אמרי בינה/דיני עדות/נז
|
< הקודם · הבא > |
ברמ"א (סי' ל"ז ס"ט) דקרובי הגזבר כשרים להעיד על נכסי הקדש דטובת הנאה שיש לו לחלק אינו ממון ובש"ך כ' דלענין נוגע הוי נגיעת הנאה עכ"פ דהנאה אף בדרך רחוקה ונפלאה פוסל כ"ש בזה שי"ל שמעיד כדי שיהי' להגזבר טובת הנאה לחלק למי שירצה ובתומים ונתיבות כתבו דקרוב לנוגע כזה דאין בו צד ממון לא מיחשב בע"ד רק דפסול מטעם חשש משקר וקרוב דלא נחשד לשקר כשר. ולכאורה יש ראיה לדבריהם מתשובת רשב"א (ח"ב סי' פ"א) דכתב במוכר שלא באחריות דאינו מעיד מ"מ קרובי המוכר כשרין הן שאין פסול עדות הקורבא אלא במה שיש היזק או ריוח ממון ואינו נאמן לחוב ולזכות בגוף אבל במוכר בלא אחריות מפורש שאפילו המוכר בעצמו אינו פסול מחמת ריוח או נזק ממון אלא משום שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם בזה א"ב משום פסול קירבא עכ"ל וה"נ דכוותיה כיון דאין בו צד ממון אף דהוא בעצמו פסול להעיד מצד הנאה מ"מ קרוביו כשרין אך יש לומר למה שכתבו המחברים דאף מאן דסובר טובת הנאה אינו ממון לא נוכל לומר דאינו שוה ממון דלא נחלקו במציאות רק מאן דסבירא ליה טובת הנאה ממון ס"ל שיש לו זכות וקנין בגוף הדבר ומאן דס"ל טובת הנאה אינו ממון יש לו זכות מבחוץ ואינו גופו ממון והוי כמו שטר וכדומה ועיין במקו"ח הלכות פסח א"כ ה"נ אף אם טובת הנאה אינו ממון מ"מ כיון דזכות זה שוה ממון רק דאין לו בגוף הדבר מ"מ לענין נוגע שפיר כתב הש"ך דחשיב נוגע וא"ד לדברי הרשב"א הנ"ל אולם אני כתבתי בהגהותי בדברי חיים דיני חמץ (סי' כ') להוכיח בכ"ה הוכחות דמאן דסבירא ליה טובת הנא' אינו ממון היינו דלא נחשב כלל לזכות ממון עיי"ש ועיין מ"ש בח"ר דיני תו"מ (סי"ד). ולכאורה מוכח כן מהא דמבואר ב"ב (דף קנ"ט) בקרוב דנחתם על השטר עד שלא היה קרובו דכשר וכמבואר (סי' מ"ו) דלא חיישינן לקרוב דהוא משקר דאין אדם חוטא ולא לו רק גזירת הכתוב הוא דפסול וכיון דחתם מקודם שהיה קרוב כשר ולא חיישינן שמא זייף עכשיו והקדים הזמן מה שאין כן בגזלן בכה"ג חיישינן אם כן ה"נ כיון דמה דמעיד הוא על הקדש רק דנוגע להנאות קרובו לא חיישינן דמשקר בשביל שיש לקרובו הנאה. אולם באמת אינו דומה לשם דשם לא חיישינן לזיוף ואמרינן דכבר נתקבל עדותו בטרם שהיה קרוב דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מיד משחתמו ומה"ת נאמר דזייף והקדים כיון דאינו חשוד לשקר אבל במעיד עכשיו על דבר שיש הנאה לקרובו רואין אנו כאלו מעיד לזכות קרובו והתורה פסלה לקרוב לעדות כמו דאינו מעיד ע"ע ולחובת קרובו באמת יש לומר דנאמן דהא אינו בע"ד רק נגיעת ממון וכמו דעל עצמו נאמן הבע"ד כן נמי קרובו אם אומר מה שהוא לחובתו אם כן אינו מעיד על קרובו כלל כגון אם מעיד שלא הקדיש אף אם טובת הנאה ממון יש לומר דקרובו של הגזבר נאמן דלא גרע מאם מעיד הגזבר בעצמו אבל להעיד על דבר שיש לגזבר זכות בו אף דלא חשדינן למשקר דאין אדם חוטא ולא לו מ"מ כיון דיש לקרובו איזה תועלת והנאה מעדותו הוי כמעיד עכשיו לקרובו ופסול מצד גזיה"כ:
וכן מבואר בש"ע (סי' קכ"ג סי"א) במורשה שיש לו חלק במה שיוציא מן הנתבע קרוביו פסולים בין לעדים בין לדיינים ועיי"ש בש"ך (ס"ק כ"ב) דאפילו אין לו חלק ממש רק המרשה אמר להמורשה שכרך יהיה תלוי בי אם ארצה אתן לך ואם לא ארצה לא אתן לך כיון דאיכא ספיקא דלמא מרווח השתא יש לחוש שיעיד שיתן לו שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משאינו יזכה וכן מבואר בפשיטות בב"י (סוף סי' ל"ז) דנוגע דהדבר ודאי שישלם לו הרי אף דגוף העדות הוא לרחוק מ"מ כיון דיש צד זכות לקרובו פסול הקרוב להעיד אף דלא חשוד הוא לשקר מ"מ גזירת הכתוב דקרוב פסול ועיי"ש בש"ך (ס"ק כ"ו) דלחובת המורשה נאמן הקרוב ולא לזכות והטעם כמו שכ' כיון דגוף העדות הוא על המרשה והמורשה אין לו חלק בתביעתו בעצמו רק בא בשכרו ולחובתו היה נאמן המורשה כ"כ קרובו נאמן אף דקרוב פסול מצד גזירת הכתוב ואינו נאמן אף לחוב אף דהבע"ד בעצמו נאמן לחובתו מכל מקום קרובו פסול היינו במקום שכל העדות הוא עליו ממש אבל כשאין לו חלק רק נוגע לשכרו חשבינן בזה לקרוב כמעיד עליו גם כן מ"מ זה דוקא אם מעיד לזכותו נוגע העדות עליו גם כן אבל אם מעיד חובתו בשביל שהוא קרוב לא נוכל לבטל עיקר העדו' דהא אם נקבל עדותו שנפרע החוב לא יש לקרובו חלק בזה. וראיתי בדרישה (סי' קכ"ג) שכתב הא אילו ל"ה לו שכר ידוע היו פסולין קרוביו לעדות אפילו לנתבע וזה דלא כמו שכתב הש"ך:
ולכאורה יש להוכיח כן מדברי תוס' כתובות (דף צ"ב) ד"ה דינא בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתי בעל חוב דראובן וטרף ליה והעדים המקיימין את השטר לבע"ח קרובים לראובן ואינם קרובים לשמעון דאפילו משתעי דינא בהדי שמעון לא מקבלין עדותן כיון דאי טרף ליה מיניה בתר ראובן אזיל הוו להו כמעידים לחובת ראובן הרי דכיון דיש חוב לקרוביהם לא מקבלין עדותן וכן ראיתי בשער משפט (סי' קכ"ג) שכתב כן דמשמע מזה דלא כהש"ך. אולם באמת אינו ראיה כלל דשם עיקר עדותן לקיים השטר הוא על ראובן שחייב להבע"ח ומעידין על קרוביהם שחייב בזה ודאי קרובים אינם נאמנים מגזירת הכתוב אף לחוב מה שאין כן בנידון דש"ך עיקר עדותן הוא לחוב להמרשה שאינם קרובים אליו רק ממילא יש חוב והפסד להמורשה בזה מקבלין עדותן ובאמת יש להבין בדברי תוס' דאף בלא קבל אחריות אמאי מקבלין עדותן ואף אם שמעון משתעי דינא בהדי הא מ"מ מעידין שראובן חייב ממון ואף שלעת עתה ליכא נ"מ לראובן כיון דיטרוף משמעון ולא יחזור אליו כיון שלא באחריות מכר לו הא מעידין על ראובן שחייב וקרוב פסול בין לזכות בין לחוב וגם הא נ"מ גם לראובן אם יתקיים השטר דאם ברגע זו ישתדף השדה שקנה משמעון יהיה ראובן חייב לבע"ח ודומה להא דאילעא וטובי' קריבי דערבא הוו דסבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחיקי הוו ופריך עליו ר"ה בריה דר"י אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל ועיין תשובת הרשב"א הנ"ל (סי' פ"א) דרב פפא הוי סבר כיון דעיקר המצוה ממלוה ללוה הוה עיקר עדות עליהן ואפ"ה אתקיף עליה ר"ה בריה דר"י ואיפרך ושם איירי דאית נכסים ללוה ובכ"ז כיון דאי לית לי' לשלומי בתר ערבא אזיל הוי כמעידין על קרוביהם והוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"נ אף לגבי לוה כוון דבעדותן מעידין על שיעבוד הערב ה"נ כיון דמקיימין השטר שהמוכר חייב ולהמוכר הם קרובים הוי כמעידין על חיוב של המוכר וצריך לומר כיון דאין מעידין על גוף החוב של המוכר קרוביהם רק על קיום השטר שאינו מזויף ושמכירי' חתימת העדים לא הוי כמעידין על גוף קרוביהם ורק ממילא נצמח מזה חובת קרוביהם לכך פסולין דוקא במכר באחריות אף אם משתעי עם הלוקח אבל שלא באחריות לא אבל מ"מ אם מכר באחריות אינו דומה לנידון הש"ך וכמו שכתבתי כיון דסוף סוף נוגע עדותן ממש על חיוב קרוביהם:
ובספר הפלאה שם ראיתי שחולק על הש"ך מדברי תוס' הנ"ל דכתבו ועוד הא מסיק א"ד אפילו שלא באחריות נמי הא אפילו איהו גופיה במוכר שלא באחריות נמי מעיד לו עליה אי אית ליה ארעא אחריתי דליכא למימר להעמידה בפני בע"ח ול"ה פסול משום תרעומות כ"ש קרובים שלא יהיו פסולים משום תרעומות והקשה המהרש"א דא"ל דאיירי בדלית ליה ארעא אחריתא וכשיקיימו השטר יעידו את חובתו שלא להעמידו בפני בע"ח וכתב הוא דאם כן אף בתביעת שמעון הוי נוגע לראובן והוכיח מזה דאע"ג דמעמידו בפני בע"ח ל"ה רק חשש נגיעה ואפילו הכי קרוב של נוגע פסול להעיד. ולמ"ש אינו ראיה משם דשם עיקר העדות הוא על חיוב של ראובן להחזיק חיובו רק היכא דאינו נוגע לו כשרין אבל כשנוגע אליו כמו להעמידה בפני בע"ח בזה קרובים פסולין מה שאין כן בנידון דש"ך עיקר עדותן הוא על המרשה וכמו שכתבתי ואדרבה צריך לדחוק למה יהיו כשרין אף אם לא שייך תרעומות כגון במתנ' או כדומה הא מעידין על חיוב של קרוביהם שוב ראיתי בחידושי מהרי"ט שם דעמד כזה על דברי תוס' דעל שט"ח שעליו היאך יכולין קרובי ראובן להעיד הא שייך ראובן בגויה שאם ירצה יגבה ממנו או שמא למחר שיעשיר ויגבה ממנו ואפילו שמעון יכול לפוסלן כיון דהחוב על ראובן הוא וצריך לדחוק כמו שכתבתי כיון דאין מעידין רק על קיום החתימה היכא דליכא נ"מ לראובן רק בשביל תרעומות כשרין אבל היכא דיש נ"מ להעמידו בפני בע"ח שפיר פסולין דהוי כמעידין על חיובו דראובן. ובאמת לא אבין קושית המהרש"א אם איירי דלית ליה ארעא אחריתי ומעמידו בפני בע"ח למה נקט הש"ס הטעם דאפילו שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומות עלי הא בלא"ה נוגע הדבר אליו דמעמידו בפני בע"ח ובש"מ שם הקשה זאת דבלא תרעומות למה לא מצי לאשתעי דינא בהדיה דרוצה להעמידנה בפני בע"ח וכתב דאיירי דאית ליה ארעא אחריתי והלוקח לא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות דאיירי באפותקי ולא הבנתי אפילו אם איירי דאית ליה ארעא אחריתי הא לגבי נגיעה אמרינן דמי יודע כמה בע"ח יש לו כמבואר בטור (סי' ל"ז) ועיין סמ"ע (ס"ק ל"ז) ובש"מ ב"ב סוגיא דפו"ט דהא דקאמר בש"ס אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה דידיה הדר היינו לגבי נגיעה ממנ"פ אם יודע שיש לו כמה בע"ח מאי נפ"מ ליה וכשמשני לעולם דלית ליה דאמר לא ניחא לי דליהוי לוה רשע אינו מספיק אף אם יש לו ארעא אחריתי דמ"מ חיישינן לכמה בע"ח אם כן למה לא יכול לאישתעי דינא מטעם זה וא"ל דיהיה נקרא בע"ד צריך שיברר ז"א דהא חזינן דבשביל חשש תרעומו' אינו חשיב נוגע ובכל זאת לענין שישתעי דינא עם הבע"ח הוי כבע"ד אם כן מכ"ש החשש דמעמידה בפני בע"ח דהוי נוגע בשביל זה מכ"ש דהוי כבע"ד לגבי בע"ח שחייב לו ועיין ברמ"א (סי' רכ"ו ס"א) דאם נתן לו במתנה דליכא כאן תרעומות לא הוי ראובן כבע"ד ויקשה באמת למה לא מטעם דמעמידה בפני בע"ח וכבר עמדתי על זה בהגהותי בדברי חיים דיני מתנה (סי' ז') ודחקתי א"ע שם בזה עכ"פ מדברי תוס' אינו השגה ע"ד הש"ך ומדברי תשובת רשב"א הנ"ל מבואר דאף קרובים לראובן כשרי' להעיד במוכ' שלא באחריות מפורש דהא לאו על המוכר הדר ואע"ג דמוכר גופי' אינו מעיד מפני שמעמידה בפני בע"ח בכל כי הא אין הקרובין פסולין דרק מה שיש היזק או ריוח ממון אבל כאן אין המוכר עצמו פסול רק משום שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם בזה אין בו משום פסול קורבא. אם כן די לנו עכ"פ אם לא נודה לזה היינו רק לזכות ולא לחובה ובפרט אם הלוקח משתעי דינא עם הבע"ח כמו דנראה מדברי מהרש"א וכן כתב מהר"ם שיף דדוקא הוא פסול מטעם דמעמידה בפני בע"ח דאדם יודע בעצמו הבע"ח שלו לא הקרובים ועיין ש"מ ב"ב (דף מ"ו) וצ"ע בכ"ז:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |