חידושי הרי"מ/גיטין/ב/ב

חידושי הרי"מ גיטין ב ב

דף ב' ע"ב

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כו' וא"ת מ"ש לשמה כו' וא"ל דנקט לשמה וה"ה לשאר פסולי גיטין דהא אמר לקמן בג' דרכים כו' בין לרבה הא איכא מחובר כו':

ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות למאי דאמר לקמן דף כ"ד אהא דהאשה עצמה מביאה גיטה וצריכה לומר בפני נכתב ובפנ"ח. ופריך הא איגרשה לה ומשני כגון דאמר לה לא תתגרש אלא בב"ד פלוני ופריך הא כי מטית להתם איגרשה לה ופירש"י ז"ל דכיון דמגורשת מיד רק שהתנה תנאי על מנת שתבא לא"י וכשמקיימת התנאי מגורשת למפרע ואף שקיום התנאי הוא בא"י מ"מ אינה צריכה לומר בפנ"כ ובפנ"ח דלא תיקנו חכמים לומר בפ"נ רק היכא שהגירושין נעשים בא"י אבל הכא שכשנתקיים התנאי בא"י מגורשת למפרע בח"ל לא תיקנו כמו בגיטין שבח"ל עצמם ע"ש:

ולפ"ז לכאורה קשה אמאי בגט שיחרור צ"ל בפני נכתב הא קי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא מיד רבו לחירות וקי"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ומשוחרר מיד כשחותמין השטר שיחרור רק דצריך להיות מטי לידי' אח"כ וכשמטי לידי' אח"כ משוחרר למפרע משעת הכתיבה ע"ש בש"ס ב"מ ובמפרשים דזה הוי כתנאי שמשחררו מיד על תנאי שיבא לידו אח"כ ויהי' משוחרר למפרע ע"ש. וא"כ אמאי צריך לומר בפ"נ בשיחרור הא השיחרור הי' מיד בח"ל כיון דעדיו זכין לו רק דהקיום התנאי בא"י דמטי לידי' וממילא אינו צריך לומר בפ"נ ממש כמו בגט התם דאשה עצמה מביאה:

אמנם יש ליישב דהנה תוס' לקמן ד"ה ורבנן הקשו כיון דהחשש משום לשמה דלמא איכא יוסף בן שמעון אחר ששמו כשמו כו' א"כ מאי מהני בפני נכתב הא בעינן מוכח מתוכו לר"מ ותירצו המפ' דקאי לר"א דלא בעינן מתוכו ואעפ"כ לא בעינן שידעו עידי מסירה ע"ש. או כשיטת הר"ן ז"ל דאף לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ע"ש. והנה תוס' ב"מ דף כ' כתבו דהיכא דאינו מוכח מתוכו לא שייך עידיו בחתומיו זכין לו ע"ש והכי קי"ל להפוסקים כאביי ע"ש. ולפ"ז מיושב מ"ש בשחרור אמאי צ"ל בפ"נ משום לשמה הא הנתינה הוי במדינת הים כיון דעדיו בז"ל כנ"ל ולמ"ש א"ש כיון דהחשש הוא משום לשמה דהיינו שמא יש שם עוד יוסף ב"ש וא"כ הוא ספק אם הי' שם הנתינה כלל דכיון דיש שם עוד יב"ש ואינו מוכח מתוכו א"כ לא שייך כלל עבז"ל ולא הי' שם נתינה כלל ולכך צריך שפיר לומר בפ"נ בשיחרור כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דיש לומר שפיר דה"ה מחובר וא"ל כנ"ל מאי פריך הא איכא מחובר הא הוא בכלל מוליך ומביא ז"א דבשיחרור ליכא כלל טעמא דמחובר דמשום מחובר אינו צריך לומר כלל בשיחרור בפ"נ דהא הנתינה היה בח"ל רק משום לשמה כנ"ל דאיכא דשמו כשמו כנ"ל שלא הי' שם הנתינה אבל מחובר אינו בכלל מוליך ומביא ופריך שפיר הא איכא מחובר וא"ש:

בא"ד או נכתב ביום ונחתם בלילה כו'. והקשה בס' פ"י הא קי"ל דמוקדם עצמו כשר לכתחילה ע"י שליח משום דאית לי' קול ע"י שליח ומוקדם גמור יש לו תקנה לשלחו ע"י שליח לכתחילה א"כ מאי חשש הכא כיון שבא ע"י שליח עי"ש:

ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה אמאי מהני במוקדם לשלחו ע"י שליח הא קי"ל דכל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד השתא לא מצי למיעבד שליח ואף שבשעה שעושה השליח המעשה יכול גם הוא לעשות מ"מ כיון שבשעה שעושה אותו שליח אינו יכול לעשות זו המעשה שעושה השליח גם שליח אינו יכול לעשות ע"ש בנזיר דף י"ב ובתוס' שם ד"ה מ"ט א"כ במוקדם כיון שאם נותן לה בעצמו פסול שהוא מוקדם ורק ע"י שליח כשר א"כ לא מצי למיעבד איהו שאינו יכול לגרש בעצמו בגט זה א"כ ממילא גם שליח אינו יכול לעשות ופסול אף ע"י שליח שצריך להיות יכול לעשות המעשה עצמו שעושה השליח ע"ש בפוסקים. אך י"ל דז"א דהתם שפיר כיון שלא שמע עדיין ואינו יכול להפר ממילא גם שליח אינו יכול לעשות אבל הכא דבאמת יכול לגרש מצד עצמו רק משום דהוא מוקדם ואיכא חשש טריפת לקוחות אינו יכול לגרש וכששולחו ע"י שליח איכא קול ולא שייך חשש זה. א"כ השליח אינו רק מסלק החשש הנ"ל ובלא החשש גם הוא יכול לגרש בגט זה ושפיר יכול למיעבד שליח כיון דהגט אינו פסול מצד עצמו רק מחמת החשש הנ"ל וכשנסתלק החשש שפיר יכול למיעבד בעצמו ולכך מהני במוקדם ע"י שליח:

אמנם נראה לר"מ דסבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר והיכא דלא אמר בפ"נ הולד ממזר ואף שאומר אח"כ בפ"נ וידעינן שהוא אמת מ"מ פסול וכתבו הפ' דהטעם הוא כיון שתקנו חכמים כך ואף שלא תקנו רק משום לשמה וכיון שנוטלו ממנו ואומר אח"כ ולא שייך החשש הנ"ל מ"מ כיון שתיקנו כך אינו פסול מחמת הטעם רק מחמת עצמו פיסולו ולכך לא מהני ע"ש. וא"כ ממילא במוקדם לא מהני ע"י שליח דשייך שפיר כל מילתא דאיהו לא מצי למיעבד לא מצי למיעבד ע"י שליח וא"ל כמ"ש דז"א לר"מ דכיון דתיקנו חכמים דמוקדם פסול א"כ ממילא פיסולו מחמת עצמו ושפיר לא מצי למשוי שליח כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושיית פ"י הנ"ל דהנה רש"י ז"ל כתב לקמן דמשני הש"ס אתי למיגזי'. ופירש דסבר כר"מ דכל המשנה כו' הולד ממזר ע"ש. וא"כ מקשו תוס' שפיר לרבה שייך החשש הנ"ל דנכתב ביום ולא מהני אף ע"י שליח כיון דסבר כר"מ וא"ש. עוד י"ל קושית פ"י הנ"ל דהנה המפ' הקשו איך מהני בגט ע"י שליח הא כמו דפסול במחוסר קציצה משום וכתב ונתן א"כ גם ע"י שליח מחוסר הבאה בין כתיבה לנתינה כיון שאינה במקום הבעל דגם זה מיקרי מחוסר מעשה בנזיר ע"ש. ותירצו דז"א דהכא אינו מחוסר זה בגט דמחובר הגט פסול בלא הקציצה והוי שפיר הגט מחוסר קציצה דזולת זה פסול אבל בע"י שליח דהגט כשר בלא הבאה ואין הגט מחוסר רק דאשה אינה כאן. וזה הוא דבר אחר ע"ש. ולפ"ז לכאורה קשה ג"כ איך מהני בגט מוקדם לשולחו ע"י שליח הא הכא כיון דבמקומו הגט פסול שהוא מוקדם רק בשביל שמביאו מתכשר דההבאה אית לי' קול. א"כ אף ע"י שליח פסול דשפיר הוי מחוסר הבאה כנ"ל דזולת ההבאה הגט פסול והוי כמו במחובר כיון דרק ע"י ההבאה כשר. אך י"ל ג"כ כמ"ש לעיל כיון דאין הגט פסול מחמת עצמו אין הגט מחוסר ההבאה כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב ג"כ דלר"מ דהפסול מחמת עצמו פסול אף ע"י שליח מחמת מחוסר הבאה כנ"ל ומקשו תוס' שפיר:

ובזה יש לישב מה שהקשה הרשב"א ז"ל אהא דפריך הש"ס לימא בפ"נ לשמה ומשני אתי למיגזי'. ופירש"י ז"ל דסבר מדכל המשנה כו' ולא יהי' מהני אם יאמר אח"כ ע"ש והקשה הרשב"א ז"ל הא עדיין קשה לרבנן דקי"ל כוותייהו לימא בפ"נ לשמה דדוחק לומר דסבר רק כר"מ שלא כהילכתא ע"ש. ולמ"ש יש ליישב דהנה תוס' בא"ד הקשו אי אמרינן סתמא לשמה קא מסהיד מאי פריך לימא בפ"נ לשמה הא גם בסתם אומר לשמה ע"ש ותירוצם דחוק עיין ברשב"א. והנה המהרש"א ז"ל כתב דלשיטת רש"י ז"ל שאינם בני תורה ושייך כל החששות שכתבו תוס' ליכא למימר דסתמא לשמה כיון דיש עוד חששות לכך צריך לפרש דשיילינן לי' ע"ש. והפ"י כתב דחששא דמחובר ושינה שמו לא שייך אף לשיטת רש"י ז"ל דמהיכא תיתי ניחוש להכי דדוקא לשמה או נכתב ביום מי שאינו יודע ודאי אינו מדקדק בכך אבל מחובר בל"ז רוב שטרות אין דרך לכתבם במחובר או לשנות ע"ש. וא"כ לכאורה למ"ש הפ"י דגם חששא דנכתב ביום לא שייך כיון שהוא ע"י שליח ולא נשאר רק לשמה וממילא גם לרש"י ז"ל י"ל סתמא לשמה וקשה ג"כ קושית תוס' מאי פריך לימא בפ"נ לשמה הא סתמא לשמה קא מסהדי. אך למ"ש א"ש דפריך שפיר לר"מ דס"ל כל המשנה כו' א"כ פסול ממילא אף ע"י שליח ושייך שפיר חששא דנכתב ביום ג"כ וע"כ דשיילינן ליה כנ"ל ופריך שפיר לימא בפ"נ וע"ז משני שפיר אתי למיגזי' ויהי' משנה ממטבע כו'. ומיושב ממילא קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל דלרבנן לא משני מידי. ולמ"ש א"ש דלרבנן דלא סברי כל המשנה כו' בל"ז לק"מ דלדידהו לא שייך חששא דנכתב ביום דכשר ע"י שליח כנ"ל וליכא רק לשמה וי"ל שפיר סתמא לשמה מסהיד כנ"ל דלא הי' קשה רק לר"מ ומשני שפיר אתי למיגזי' כנ"ל וא"ש:

בא"ד והא דפי' רש"י דממילא שיילינן כו' אמאי לא אמר איכא בינייהו שצריך לשאול אם לא כו' וגם לא משתמיט בשום דוכתא שיהא צריך לשאול כו':

ונראה לישב קושייתם דהנה בס' פ"י כתב דהא דלא פירש"י ז"ל דסתמא לשמה קמסהיד הוא משום דאף דמסהיד לשמה מ"מ כיון דכמו שידעתי אינו מועיל אף שהוא עדות גמור ככל העידיות אעפ"כ לא מהני הכא משום דלא מרע נפשי' שיוכל לתרץ עצמו משא"כ באומר בפני ע"ש בתוס'. וא"כ אף דסתמא לשמה קא מסהיד מ"מ לא עדיף מידעתי שיכול ג"כ לתרץ עצמו שלא כיון לשמה ולא מהני ולכך צריך לשאול לפירש"י ז"ל ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות אמאי לא מהני ידעתי בקיום אף דמהני בכל העידיות רק הכא דאינו נאמן רק בתקנת חכמים לא תיקנו רק באומר בפני ע"ש בתוס'. והנה הא דלא מהימן מדינא מטעם עד אחד נאמן באיסורין הוא משום דאיתחזק איסורא כדאמרינן לעיל ע"ש. והנה קי"ל דבדבר שהוא בידו נאמן אף היכא דאיתחזיק איסורא והוא מטעם מיגו ע"ש. וא"כ לכאורה הכא כיון דכבר תיקנו חכמים דבפני מהני א"כ ממילא אף ידעתי נאמן מדינא מטעם עד אחד נאמן באיסורין ואף דאיתחזק איסורא מ"מ כיון דאם יאמר בפני יהי' נאמן ממילא בידו לומר בפני דגם היכא דבידו להוציא מחזקה בטענת שקר ג"כ מהני כמו בכל מיגו שבעולם ע"ש בפ'. וא"כ כיון דבידו לומר בפני ויהי' נאמן להוציאה מחזקתה מחמת תקנת חכמים ממילא נאמן ידעתי מדינא כמו בכל עידיות ואמאי אמרינן דלא מהימן ידעתי. אך ז"א דכל הטעם דמהימן בפני הוא משום דמרע אנפשי' כשיתברר אח"כ שקרו משא"כ בידעתי כמ"ש תוס' וא"כ לא מיקרי בידו לומר בפני כיון דמרע אנפשי' כשיאמר בפני כיון שבאמת הוא שקר ולכך אומר ידעתי דלא מרע נפשי'. אמנם למ"ש תוס' דבאמת אין אנו חוששין רק לערעור שלא כדין דודאי הוא לשמה וגם אינו מזויף רק שיערער שלא כדין ע"ש. וא"כ כיון דבאמת אינו מזויף ולא יתברר שקרו ממילא יכול שפיר לומר בפני והוא בידו לומר לפני ממילא נאמן גם ידעתי כנ"ל. אך גם ז"א דאעפ"כ יערער שהוא מזויף ולא הי' בידו לומר בפני כיון שהוא באמת מזויף כנ"ל. אמנם הפוסקים כתבו דבדבר שהוא בידו אף דלא מהני מטעם מיגו שהוא טענה גרוע מעכשיו כמו בידו לפדותו שיצטרך ליתן ממון אעפ"כ מהני משום דלא מיקרי איתחזק איסורא כיון שבידו להוציא מחזקה באיזה אופן ולכך נאמן. וא"כ ממילא הכא כיון שאם יאמר בפני יהי' נאמן להוציאה מחזקה אף שאינו רוצה לומר בפני מ"מ לא הוי איתחזק ונאמן גם עכשיו ידעתי [ואין לחלק לענין זה בין טענת שקר דגם בכה"ג כתבו הפ' כן ועוד דלענין זה שייך שפיר מ"ש התוס' דיערער שלא כדין כנ"ל). אמנם הר"ן ז"ל הקשה איך מהני בידו נגד החזקה וכתב דהכא משום דגם עכשיו הוא בידו מהני שפיר רק מיגו הוא דלא מהני עכשיו אינו בידו משא"כ היכא דבידו גם עכשיו ע"ש. וא"כ הכא דקי"ל דצריך לומר דוקא בשעת נתינה ואח"כ לא מהני ע"ש. וא"כ כיון שנתן לה ואמר ידעתי ממילא אין עכשיו בידו לומר בפני אחר הנתינה ולכך לא מהני נגד החזקה כנ"ל כיון שעכשיו אינו בידו:

אמנם למה שפירש"י ז"ל למ"ש לעיל דבאמת סתמא לשמה קא מסהיד רק דלא מהני אף שאומר לשמה כמו ידעתי. ולכך פירש"י ז"ל דשיילינן לי' ואמר אין. וא"כ כיון שכבר תיקנו חכמים דכששואלין אותו ואומר אין נאמן. א"כ ממילא נאמן אף בלא שואלין אותו משום סתמא לשמה ואף דהוי כידעתי מ"מ נאמן משום עד אחד נאמן באיסורין כנ"ל כיון שהוא בידו לומר אין כששואלין אותו דהכא שפיר הוי גם עכשיו בידו דמהני אף ששואלין אותו אח"כ ע"ש א"כ ממילא כיון דכששואלין אותו ואומר אין מהני ממילא אין צריך לשאול אותו ונאמן דסתמא לשמה מסהיד ואף דהוא ידעתי נאמן כיון שהוא בידו כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תוס' דלא אשתמיט כו' שיהא צריך לשאול ולמ"ש מיושב דכיון שמהני כששואלין אינו צריך לשאול כנ"ל וגם לא מצי למימר איכא בינייהו וא"ש:

ובזה יש ליישב מה שקשה לשיטת רש"י ז"ל לקמן דאמר דאתי לאחלופי כו' התם ידעתי הכא בפני ורבא אטו הכא כי אמר ידעתי מי לא מהימן וכיון דכי אמר ידעתי מהימן אתי לאחלופי כו'. והוא תמוה דקאמר אטו כו' משמע כאלו זה פשוט וגם לרבה נאמן הא בזה פליגי לשיטת רש"י ז"ל דלרבה לא מהימן ידעתי וה"ל לתרץ דסובר ידעתי מהני ולרש"י ז"ל קאי אעד אחד וגם מאי דקאמר וכיון כו' אתי לאחלופי כו' הא על זה קאי דרבה תירץ הכא בפני והו"ל לתרץ דגם הכא נאמן ידעתי וממילא אתי לאחלופי כנ"ל. ולמ"ש מיושב דכבר כתבנו דיהי' נאמן גם כאן ידעתי משום עד אחד נאמן באיסורין כנ"ל. וי"ל דבאמת מהני גם לרבה ידעתי כנ"ל ואעפ"כ משני שפיר דלא אתי לאחלופי דהכא בפני דהמפ' כתבו דודאי אי הוי נאמן הכא מדינא משום עד אחד נאמן באיסורין ודאי דלא הוי שייך אתי לאחלופי דא"כ נימא בכל מקום דעד אחד נאמן באיסור דאתי לאחלופי וז"א רק הכא דאינו נאמן מטעם זה משום דאיתחזיק רק מחמת התקנה נאמן לכך שייך אתי לאחלופי. וא"כ כיון דמחמת התקנה באמת אינו נאמן ידעתי רק בפני רק מחמת עד אחד נאמן וע"ז לא שייך אתי לאחלופי כנ"ל ומשני שפיר הכא בפני מחמת התקנה כנ"ל. ורבא סובר דכיון דבאמת באומר בפני שייך אתי לאחלופי רק משום דאיכא היכרא שאינו נאמן הכא ידעתי. וא"כ כיון דנאמן ידעתי מדינא כנ"ל ממילא ליכא היכר ואתי לאחלופי וממילא מיושב דמשני רבא אטו הכא כי אמר ידעתי לא מהימן דזה הוא גם לרבה וכיון דידעתי מהימן ואף שהוא מדינא מ"מ ליכא היכר ואתי לאחלופי כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית תוס' ד"ה התם כו' שהקשו לרש"י דלימא איכא בינייהו ידעתי דאינו מועיל לרבה. ולמ"ש א"ש דגם לדידי' מהני ידעתי מדינא וממילא ליכא נפקא מינה וא"ש:

עוד י"ל קושית תוס' לרש"י דנימא איכא בינייהו אם צריך לשאול כו' דהנה הפ"י כתב דהאי טעמא דאין בקיאין לשמה לא שייך רק לפי שיטת תוס' דלקמן דלשמה היינו שצריך לומר בפירוש שכותב לשם גירושין וא"כ מי שאינו יודע דבעינן לשמה ודאי אינו עושה כן אבל אי נימא שכשנכתב בציווי הבעל גם סתמא הוי לשמה לא שייך האי חששא דאף שאינם בקיאין מ"מ נעשה לשמה והוא כתב דבאמת ראוי להיות גם בסתמא לשמה ודחה ראיות תוס' מהא דזבחים דאמר דסתמא לא מהני משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפי' אם זינתה כתבו תוס' שם דמ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת ע"ש ומזה הוכיחו דסתמא לא מהני ודחה הפ"י דדוקא בכותב טופסי גיטין בלא ציווי הבעל שייך לומר סתם אשה לאו לגירושין עומדת ואין הסתם מורה שהוא לשם אשה גירושין אבל הכא שכותב בציווי הבעל שמצוה אותו לכתוב הגט כדי לגרשה בגט זה א"כ ממילא כיון שרוצה לגרשה בגט זה שפיר עומדת להתגרש בגט זה ואף סתמא מהני והוי לשמה כיון שאנו רואין שרוצה לגרשה ע"ש ובקונטרס אחרון וגם כתב די"ל דרבא סבר באמת כן ולכך לא ס"ל חששא דלשמה כנ"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל פסק דתנאי קודם התורף פסול הגט אפילו בהתנה על פה קודם התורף פסול ע"ש שכתבו הטעם דאף דיש ברירה מ"מ לענין לשמה לא אמרינן ברירה שצריך להיות נכתב לשם כריתות גמור בלא תנאי וכשמתנה תנאי קודם התורף אין זה כריתות גמור ואף שנתקיים התנאי אח"כ לא אמרינן ברירה לענין דאעפ"כ בשעת כתיבה לא הי' כריתות גמור דאולי לא יתקיים התנאי וכמ"ש תוס' לקמן כ"ד ע"ב ד"ה לאיזה שארצה כו' ואף שבמתנה אחר התורף בשעת הנתינה ג"כ שייך זה דהא חזינן דאינו רוצה לגרשה רק על תנאי זה ולהיפך לענין ביטול הגט אמרינן ברירה והוכיח סופו על תחילתו ע"ש (חולין ל"ט ע"ב) שגם מקודם לא רצה רק על תנאי זה ולא הי' לשם כריתות גמור שכתיבות הסופר אינה רק שליחות הבעל והבעל שידע שאינו רוצה לגרשה רק בתנאי זה לא כתב לשם כריתות גמור. אך ז"א דאף שמתנה התנאי על הנתינה אעפ"כ על הכתיבה שלא התנה וכתב לשם כריתות דאינו רוצה התנאי רק על הנתינה לשם גירושין דאם לא יתקיים התנאי לא תהי' הנתינה גירושין שאינו רוצה לגרשה רק בתנאי זה אבל הכתיבה תהי' בין כך ובין כך לשם גירושין דאין זה ענין הכתיבה לשמה למה שמגרשה אח"כ רק בהתנה קודם התורף אזי פסול דהכתיבה הוא על זה התנאי ע"ש. והנה הכא לכאורה נראה לדברי הפנ"י בלא אמר בפירוש שכותב לשם גירושין רק בסתמא מחמת שרוצה לגרשה כנ"ל. נראה דאם מגרשה אח"כ על תנאי פסול אף שהתנאי הוא על הנתינה מ"מ הוי כתנאי קודם התורף דכיון דבאמת סתמא לאו לשמה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואין הסתם מורה שהוא לשמה רק משום דחזינן שהבעל רוצה לגרשה בגט זה וחזינן דעומדת להתגרש לכך הוי לשמה. וא"כ התנאי שמתנה בנתינה אח"כ הוי תנאי ממילא בכתיבה לשמה שכיון שמתנה אח"כ שאינו מגרשה רק בתנאי זה וממילא הוכיח סופו על תחילתו שגם מקודם לא רצה לגרשה רק על תנאי זה ואם לא יתקיים התנאי לא רצה לגרשה וממילא לא היתה עומדת להתגרש רק על תנאי זה וכיון דסתם אינו מורה לשמה רק משום שרוצה לגרשה ועומדת להתגרש מורה לשמה וכיון שהוא שליחות הבעל א"כ אין הסתם מורה לשמה רק כשנתקיים התנאי אח"כ דכשלא נתקיים א"כ על אופן זה לא היתה עומדת להתגרש שלא רצה לגרשה אם לא יתקיים א"כ לא הי' הסתם לשמה רק כשנתקיים אח"כ הוי סתמא לשמה א"כ ממילא אף שנתקיים לא מהני שלא הי' כריתות גמור כיון שאם לא יתקיים לא יהי' לשמה ולא מהני אף שנתקיים כמו בתנאי קודם התורף דהתם רק משום שאין הכתיבה לשמה תלוי במה שאינו רוצה לגרשה אבל הכא שרק מחמת זה הוי לשמה הוי כקודם התורף וממילא פסול לגמרי בסתם כשמתנה אח"כ כנ"ל:

והנה לקמן דף ס"ד פליגי ר"ה ור"ח בבעל אומר לפקדון ושליש לגירושין דסבר ר"ה בעל נאמן ור"ח שליש נאמן והקשו בתוס' מאי תיקנו לומר בפני נכתב הלא עדיין יכול לערער ולומר לפקדון נתתיהו. ולר"ח דשליש נאמן א"ש אבל לר"ה קשה. ותירצו דבעיר אחרת דלא שייך אם איתא דלגירושין כו' גם ר"ה מודה דשליש נאמן ע"ש והטעם דשליש נאמן לר"ח דהא הימני' ואף דבאיסור לא שייך מחילה איתא שם בגמ' הטעם דאמרי' דמתחלה מסרו לשליש על תנאי זה שאם יאמר לגירושין יהיה באמת לגירושין אף שמסרו לפקדון הוא רק אם לא יאמר לגירושין ע"ש. והנה הפ"י כתב דטעמא דרבא דלא סבר חששא דלשמה הוא משום שסובר דבכה"ג שרוצה לגרשה גם סתמא מהני כמ"ש לעיל וא"כ לכאורה אף לר"ח דשליש נאמן שייך שפיר הכא חששא דלשמה שמא לא נכתב בפירוש לשמה ואף דגם סתמא מהני כנ"ל מ"מ שפיר יוכל לערער אח"כ ולומר לפקדון נתתיה כקושית תוס' הנ"ל ואף דשליש נאמן מ"מ הא הטעם הוא דאף שבאמת מסרו לפקדון מסרו על תנאי כנ"ל א"כ הכא ז"א דכיון שבאמת מסרו לפקדון רק על תנאי שאם יאמר לגירושין יהיה לגירושין א"כ ממילא אף אם אומר לגירושין פסול מטעם לשמה דכיון שנתנו על תנאי הוי כתנאי קודם התורף ואף אם נתקיים התנאי פסול משום לשמה כנ"ל וא"כ שפיר בעינן בפני נכתב משום לשמה אף לרבא למ"ש הפ"י כנ"ל:

אמנם ז"א דשייך שפיר תירוץ תוס' הנ"ל דבאמת הא דצריך לר"ח הטעם דהימני' הוא משום דשייך אם איתא כו' אבל הכא בעיר אחרת דלא שייך אם איתא ממילא אף בלא הימני' השליש נאמן כמו לר"ה אך ז"א דהא דבלא סברא דאם איתא היה השליש נאמן אף דבאמת איתחזק איסורא וגם איכא הכחשה כתבו שם הטעם משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשי' ליתן הגט לפקדון כשאינו רוצה לגרשה ולכך הי' השליש נאמן בלא אם איתא ע"ש וא"כ הוא בהיפוך דלר"ח דשליש נאמן אינו נאמן אף בעיר אחרת דלדידיה לא שייך לא מקדים כו' דאף דנתנו לפקדון מ"מ הא נתנו על תנאי שאם יאמר לגירושין יהיה באמת לגירושין וא"כ אף בלא סברא דאם איתא אין השליש נאמן רק מטעם הימניה וא"כ פסול הכא משום לשמה כנ"ל ואף בעיר אחרת יכול שפיר לומר לפקדון וא"כ נתנו על תנאי ופסול כנ"ל ושפיר בעינן בפ"נ משום לשמה אף לרבא וקשה כנ"ל אך באמת י"ל כתירוץ תוס' דסבר כר"ה דבעל נאמן ולא סבר הימני' וממילא הכא בעיר אחרת שליש נאמן דלא שייך אם איתא ושייך לא מקדים כו' כנ"ל ולא שייך לשמה כנ"ל:

אמנם המפ' כתבו שם הטעם לר"ה דלא ס"ל הימני' משום דכל הטעם דהימני' הוא משום שהיה ביד השליש למסור לה הגט ור"ה סבר כיון דאף אם ימסור לה יהיה נאמן הבעל כיון שהיא אינה יודעת רק דברי השליש ממילא לא שייך הימני' דבידו למסור לה מאי בכך דימסור לה ג"כ יהיה נאמן ע"ש והנה הרא"ש ז"ל כתב כאן דבמדינת הים דצריך לומר בפני נכתב ממילא אין הבעל נאמן אח"כ לערער ולומר לפקדון נתתי' דכיון שתיקנו חכמים לומר בפ"נ הימנוהו לגמרי לשליח ע"ש ותמהו כולם על הרא"ש ז"ל דהטעם דהאמינו על בפני נכתב הוא משום דמדאורייתא לא בעי קיום אבל לענין לפקדון נתתי דנאמן מדאורייתא הבעל כיון דפסק כר"ה איך נאמן בפני נכתב ואם כוונת הרא"ש שנאמן לענין שלחו אם טוען הבעל מזויף שלא שלחו זה יותר תמוה דא"כ למה ליה כלל בפני נכתב היה להאמין לענין שלחו לחוד ולזיוף הבעל לא חיישינן כמו באתיו' בי תרי לשטת הריב"א ז"ל ע"ש וע"כ דזה הוי ידעתי ע"ש במהרמ"ש:

ולמ"ש יש ליישב דבריו דהנה הרשב"א ז"ל פרק השולח כתב דאף דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מ"מ אם אחר שיתקנו חכמים לא יהיה עקירת דבר מן התורה יש כח בידם לתקן ע"ש גבי כופין אותו לשחרר אף דאיכא עשה מ"מ כיון דאחר התקנה לא יהיה עשה דמחויב מחמת התקנה שפיר יכולין לתקן ע"ש וא"כ כיון דכל הטעם לר"ה דלא אמרינן הימניה הוא משום שגם אם ימסור לה הגט יהיה הבעל נאמן וא"כ אחר שכבר תיקנו חכמים במדינת הים דאינו נאמן לומר לפקדון אם כבר נתן לה השליח ואמר בפני נכתב א"כ ממילא נאמן השליח מדאורייתא אף בלא נתן מחמת טעמא דהימני' דשפיר יש יכולת בידו למסור לה ואז לא יהיה הבעל נאמן ושפיר נאמן מדאורייתא וממילא יש כח בידם לתקן שלא יהיה נאמן ואז לא יהיה נאמן מדאורייתא ולכך תיקנו דלא יהא נאמן לפקדון כדברי הרשב"א ז"ל שם וא"ש דברי הרא"ש כנ"ל:

וא"כ לפ"ז עדיין קשה כנ"ל הא גם לרבא שייך חששא דלשמה דיאמר לפקדון דכיון דאף לר"ה שייך הכא הימני' במדינת הים כנ"ל וא"כ לא שייך לא מקדים כו' כנ"ל ואינו נאמן רק מחמת הימני' וממילא פסול משום לשמה דהוא על תנאי כנ"ל. אך זה טעות דאעפ"כ לא הוצרכו לתקן בפני נכתב משום לשמה דאם לא יתקנו ודאי לא יהיה שייך חששא דלשמה דאם לא יתקנו אז יהיה נאמן לפקדון אף אם ימסור לה ולא שייך הימני' ממילא אינו נאמן בעיר אחרת מחמת לא מקדים דלא שייך אם איתא כנ"ל ולכך הוצרך רבא שפיר לומר דתיקנו בפ"נ משום קיום וא"ש כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית תוספו' הנ"ל דלימא איכא בינייהו אם צריך לשאול ולמ"ש א"ש דלרבא עכשיו דתיקנו לומר בפני נכתב משום קיום א"כ ממילא אינו נאמן לומר לפקדון כדברי הרא"ש ז"ל כנ"ל וממילא לא שייך לא מקדים כיון דשייך הימני' ופסול משום לשמה אף דהימני' ושייך שפיר לשמה וממילא אף לרבא צריך לשאול עכשיו אם לשמה וליכא נפקא מינה כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב קושיית תוס' ד"ה דאתיוה בי תרי ופי' רש"י דאלו יקיימוה והקשו דאטו בכיפי תלי להו ועוד למה דוקא שעשה לשנים שלוחים הא אם שנים אחרים מכירים גם כן ליהני ע"ש ועיין ברש"י שכתב ושניהם נעשו שלוחים לגרשה והוא תמוה כנ"ל. ולמ"ש א"ש דהנה לכאורה למ"ש קשה מאי מהני דאתיוה בי תרי הא עכשיו דתיקנו בפני נכתב משום קיום שייך שפיר חששא דלשמה כנ"ל א"כ אף באתיו' בי תרי יצטרך לומר אך ז"א דכל הטעם דשייך לשמה הוא משום הימניה מחמת שאמרו בפני נכתב משום קיום אבל הכא ששלחו ע"י שנים שלא יצטרכו לומר משום קיום ממילא לא שייך הימני' בשעת השליחות וממילא שייך גם לשמה. וממילא מיושב קושית תוס' דכששלחו ע"י אחד שיצטרך לומר משום קיום וממילא הימני' בשעת השליחות א"כ ממילא עכשיו אף דאיכא שנים המכירין צ"ל בפני נכתב משום לשמה כנ"ל וא"ש דדוקא פי' רש"י ז"ל ושניהם נעשו שלוחים לגרשה כנ"ל וא"ש. אך רש"י ז"ל בעצמו פירש לקמן י"ו דבר אחר ע"ש:

עוד יש ליישב קושיית תוס' הנ"ל דהנה תוס' ד"ה ורבנן הקשו על רש"י ז"ל שפירש דאיכא דשמו כשמו ושמה כשמה כו' והקשו דא"כ פסול לר"מ משום דאינו מוכח מתוכו ולר"א פסול משום דאין עידי מסירה יודעין מי הוא המגרש ותירצו משום לעז ע"ש. ובאמת קושי' תוס' הוא גם בהיפך דא"כ לא בעינן כלל בפני נכתב כיון דבשאר דברים בקיאין רק משום לשמה וא"כ אם היה עוד יב"ש לא היו רשאין לכתוב או ליתן לשליח דלא יהיה מוכח מתוכו או לר"א לא ידעו העידי מסירה מי המגרש והוא פסול באמת והם נתנו לה שם וזה שפיר יודעין דבעינן מוכח מתוכו וממילא לא שייך חששא דלשמה ולכך לא סבר רבא באמת חששא דלשמה ועיין בפ"י דמשום קושיית תוס' הנ"ל י"ל דפליג אמנם קי"ל דהעידי מסירה צריכין שידעו מהשליחות שהבעל עשה אותו שליח ודוקא במקום שאינו אומר בפני נכתב אבל היכא דאומר בפני אינם צריכין לידע דזה עצמו מיקרי יודעין למ"ש הרא"ש ז"ל דעכשיו דתיקנו לומר בפני נכתב ממילא האמינוהו גם על השליחות שזה המגרש הנכתב בגט שלחו ע"ש בב"ש סי' קמ"ב כרמ"ה ז"ל דאל"ה הוי חצי דבר וצריכין העידי שליחות להיות בעצמם העידי מסירה רק היכא דאומר בפני נכתב ע"ש. א"כ ממילא עכשיו דאומר בפני נכתב מהני לר"א דעידי מסירה כרתי דשפיר יודעין מי המגרש דגם לענין זה האמינוהו ע"ש דזה הוא ג"כ בכלל שלחו וא"כ לא קשה קושית תוס' הנ"ל לר"א בתרי יב"ש כו' אך ז"א דעדיין קשה כנ"ל למה תיקנו בפ"נ דאם לא יתקנו ולא יאמינוהו ממילא לא יהיה שייך חשש הנ"ל דזה יודעין שצריכין העידי מסירה לידע ולא יכתבו דלא מיקרי יודעין כיון שאין השליח נאמן וא"ש דרבא לא סבר חששא דלשמה כנ"ל דבשביל זה לא היו צריכין לתקן דאם לא יתקנו לא יהי' שייך חששא דלשמה כנ"ל, ולפ"ז ממילא א"ש דעכשיו דתיקנו משום קיום וממילא השליח נאמן על השליחות ושפיר מיקרי יודעין ורשאין לכתוב ושפיר שייך ממילא חששא דלשמה ג"כ וצריכין לשאול ג"כ כנ"ל וא"ש. ואף דיש לדחות מ"ש גם לעיל דאיך יכולין לומר דלרבא שייך גם לשמה עכשיו דכבר תיקנו דא"כ אמאי קאמר לקמן דלרבא ניחא הא דקתני יתקיים בחותמיו הא גם לרבא לא מהני קיום עכשיו דכבר תיקנו דשייך לשמה. אך ז"א דזה אינו רק לכתחלה אבל בדיעבד שפיר מהני ולכך צריכין לשאול לכתחלה משא"כ בדיעבד ועוד דלמסקנא דמסיק משום לעז בל"ז א"ש דלא סבר רבא כנ"ל משא"כ לס"ד ע"ש בפ"י:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין והקשו הא תניא לקמן בעל עצמו שהביא כו' אינו צריך כו' מנקיט נקיט ליה כו' והשתא משום לשמה שפיר יערער דלא ידע כו' ותירצו כיון דאינו אלא משום לעז כו' ע"ש והקשה מהרש"א ז"ל דעכשיו לס"ד דלא ידע משום לעז כמ"ש תוס' אמאי לא פריך מברייתא דבעל עצמו כיון שהוא חשש גמור כו' ותירץ דלא ידע הברייתא והוא דוחק ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הפ"י כתב דאף בסתמא הוי לשמה כשנכתב בציווי הבעל ואינו צריך לומר בפירוש שכותב לשמה דהכא שפיר עומדת להתגרש בגט זה כיון שרוצה לגרשה בגט זה ועפ"ז הקשה איך שייך הכא חשש הנ"ל הא מסתמא נעשה בציווי והוי לשמה ע"ש ומ"ש לעיל. ונראה לישב דהנה תוס' הקשו אמאי לא אמר חששא שמא נכתב ביום ונחתם בלילה כו' ותירץ הפ"י דזה אינו פסול אלא מדרבנן ועוד דע"י שליח כשר שפיר אף מוקדם גמור א"כ שמגרשה ע"י שליח לא שייך כלל חשש הנ"ל ע"ש:

והנה הפ' כתבו דהיכא דבידה שלא תרצה לקבל הגט לא מיקרי עומדת להתגרש כיון שתלוי בדעתה שאם לא תרצה לא יוכל לגרשה והוי כמו בקדושין ע"ש והנה בשו"ת נודע ביהודה פסק דע"י שליח אינו יכול לגרש בע"כ דכיון דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואינו יכול לחוב ע"י שליח לא מהני גירושין בע"כ ע"י שליח ע"ש ס' ב' וא"כ לפ"ז לכאורה לא קשה קושית הפ"י דגם בסתם הוי לשמה כיון שעומדת להתגרש בגט זה. ולמ"ש ז"א דכיון שמגרשה על ידי שליח לא מיקרי עומדת להתגרש כיון שאם לא תרצה לא יוכל לגרשה בע"כ כיון שהוא ע"י שליח. אך זה טעות דאעפ"כ כיון שיכול לגרשה בעצמו א"כ שפיר הוי סתמא לשמה דכיון שרוצה לגרשה הוי שפיר עומדת להתגרש בגט זה שיכול לגרשה שפיר בעצמו בע"כ בגט זה והוי שפיר סתמא לשמה בשעת הכתיבה והחתימה וממילא כשר אח"כ כששלחו על ידי שליח כיון דהוי לשמה. אמנם בנכתב ביום ונחתם בלילה כיון דבאמת אינו יכול לגרשה בעצמו כיון שהוא מוקדם ורק ע"י שליח כשר א"כ למ"ש תוס' התם דאפי' זינתה לא הוי סתמא לשמה דאעפ"כ אינה עומדת להתגרש בגט זה א"כ הכא בנכתב ביום ונחתם בלילה ודאי לא מהני סתמא דשפיר לאו עומדת להתגרש בגט זה דממ"נ דאם יגרשה בעצמו בגט זה ודאי לא יהיה מהני כיון שהוא מוקדם ורק ע"י שליח א"כ ג"כ אינה עומדת להתגרש שתלוי בדעתה שלא יוכל לגרשה בע"כ כיון שהוא ע"י שליח א"כ ממילא בשעת החתימה כיון שנחתם בלילה לא מיקרי עומדת להתגרש בגט זה ולא הוי סתמא לשמה וא"כ ממילא מיושב קושית הפ"י כיון דסתמא מהני איך שייך חששא דלשמה כנ"ל ולמ"ש מיושב די"ל שפיר כקושית תוס' דחיישינן שמא נכתב ביום ונחתם בלילה וא"ל כתירוץ הפ"י דכשר ע"י שליח ז"א כיון דכשר רק ע"י שליח א"כ ממילא פסול משום לשמה כיון שאינם בקיאין ולא אמר בפירוש וסתמא לא מהני כיון שנחתם בלילה כנ"ל וגם תירוץ השני לא שייך דמוקדם אינו פסול אלא מדרבנן ע"ש ולמ"ש ז"א דכיון דפסול מדרבנן א"כ אינו יכול לגרשה בעצמו בגט זה מדרבנן א"כ ממילא פסול מדאורייתא משום לשמה דסתמא לאו לשמה כנ"ל. אך באמת התוס' בעצמם תירצו דבשאר דברים בקיאין ולא חיישינן לנכתב ביום רק לשמה אינן בקיאין ע"ש. וא"כ עדיין קשה קושית פ"י הנ"ל דסתמא מהני כיון דלא חיישינן לחששא דנכתב ביום רק לשמה לחוד כנ"ל:

אמנם למ"ש א"ש בהיפך כיון דבאמת ע"י שליח כשר בנכתב ביום א"כ אף דבקיאין ויודעין דנכתב ביום פסול מ"מ כיון שהוא ע"י שליח חיישינן שפיר שמא נכתב ביום ונחתם בלילה והוא באמת כשר על ידי שליח א"כ ממילא פסול עכשיו משום לשמה דאינה עומדת להתגרש בגט זה כיון שבעצמו לא היה יכול לגרשה בגט זה כנ"ל והם שפיר היו רשאין ליתנו לשליח אף שבקיאין דע"י שליח כשר כנ"ל:

א"כ לפ"ז לא קשה כלל קושית תוס' לכאורה מבעל עצמו כו' דבבעל עצמו לא שייך כלל חששא דלשמה כיון דסתמא כשר כקושיית הפ"י הנ"ל. וא"ל כמ"ש דשמא נכתב ביום ונחתם בלילה וממילא פסול משום לשמה כנ"ל דז"א כיון דהוא עצמו הביאו לא ע"י שליח א"כ פסול נכתב ביום כו' אף בלא לשמה כיון דאינו ע"י שליח א"כ ממילא לא שייך החשש הנ"ל כיון דבשאר דברים בקיאין ויודעין שמוקדם פסול א"כ ודאי לא היה מוקדם וממילא כשר אף משום לשמה דסתמא כשר כנ"ל כיון שהוא עצמו נותן לה ושפיר עומדת להתגרש כנ"ל ורק ע"י שליח פסול משום לשמה כיון דנכתב ביום כשר ולא שייך תירוץ תוס' כנ"ל משא"כ מבעל עצמו כנ"ל אמנם אעפ"כ מקשה תוס' שפיר דהנה הפ"י כתב דלמסקנא דאינו אלא משום לעז שייך החשש אף אי אמרינן דסתמא ג"כ לשמה אעפ"כ שייך הלעז שיערער ויאמר שהחתים עדים בפירוש שלא לשמה ע"ש ואם כן מקשה תוס' שפיר דגם בבעל עצמו שייך הלעז שיערער שהחתים שלא לשמה בפירוש וממילא פסול אף אי לא היה מוקדם כנ"ל ותירצו שפיר דמנקיט נקיט ליה בידי' כו':

ולפ"ז מיושב ממילא קושית מהרש"א הנ"ל דלס"ד דאינו משום לעז רק חשש גמור בל"ז לא קשה כלל קושיית תוס' דבבעל עצמו סתמא ג"כ לשמה כנ"ל ולא שייך החשש דלשמה ורק למסקנא דמשום לעז הקשו קושייתם משא"כ לס"ד וא"ש. ומיושב ממילא קושיית מהרמ"ש שהקשה לס"ד דהוא חשש גמור ולא ידע משום לעז ואף דלא ידע ג"כ הברייתא דבעל עצמו לימא איכא בינייהו בעל עצמו דלרבא אינו צריך לומר ולרבה צריך כיון דהוא חשש גמור ע"ש. ולמ"ש מיושב דלס"ד גם לרבה אינו צריך לומר בבעל עצמו דלא שייך לשמה כנ"ל וא"ש:

ובזה יש לישב מה שיש לדקדק דאמר רוב בקיאין הן ואפילו לר"מ דחייש למעוטא סתם ספרי דדייני גמירי כו' והוי מיעוטא דמיעוטא כו' ואינו מדוקדק דאי באמת סתם ספרי גמירי וליכא אפילו מיעוט אמאי אמר לרבנן רוב בקיאין ואף דסגי ברוב מ"מ כיון דליכא באמת אפילו מיעוט היה לו לומר רק סתם ספרי גמירי וממילא הוי א"ש בין לר"מ בין לרבנן ולמ"ש מיושב די"ל דבאמת אינו רק רוב בקיאין רק לכאורה אעפ"כ הוי רק מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הפ"י כיון דסתמא ג"כ הוי לשמה רק בפירוש שלא לשמה לא מהני א"כ אף ממיעוט שאין בקיאין אינו רק מיעוט שהיה בפירוש שלא לשמה כמ"ש הפ"י דזה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ע"ש. אך למ"ש ז"א דחיישינן שפיר שמא נכתב ביום כו' וממילא פסול אף סתמא כנ"ל וממילא איכא שפיר מיעוט גמור כמ"ש לעיל. אמנם לר"מ דס"ל כל המשנה ממטבע כו' הולד ממזר וממילא פסול נכתב ביום ונחתם בלילה אף ע"י שליח כמ"ש הפ"י לקמן או כמ"ש לעיל א"כ ממילא לא חיישינן לנכתב ביום כו' כיון דפסול אף ע"י שליח ובשאר דברים בקיאין כמ"ש לעיל וממילא סתמא כשר דג"כ לשמה וליכא אלא מיעוטא דמיעוטא שמא בפירוש שלא לשמה כנ"ל וממילא מיושב דלרבנן אמר רוב בקיאין דלרבנן באמת אינו רק רוב אבל לר"מ אמר סתם ספרי כו' דלר"מ אינו רק מיעוטא דמיעוטא כנ"ל וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף