אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/שבט/כה

יום חמישי כ"ה שבט - רבי ישראל ליפקין מסלנט

"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון השם" (שמות כג יז)

ודרשו חז"ל במסכת חגיגה (ב.): סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר 'יראה - יראה' - כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו.

בספר אבן ישראל (דרוש ה) מקשה רבי ישראל סלנטר על דרשת חז"ל זו. כיצד דרשו חז"ל 'מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו', הרי ידוע מאמר חז"ל שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים, וכשאין עושים רצונו של מקום נקראים עבדים. ועוד מצינו במדרש (שיהש"ר ח יט) שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מסתכל בהם כביכול בשתי עיניים, כמו שכתוב (תהילים לד טז) "עיני ה' אל צדיקים". ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, כביכול מסתכל בהם בעין אחת, כמו שכתוב (תהילים לג יח) "עין ה' אל יראיו".

ואם כן כאן שכתוב בפסוק לשון 'האדון השם', על כרחך שהפסוק מדבר על זמן שאין עושים רצונו של מקום, וממילא מסתכל בהם בעין אחת - ואיך דרשו חז"ל 'מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו.

בחשבון נפלא הולך ומחשב רבי ישראל כי רבי יהודה הסובר שבזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים עבדים, ולדעתו 'האדון השם' בא להורות שאכן ישנו מצב שעם ישראל הם בבחינת עבדים ולא בנים, סובר הוא שאף בזמן זה מסתכל עליהם בשתי עיניו, וכמו שמצאנו מדרש אחר הסובר כן, וממילא יכולה הגמרא לדרוש 'יראה - יראה' אף שאין עושים רצונו של מקום. ואילו המדרש הסובר שבזמן זה אין הקב"ה מסתכל על ישראל אלא בעין אחת, סוברת כדעת רבי יוסי שאף בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום הרי הם נקראים בנים, והוא דורש את הפסוק 'האדון השם' לדרשה אחרת וממילא אין הכרח להעמיד את הפסוק דוקא בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום.