אילת השחר/בבא בתרא/קעג/ב
שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה. בקובץ שיעורים הק' כיון דע"פ דין גובה מהערב מה יש לחוש אם עושים ע"פ דין, וכתב דצ"ל דאיכא אומדנא דאינו מסכים כה"ג שיגבו ממנו, ועי' בערכין (דף כ"ג) והביאו הרי"ף כאן, דהלוקח אינו יכול להדיר בהנאה כשרוצים לגבות ממנו, דאיהו אפסיד אנפשיה, ולסברא הנ"ל כיון דלא שייך דהלקוחות יטענו שהתכוונו רק אם לא תתגרש ע"מ להנשא עוד פעם, ופשיטא דאין יכולים להדירה כיון דגובה כדין מהם, והיה נראה לומר דהנה בנימוק"י הוסיף דיפזר המעות ואח"כ לא יהיה לערב ממה לגבות, והנה אם אחד ילוה ויודע שלא יהיה לו ממה לשלם ויצטרכו לגבות מהערב עי"ז וגם לא יהיה ממה לשלם לערב, נמצא דהוי כלוקח ע"מ שלא לשלם, וזה בודאי שלא כדין, וכיון שעושה כאן קנוניא ליקח מהערב ולאכול המעות זה אסור, אלא דלפי"ז צ"ע לקמן (דף קע"ד ע"ב) דאמרינן דבבנו ובצורבא מרבנן מותר להשיאו עצה לעשות כן ולגבות מהערב, וצ"ע איך מותר לעשות כן, ועי' בחו"מ (סי' קל"א ס"ג ובסי' ע"ג ס"י) דאם הערב רואה שהלוה מבזבז הממון ולא יהיה לו ממה לשלם יכול הערב לומר שיוציאו אותו מהערבות, וכיון דכוונתו לזה שיגבו מהערב אז לכאורה זה עבירה ואיך מותר להשיאו עצה לזה.
גם יש לעי' דלפני שמשני בנו שאני וצורבא מרבנן שאני, למה לא יקשה לו גם בלי אביי דאסר להשיאו עצה לכך, דאיך מותר להבן עצמו לעשות זה, ואפשר לדחות דאה"נ אלא כיון דאביי אמר בפירוש דאסור להשיאו עצה כ"ש דקשה, אבל יותר נראה לבאר דאין זה איסור גזל, אלא איסור דרבנן דאין ראוי לעשות כן, והוי ס"ל דמותר, כמו באחריך לפלוני דמותר למקבל המתנה הראשון למכור, ולמסקנא בבנו או בצורבא מרבנן באמת מותר, וכן צ"ל במש"כ הריטב"א לקמן (דף קע"ד ע"ב) דכמו דכאן אמרינן דצורבא מרבנן שאני, ה"נ המשיא עצה למכור בנכסים דמבואר לעיל (בדף קל"ז) דאסור מ"מ לצורבא מרבנן יהיה מותר [ולסברת הקובץ שיעורים נצטרך לדחוק דיש אומדנא דלגבי צורבא מרבנן אינו מקפיד], ולהנ"ל דזה רק איסור מדרבנן בעלמא ואינו גזל אפשר דכיון שיתן המעות ולא יבקש שידירו אין כאן אלא קצת איסור ולא איסור ממוני, ולצורבא מרבנן דדחיקא ליה שעתא טובא התירו איסור הזה, וצ"ע.
בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה. יש לעי' בסברת אמימר דלא ס"ל בההיא הנאה, ובמה חל הקנין, ואפשר דלאמימר עצם הוצאת מעות בהסכמתו להתחייב, מחייבו בלי שום דבר, כמו דמשמע קצת מלשון הרשב"ם (בד"ה גמר) דהמלוה שליחותו דערב קא עביד והוי כאילו הוא לקח מעות המלוה, אלא דלמ"ד אסמכתא לא קניא חסר בגמירות דעת להתחייב, ורב אשי חידש דיש גם גמירות דעת ע"י ההיא הנאה, ולפי"ז גם רב אשי מודה דלמ"ד אסמכתא קניא יתחייב גם בלי הסברא דההיא הנאה, או דאפשר דגם אמימר הוי ס"ל האי סברא דההיא הנאה אלא דהוי ס"ל דזה סגי להיות נחשב מעשה קנין עי"ז, אבל זה לא מסלק את החסרון דאסמכתא, ורב אשי חידש דההיא הנאה מסלקת גם את החסרון של אסמכתא, וברא"ש מבואר דגם המעשה הקנין הוא ע"י ההיא הנאה, ולפי"ז משמע כהצד השני שכתבנו, ועי' קובץ שיעורים.
לא שנו אלא שאין נכסים ללוה. וכ' התוס' דהיינו קרקעות, והיינו כמש"כ בנימוק"י דהכוונה נכסים ידועים וסתם קרקעות הם ידועים, ולפי"ז אפשר דאם ידוע שיש לו ללוה מטלטלין לא יוכל לגבות מהערב תחילה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |