463
עריכות
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
'''אולם''' דברי הקדמונים במה שהביאו ראי' דאף בבעה"ב גדול אורח מברך מהא דרבי ור' חייא ורב ובמה שפסקו שאם בעה"ב מותר על ברכת האורח בעה"ב מברך בלי שום ראי'. ועיין הגהת מהרל"ח בטואו"ח סימן ר"א. תמה אני מש"ס ערוך חולין דף פ"ז ע"א דאיתא התם כי הוה קאי בעי מיברך א"ל צדוקי קאי אבבא כו' א"ל רבי רצונך שתסעוד אצלי א"ל הן. לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה רוצה או מ' זהובים אתה נוטל כו' וכתבו התוס' הי' רצונו של רבי לסלקו מברהמ"ז עיי"ש. הרי לפנינו בביאור דרבי סבירא לי' דיזף בבעה"ב גדול אורח מברך ושזכות ברהמ"ז שייך להאורח אפילו נגד רצונו ודעתו של בעה"ב, דאל"כ למה לו לרבי לשאול את הצדוקי אם רוצה לברך או ליטול מ' זהובים הרי כיון שרצה לברך בעצמו ולסלק את האורח בלאו"ה הרשות בידו וא"כ אף בלי תשלומי המ' זהובים ובלי הסכמת הצדוקי הי' רבי יכול לברך בעצמו. וצע"ג כעת: | '''אולם''' דברי הקדמונים במה שהביאו ראי' דאף בבעה"ב גדול אורח מברך מהא דרבי ור' חייא ורב ובמה שפסקו שאם בעה"ב מותר על ברכת האורח בעה"ב מברך בלי שום ראי'. ועיין הגהת מהרל"ח בטואו"ח סימן ר"א. תמה אני מש"ס ערוך חולין דף פ"ז ע"א דאיתא התם כי הוה קאי בעי מיברך א"ל צדוקי קאי אבבא כו' א"ל רבי רצונך שתסעוד אצלי א"ל הן. לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה רוצה או מ' זהובים אתה נוטל כו' וכתבו התוס' הי' רצונו של רבי לסלקו מברהמ"ז עיי"ש. הרי לפנינו בביאור דרבי סבירא לי' דיזף בבעה"ב גדול אורח מברך ושזכות ברהמ"ז שייך להאורח אפילו נגד רצונו ודעתו של בעה"ב, דאל"כ למה לו לרבי לשאול את הצדוקי אם רוצה לברך או ליטול מ' זהובים הרי כיון שרצה לברך בעצמו ולסלק את האורח בלאו"ה הרשות בידו וא"כ אף בלי תשלומי המ' זהובים ובלי הסכמת הצדוקי הי' רבי יכול לברך בעצמו. וצע"ג כעת: | ||
'''בפ"ח''' אות ו' הביא מעכ"ת קושית המג"א בסימן רצ"ח אברייתא דהי' מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב ישראל מברך רוב עכו"ם אינו מברך ומסקינן בגמרא בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך. והקשה המג"א א"כ אפילו ברוב עכו"ם נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויברך. וכתב ואפשר דאור | '''בפ"ח''' אות ו' הביא מעכ"ת קושית המג"א בסימן רצ"ח אברייתא דהי' מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב ישראל מברך רוב עכו"ם אינו מברך ומסקינן בגמרא בדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך. והקשה המג"א א"כ אפילו ברוב עכו"ם נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויברך. וכתב ואפשר דאור חשיב נייד. ופירש המחצית השקל כונתו דהאור והנר הם שני ענינים נפרדים ואף שהנר הוא קבוע מ"מ האור הוא נייד דוגמת סברת המרדכי לענין סנהדרין שכתב ג"כ דלא חשיבי קבוע משום דהדיבור נייד וע"כ אזלינין בהו בתר רובא. והדברים האלו לא נכנסו באזני כ"ת דא"כ לא הי' לו להמג"א לכתוב בלשון ואפשר: | ||
'''ואנכי''' העירותי בזה בעת קראי דבריו על פי מה שנחלקו תכמי הראות (אפטיק) שיש מהם שיחישבו שיש חילוק בין חוש הראות לחוש השמע באשר פעולת חוש השמע היא מן הנשמע אל השומע, ושאין השומע שומע קול הנשמע עד אשר יגיע הקול לאוזן השומע ויכה בכלי ההאזנה, משא"כ פעולת חוש הראות שהוא בהיפך שהיא מן הרואה אל הנראה שכח ההבטה ונצוצי הראות יגיעו מן עין הרואה אל המוחש הנראה ויראהו במקום שהוא. ועפי"ז הבינו סיבת ראיית הברק המאוחר טרם שמוע קול הרעם הקודם לו. ויש מהם שחזיקו כי גם פעולת חוש הראות היא מן הנראה אל הרואה ושגם המוחש הנראה לא יראה הרואה אותו כי אם אחרי הגיע תמונתו אל כלי ההבטה כי יתראה בם כתמונת האיש במראה מלוטש (שפיעגעל) וסיבת ראיית הברק טרם שמיעת הרעה הוא מטעם אחר, מחמת מהירת מרוצת מוחש הנראה יותר ממוחש הנשמע, כאשר האריכו בזה חכמי הטבע, איש איש לשיטתו. א"כ איפוא צדקו מאד דברי המג"א. כי לפי דעת אותן הטבעיים שאין חילוק בין חוש הראות לחוש השמע ובשניהם הפעולה מן המוחש אל החוש א"כ שפיר הוה דין מהלך חוץ לכרך וראה אור שוה ממש לדין סנהדרין, שהרי בשניהם אנו דנין על הדבר אחר שפירש מן הקבוע, והיינו בדיבורם של סנהדרין אחר שהגיע לאזני השומעים וכן באור אחר שהגיע לעין הרואה, כי קודם לזה הרי אין אנו מרגישין מהם מאומה. משא"כ לדעת הטבעיים שפעולת חוש הראות משונה מפעולת השמע, יען פעולת הראות הוא מן הרואה אל הנראה, הרי אין לדין מהלך חוץ לכרך וראה אור דמיון כלל לסנהדרין דבסנהדרין שפיר דלא חשיב קבוע יען אנו דנין על הדיבור אחר שנכנס באזני השומעים וכבר פירש מן הקבוע וע"כ שפיר אזלינן בתר רובא, מש"כ ברואה אור שכח הראיה מגיע אל מוחש הנראה במקום שהוא וא"כ הרי הוא רואה האור במקום שהוא קבוע לשוב עלינו לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי כקושית המג"א וע"כ כתב המג"א ואפשר. ודוק כי היא הערה נפלאה: | '''ואנכי''' העירותי בזה בעת קראי דבריו על פי מה שנחלקו תכמי הראות (אפטיק) שיש מהם שיחישבו שיש חילוק בין חוש הראות לחוש השמע באשר פעולת חוש השמע היא מן הנשמע אל השומע, ושאין השומע שומע קול הנשמע עד אשר יגיע הקול לאוזן השומע ויכה בכלי ההאזנה, משא"כ פעולת חוש הראות שהוא בהיפך שהיא מן הרואה אל הנראה שכח ההבטה ונצוצי הראות יגיעו מן עין הרואה אל המוחש הנראה ויראהו במקום שהוא. ועפי"ז הבינו סיבת ראיית הברק המאוחר טרם שמוע קול הרעם הקודם לו. ויש מהם שחזיקו כי גם פעולת חוש הראות היא מן הנראה אל הרואה ושגם המוחש הנראה לא יראה הרואה אותו כי אם אחרי הגיע תמונתו אל כלי ההבטה כי יתראה בם כתמונת האיש במראה מלוטש (שפיעגעל) וסיבת ראיית הברק טרם שמיעת הרעה הוא מטעם אחר, מחמת מהירת מרוצת מוחש הנראה יותר ממוחש הנשמע, כאשר האריכו בזה חכמי הטבע, איש איש לשיטתו. א"כ איפוא צדקו מאד דברי המג"א. כי לפי דעת אותן הטבעיים שאין חילוק בין חוש הראות לחוש השמע ובשניהם הפעולה מן המוחש אל החוש א"כ שפיר הוה דין מהלך חוץ לכרך וראה אור שוה ממש לדין סנהדרין, שהרי בשניהם אנו דנין על הדבר אחר שפירש מן הקבוע, והיינו בדיבורם של סנהדרין אחר שהגיע לאזני השומעים וכן באור אחר שהגיע לעין הרואה, כי קודם לזה הרי אין אנו מרגישין מהם מאומה. משא"כ לדעת הטבעיים שפעולת חוש הראות משונה מפעולת השמע, יען פעולת הראות הוא מן הרואה אל הנראה, הרי אין לדין מהלך חוץ לכרך וראה אור דמיון כלל לסנהדרין דבסנהדרין שפיר דלא חשיב קבוע יען אנו דנין על הדיבור אחר שנכנס באזני השומעים וכבר פירש מן הקבוע וע"כ שפיר אזלינן בתר רובא, מש"כ ברואה אור שכח הראיה מגיע אל מוחש הנראה במקום שהוא וא"כ הרי הוא רואה האור במקום שהוא קבוע לשוב עלינו לומר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי כקושית המג"א וע"כ כתב המג"א ואפשר. ודוק כי היא הערה נפלאה: | ||