נשמת אדם/א/נ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם א נ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב המ"א סי' ר"ח ס"ק כ"ב בשם הב"ח שאם בירך על היין בפה"ע לא יצא ע"ש ולפ"ז אם לא הזכיר בב"א על הגפן אלא שאמר על העץ ועל פרי העץ ומסיים על הארץ ועל הפירות ג"כ לא יצא ולי צ"ע דנ"ל דבין בברכה ראשונה ובין בב"א יצא דהא סופגין על היין משום ערלה ומדאורייתא נקרא פרי ובב"ח לא מצאתי דין זה ולכן צ"ע למעשה ועיין כלל ה' בנ"א סי' ט' ומצאתי בא"ח הל' ב' סי' י' וז"ל אם אכל ענבים או תאנים ושתה יין בב"א מברך על העץ ועל פרי העץ בשם רב האי. וכ"כ בחבור הרמב"ם עכ"ל. אבל נ"ל שהוא ט"ס כי ברמב"ם לא נמצא דין זה אבל בכלבו מצאתי שהעתיק דבר זה וז"ל שאם אכל כו' מברך על הארץ ועל פה"ע ועל פה"ג עכ"ל וידוע שכל דברי הכלבו הם דברי א"ח:

ונ"ל דדוקא כששתה רביעית יין דזה מיקרי כדי שביעה בשתיה או שאכל ממיני מזונות או מפירות כדי שביעה דבזה לכ"ע בלחם הוי דאורייתא וא"כ ה"נ בז' מינים יש לחוש להסוברים דהוי דאורייתא אבל בפחות מכדי שביעה די"א דאפי' בלחם אינו מדאורייתא. וא"כ בז' מינים הוי ס"ס שמא הלכה דאפילו בלחם בעינן כדי שביעה ואת"ל דבלחם הוי כזית דאורייתא שמא הלכה כהסוברים דברכה מעין ג' הוא מדרבנן אפי' בכדי שביעה וכ"ש כזית. והיכא דאיכא ס"ס אפילו דעכ"פ חייב מדרבנן אמרי' ס' דרבנן לקולא כמש"כ הש"ך בכלל ס"ס ס"ק ט"ז:

בסי ר"ח סעיף י"ג מבואר דאם שתה יין ואכל תפוחים צריך לברך בנ"ר וע"ש במ"א שכתב אע"ג שחתם על הארץ ועל הפירות. וצ"ע שהרי הב"י הביא דעת רשב"א דלמאן דחתם על היין על הארץ ועל הפירות פוטר גם התפוחים. וכ"כ בהגהת סמ"ק דאם אמר בתחלת ברכה ועל תנובת השדה פוטר גם ברכת בנ"ר מתפוחים והביאו הב"י. וא"כ צ"ע דעכ"פ לא גרע מכלל ס' ברכה דלקולא. והרא"ש שכ' דאינו פוטר אזיל לשיטתו דס"ל דחותמין על הארץ ועל פרי הגפן ע"ש. וכן הש"ע סותם בסעיף י"ב כדעה זו בסעיף י"א. אבל כשחותם על הפירות אף שלא הזכיר בפתיחה רק על הגפן כמ"ש המ"א כיון שהזכיר תנובת השדה יצא ואף שדברי הגהת סמ"ק הם היפוך ממה שכתב תר"י שכתב שלא יאמר תנובת השדה רק בעל המחיה והסמ"ק והגהת סמ"ק כתבו להיפוך דעל יין ופירות יאמר תנובת ולא בעל המחיה. מ"מ בסברא זו לא מצינו מי שחולק. ומש"כ הב"י דכן משמע מרמב"ם כרא"ש כוונתו מדכתב אכל תפוחים וענבים ולא כתב תפוחים ויין. צ"ל דלא מוכח מידי דנדייק איפכא מתחלת דברי רמב"ם שכתב אכל בשר ושתה יין אינו פוטר ולא כ' תפוחים ויין. וא"כ אין משמעות כלל מרמב"ם לשיטתו שכתב שיאמר על תנובת ויסיים על הפירות שפיר י"ל דלרמב"ם יצא. ולכן כתבתי דנ"ל דיצא והיינו כשסיים על הפירות ולכתחלה בודאי יסיים על הארץ ועל פרי הגפן ויברך בנ"ר כמו בפ"א אע"ג דפוטר ג"כ פה"ע מ"מ לכתחלה צריך לברך על כל מין. ולפ"ז אני מסופק ג"כ באוכל פרי אדמה ושתה יין וסיים על הפירות כיון שמזכיר ג"כ תנובת השדה וא"כ כיון שהזכיר בתחלה וגם בסוף דודאי פירות כולל בין פה"ע ובין פה"א. וה"ה באכל פה"ע מז' מינים הע"ג שמזכיר על העץ כיון שאומר תנובת השדה וכמ"ש הסמ"ק וצ"ע. ולענ"ד יצא דהכל מקרי פרי כדאי' בי"ד סי' רי"ז סעיף כ"ב כ"ג:

אין להביא ראי' לזה מהא דכריתות (י"ב ע"א) רא"א אם הפסיק בה פוטר. די"ל דהתם ה"ט שאין דרך שכרות בכך. אך יש ראיה מהא דכ' הרמב"ם בפ"י מהל' תרומות וז"ל שתה וחזר ושתה אם יש מתחלה עד סוף שתיה אחרונה יותר מרביעית אינו מצטרף. וכתב שם הכ"מ בשם ר"י קורקס שהק' דהא בהל' אה"ט פסק דגם במשקין השיעור בכא"פ. ותי' דשאני טומאה שאינו בא בשביל הנאת גרונו דאפילו תחב לו חבירו בגרונו טמא. משא"כ במשקין אסורים דטעמא משום הנאת גרונו ובמשקין אינו נמשך הנאתו יותר מכדי רביעית ע"ש. ועיין במ"א סי' ר"ו דילפינן מיה"כ. ובסי' תרי"ב כתב הש"ע ב' דיעות אם מצטרפין בכא"פ או ברביעית וא"כ נענין ברכה דתליא נמי בהנאת גרונו. א"כ כיון שהפסיק אפילו מעט הרי יש מתחלת שתיה עד סוף שתיה יותר משיעור רביעית. וכ"מ לשון רמב"ם בהל' י"כ ומצאתי בלח"מ פ"ב מה' י"כ שהקשה קושיא זו על הרמב"ם. איך כתב שתה מעט והפסיק וחזר ושתה א"כ הרי יש יותר מכדי שתיית רביעית. ותי' דשייך היכא דשתה מהרה ופסק ע"ש. וכ"כ ר"א מזרחי בתשו' מים רבים סי' ט"ו. ולפ"ז מה שכתב המ"א בשם של"ה בסימן ק"ע ס"ק י"ג דשנים דרך ארץ היינו בכוס שהוא רביעית. צ"ע דאיך יהיה ד"א לפטור עצמו מברכה אחרונה כדאיתא בי"ד סי' שכ"ד. וצ"ל דמיירי בתוך הסעודה. אבל ר' מנוח בפ"ב מהל' י"כ כ' וז"ל בשתיית מלא לוגמיו כשיעור שתיית רביעית ושתייה היא מועטת דהא בב' או ג' לגימות יכול לשתות רביעית. אבל פת ושאר מאכל צריך לעיסה עכ"ל וצ"ע:

לכאורה משמע בכריתות י"ב ע"ב בדבר שדרך אכילתו בכך לא חשיב הפסק. דאמרינן התם כמה ישהא האוכלן כאלו אכלו קליות דר"מ וחכ"א עד שישהא מתחלה ועד סוף כא"פ איבעיא להו ר"מ לחומרא כו' א"ד לקולא כו' פרש"י לקולא דבהא כרבנן ס"ל דבטפי לא מצטרף ולהכי מדמי לקניות דאם לא הפסיק אלא כאכילת קליות שדרכן לאוכלן זו סמוך לזו מצטרף ואם הפסיק לא מצטרף כו' ומסיק דלחומרא אמרה. וא"כ קשה למנ"מ תניא כלל כאלו אכלו קליות. א"ו משמע דה"ק כאלו אכלו קליות דבהא מודו רבנן דחייב ה"נ בכל אוכלין. אם אכל כך מצטרף ואפילו יותר מכא"פ אבל בקליות שדרכן בכך מודו רבנן. ולפ"ז משמע דבמשקה חם שדרכו בכך מצטרף. ואמנם לא מצאתי בשום פוסק ובפרט הרמב"ם פ"ו מהל' שגגות הל' א' ובהל' תרומות פ"ו ה"א ובהל' אה"ט פ"ח ולא לשתמיט בשום מקום לחלק בין קליות לשאר אוכלין. אע"כ דס"ל דרבנן פליגי גם על קליות אע"ג דדרכו בכך. וא"כ ה"ה למשקה חם לענין ברכה אינו מצטרף. ומצאתי במל"מ פ"ב מהל' ברכות הל' י"ב שכ"כ להדיא. וראיה ממש"כ רבינו בספ"ח מהל' שאר אה"ט וז"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומיניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שיניק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתיתו בכך ואפ"ה אמר שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ אינו מצטרף וזה פשוט. וכ"כ שם בהגה"ה שכ"כ מהר"י שלא לברך ב"א על קאווע חם:

המ"א בסימן ר"ח ס"ק ט"ו כתב לחלק בין עירב קמח של ה' מיני דגן עם קמח קטניות לעירב בשאר מינים משום דק' ליה דהא בסעיף ב' שם כתב הש"ע בעירב ה' מיני דגן בדבש אפילו הרוב הוא דבש מברך על המחיה וכאן כתב דמברך בנ"ר. ולכן הוצרך לחילוק זה. ולא ידענו שום טעם לחלק והדרישה דחק עצמו מאד לחלק והביאו א"ר וכל המעיין יראה שהוא דוחק גדול והל"ח כ' להדיא שאין חילוק בין קמח לשאר מינים ובאמת נ"ל דב' דיני' אלו שבסעיף ב' ושבסעיף ט' הם דיעו' מחולקות דבסעיף ב' הוא לשון הרא"ש עיין בב"י והרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל בסי' תנ"ג בעושה עיסה מן החיטים ואורז או שאר מינים דאם יש בו טעם דגן יוצא י"ח בפסח. דס"ל כשיטת ר"ת בי"ד סי' צ"ח דטעם כעיקר דאורייתא ללקות עליו בכזית דנהפך היתר להיות איסור ושפיר כתב דאם עירב בדבש וה"ה בקמח קטניות אפילו היה אחד הרוב מברכין במ"מ ועל המחיה דבמ"מ ודאי ניחא דכל שיש בו מה' מינים כו' ועל המחיה הוא ג"כ ניחא לשיטתו. ולשיטתו ג"כ בעירב עם קמח קטניות ויש בו טעם חטים אע"ג דליכא כזית בכא"פ מברך המוציא ובהמ"ז דהא יוצא בו אפי' ידי מצה. ועיין במ"א ומש"כ הט"ז בס"ק ג' דבעירב בדבש אפי' אינו נותן טעם דכל שיש בו דבש אין מרגיש רק טעם דבש עכ"ל דבריו תמוהים שאטו כזית בשר שנפל לנ"ח זיתים של חלב נרגש ממשו של בשר ובודאי עיקר הוא של חלב רק שהבשר משנה קצת טעם החלב וה"ה הכא שהרי לא כ' הרא"ש והש"ע אלא שאפי' המין האחד הוא הרוב ולא כתב רבותא יותר אפי' מעט מעט. ובאמת בזה לא מברכין במ"מ וז"ל רשב"א דובשא עיקר פי' רוב דבש ומיעוטו סלת וא"כ עקרו מחמת הדבש וסלתו להטעימו ולהכשירו ול"ד ללפתא דהתם הקמח לא להכשיר ולמיהב בו טעם מערבין אלא לדבוקי כו' וכ"כ המ"א ס"ס ר"ד בהדיא דבעינן דוקא טעם ע"ש אבל בסעיף ט' הוא דעת ר' יונה שהביא הב"י וי"ל דס"ל כשיטת ראב"ד ורמב"ן ורשב"א דטכ"ע אע"ג דאסור מדאורייתא אין לוקין עליו אלא כשאוכל כזית בכא"פ ואוכל כל הא"פ כדי שיאכל כזית מן האיסור דלא נהפוך היתר לאיסור ובעושה עיסה מן האורז דוקא אזלינן בתר הטעם עיין בי"ד סי' ל"ח ובפ"ח בא"ח סי' רמ"ב ובביאורי הגר"א סי' תנ"ג ולכן כתב בעירב קמח וחיטין בקמח קטניות ובודאי ה"ה בשאר מינים דדוקא כשיש קמח בכדי א"פ ואוכל כל הפרס וכמש"כ ג"כ הגר"א דאז מברך בהמ"ז וא"כ מ"ש הגר"א ט"ס הוא וצ"ל בנ"ר ועכ"פ בבישל בקדרה מבואר דאינו מברך רק בנ"ר ולפי דברי המחבר צ"ע שכתב בסעיף ב' כהרא"ש ובסעיף ט' כר"י ובאמת הם מחולקים ולפ"ז מה שנוהגין כל העולם לברך על צוקער לעקיך אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית ואעפ"כ מברכין לאחריה על המחיה צ"ל דתפסו לעיקר כשיטת הרא"ש ומ"מ ירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח ובאמת בגמרא לא נזכר רק דאע"ג דדובשא עיקר מברכין במ"מ אבל מעל המחיה לא נזכר בש"ס מידי רק דזה תלי בפלוגתא דטכ"ע ונ"ל זה נמי פלוגתא דרש"י ותוס' מ"א ע"ב דרש"י כ' ד"ה פת הבאה בכיסנין דאפי' אם אוכלין לאחר בהמ"ז מברכין במ"נ ובנ"ר מתוך שנותנין בו תבלין הרבה ועוד כ' שם דאוכלין ממנה מעט והיינו דרש"י אזיל לשיטתו בחולין צ"ח דטכ"ע ל"ד אמנם עכ"פ בכא"פ לכ"ע דאורייתא ולכן כתב כיון שאוכלין מעט ר"ל ואין כאן כזית בא"פ ומכח טכ"ע ל"ד ואף דשם מרש"י משמע דס"ל דעל המחיה הוא דרבנן מ"מ לא תקינו בזה אבל התוס' לשיטתם שם בחולין דטכ"ע דאורייתא ולכן כ' דמיירי תוך אכילה:

ולולי דמסתפינא לומר סברא בלא ראיה הייתי אומר מה שהק' המ"א למה באין בו כזבא"פ מברכין על המחיה ומ"ש בקדרה דמברך בנ"ר. והגר"א כתב דט"ס הוא וצ"ל בנ"ר אבל ק' לשבש הספרים ונ"ל כדאמרי' בביצה ל"ט מים ומלח בטלי לגבי עיסה ובודאי ל"ש אם הוא מעט מים או רוב וכמש"כ תוס' כיון דבא לתקנו ולכן כשעושה עיסה מקמח קטניות ומה' מינים ועושה אותו פת מסתמא דעתו להשביע רק לפי שיש לו קמח מועט מערב בקמח קטניות ולכן אע"ג דהוי רוב ה' מינים עיקר שהן משביעין וכן בצוקר לעקיך ידוע שעושין להשביע קצת מחולשת הלב רק כדי להטעים הקמח מערבין בצוקר ושקדים או דבש אבל אין הכוונה לאכול צוקר או דבש רק עיקר הכוונה על הקמח ולכן מברכין על המחיה משא"כ בבישל בקדרה א"כ העיקר הם הקטניות וה' מינים אינן אלא שיתנו טעם בהם ולכן לענין בנ"ר אמרינן כל שיש בו כו' משא"כ לענין ב"א ולכן מברכין בנ"ר אבל בסעיף ב' שעושה תבשיל מה' מינים דמשמע דעיקר כוונתו לאכול ה' מיינים רק שמערב בו דבש או דברים אחרים להטעימן לכן הדרך של המחיה ולפ"ז פסקי הש"ע נכונים במלתא וטעמא:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.