חתם סופר/נדרים/טז/א

חתם סופר נדרים טז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שבועה לא אוכל לך וכו'. עיין ב"ח סס"י רל"ז דיש גורסים בבבא ראשונה לא אוכל לך והוה לא זו אף זו. וכמ"ש תוס' רפ"ג דשבועות. והר"ן גורס שם תחלה שאוכל לך והוה זו ואין צריך לומר זו וע"ש. ונ"ל דלגי' תוס' גרסי' בסיפא לא שבועה לא אוכל לך. דהוה רבותא לאיסורא. דקמ"ל דאמרי' בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן כמ"ש הר"ן בשמעתין משום דליכא חפצא. או מטעם שכתבו תוס' בס"פ שבועות העדות דהוה איסור חמור. אך לגי' הר"ן שם דמתני' זו ואצ"ל זו. א"כ ע"כ בסיפא לשבועה לא אוכל לך בלמ"ד שבאי"ת דמפרשים לשבועה ליהוי לפיכך לא אוכל לך ואין זה חידוש שהרי גם בקרבן כי האי לישנא אסור. והיינו דכתב שם הר"ן בשבועות לפי גירסתו דמתפרש לשבועה ליהוי לפיכך לא אוכל לך ע"ש:

מכלל דבאוכל לך דאכילנא משמע. עיין לעיל י"ג ע"א בר"ן ד"ה הקרבן כקרבן וכו'. מתבאר מדבריו כשאומר קרבן לא אוכל לך נשבע בחיי קרבן משא"כ קרבן שאוכל לך אי לאו דאמר הא קרבן לא מפרשא חי קרבן. וכ' המשנה למלך פ"א מנדרים הטעם דאיך אפשר שישבע בחיי קרבן שאוכל לך אטו בדידיה תלי לאכול משל חברו. וע"כ מפרשים קרבן יהא מה שאוכל לך. חוץ אם אמר הא קרבן אז ע"כ דבר בטל דיבר שנשבע בחי קרבן שיאכל משל חברו. דבלשונם היה הא קרבן חי קרבן ע"ש. וא"כ צל"ע מאי שייך בשמעתין. הא הכא תנן שבועה שאוכל לך אין לפרש שנשבע לאכול משל חברו ע"כ מפרשים בשבועה עלי יהיה מה שאוכל משלך. משא"כ בשבועות לא תנן לך ונשבע על של עצמו שפיר יש לומר דאכילנא משמע. וחזרתי על צדי צדדים ולא מצאתי חילוק בין קרבן שאוכל לך לשבועה שאוכל לך אלא בדוחק גדול. ועל כל פנים קשה לאוקימתא דאביי דמתני' מיירי במסרבין בו א"כ למה לי למתני לך כלל הא יותר רבותא הוא בלא לך אלא באוכל סתם. וכנ"ל. וכיון שמסרב בו הוה כאומר לך כברפ"ג דשבועות דלא תנן לך ומ"מ כוונתו אשל חברו המסרב בו. וכמ"ש תוס' לעיל ח' ע"א השייכים לה' ע"ב ד"ה ליתני ע"ש. וא"כ ה"נ אמאי תנן לך כיון דאיירי במסרב והרי מזה הוכיח שמואל ידים שאינם מוכיחות לא הוויין ידים. עיין לעיל ה' ע"ב מתני' קשיתיה וכו' וצ"ל בשמעתין אביי לטעמיה דס"ל התם הויין ידים ולא חייש להאי דיוקא דתנן לך דאורחא דלישנא הכי ולפ"ז נ"ל הרמב"ם דפסק כאביי במסרבין ואומר לא אכילנא ושוב נשבע שאוכל לך. הוה לא אכילנא כמ"ש הר"ן בשמו. נ"ל דס"ל בודאי אוקימתא דמתני' כרב אשי מוקמינן. אך לדינא לא פליג רב אשי על אביי במסרב רק מתני' לא מתוקמי ליה במסרב דא"כ לך למה לי דאנן קי"ל כשמואל לעיל ה' ע"ב דמדייק לך יתירא דניחא ליה לשבש מתני' בשאי אוכל לך ולא לוקמה במסרב אבל לענין הדין מודה לאביי וק"ל אבל מ"מ קושיא ראשונה צע"ג:

רב אשי אמר שאוכל בשבועה שאי אוכל קאמר. במס' שבועות כקשה מהרש"א א"כ במתני' דשבועות נמי ה"ל למיתני שאי אוכל לרבותא. ונ"ל לפע"ד דמה לי שלא אוכל או שאי אוכל. אך במשנתנו דתנן אסור משום דמיירי שהוא טוען אני אמרתי שאוכל ואתקל לי לישנא וקמ"ל אפ"ה אסור. אבל התם מיירי מקרבן ולא במבקש להתיר לו לאכול. אלא שעבר על שבועתו ואנחנו דנין אם חייב קרבן ותנן במתני' דחייבין קרבן על להבא ועל שעבר. אבל אין כאן הכחשה לומר לא היה כוונתי כך א"כ מה לי לא אוכל או שאי אוכל ומכ"ש למ"ש הרא"ש בשמעתין דאפילו אמר ברי לי שכוונתי היה שאוכל ולישנא איתקל לא מהימן. נ"ל היינו דאסור לו לאכול אבל לא להביא קרבן חולין בעזרה ולק"מ:

והנה הב"ח ססי' רל"ט הקשה על הרא"ש דהא מהימן לומר בלבי היה פת חטין ואמרתי פת שעורים. ונדחק בתי' ועיין קרבן נתנאל. ולכאורה י"ל רב אשי נמי מוקי מתני' במסרבין ואמר לא אכילנא אך לא ס"ל כאביי דאי אמר אח"כ שבועה שאוכל שיהיה כלא אוכל מפני שאמר תחלה לא אכילנא. אלא מיירי בתר דאמר לא אכילנא לא אכילנא נשבע שבועה שאי אוכל ושוב אינו נאמן לומר לישנא איתקל ליה דהרי מעיקרא נמי לא אוכל קאמר. ולפ"ז פליגי הרמב"ם והרא"ש מהיפך להיפך. להרמב"ם לפמ"ש לעיל מודה רב אשי לדינו של אביי ולא לאוקימתא דמתני' ולהרא"ש מודה לאוקימתא במסרב ולא מודה לדינו:

קונם סוכה שאני עושה. הקשה הרשב"א ליתי עשה דסוכה וכדומה ולידחי ל"ת דלא יחל. ותי' דה"ל עשה ול"ת ככל היוצא מפיו יעשה. וכ"כ בס' החנוך פ' יתרו. ותמהו עליו הא מבואר ביבמות ונזיר דמצורע שהוא נזיר מגלח דאתי עשה דתגלחת מצורע ודחי עשה ול"ת דתגלחת נזיר משום דאיתיה בשאלה. ונלפע"ד ליישב בזה הרמב"ם ספ"ז דנזיר דיהיב טעמא אחרינא משום כיון שנצטרע בטלה קדושתו וליכא עשה דקדוש יהיה רק ל"ת לחוד. והשיג עליו הראב"ד מהש"ס. ונלפע"ד ליישב דלפמ"ש תוס' פ"ק דקידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה דמש"ה אסורה אשה להדליק בשמן שרפה בי"ט אע"ג דפטורה ממ"ע שהז"ג מ"מ הלאו אלים וא"כ ליתא לדהרמב"ם דאע"ג דבמצורע ליכא קדוש יהיה מ"מ הלאו אלים. והשתא י"ל ס"ל להרמב"ם בודאי אין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' איתיה בשאלה כדמוכח מדברי רשב"א והחנוך הנ"ל. אך במצורע דליכא עשה רק הלאו אלים לזה מהני הא דאיתיה בשאלה. וצדקו דברי הש"ס ודברי הרמב"ם והרשב"א והחנוך הנ"ל:

א"נ י"ל דודאי הכא לא דמי לעשה דמצורע דבא במקרה שהנזיר נעשה מצורע. אבל הכא אי נימא דידחה א"כ בטלת קרא דנדר לה' שהנדר חל על דבר מצוה. ורק קושית רשב"א נילף מהכא דעשה אינו דוחה ל"ת ותי' דהכא הוה עשה ול"ת. ואי תקשי אכתי נילף מהכא דעשה אינו דוחה ל"ת ועשה אפילו איתיה בשאלה. י"ל אה"נ ורק מצורע דלהטיל שלו' חמיר וליכא למילף מהכא. ודבריו הקצרים האלו כלולים במ"ש שער המלך פ"ג דנדרים באריכות ועמ"ש בסוף דבריו ד"ה ואולם וכו' והמעיין יבחן ויראה מה בינו לבין דברי:

והנה לשון הרמב"ם פ"ג דנדרים הלכה ח' כשאתה מתבונן וכו' ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חילק בין דבר מצוה לדבר הרשות. עכ"ל. וצ"ע דבש"ס לא אמר הכי ועוד ככל היוצא אהשבע שבועה נמי קאי. וי"ל לפי הנ"ל דעשה דמצות כשם שהיה דוחה ל"ת דלא יחל אי לאו עשה דככל היוצא. ה"נ הוי דחי עשה דככל היוצא מפיו לחודיה אי לאו הלאו דלא יחל ולא שייך מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. דאלים ואלים. משום דהאי עשה דכל ישראל וגם ליתיה בשאלה והאי איתא בשאלה וליכא אלא אהאי גברא לחוד ואתי עשה חמור ודחי עשה קל. אלא משום דה"ל עשה ול"ת לכן לא נדחה. משא"כ בשבועה כיון דל"ת ליכא מדיוקא דלא יחל דברו אבל מיחל הוא לדבר מצוה ומוקמינן ליה אשבועה כדלקמן בשמעתין א"כ ממילא נדחה עשה דככל היוצא מפיו מפני עשה דקיום המצות ומוקמינן ככל היוצא אנדר דאיכא ל"ת בהדיה ולא אשבועה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף