אמרי בינה/דיני עדות/מח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי בינה TriangleArrow-Left.png דיני עדות TriangleArrow-Left.png מח

סי' מח

לשון הרמב"ם (פ"ט) מעדות השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים כו' אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שמדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב ובהלכה (י"א) החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אף על פי שראייתו ראי' מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום כו' והנה מ"ש בענין שוטה אם דעתו משובשת בדבר מן הדברים זה לא נתבאר בדברי רמב"ם במקומות אחרים בכל מקום שמזכיר שוטה רק לענין עדות וכבר העלה המרי"ט בתשובה דלכל ענינים לא מצינו סימני שוטה רק מה דחשבו חז"ל ומה שהוסיף הרמב"ם דעתו משובשת הוא רק לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר ואולי אז ל"ה שפוי ונתחלף לו דבר בזולתו אבל לענין גיטין וקידושין כיון שאנו' רואים עתה דעתו שפוי וצלולה כשר לרמב"ם אולם לא ביאר מאיזה מקום למדו הרמב"ם. ועיין בספר אור הישר בדבר הגט מקליווא שמה פוסקים מגאוני הדור וכולם העירו ע"ד הרמב"ם הנז' ועיי"ש תשובת הגאון בעל נו"ב. והכ"מ שם עמד עמ"ש רמב"ם דשוטה פסול דאינו בן מצות צ"ע היכא איתא הטעם הזה ובלח"מ שם הקשה ל"ל לטעם זה הא כיון דמעטה תורה קטנים דלאו בני דיעה הוא הדין שוטה וחרשים:

ובתומים (סי' ל"ה) כתוב על קושיא זו דהא קיי"ל דחשו"ק שכתבו גט וגדול עומד על גביהם יש להם דיעה לכתוב לשמה ש"מ דיש להם דיעה ומילף יליף ואם כן כשמעיד שנתקדשה אשה בפניו וגדול עמו למה לא יוכשר אם כשר לכתיבת גט ולכך צ"ל הואיל דלאו בני מצות נינהו. והנה מלבד דמבואר בתוס' גיטין וראשונים דדוקא משום דכותב שם הבעל והאשה יכול לכוון ולשמוע מהגדול העומד ע"ג ולעשות כמצותו עליו מה שאין כן בענין אחר. בלאו הכי יש מבוכה גדולה בדברי רמב"ם (פ"ג) מגירושין דלא הזכיר גדול עע"ג רק בטופס הגט ולא בתורף ועיין ג"פ וב"מ (ס' קכ"ג) ובמה שכ' שם ועל הכל דבריו תמוהין מאד דדוקא בדבר דצריך לשמה מהני על ידי גדול עע"ג אבל לקבל עדותו מה מהני שגדול עמו ממנ"פ אם הגדול הזה בר עדות מה צורך לדבריו של קטן יעיד עם אחר וע"כ כוונתו דלא יש שני עדים גדולים רק אחד גדול ואחד קטן או חרש ושוטה ובזה אי לאו דמשום דאינן בני מצות היה מהני עדותו ע"י הגדול שמלמדו אתמהה א"כ נגמר כל הקידושין על ידי עד א' הגדול וכבר מבואר כתובות (ד' כ"א) דצריך לצרף עמו אחר לקיום השטר כדי שלא נוציא נכי רבעי דממונא אפומי דחד סהדי ועיי"ש ברש"י דגזירת הכתוב הוא על פי שנים עדים יקום דבר חצי דבר ע"פ זה וחצי דבר ע"פ זה ק"ו היכא דלא נקבל כלל עדות החשו"ק בלעדו של הגדול העומד על גבו דלא מהני ואי דגדול אחר מלבד העד א' יש אחר שהוא פסול לעדות זה והוא מלמד להקטן אפסול ניקום ונסמוך בדבר דצריך עדות:

ובספר ח"ס כתב לתרץ קושית הלח"מ כיון דשואל כענין ומשיב כהלכה ונהי כיון דעשה מעשה שטות בפועל לא מהימנין ליה עכ"פ למיחש מיהת בעי שמא אמת כדבריו ויש לחוש לקידושין או לגיטין או אם יבא להעיד להחזיק ממון ע"כ אמר שהוא מגזרת הכתוב ודבריו לא נהירא דהא דבעי עדים בגיטין וקידושין הוא לקיום הדבר מפני שהוא חב לאחרים או מטעם שכתב הפנ"י דאין קידושין לחצאין כדי שתהיה א"א גמורה לדון במיתה ע"י ולעיל (סי' ל') הראתי לדעת דטעם זה מבואר ברמב"ם הל' גירושין עיי"ש וא"כ כיון דאנן מחזקינן להו ללאו בני דיעה וכן שוטה הכריעו חז"ל אם נתחזק ע"י מעשה שטות לשוטה דמחזקינן ללאו בני דיעה מה מהני עדותן לענין גיטין וקידושין אם לא נוכל לדון על פי עדותן להחזיקה לא"א גמורה או למגורשת גמורה לענינים המסתעפי' מזה כבר הוי כמקדש ומגרש בלא עדים [ומטעם זה דבריו אינם שכתב שם קודם. לכן על דברי מהרי"ט דסובר בדעת רמב"ם דרק לענין עדות על עבר ל"מ שמא נתחלף לו למה סתם רמב"ם לפסלו אף לעדות גיטין וקידושין אם קדש בפני עדים כאלו אין קדושיו קידושין. ולמ"ש זה ל"ק כיון דלקיום הדבר בעי עדים כדי שיתבררו אחר כך הדברים על אמיתתן לדונה לא"א או פנויה לכל הדברים המסתעפים מזה שפיר אין חוששין לעדים כאלו כיון דלא נוכל לדון ע"י לכל החומרות ומה לי דא"ח לעדותן על עבר ומה לי על להבא כיון דיכול עוד להתחלף ומ"ש אם יעידו להחזיק תמהני כיון דאנן מחזקינן להו לשוטים ואינם עוברים על לאו דלא תענה לו יהיה די"ל דמכוונים עכשיו בדבריהם מ"מ לא נוכל לדון על ידו בשום דבר:

וגם י"ל למה שכ' הרמב"ם טומטום פסול מפני שהוא ספק אשה וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שהרי אין עד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מס' ד"ת עכ"ד מדהאריך הרמב"ם ואמר שאין עד בא אלא להוציא משמע קצת דאף להחזיק אינו נאמן כיון דיש ריעותא בגוף זה ולא נודע אם הוא איש וכשר להעיד או אשה ופסול לכל דבר עדות ואינו דומה לספק פסול מחמת עבירה דמשמע דנאמן להחזיק וכמבואר מדברי תוס' ב"ק (דף ע"ב) לר"ח דסובר בהדי סהדי שקרא ל"ל דמ"מ להחזיק אחר כך להכחיש עדים אחרים נאמנים וכמו שכ' לעיל (סי' מ"ה) דשם היה בחזקת כשרות וגם אם יעשה תשובה יחזור לכשרותו בבירור רק ריעותא מטעם ספק פסול עבירה בזה להחזיק מהני עדותו אבל היכא דהריעותא בהגוף מצד עצמותו דלא ידענו אם איש אם אשה הוא בזה פסול אף להחזיק ויש לומר דלמד הרמב"ם זאת מדכתיב בתור' והוא עד ודרשו חז"ל בתוספתא דשבועות (פ"ג) והוא עד הכשר לעדות והפירוש אם כשר לכל עדות בבירור אבל אם הוא ספק א"ח ק"ש אף אם מהני עדותו להחזיק מ"מ גלי לן הקרא דבעי שיהא עד לכל דבר ואם אינו עד בעצם להוציא אינו בגדר עד אף להחזיק וכמו כן בספק שוטה אף דיש לחלק קצת באם נשתטה אחר כך ומספקינן בדעתו מ"מ י"ל דכיון דאינו בגדר עד להוציא אינו עד אף להחזיק:

אך אם נאמר כן יש להקשות בהא דמבואר מתניתין ר"פ שבועו' העדות ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ופליגא בגמרא לאפוקי מאי ר"פ אמר לאפוקי מלך ראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא ולמה לא קאמר לאפוקי טומטום ומשביעהו שיבא ויעיד להחזיקו דמהני עדותו וקתני בראוין להעיד היינו לכל מיני עדות אף להוציא אולם שם בלא"ה יש לדקדק למה לא קאמר לאפוקי חרש המדבר ואינו שומע או סומא דממעטינן בתוספתא הנז' או אלם למה שכ' הקצוה"ח (סי' מ"ו) דהוא פסול הגוף הואיל דאינו ראוי להעיד בהגדה וכמו שיבואר לקמן ומ"מ לדינא צ"ע בטומטום אם נאמן להחזיק ודאי לכתחילה אין מקבלין עדותו אף להחזיק וכמו שכתבתי לעיל משם ר"י בש"מ ב"ב דספק פסול לא מקבלין עדותו לכתחילה אף להחזיק אך אם קבלו עדותו צ"ע אם מהני להחזיק:

ונראה בדע' רמב"ם הא דכתב דחרש שאינו שומע ואינו מדבר דאין דעתו נכונה ופטור מן המצות וכן בשוטה משום שאינו בן מצות היינו מזה דידענו דאינם ב"מ גזרה התורה דדעתם אינו דעת גמור והא דחרש שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה דפטורין מכל המצות הוא כמו דמבואר ירושלמי (פ"א) דחגיגה הא דקתני שם במתניתין שוטה פטור מראיה א"ר אלעזר אתה הראת לדעת. ומדקאמר מרע"ה זאת לכל ישראל על כל מצות התורה ילפינן דמי שאינו בר דעת פטור מכל מצות התורה. ובכ"מ צריך מיעוט איש לאפוקי קטן משום דאף אם הגיע לכלל דעת כמו מופלא סמוך לאיש וכדומה שהוא פיקח גדול בכל ענינים מכל מקום חק התורה דעד שלא הגיע לכלל י"ג שנים והביא סימני גדלות אין דעתו נכונה ועיין ירושלמי ריש מס' תרומות דרש דחו"ש אין תרומתן תרומה מדכתב ויקחו אליך תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו פרט לחרש ועיי"ש במפרש דקטן ממעטינין מדכתיב כל איש היינו אף בהגיע לעונת נדרים והא דצריך מיעוט לחו"ש משום דהיה ס"ד אף דפטור ממצות הואיל דאין בו דעת מ"מ תרומה דהוי כמו שיש לכהן חלק בו ולא צריך דעת לקריאת שם תרומה קמ"ל דבעי שיהיה לו דעת עכ"פ הא דחו"ש פטורין מכל המצות שבתורה הוא משום דגזרה התורה דדעת שלהם אינו דעת. ושפיר כתב הרמב"ם הואיל דאינם בני מצות אף דראינו פקחות בהם מ"מ כ"ז דא"ח במצות ל"ח דעת שלהם ולא מקבלין עדותם:

והנה ז"ל תוספתא פ"ג שבועות הנז' והוא עד הכשר לעדות ושמעה להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא השוטה אם לא יגיד ונשא עונו להוציא האלם ומזה למד רמב"ם דע"כ מדכ' או ידע למעט שוטה הידוע עפ"י סימני חז"ל וי"א שקבלה בידם מהלמ"ס סימנים שפרטו חז"ל דלשוטה כזה ל"ב מיעוט דממילא ידענו כיון דפטור מכל המצות שבתורה בשביל דעתו ממילא אינו ראוי להעיד וע"כ הוסיפה התורה לענין עדות שבעינן שיהיה לו דעת גמור לכל ענינים ואף אם אין בו אחד מסימני שוטה שמסרו לנו חז"ל מ"מ אם דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב וכמו שכתב המרי"ט הטעם כיון שעדות הוא ענין להעיד על העבר חיישינן שמא נתחלף לו דבר וכיון שפסול לענין כזה שדעתו משובשת פסול לכל עניני עדות וכמו דממעטינן מאו ראה פרט לסומא אע"ג בענין דיכול להבחין והוא כבריא לכל דבר תביעת הלואה מ"מ פסול לעדות כמו דמבואר בבעה"ת (שער ל"ו) וז"ל ואע"ג דלגבי סהדותא פסול לי' ולא מתכשר בכיוון מדת משקלותיו ובכיון דצייר ארעא הכי מצי משבע לחבריה דהתם בעדות כיון דלא חזי לכלהו עדות לא חזי לחד מינייהו עכ"ל כמו כן באם הוא שוטה ודעתו משובשת בדבר אחד תמיד ממילא כיון דלא חזי לכלהו עדות לא חזי לעדות אף בדבר שדעתו בריא וז"ב בדעת רמב"ם דלמד מתוספתא הנז' להוסיף פסול שוטה בזו להעיד עדות:

וכן חרש דאינו שומע ואינו מדבר כיון דפטור מכל מצות ידענו דאין לו דעת ודאי פסול רק אף מדבר ואינו שומע נתמעט מאו שמע ושומע ואינו מדבר נתמעט מאם לא יגיד והא דכתב הרמב"ם אעפ"י שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ודקדק הכ"מ מזה דפקח ששלח כ"י לב"ד כיון דראוי להעיד ולשמוע כשר דכל הראוי לבילה אן בילה מעכבתו וכדעת ר"ת והקשה הא בפ"ג כתב רמב"ם דדין תורה אין מקבלין עדות בשטר הרי דל"מ רק לחתום שטר עיי"ש ויש לומר דהרמב"ם רמז בדבריו דאלם פסול להעיד אף בעדות דא"צ הגדה בב"ד רק לקיום הדבר מ"מ כיון דאינו ראוי להעיד במקום דצריך הגדה הוי הפסיל בעצם גוף העד וכמו סומא ועיין קצוה"ח (סי' מ"ו ס"ק י"ט) דאלם הוי פסול הגוף הואיל דאינו ראוי להגדה ואם כן יש לומר לעולם הגדה בכתב ל"מ אף בראוי לבילה וכדעת רש"י רק אף בדבר דא"צ עדות רק לקיום הדבר כמו גיטין וקידושין ג"כ פסול כמו סומא הואיל דאינו ראוי לכל מיני עדות ובמקום דצריך הגדה אינו בר עדות לכן פסיל לכל דבר ואף לדעת הש"ך שם דאלם לא הוי פסול הגוף וכשר לחתום על שטר דבר עדות הוא רק פומי' הוא דכאיב ליה דא"י להגיד בפיו מ"מ י"ל דגם לעדות קידושין לקיום הדבר פסול כיון דצריך שיתברר אח"כ הגירושין או הקידושין שלא יהי' לחצאין וע"י עד אלם לא יהי' יכול להתברר לא הוי תורת עדות עליו אף לקיום הדבר ודלא כמו שכתב הקצוה"ח שם לדעת הש"ך וזה מרמז הרמב"ם או שיהי' ראוי להעיד בפיו דמטעם זה פסול אף לצורך קיום הדבר ודוק היטב בזה:

ודע דמדברי תוספתא הנז' דדרש לאפוקי אינו שומע מושמעה ואם לא יגיד להוציא אלם ע"כ דאלם היינו שומע ואינו מדבר דאי גם אינו מדבר מלבד דהוא בכלל חרש גמור דפטור מכל המצות ולזה ל"צ מיעוט אלא אף אינו שומע לבד פסול לכן ע"כ אלם היינו דשומע ואינו מדבר ותימא גדולה ע"ד תוס' גיטין (דף ע"א) ד"ה אמר דמתניתין ל"ק ליה דאיכא למימר דהא דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש אבל אלם ל"מ הכי והא מלבד דחרש ממש לא צריך למעט מואם לא יגיד דכיון דאין בו דעת ופטור מן המצות הא בלא"ה אם אינו שומע נתמעט מושמעה ועיי"ש בפני יהושע ובס' דברי חיים דיני עדות (סי' י"א) דעמדו ע"ז מדברי רמב"ם אולם להמבואר לפנינו בתוספתא וכנראה דהא דמייתי ש"ס גיטין שם פרט לאלם הכוונה על התוספת' הנז' א"כ ודאי דברי תוס' צע"ג:

וקצת יש להביא ראיה דאלם הוי פסול הגוף ואף אם הי' אלם בשעת ראיה ובשעת הגדה יכול לדבר פסול דל"ה תחילתו בכשרות וכמו"ש הקצוה"ח שם בביאור הש"ס גיטין הנז' וכ"כ הב"מ (סי' קמ"ב) דהוי פסול הגוף וכ"כ בפשיטות (סי' י"ז סי"א) דאלם החותם עהש"ט אינו כלום דהוא אחד מן הפסולים כמבואר (סי' ל"ה סי"א) ותמהני שלא הביא דעת הש"ך (סי' מ"ו) דעיקר הפסול מטעם מפיהם ולא מפי כתבם ויש ראיה דהוי פסול הגוף דהא קשה למה צריך למעט אלם מאם לא יגיד כיון דהגדה הוא בכתב ג"כ כמו שכ' תוס' גיטין שם רק בעדים גלי קרא מפיהם ולא מפי כתבם א"כ אם הוא אלם דאינו יודע לדבר ממילא אין תועלת בעדותו כיון דלא נוכל לדון על ידי הגדה שאינו בפיו דכבר גלי לן הקרא מפיהם ולא מפי כתבם ואם כן מה הוסיף התוספתא לאפוקי אלם הא כבר נכלל בפסוק והוא עד הכשר לעדות וע"י הגדה מתוך הכתב לא יהיה תועלת בעדותו. ולדברי הקצוה"ח אתי שפיר דר"ז פריך לר"כ דחרש היכול לדבר מתוך הכתב מהני וא"כ אמאי אמר פרט לאלם הא יכול לדבר מתוך הכתב ומשני דבעדות בעו מפיהם והיינו בשביל זה הוי פסול הגוף אם אינו יודע להעיד בפיו בשעת ראיה ואף אם יכול לדבר בשעת הגדה מ"מ פסול אם כן עיקר פסול זה ידענו מזה דבאמת עיקר פסול אם ל"ה תחילתו בכשרות מדכתיב והוא עד או ראה או ידע דבשעת ראיה בעי שיהי' ראוי להעיד והיינו מדכתב אם לא יגיד מקיש שעת הגדה לראיה וידיע' מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות כמו שכ' חידושי רמ"ה ב"ב (דף קכ"ח) וממילא מקשינן נמי דבעי שיהי' ראוי' להגיד בפה בשעת ראיה ובשעת הגדה. ואף אם הי' יכול לדבר בשעת הגדה מ"מ אם בשעת ראיה אינו יכול לדבר בפיו לא מקבלין עדותו וזה הכוונה אם לא יגיד להוצי' אלם לא שהוא אלם גם בשע' התביע' להגיד העדות דזה כבר נתמעט דאין תועלת בעדותו מפיהם ולא מפי כתבם רק אף אם היה אלם בשעת ראיה ובשעת התביעה להגיד יכול לדבר מ"מ אין תועלת בעדותו דלא מקבלין עדותו הואיל דהוי תחילתו בפסלות וזה נתמעט מההיקש לראיה והגדה וכמו דבשעת הגדת עדות צריך שלא יהיה אלם כמו כן בשעת ראיות העדות צריך שיהיה בר הגדה היינו בפיו. וכן משמע ממה דמשני ש"ס גיטין שם בעדות אשה דאקילי בה רבנן משמע בשאר עדות דרבנן פסול אלם להעיד ואם נאמר כמו"ש הש"ך פסול זה מטעם מפיהם ולא מפי כתבם אם כן בעדות דרבנן דכשר בי' מפי כתבם כמו שכ' הכנה"ג (סי' כ"ח) יהיה אלם גם כן כשר אלא דהוי פסול הגוף אולם בש"מ ב"ב (דף קכ"ח) מבואר משם רשב"א דבעדות דרבנן אלם כשר ועיי"ש ברשב"ם ובמ"ש אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' מ"ו) וראיתי שהגאון מ'סענדר ז"ל נכד בעל ת"ש כ'להוכיח דאלם אינו פסול הגוף מדקתני מס' נדה כל הכשר לדון כשר להעיד ולא מצינו דאלם יהיה פסול לדון. וי"ל באמת למה שכ' הלבוש מובא בסמ"ע (סי' ז') דמקשינן ריבות לנגעים ועיי"ש בתומים ומה"ט סומא בב' עינים פסול לדון וכמו כן י"ל באמת דאלם פסול לדון גם כן:

והנה בתשובת נו"ב (חיו"ד סי' ס"ו) העלה דבר חדש דכתיבה לפני ב"ד הוי הגדה לכך אף לרמב"ם דעדות בשטר לא מהני מדין תורה מ"מ אם כותב בפני ב"ד מהני והא דכתב דבעי שיעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו היינו בכותב בפני ב"ד וכ"כ בחח"מ (סי' ל'). וראיתי למי שהשיג עליו שהרי מבואר דלר"כ מקרי הגדה ע"י כתב אף באלם וחרש רק בעדות לא מהני משום דקרא מיטעם דמפיהם ולא מפי כתבם ואם איתא דכל שכותב בב"ד מהני שפיר א"כ הרי ראוי להעיד בכתבו בב"ד ואמאי מקרי אינו יודע להגיד הא חלה השבועה שיכתוב בב"ד וגם מאין יצא לו לרמב"ם לחלק בין אלם לפקח כיון שכותב עתה בב"ד. ובאמת דברי הנו"ב נראין דהא לדעת ר"ת דיכולו לשלוח כתבם לב"ד ובאלם פסול הוא מה"ט דכיון דלגבי הגדתן של עדות כתיב על פי ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם ולגבי שבועות עדות כתיב אם לא יגיד ולא כתיב אמירה דאמירה הוי בפה כמו שכ' תוס' גיטין והגדה הוא באיזה ענין שהוא הן בפיו הן ע"י כתב וכדומה לכך סובר דמיעוט מפיהם ולא מפי כתבם הוא כשאינו יכול לדבר ואינו ראוי לומר בפיו אז מעכב ודכתיב אם לא יגיד הוא ביכול לדבר גלי לן קרא דיכול אף רק להגיד היינו על ידי כתב אם לא רצה להגיד על פי כתב אז חייב ק"ש ונשא עונו ומקיימינן ב' לשונות הא דכ' על פי ולא מפי כתב הוא באלם והא דכתיב אם לא יגיד היינו ביכול לדבר וזה דקאמר אם לא יגיד פרט לאלם דבאלם לא מהני בעדות הגדה דהוא על ידי כתב רק מפיו כתוב ומזה ידענו דאם הוא בר הגדה בפיו מהני על פי כתב רק ר"ת מתיר אף לשלוח הכתב לב"ד ולדעת רמב"ם לפי מה שכ' הנו"ב הוא דוקא אם כותב לפני ב"ד דבהכי משתעי שני מקראות אלה אם לא יגיד ועל פי שנים עדים יקום דבר ומתקיים שניהם על פי היינו שיהיה ראוי להגיד בפיו וגלי לן קרא דאם לא יגיד ע"ז וז"פ:

ודע אף דתוס' כתבו בגיטין דאמירה ודאי הוא בפה והגדה הוא בכתב מ"מ נראה דסוגיא דעלמא אזלי לא כן רק אף בכתב הוי כתיבה כדבור היינו כאמירה רק לגבי עדות היה הדרש כן דהא מה דמהני בכ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים הוא משום דגלי רחמנא מדכתיב כי הוא זה כמו שכ' רש"י קידושין (דף ס"ה) וע"ש ברשב"א ובקצוה"ח (סי' ל"ד) ואם כן הא שם כתיב אשר יאמר כי הוא זה נימא גם כן דרק אמירה מהני ולא הודאה בכתב ומעשים בכל יום דדנין על פי הודאת בע"ד בכתב ידו ועיין תומים (סי' צ"ו ס"ק ה') דכתב בפשיטות דהודאת בע"ד בכ"י ודאי מועיל לכ"ע עיי"ש ומלתא דפשיטא לי' צריך לימוד מנין לנו כיון דכל חילו דהודאת בע"ד ידענו מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה ושם כתיב אמירה ולדברי תוס' אמירה ודאי ל"ה אלא בפה. ומצאתי במכילתא פ' יתרו ע"פ ויאמר אל משה אני חותנך יתרו כו' ר' יהושע אומר כתב לו באגרת. ר"א המודעי אומר שלח לו ביד שליח א"כ כנראה שני תירוצי תוס' גיטין שם אם אמירה הוא דוקא בפה תלי' בפלוגתת ר"י ור"א וסוגיא דעלמא מדמעשים בכ"י דמהני הודאת בע"ד בכ"י ע"כ כר' יהושע וצ"ע:

והא דכתב רמב"ם דקטן פסול מדכתיב ועמדו שני אנשים ולא קטנים ראיתי למי שהקשה הא בלא"ה לא נוכל לקבל עדות קטן דהא הוי עשאילה"ז דלאו בני הזמה נינהו וכ"כ באמת רש"י ב"ק (דף פ"ח) טעם זה אולם מלבד דנ"מ טובא באופן שא"צ לקיים בהו דין הזמה וכגון שהודה הבע"ד ואמר בפניכם כמבואר ב"ק (דף ע"ה) ובריטב"א ריש מכות מבואר דאף לענין מלקות א"ח כשאומר בפניכם ודלא כמו"ש ש"מ ב"ק שם א"כ נ"מ טובא כמובן ועוד נ"מ אם העיד קטן בצירוף עוד שנים אחרים דאם הי' בת"ע רק מטעם דהוי עשאילה"ז הוי כנפסל עדותו והוי כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול דנתבטל כל עדותן אף של הכשרים מגזירת הכתוב אבל אם אינם כלל בגדר עדות בשום פנים ל"א בזה עדות שבטלה מקצתן וכמו"ש התומים סוף (סי' ל"ו) וכבר הבאתי בהגהותי לד"ח דיני עדות (סי' ה') ראי' לזה מירושלמי יבמות ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' קע"ו) ובמ"ש למעלה ולקמן:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף