שו"ת הב"ח (הישנות)/לז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נתעצמו לדין ראובן ושמעון וזה תורף טענותיהם ראובן אמר שמכר שורים לשמעון ובשעת גמר המקח התנה עמו שלא יעשה שותפות באלה שורים עם לוי ושמעון עבר על תנאי. שמעון טוען אמת הבטחתיו בכך אבל לא היתה דעתי אז שהיה הנאה גדולה משותפות של לוי ומאחר שיש לי הנאה גדולה לא אקיים תנאי וראובן מביא שני עדים שבפירוש אמר לו בשעת גמר מקח שלא יהא לשמעון שום עסק עם לוי בשורים אלו וגם לא יהא ללוי שום הנאה משורים אלו ועוד אחד משני עדים העיד עוד שראובן אמר בשעת גמר המקח שלא יהא לשמעון שום שותפות עם לוי בקנס חמשים אדומים לצדקה והעד השני אומר שלא שמע דבר זה. ושמעון מכחיש העד אחד וטוען שאע"פ שראובן הזכיר הקנס אני לא הסכמתי לדבריו ולא היה גמר המקח עפ"י קנס הנזכר.
זאת היא תשובתי נראה ברור דאע"ג ששמעון חוזר בתנאי מאיזה טעם שיהיה אין התנאי מבטל המקח אא"כ התנה בכל דיני התנאי בתנאי כפול והן קודם ללאו כו' שאם אינו כהלכתו אינו תנאי ואעפ"י שרשב"ם וקצת גאונים כתבו שאין צריך כל אלו אלא לתנאי גיטין וקידושין ר"ת פירש שצריך בכל התנאים וכ"כ הרמב"ם והרא"ש וכן פסק הטור בח"מ סי' ר"ז רמ"א וכן פסקו האחרונים ומזה אין צריך להאריך אבל בענין הקנס שקיבל עליו לצדקה צריך להתיישב בדבר ונראה דאע"ג דמהרא"י בכתביו פסק דסוגיא דעלמא כמהר"ם דמהניא אסמכתא לצדקה וא"כ אם לא היה שמעון מכחיש את העד היה חייב ליתן הקנס לצדקה אעפ"י שהיה בדרך תנאי מ"מ נראה דאין ב"ד נזקקין להוציא מידו הקנס בע"כ ולא מיבעיא לדעת ריצב"א שבתו' פ"ק דבתרא ומרדכי שם דס"ל דאין מעשין לצדקה משום דכל מצות עשה שמתן שכרן בצדו אין ב"ד מוזהרין עלי' ומפרשי' ההיא דרבא דאכפייה לר' נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאות זוזי לצדקה דהיינו דווקא בצדקה שקיבל עליו מתחלה לתת ליד הגבאי ואחר כך לא רצה ליתן התם הוא דאכפייה אבל בלאו הכי לא כייפינין דה"נ וודאי לא כייפינין אלא אפילו לדעת רוב הפוסקים וכמ"ש הטור בי"ד דב"ד כופין על הצדקה ויורדין לנכסיו משום דאית ביה לאו דלא תאמיץ את לבבך ולא תקפוץ ומטעם זה אכפייה רבא לרב נתן אפי' לא קיבל עליו מתחלה כלל וכמו שפי' ר"י והסכים הר"ן לפי' זה בפ' נערה שנתפתתה אפילו הכי נראה דדווקא בצדקה שכל בני העיר משותפים בה כגון לקופה ולתמחוי כו' התם הוא אם יש מי שאינו רוצה ליתן כל עיקר או נותן מעט ממה שראויה לו ליתן ב"ד כופין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן דבזה שייך לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ כיון שאינו רוצה ליתן כל עיקר או נותן פחות ממה שראוי וכן בצדקות שאדם מנדב או מנדר בבית הכנסת בפני הקהל אפילו נדר ליתן יותר ממה שראוי לו מכל מקום כיון שנדר ליתן הרי הוא בכלל נדרים ואזלינין בתר אומדנא דמוכח דוודאי אדעתא דגבאי הוא מנדר והן מוציאין ממנו בע"כ אי נמי אפילו היה מנדב בביתו אם מפרש לעניי אותה העיר או לבה"כ זו גם בזה מוציאין ממנו בע"כ אבל במנדב בביתו סתם אם אעשה כך וכך אתן לצדקה כך וכך נראה דאין כח ביד ב"ד להוציא ממנו בע"כ וזהו מב' טעמים טעם האחד לפי שיכול לומר אתן לעניים חוץ לעיר במקום אשר אני חפץ ואף על גב דתני' בתוספות ומביאה בפרק חזקת הבתים האומר סתם תנו מאתים זוז לעניים יתנו לעניי אותה העיר איכא למימר שפירושו כדברי מהר"מ במרדכי בפ' בני העיר דהיינו דווקא בש"מ שאמר כן ומת ולא נודע מה היה דעתו דמסתמא אמדינן דעתיה הכי אבל היכא דפריש יעשה כפירושו וחילוק זה מוכרח לפע"ד ביישוב דברי הטור דבי"ד פסק בסתם דב"ד כופין על הצדקה כו' וכסברת ר"י והרמב"ם ודלא כריצב"א ורבינו האי גאון שהביא הר"ן בפ' נערה ובח"מ הביאו בעל התרומות על לוה שהתנה על עצמו בקנין לילך עם המלוה לדון בדייני גוים בקנס כך וכך לעניים דכיון שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו בשביל הקנין אינו כלום ואין מוציאין ממנו בב"ד אלא מודיעים אותו שחל הנדר עליו ואומרין לו עליך ליתן מדעתך מה שפסקת על עצמך כי זה הוא כמו נודר שאם לא יחלל שבת אז יתן מנה לעניים שהוא חייב לשמור את השבת וליתן מנה לעניים בקיום מצוה חייב באותו מנה אבל אין בית דין מחייבים אותו ע"כ ואי אפשר לומר דדברים אלו הם אליבא דאותו גאונים דסברא לומר דאין כופין על הצדקה דאם כן לא היה לו לבעל הטור זכרו לברכה לכתוב בסתם כאלו אין בה חולק:
ועוד שהרי בספר בעל התרומות מפורש דדין זה פסקו האלפסי' ע"ש בשער ס"ב וכן הביא הר"י קארו ז"ל ובפרק קמא דבבא בתרא כתב האלפסי להדיא אההיא ברייתא דל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ו' לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העיר ושמעינין מיניה דכל הני מילי חיובא נינהו ומפקיעינין מנייהו בעל כרחן דומיא דפסי העיר עכ"ל אלמא דס"ל לאלפסי דכופין על הצדקה בכפייה גמורה ויורדין לנכסיו דומיא דפסי העיר וכי היכא דלא תיקשי דברי האלפסי מדידי' אדידי' צריך אתה לחלק דדווקא היכא שאינו רוצה ליתן כל עיקר או נותן מעט ממה שראוי לו התם הוא דכופין אותו בית דין כו' אבל בנודר בביתו בסתם אם לא יחלל שבת אתן כך וכך לעניים בזו קאמר האלפסי דמודיעין אותו שחל הנדר עליו כו' דממון זה אין לו תובעים דיכול לומר אקיים את נדרי בעניים אשר אני חפץ ואפילו הכי מחלק התם האלפסי דדווקא היכא שהקנין הוא קנין דברים התם הוא דגם הקנס שקיבל על עצמו כאלו קבלו בלא קנין ואינו אלא כנודר דעלמא דלא שייך ביה כפיית ב"ד אבל היכא דהקנין הוא קנין גמור כגון שיש זכות למלוה בדיניהם מה שאין לו בדיני ישראל אם כן משעבד נכסיו בקנין זה לפרוע למלוה אותה זכות שזוכה בדיניהם א"כ ממילא נמשך שגם הקנס שהתנה על עצמו בשביל הקנין חייב ליתן מחמת הקנין ואף על פי שאמר סתם לעניים אפילו הכי לא נדר על דעת עצמו שיהא הוא כגזבר שהרי נשתעבד בקנין על דעת המלוה אם כן גם הקנס שהתנה על עצמו בקנין היה על דעת המלוה להוציא הממון בע"כ אבל היכא דהקנין הוא קנין דברים אם כן הקנס הוא סתם נדר כמי שנודר בביתו לעניים כך וכך דממון זה אין לו תובעים ומה שכתב המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא דמי שנדר לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן לגבאי נדר ואין לומר שאינו עובר משום שיכול לומר לא לאלו נדרתי אלא לאחרים שיבואו דאם כן יפטור עצמו לעולם כו' היינו דווקא לענין שהוא עובר משום בל תאחר דאמרינן ליה עליך ליתן מה שפסקת וכו' אבל אין ב"ד כופין להוציא מידו בע"כ שהרי כתב הסמ"ג דצדקה שאדם נודר לדעת עצמו הרי הוא עצמו כגזבר עליה וא"כ מי יוצאה מידו כיון שלדעת כן נדר שיהא הוא עצמו גזבר עליה:
וכיוצא בזה בתשובת הרשב"א הביאו הר"י קארו בי"ד סוף סי' רנ"ט אכן כל זה אינו אלא למאי דאמרינן דבנדר סתם לעניים יכול לומר אתן חוץ לעיר או לעניים אשר אני חפץ באותה העיר אבל כבר פסק מהר"מ דאפי' בנודר סתם לעניי' ואח"כ אמר שיתן לעניים שחוץ לעיר מקום שהוא חפץ א"ה לא יתנם אלא בעירו ואם באנו לומר דגם האלפסי ז"ל ס"ל כמהר"מ צריכין אנו לטעם שני והוא עיקר דאין כופין על הצדקה אלא להיכא שאינו רוצה ליתן כל עיקר כו' כדלעיל אבל בנודר ליתן כך וכך לעניים אין שם כפייה דמאחר דצדקה זו נכנסת בכלל הנדרים ויכול לשאול עליה כדתנן נשאלין אפילו על ההקדשות א"כ אין כאן כפיית ב"ד שהרי אם ירצה יקיי' נדרו ואם לא ירצה לקיי' נדרו יהא נשאל עלי' ואין על הב"ד לכוף אלא בחיוב גמור שאינו יכול להשמט ממנה וא"כ תשובות מהר"מ ומהרא"י דלעיל שכתבו דגבאי העיר תובעים בקנסות שקיבל אדם על עצמו להתחייב בכך וכך לעניים אינו אלא לענין חיוב בלבד לפי שהנודר אומר שאינו חייב לקיים הנדר כיון שהיא כאסמכתא או אומר אתן לעניים למקום אשר אני חפץ התם הוא דקאמר מהר"מ ומהרא"י שחייב הנודר ליתן דמהני אסמכתא לצדקה וגם חייב ליתן לעניי אותה העיר ולא חוץ לעיר אבל לא הזכירו בדבריהם שום כפייה לפי שאין בנדר שום כפיית ב"ד שהרי יש בידו לשאול עליו ולפיכך יכול לומר אקיים נדרי בשום זמן ליתן לעניי העיר לשעה שאני רוצה. וא"כ נ"ד נמי מאחר דאפילו אם לא הכחיש ראובן לדברי העד לא היה שם כפיית ב"ד כדכתב בעל התרומות שהרי זה כמו נודר לתת כך וכך לעניים אם לא יחלל שבת שב"ד אומרי' לו עליך ליתן מה שפסקת על עצמך כו' אבל אין מוציאין ממנו בעל כרחו לתת לעניי העיר מיד א"כ גם עכשיו שהכחיש את העד דבר ברור הוא דאינו חייב שבועה כל עיקר כמ"ש הרמב"ם בפ"א מטוען ומביאו בח"מ סי' פ"ז דכל טענה שאפי' אם הודה לא יתחייב ממון אעפ"י שכפר אין מחייבין אותו שבועה ואין לב"ד רק להודיעו שאם האמת כדברי העד שחייב הוא לקיי' נדרו שנדר באם יעשה שותפות עם לוי:
ועוד נראה בעיני ברור דדוקא בנדר לצדקה בסתם באסמכתא אם אעשה כך וכך התם הוא דכתב מהר"מ דמהני אפילו באסמכתא מטעם שנתבאר בדבריו דרובן של נדרים ע"י אסמכתא כגון אם יהיה אלקים עמדי אם נתן תתן את העם הזה בידי והיינו משום טעם ברור דאם לא יקיים הנדר לאחר שעשה עמו אלקים ככל אשר שאל מעמו נראה כאלו מהתל במלכו ובאלהיו ומטעם זה כתב מהר"מ ומהרי"ל אבן חביב שהנודר בעת צרה אין לו התרה ולפיכך כל נדר לצדקה כאסמכתא חייב לקיים ג"כ מטעם זה. אבל נ"ד דעיקר הכוונה בנדר לא היתה אלא להבטיח את ראובן א"כ ודאי סברא ישרה לומר דבהא כ"ע מודה דלא מהני אסמכתא כיון דגזים בחמשים אדומים קנס לצדקה ודאי לא היתה כוונתו אלא להבטחה בעלמא שיסמוך ראובן על דבריו שאם לא ימלא דבריו ויעשה שותפות עם לוי שיתן קנס לצדקה כך וכך ומאחר שהתנאי בטל כיון שלא התנה בכל דיני התנאי א"כ גם הקנס שנתלה בתנאי פטור שמעון כיון שלא גמר בדעתו ליתן הקנס רק להבטיח את ראובן בהבטחה בעלמא ואינו דומה למ"ש בעל התרומות בשם האלפסי דלעיל דמודיעים אותו שחל הנדר כו' ואעפ"י דגם שם היתה אסמכתא שהבטיח הלוה את המלוה שאם לא ילך עמו בפני דייני גוים שיתן לעניים כך וכך וא"כ לא היתה כוונתו לשום נדר רק להבטחה בעלמא דהתם וודאי כיון שהבטיח אותו לעבור עבירה לדון בדייני גוים ובשעת הבטחה הוא יודע שאי אפשר לו לעבור עבירה ואעפ"י כן נדר ליתן לעניים כך וכך אם לא ילך הוי ליה כמו נודר בסתם ליתן לעניים כך וכך בלי תנאי שהרי מושבע ועומד הוא מהר סיני שלא ידון בדייני גוים אבל בדבר הרשות כנדון דידן שפיר קאמרינין דלא הוה נדר אלא אסמכתא בעלמא להבטיח את ראובן בהבטחה בעלמא שיסמוך על דבריו ואין לו דין נדר כל עיקר ומכל מקום לרוחא למלתא יש לב"ד להודיע לשמעון שאם האמת כדברי העד וגם היתה כוונתו להבטחה גמורה באמת ותמים שלא לעשות עם לוי שותפות בקנס הנזכר ה"ל נדר וצריך לקיים נדרו אם יעשה שותפות עם לוי אבל אין ב"ד נזקקין להוציא ממנו בע"כ כדלעיל הנראה לפע"ד כתבתי וחתמתי אני הקטן יואל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |