פרשת דרכים/יט

פרשת דרכים   דרך החיים (דרוש א)   דרוש תשעה עשר

פרשת דרכים ‏ יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה מדף הדפוס המקורי
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

דרך החיים דרוש תשעה עשר

במדרש (אליהו רבה יח): "'אך עשי לי עגה קטנה' (מלכים א' יז יג). אליהו כהן היה ואמר לה שתפריש חלה מן העיסה" ע"כ:

באהבת ה' אותנו קדשנו במצותיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ע"פ ויקרא יח ה), אמר רחמנא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ובזה נבא לבאר ויכוח הצרפית עם אליהו והמשך הפסוקים הלא הם כתובים בספר מלכים א' סי' י"ז זה תארם, "ותלך לקמח ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך: ותאמר חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן כצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו: ויאמר אליה אליהו אל תיראי באי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי כאחרונה: כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וגו'".

ויש לדקדק כפסוקים אלו טוכא: חדא במ"ש היא "ואכלנוהו ומתנו", דלאיזה תכלית הזכירה יום המיתה? לא היה לה לומר אלא שאין לה כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והם נצרכים לזה לאכול ואם לא יאכלו ימותו, אבל המיתה של אחר האכילה אינו צודק לטענתה. עוד יש לדקדק במאמר אליהו "אל תיראי באי עשי כדברך, אך עשי לי משם עגה קטנה וגו'", דהיכי קאמר "עשי כדברך"? והלא זה אינו אלא כדבריו, דלדידה לא היתה נותנת לאליהו ולא כלום. עוד יש לדקדק במה שכפל אליהו דבריו ואמר "עשי לי עגה קטנה בראשונה והוצאתי לי", דלמאי איצטריך לומר "והוצאת לי"? באומרו "עשי לי" סגי. ותו, במה שסיים דבריו ואמר "כי כה אמר ה' וגו'", דמאי נתינת טעם הוא למאי דקאמר איהו? והול"ל "וכה אמר ה':

וקודם כל דבר נקדים הא דגרסינן בפ' בתרא דיומא (יומא פג.): "ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה, טכל ונבלה מאכילין אותו נבלה. טבל ושביעית - שביעית, טבל ותרומה - תנאי היא, דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טכל. א"ר היכי דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, כי פליגי בדלא אפשר בחולין, מר סבר: טבל חמור, ומר סבר: תרומה חמורה. מר סבר: טבל חמור, אבל תרומה חזיא לכהן, ומר סבר: תרומה חמורה, אבל טבל אפשר לתקוניה". ע"כ. ופרש"י בדאפשר בחולין - שיש די בחולין של טבל להאכילו לאחר שתינטל תרומתו, דכ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה חולין, ואין מאכיל אותו טבל ולא תרומה. כי פליגי בדלא אפשר בחולין אא"כ אוכל את כולו, וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרשו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמה וחולין לעצמן, ובן תימא אומר מוטב שיפרשו תרומותיו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמות שהוא, מר סבר טבל חמור שאפילו לכהנים אינו ראוי, ומ"ס תרומה חמורה שאין לה היתר, אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהיו ראויין לכל אדם ע"כ:

והנה רגע אדבר במאי דהוקשה לי בסוגיא זו, מהא דכתב הר"ן בשם הראב"ד בחולה שיש בו סכנה דשוחטין לו, דלמה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה. ותירץ דנהי דאיסור נבילה הוא איסור לאו ושבת איסור סקילה מ"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרו איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה ע"כ. ונוראות נפלאתי מה יענה הר"ן ביום שידובר בו סוגיא הלזו דנחלקו רבנן ובן תימא אם מאכילין אותו טבל או תרומה, ולפי דבריו פשיטא דמתקנינו לטבל ומאכילין אותו התרומה בפני עצמה דליכא איסורא כי אם באותו זית דחרומה, אבל בטבל חייב על כל זית וזית שבה, ואע"ג שאין באותו זית של טבל שיעור תרומה להתחייב עליו, מ"מ איסור הטבל אינו בשביל התרומה שיש בה אלא גזרת מלך היא שהאוכל טבל חייב מיתה, והרי כהנים שאוכלים תרומה וחייבים מיתה על הטבל וכמבואר. והשתא הדברים ק"ו ומה התם בשבת איסור סקילה אמרינן דמוטב שיעבור איסור דסקילה ממה שיעבור תרי איסורי דלאו דנבלה, הכא דתרוייהו איסור מיתה בידי שמים, לא כל שכן שנאמר דמוטב שיעבור חד איסור דתרומהה ממה שיעבור תרי איסורי דטבל? ואע"ג דאיסור תרומה חמיר מאיסור טבל משום דטבל אפשר לתקוניה מ"מ פשיטא דטפי חמיר איסור סקילה מאיסור לאו ממאי דחמיר איסור תרומה מאיסור טבל. וכי תימא דהר"ן לא אמרה למילתיה אליבא דת"ק כי אם אליבא דבן תימא דסבר דמאכילין אותו תרומה, זה אינו, חדא דאנן קי"ל דהלכתא כת"ק וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל, ועוד דאף דנימא דהלכתא כבן תימא עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בגמרא כשבאו לתת טעם לבן תימא דאמאי מאכילין אותו תרומה אמרו דטעמיה הוא משום דסבר דטבל חמור משום דלא חזיא לכהן אבל תרומה חזיא לכהן, ולפי דברי הר"ן לא איצטריך להאי טעמא, דאף דנימא דתרומה חמירא מאיסור טבל, מאכילין אוחו תרומה משום דבתרומה לא עביד כי אם חד איסורא ובטבל עביד תרי איסורי, באופן שדברי הר"ן הללו לכאורה הם מתמיהים:

והנראה אצלי דהר"ן ז"ל רוח אחרת אתו בפירוש הסוגיא, דמאי דאמרינן "היכא דאפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה", אין הכוונה כמו שפירש רש"י דהיינו שיש די בחולין שבו, ומאי דאמרינן כי פליגי בדלא אפשר בחולין, היינו שאין די בחולין, ולדידיה אין כאן כי אם קב אחד של טבל, ונחלקו אם מתקנים אותו אם לאו, ולפי פירוש זה לא הוי דומיא דרישא דקתני טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, שהם שני איסורים מדברים נפרדים. אך להר"ן, הך דטבל ותרומה הוי דומיא דרישא דטבל ונבלה וטבל ושביעית, ומיירי דיש כאן שני קבים, אחד של טבל ואחד של תרומה, וקאמר רבה: היכא דאפשר בחולין, דהיינו דבידינו לתקן הטבל, כולה עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה, ומיירי בין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו, ובין שאין די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו, דבין הכי ובין הכי מתקנינן ליה ומספינן ליה, דאפילו אם אין די בחולין שבו לאחר שתנטל תרומתו, מתקנינן ליה ומאכילין אותו החולין והתרומה, כי היכי דלא ליעבד איסורים הרבה, דהיינו שאם יאכל הטבל כמות שהוא יעבור על כל זית וזית, אך לאחר שיתקנו אותו אינו עובר אלא על כזית דתרומה. כי פליגי, בדלא אפשר בחולין, כלומר שאין אנו יכולין לתקן הטבל, וכגון שאין הבעלים כאן. דומה לאותה שהקשו הראשונים ז"ל עלה ההיא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף עג:) דטבל אוסר במשהו, משום דכהיתרו כך איסורו, דלמה לי הך טעמא, תיפוק ליה דטבל הו ידבר שיש לו מתירין! ותירצו דמיירי בשאין הבעלים כאן ואין מי שיכול להפריש התרומות. הכי נמי מחלוקת זה דת"ק ובן תימא מיירי בדלא אפשר בחולין כלומר שאין הבעלים כאן כדי שיתקן את הטבל והשתא איכא שני איסורים נפרדים, אחד של טבל ואחד של תרומה, ונחלקו ת"ק ובן תימא איזה מהם איסורו חמור, דעל כולם חייב על כל זית וזית. וסימנין מצאתי לפירוש זה בהרמב"ם בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות שכתב: "טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן את הטבל מאכילין אותו טבל." והנה כל הישר הולך יראה שפשט דברי הרמב"ם מורים כאשר כתבנו לדעת הר"ן, דהיינו שאי אפשר לתקן הטבל עצמו, ומיירי שיש כאן שני קבים, אחד של טבל ואחד של תרומה:

ולפי פירוש זה שכתבנו לדעת הר"ן ניחא לי קושיא אחרת שנתקשיתי בסוגיא זו, דבמה נחלקו אבות העולם אם מאכילין אותו טבל או תרומה, דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמירא, ולמה לא נעשה תיקון אחד וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה? והוא, שיתקן הטבל, ויפריש התרומה, ויחזור ויערב אותה עם החולין, דהשתא ליכא איסור תורה כלל, דהא מן התורה חד בתרי בטיל, כדכתיב (שמות כג ב) "אחרי רבים להטות", ומה גם במין במינו, וכמבואר. וכי תימא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה, זה אינו מעלה ארוכה כלל , ולא מיבעיא לסברת להקת הראשונים והאחרונים דאית להו דאיסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדרבנן דוקא, דפשיטא דמוטב שיעבור איסור דרבנן ולא יעבור על איסור תורה. אלא אף למ"ד דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא, ויליף לה מ"זרוע בשלה" (במדבר ו יט), מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא, ואפילו לאו ליכא, וכמבואר. וא"כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין איסור, שאינו אלא איסורא בעלמא, ממה שיעבור החולה באיסור שהוא במיתה בידי שמים! וכי תימא דאיסור הטבל או התרומה עובר עליה החולה, אך איסור דאין מבטלין איסור אנו עושין אותו ולא ניתנו האיסורים לדחות אצלנו, זה לא ניתן להאמר כלל שהרי אנו שוחטין לחולה בשבת כדי שלא יאכל החולה נבלה, הרי שאין הפרש בין אם נעשה האיסור ע"י החולה או ע"י אחרים, כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף אחד. והנה, בשלמא להר"ן דאית ליה דהכא מיירי בשאין הבעלים כאן, לא קשיא כלל. אך לרש"י, דאית ליה דהכא מיירי שאנו יכולין לתקן הטבל, אלא שאין די בחולין לבדם לאחר שניטלה תרומתן, אמאי לא תיקנו שיתקן ויחזור ויערב ונמצא דאין כאן למרבה כי אם איסורא בעלמא:

ויראה, דס"ל לרש"י דכל איסור שנעשה שהוא לצורך החולה, וכגון טבל ותרומה דאכילת הטבל או התרומה הוא צורך החולה, וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבלה דע"כ לצורך החולה צריכין אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור דאכילת נבלה, בזה הוא שאנו משערים האיסורים איזהו קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחלה. אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלין איסור אין בו צורך לחולה כלל, דמאי איכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור אם לאו, ואף שאנו מצילים אותו מאיסור חמור, מ"מ כיון שאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא איסור קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא צורך החולה, ממה שנעבור על איסור קל, כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה:

וסימנין מצאתי לחילוק זה, ברלב"ג בפירושו על מה שאמר אחימלך לדוד (שמואל א' כא ה) "אין לחם חול אל תחת ידי, כי אם לחם קדש יש, אם נשמרו הנערים אך מאשה", וז"ל (שם ז): "והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה, כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש, כי האכילה היא בעצמותה מסירה הסכנה שתהיה מהרעב, ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני אף אחד, שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה". ע"כ.

והנה, הפריז על המדה במה שכתב שהטומאה אין ראוי שתדחה מפני הסכנה, ודבר זה ישתקע ולא יאמר שלא מצינו שום איסור שאינו נדחה מפני פקוח נפש כי אם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אבל שאר כל האיסורים בכללם נדחים מפני פקוח נפש ואלו הם דברים פשוטים. ודע דבפרק הכונס (ב"ק ס:) אמרינן: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור מבית לחם אשר בשער, ויבקשו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער (שמואל ב' כג טו-טז). מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"ן טמון באש קא מיבעיא ליה אי כר"י אי כרבנן". ופרש"י: "טמון באש קא מיבעיא ליה - מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבים לשלם כלים הטמונים בתוכה כר"י, או פטורים כרבנן". "רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל היו דהוו מיטמרי פלשתים בהו, וקא מבעיא ליה, מהו להציל עצמו בממון חברו? שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו כו'". וכתבו התוס': "מהו להציל עצמו בממון חברו - איבעיא ליה אם חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". ע"כ. כוונת דבריהם דודאי לא נסתפק דוד אם מותר להציל עצמו בממון חברו במקום סכנה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, ואיך יתכן שהשיבו לו הסנהדרין דאסור להציל עצמו בממון חברו? אלא דמה שנסתפק דוד הוא דנהי דמותר להציל עצמו, מ"מ חייב לשלם, או דלמא פטור כיון דברשות קא עביד? והשיבו לו דחייב לשלם, וכ'כ הרא"ש יע"ש. ולפ"ז מאי דאמרינן בגמ' בשלמא למ"ד למיקלי היינו דכתיב (שם יב) "ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כו'", הכונה היא שחייב אותם לשלם דמי העדשים והשעורים. אך רש"י ז"ל כתב "ויצילה - שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו. ע"כ. משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חברו, והדבר הוא תימה בעיני, דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף