו כשר ותעשה דלא גזרינן הא אטו הא עדיין נפיק חורבא בכה"ג דלפ"ז אין לפסול אף לר' יוסי בכה"ג דמה בכך דהוי מילי הרי לא בעינן שליחות כלל גבי כתיבה וגם לשמה שפיר הוי כיון דלא יחוש בזה ששקר מעידים וגם גזירה לא ס"ל להך מ"ד דכשר ותעשה אלא ודאי דגם לדידי' בהך דלשמה גזרינן הא אטו היכי שאינם חותמים בעצמם וכנ"ל. אולם אחר העיון ראיתי דאין אנו צריכין לזה דבאמת הא דאמרי' דהיכי דהוה מעשה ל"ח דמעשה לא עבדי הוא דוקא בשני עדים אבל בעד אחד שפיר חיישינן גם בכה"ג דמשקר ועיין ש"ס דיבמות דף כ"ה ובתוס' כתובות דף כ"ב עייש"ה וא"כ כיון דעיקר החורבא בהך דחתם סופר למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה הוא דילמא אמר לבי תרי אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ומשום כיסופא דסופר מחתמי לי' לסופר בהדי חד מינייהו וכמבואר בש"ס שם א"כ למ"ד אומר אמרו פסול ליכא חורבא דאם יחתמו לסופר ורק חד מינייהו שפיר יפסול ומשום דכיון דס"ל דגם אומר אמרו הו"ל מילי תו ל"ה בכה"ג נשמה דהסופר שפיר יחוש בזה דשמא שקר מעידים דאף דהוי שנים מ"מ דיבורא קאמרי ואף שאחד מהם חותם על הגט מ"מ לגבי האחד יחוש אף דעביד מעשה וחותם דבחד חיישינן גם היכי דעביד מעשה וכנ"ל ודו"ק היטב בכל זה:

המורם מדברינו אלה דאם נאמר כדעת הסוברים דבעינן שליחות בכתיב' שפיר יש לומר כדעת הר"ן והרא"ה ז"ל דכשר במינה בעצמו שליח להסופר שלא בפניו דיכול אדם לעשות שליח שלא בפניו ורק באומר אמרו מדעתכם פסול משום דהו"ל מילי דלא מימסרן לשליח ואנן שליחות בעינן בכתיבת הגט ואף אי נימא דפסול גם במינה בעצמו להסופר שלא בפניו וכשיטת הרמב"ן ז"ל מ"מ י"ל דאינו רק חששא דרבנן בעלמא דשמא לא יכתוב הסופר לשמה לשם כריתות מאחר וכנ"ל אבל מה"ת באמת הוי גט ולא חיישינן לזה ובהך דמילי מטעם שנתבטל השליחות בטל גיטא מה"ת ואני מוסיף לומר עוד דלפ"ז יש לומר דבב"ד לכ"ע מהני בעשה להסופר שליח שלא בפניו דכיון דעיקר הטעם לפסול בכה"ג אף דיכול אדם לעשות שליח שלא בפניו הוא לפי האמור משום דיחוש הסופר שלא צוה הבעל לכתוב והעדים שקר אומרים דדיבורא קאמרי וכנ"ל א"כ י"ל דזה אינו רק בעדים אבל בב"ד לא חיישינן לזה ושפיר איפוא יכתוב לשם כריתות מבורר ועיין בש"ס דיבמות דף כ"ה בהך דמיאנה או שחלצ' בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד טעמא דב"ד הא תרי לא ואף דדחי לה התם במסקנא היינו משום דכיון דהתם חשוב מעשה גם תרי לא חשידי ועיין בתוס' שם אבל מ"מ יש לומר גם לפי המסקנא דיש לחלק בין תרי לב"ד לענין היכא דהוי רק דיבור דאף דבתרי חיישינן דדיבורא קאמרי מ"מ בב"ד לא חיישינן גם בזה משא"כ לדעת הסוברים דלא בעינן כלל שליחות בכתיב' דלפ"ז עכצ"ל דהא דפסול היכי דהוי מילי הוא משום דכיון דלא הוי שליח אין כאן רק דיבורא בעלמא ול"ח לשמה וכנ"ל דהסופר חייש דשמא לא צוה הבעל ושקר אומרים וא"כ גם במינה לסופר שלא בפניו לא מהני מה"ט גופא ובטל גיטא לגמרי מה"ת וכדאמרי' בהך דמילי וכאשר בררתי בעזה"י ולפ"ז אין לחלק ג"כ בזה בין תרי לב"ד דהרי במתני' דידן אמרי' לר' יוסי דאף בב"ד ילמדו ויכתבו דפסול כשאמרו לסופר לכתוב וצ"ל לפ"ז דאף דלענין מעשה רצה בש"ס דיבמות שם לחלק בין תרי לב"ד מ"מ לענין דיבורא אין חילוק ודו"ק:

והנה גם לפ"ז בנדון השאלה שלפנינו אין לצדד להקל רק אי נימא כדעת הסוברים דבעינן שליחות בכתיב' דנאמר לצרף דעת המכשירים במינה שלא בפניו להסופר למה שכתבתי דגם לשיטת המחמירים יש לומר ולחלק בין תרי לב"ד וכנ"ל אולם לא משום שאנו מדמין נעשה מעשה ביחוד אחרי שרבים מגדולי המורים דעתם ז"ל דלא בעינן שליחות בכתיב' ובטל גיטא לפ"ז בכה"ג וכנ"ל וגם הך חילוקא דבין עדים לב"ד אינו ברור עוד וכנ"ל ומה גם בנידון שאלתינו שאין מכירים חת"י הב"ד ג"כ וא"כ אף אם נסמוך אדעת המקילין במקום עיגון ושעת הדחק במעב"ד שאין מכירים חת"י הב"ד מ"מ נ"ל דפשיטא דכת"י ב"ד שאינו מקוים גרע מעדים דאין הסופר סומך עליהם שצוה הבעל לכתוב אף שאנן לא חיישינן לזה בדיעבד וכמבואר דכיון שאין מכירים חת"י יחוש דשמא מזוייף הוא אף דאנן לא חיישינן לזה ומתירים בשעת הדחק. סוף דבר אין דעתי להיות מהמנוים להתיר רק אם ימנה להסופר שליח לכתוב שלא בפניו ויכתוב ג"כ בכת"י לסופר שהוא מכיר עכ"פ חת"י וכאשר כתבתי בפתח דברי ואם אמנם כי כפי מכתב כ"ת כבר נמנו על זה מחכמי דורינו הש"י להתיר לכתוב הגט יהי להם אשר להם וידי מסולקות. והנני ידידו:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף