חק יעקב/אורח חיים/תלב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגןמ|א}} '''קודם שיתחיל יטול ידיו.'''  והוא רק משום נקיות ולא יברך עליו מהרש"ל בתשובה סי' פ"ו:

{{עוגןמ|ב}} '''על ביעור חמץ'''  ונאמרו בזה הרבה טעמים על תיקון נוסח הברכות דלפעמים תיקנו בעל ולפעמים בלמ"ד כאשר האריך בזה הרא"ש והר"ן פ"ק דפסחים ובתמים דעים סו' קע"ט וקפ"ו ובראב"ן סי' ל"ה והכל בו והרוקח והרמב"ם פי"א מהל' ברכות ווהלבוש כתב הטעם דמברכין על ביעור ולא לבער משום דאפשר לעשות מצוה זו על ידי אחרים וכדעת הר"ן וריב"א. וכתב בע"ש אכן לדברי המחבר דלקמן סי' תע"ה שפסק דמברכין על אכילת מרור צריך לומר דהמחבר נ"ל עיקר כטעם הרא"ש והרמב"ם והלבוש העתיק דעת הר"ן ולא הרגיש בזה שאין טעם זו עולה לדעת המחבר עכ"ל ע"ש. הנה מ"ש מדפסק המחבר דמברכין על אכילת מרור צ"ל דס"ל כטעם הרא"ש והרמב"ם משמע דלטעם הרמב"ם ניחא הא דמברכין על אכילת מרור ומצה זה ודאי אינו כמו שמתמיה על זה הראב"ד בהשגותיו שם והכ"מ שם הניח בצ"ע ודעת הראב"ד באמת לברך לאכול מצה ומרור עה"ט וכן הוא דעת הרא"ש לפי' ריב"א בפ"ק דפסחים. ועיקר הקושיא הא דאנו מברכין על אכילת מצה ומרור כבר הרגיש הלבוש עצמו בזה לקמן סי' רע"ה ונתן טעם לדבריו ע"ש ול"נ עיקר הטעם דמברכין על אכילת מרור ומצה ולהציל גם הרמב"ם מהשגות הראב"ד משום שהוא כלשון המקרא על מצות ומרורים יאכלוהו לכן אין משנין לשון המקרא (וכדומה לזו מבואר בתשובת מהר"מ מינץ סי' ע"ז ע"ש) כנ"ל ברור:

{{עוגןמ|ג}} '''על ביעור.'''  הסכמת האחרונים דאם בירך לבער יצא וכ"כ הרא"ש דלבער כ"ע לא פליגי אך לכך יש לברך על לאשמעינן חידוש דכה"ג מותר לברך וכדאמרי' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא ועיין בט"ז סי' קס"ו ס"ק מ"ה שמתקשה בזה ולפמ"ש בתשובת מהר"ם סי' ע"ו לחלק יש לתרץ ג"כ קושית הט"ז ע"ש ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ה:

{{עוגןמ|ד}} '''ביעור חמץ.'''  וכתב הטור בשם הרא"ש הא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל והקשה מהרש"ל תימא והא איסור חמץ קודם לרגל משעה שש ולמעלה בשעת זביחת הפסח ועיין בט"ז מ"ש ליישב קושיא זו וממו"ח הגאון מוהר"ר וואלף שמעתי תירץ נכון דלפי מ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דמה שמוציא החמץ מהבית לאו מתשביתו נפק רק שלא יעבו' בבל יראה ובל ימצא ונתבאר לקמן תמ"ג בשם המ"מ ע"ש במ"א דמדאורייתא אינו עובר בבל יראה עד הלילה ואם כן יפה כתב הרא"ש דהבדיקה היא צורך הרגל בשעה שעוברין בבל יראה ודוק:

{{עוגןמ|ה}} '''כל זמן שלא סיים בדיקתו.'''  משמע מזה דלאחר שסיים בדיקתו שוב לא יברך וכן משמעות לשון הכל בו להדיא שם דף מ"ו ע"ד שהוא מקור הדין שכ' וז"ל מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו דכל מצות שיש לה משך זמן עד היכא דבריך מקמי סיום המצות עובר לעשייתו הוי הלכך נתעטף בטליתו ולא בירך ישב בסוכה ולא בירך מברך כל זמן שמניח או ישב בסוכה עכ"ל הרי להדיא כמ"ש דאחרי הסיום אין לברך וכן פי' הב"ח ושאר אחרונים דעת הרב והכל בו והוא כדעת הרמב"ם פ"א מהל' ברכות וספ"ג מה' אישות (ועיין בכל בו בהל' אישות שכ' גם כן דעת הרמב"ם והחולקים שם מטעם אחר ע"ש) דאם כבר סיים הדבר שוב אין לברך אך קשה מהא דפסק הרב לעיל בסי' קנ"ח סעיף י"א בנטילת ידים אם שכח לברך עד אחר הניגוב מברך אחר כך והוא מהג"מ דפ"ק דברכות נגד דעת הרמב"ם וכאן פסק כדעת הרמב"ם ולע"דדדעת הרב לחלק דדוקא התם בנטיל' כיון דבלא"ה א"א לברך עליו מיד עובר לעשייתן משום דאין ידיו נקיות לכן מותר לברך גם כן אחר נטיל' וניגוב וסברא כזו מוזכ' להדיא בטי"ד סי' כ"ח לענין כסוי ע"ש ועי"ל דעדיין לא הוי גמר המצוה עד אחר שאכל המוציא כי אין מפסיקין בין הנטיל' להמוציא אבל אחר אכילת המוציא באמת אין לברך כמ"ש האחרונים לעיל בשם מהרש"ל וכדפסק הרב כאן והאחרונים וכ"פ הש"ך בי"ד סי' י"ט ס"ק ג' ע"ש. ובאורח מישו' שנדפס מחדש השיג על הש"כ שם ומהפך ומבלבל דברי הכל בו והרב כאן ובאמת הוא מטעה קא טעי ודברי הכל בו והרב נכונים כמ"ש ודברי הש"כ שם ברורים בראיה זו ודבריו ממילא מוכרחים ועיין שם בפר"ח שהאריך גם כן בדין זה:

{{עוגןמ|ט}} '''יכול לבדוק כמה בתים'''  וכ' בבית הילל לי"ד סי' רפ"ד ס"ק א' וז"ל ולא הוי הפסק ההליכה מבית לבית כיון דאף אם שח אין צריך לברך שנית ע"כ ההליכה לא הוי הפסק עכ"ל: