ברכת רצ"ה/עג: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפורים) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (השלמה) |
||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
::אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המה"ג חו"ב בחדרי תורה מפורסם להלל כ"ש מו"ה '''יהודה משה הלוי''' נ"י אבד"ק '''וויסאקא''': | ::אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המה"ג חו"ב בחדרי תורה מפורסם להלל כ"ש מו"ה '''יהודה משה הלוי''' נ"י אבד"ק '''וויסאקא''': | ||
'''כ"ת''' הורה ויצא לדון בדבר החדש לאסור מי גשמים {{עוגן|צא.}}{{עוגן|צא־א}}שנתקשרו העננים ביו"ט משום דכיון שלא הי' דעת אנשי העיר עליהן מעיו"ט אסור מטעם מוקצה ואין להתיר רק אי נימא כר"ש דלית לי' מוקצה והרש"ל ז"ל שכתב להתיר לטעמי' אזיל דפסק דגם ביו"ט כר"ש משא"כ אי נימא דביום טוב פסקי' כר' יהודה. והביא ראי' לזה מהא דאמר רבא בש"ס דביצה דף ל"א עלי קנים ועלי גפנים כיון דאי מדלי' זיקא מבדר להו כמפוזרי' דמי ואסור. ופירש"י ז"ל דלא סמכא דעתי' דסבר דמבדר לי' זיקא ואסור משום מוקצה עכת"ד. אולם אחרי הראות הא בדותא דמשום דלא סמכא דעתי' לחוד חשוב מוקצה לאו דברי הכל הוא דבהך דבית שמלא פירות שנפחת דתנן בביצה שם ע"ב דנוטל ממקום הפחת כתבו הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל דלכך לא אמרי' דמוקצה מחמת איסור הם דלא הי' יכול לפחות וליטלם ביו"ט דלא חשוב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור היא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור כגון נר ומטה אבל הכא הפירות בעצמם ראויים היו ולא נעשו גם כן בסיס ורק שדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם עיין בדבריהם ז"ל ואי נימא דכל היכי שלא סמכא דעתי' לבד גם בלי איסור משוי לי' מוקצה מה בכך שלא הי' האיסור בגופו מ"מ כיון שלא הי' יכול לפחות ודאי דלא סמכא דעתו והו"ל מוקצה לפ"ז. ועכצ"ל לדעתו ז"ל דבהך דעלי קנים ועלי גפנים וכמו כן בהך דעצים מפוזרים רק מטעם עימור אסור דלא כפירש"י ז"ל. | '''{{עוגן1|כ"ת}}''' הורה ויצא לדון בדבר החדש לאסור מי גשמים {{עוגן|צא.}}{{עוגן|צא־א}}שנתקשרו העננים ביו"ט משום דכיון שלא הי' דעת אנשי העיר עליהן מעיו"ט אסור מטעם מוקצה ואין להתיר רק אי נימא כר"ש דלית לי' מוקצה והרש"ל ז"ל שכתב להתיר לטעמי' אזיל דפסק דגם ביו"ט כר"ש משא"כ אי נימא דביום טוב פסקי' כר' יהודה. והביא ראי' לזה מהא דאמר רבא בש"ס דביצה דף ל"א עלי קנים ועלי גפנים כיון דאי מדלי' זיקא מבדר להו כמפוזרי' דמי ואסור. ופירש"י ז"ל דלא סמכא דעתי' דסבר דמבדר לי' זיקא ואסור משום מוקצה עכת"ד. אולם אחרי הראות הא בדותא דמשום דלא סמכא דעתי' לחוד חשוב מוקצה לאו דברי הכל הוא דבהך דבית שמלא פירות שנפחת דתנן בביצה שם ע"ב דנוטל ממקום הפחת כתבו הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל דלכך לא אמרי' דמוקצה מחמת איסור הם דלא הי' יכול לפחות וליטלם ביו"ט דלא חשוב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור היא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור כגון נר ומטה אבל הכא הפירות בעצמם ראויים היו ולא נעשו גם כן בסיס ורק שדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם עיין בדבריהם ז"ל ואי נימא דכל היכי שלא סמכא דעתי' לבד גם בלי איסור משוי לי' מוקצה מה בכך שלא הי' האיסור בגופו מ"מ כיון שלא הי' יכול לפחות ודאי דלא סמכא דעתו והו"ל מוקצה לפ"ז. ועכצ"ל לדעתו ז"ל דבהך דעלי קנים ועלי גפנים וכמו כן בהך דעצים מפוזרים רק מטעם עימור אסור דלא כפירש"י ז"ל. | ||
והנה רש"י ז"ל פי' בהך דנוטל ממקום הפחת דלכך אין אסור משום מוקצה דכיון דלא הוי בפחיתתו איסור מדאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לא הוה מוקצה. ורבותינו בעלי התוס' תמהו עליו מהך דסל לפני האפרוחים ומוכני שיש עלי' מעות דאסור משום מוקצה אף דלא הוה רק איסור דרבנן ולפי הנ"ל אתי שפיר. | והנה רש"י ז"ל פי' בהך דנוטל ממקום הפחת דלכך אין אסור משום מוקצה דכיון דלא הוי בפחיתתו איסור מדאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לא הוה מוקצה. ורבותינו בעלי התוס' תמהו עליו מהך דסל לפני האפרוחים ומוכני שיש עלי' מעות דאסור משום מוקצה אף דלא הוה רק איסור דרבנן ולפי הנ"ל אתי שפיר. | ||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
והתבונן דלכאור' לא הי' לנו לאסור מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא איתקצאי בין השמשות {{עוגן|צא־ב}}דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן בין השמשות דספיקא הוא להקל דאנן קיי"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש ובהדיא אמרי' בש"ס בכמה מקומות דבעי' שיהי' איתקצאי ביה"ש דוקא: | והתבונן דלכאור' לא הי' לנו לאסור מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא איתקצאי בין השמשות {{עוגן|צא־ב}}דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן בין השמשות דספיקא הוא להקל דאנן קיי"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש ובהדיא אמרי' בש"ס בכמה מקומות דבעי' שיהי' איתקצאי ביה"ש דוקא: | ||
'''אמנם''' באמת אנכי בררתי דעיקר דבעי' שיהי' מוקצה בתחלת יום השבת תיכף עם כניסתו ואך אם בתחלה לא איתקצאי לא חשוב מוקצה דאין מוקצה לחצי שבת אבל מ"מ לא בעי' שיהי' מוקצה עוד קודם הלילה והא דאמרי' בש"ס דבעי' שיהי' מוקצה ביה"ש הוא משום דאי לאו הכי אין לאסור משום מוקצה דכיון דבה"ש ספיקא הוא אי כולו מן היום או כולו מהלילה או מקצתו יום או מקצתו לילה היכא דלא הי' מוקצה כל ביה"ש תלינן לומר דאולי הי' כבר לילה הוי מוקצה לחצי שבת דאף דרק ספיקא הוי תלינן להקל דקיי"ל ספק מוקצה מותר וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל. {{תוספת|א|מ"ש מו"ח ז"ל דהא דאמרי' בש"ס דבעינן שיהי' מוקצה ביה"ש משום דאי לאו הכי אין לאסור משום מוקצה דכיון דביה"ש ספיקא הוא כו' תלינן לומר דאולי הי' כבר לילה הוי מוקצה לחצי שבת. ראיתי שכן כתב בספר מחנה לוי בחידושיו על מס' ביצה כ"ה ד"ה שם בפירש"י ע"ש. אמנם לפע"ד יש להביא ראי' דלא כן הוא אלא אפי' היכי דמותר ביה"ש מחמת דאינו רק ספק לילה תלינן להקל מ"מ ל"ח מחמת זה מוקצה לחצי שבת. לפמ"ש הראש יוסף הנדפס מחדש על מס' ביצה סוף פרק המביא להסתפק אי תרומות ומעשרות דרבנן מותר להפריש ביה"ש כמו דמאי ורוצה להוכיח כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' מעשר הלכה כ"ג אכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ועי' בכ"מ שם שכן הוא הגרסא במתני' בפ' ה' דתרומות מזה מוכח דכיון דאין שבת קובעת אלא מדרבנן מותר לעשר אחר שחשכה והיינו על כרחך ביה"ש דבשבת בודאי אסור לעשר ע"ש א"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דביה"ש מותר לעשר ולא חשיב מוקצה כיון דמותר לעשר מ"מ אם לא תרם המעשר ביה"ש הוי מוקצה לכל השבת. דהא בהדי' אמרי' בשבת קכ"ד על מתני' דקתני לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרע בעציץ שאינו נקוב ע"ש, א"כ בהדי' דאפי' טבל דרבנן חשוב מוקצה בשבת אע"ג דביה"ש הי' מותר ולא איתקצאי כלל אלא עכצ"ל דהא דהי' מותר ביה"ש אינו רק משום דתלינן להקל אבל באמת הי' אסור עם כניסת ליל שבת. ואפי' אם נימא דבאמת אין מגביהין תרומות ומעשרות דרבנן ביה"ש. א"כ שוב אין ראי' מהך דטבל דעציץ שאינו נקוב. מ"מ בהא דאשכול הא מוכח בודאי מדברי הרמב"ם דמותר לעשר ביה"ש. ועכצ"ל דכ"ז שלא נגמרה מלאכתו למעשר מותר לעשר ביה"ש ובביצה ל"ד ע"ב אמרי' גבי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר הא קמ"ל טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. וכתבו בתוס' ד"ה הא דהיכי דהזמינו לשבת דאינו אסור רק משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל. אלמא דבלא"ה הי' אסור כיון דאיתקצא בתחילת שבת. אע"ג דלא איתקצא לביה"ש ממש מ"מ כיון דאיתקצא עד כניסת ליל שבת הי' שייך לומר מיגו דאתקצא בכניסת שבת איתקצא לכולי יומא ודו"ק.{{ש}} | '''{{עוגן1|אמנם}}''' באמת אנכי בררתי דעיקר דבעי' שיהי' מוקצה בתחלת יום השבת תיכף עם כניסתו ואך אם בתחלה לא איתקצאי לא חשוב מוקצה דאין מוקצה לחצי שבת אבל מ"מ לא בעי' שיהי' מוקצה עוד קודם הלילה והא דאמרי' בש"ס דבעי' שיהי' מוקצה ביה"ש הוא משום דאי לאו הכי אין לאסור משום מוקצה דכיון דבה"ש ספיקא הוא אי כולו מן היום או כולו מהלילה או מקצתו יום או מקצתו לילה היכא דלא הי' מוקצה כל ביה"ש תלינן לומר דאולי הי' כבר לילה הוי מוקצה לחצי שבת דאף דרק ספיקא הוי תלינן להקל דקיי"ל ספק מוקצה מותר וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל. {{תוספת|א|מ"ש מו"ח ז"ל דהא דאמרי' בש"ס דבעינן שיהי' מוקצה ביה"ש משום דאי לאו הכי אין לאסור משום מוקצה דכיון דביה"ש ספיקא הוא כו' תלינן לומר דאולי הי' כבר לילה הוי מוקצה לחצי שבת. ראיתי שכן כתב בספר מחנה לוי בחידושיו על מס' ביצה כ"ה ד"ה שם בפירש"י ע"ש. אמנם לפע"ד יש להביא ראי' דלא כן הוא אלא אפי' היכי דמותר ביה"ש מחמת דאינו רק ספק לילה תלינן להקל מ"מ ל"ח מחמת זה מוקצה לחצי שבת. לפמ"ש הראש יוסף הנדפס מחדש על מס' ביצה סוף פרק המביא להסתפק אי תרומות ומעשרות דרבנן מותר להפריש ביה"ש כמו דמאי ורוצה להוכיח כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' מעשר הלכה כ"ג אכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ועי' בכ"מ שם שכן הוא הגרסא במתני' בפ' ה' דתרומות מזה מוכח דכיון דאין שבת קובעת אלא מדרבנן מותר לעשר אחר שחשכה והיינו על כרחך ביה"ש דבשבת בודאי אסור לעשר ע"ש א"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דביה"ש מותר לעשר ולא חשיב מוקצה כיון דמותר לעשר מ"מ אם לא תרם המעשר ביה"ש הוי מוקצה לכל השבת. דהא בהדי' אמרי' בשבת קכ"ד על מתני' דקתני לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרע בעציץ שאינו נקוב ע"ש, א"כ בהדי' דאפי' טבל דרבנן חשוב מוקצה בשבת אע"ג דביה"ש הי' מותר ולא איתקצאי כלל אלא עכצ"ל דהא דהי' מותר ביה"ש אינו רק משום דתלינן להקל אבל באמת הי' אסור עם כניסת ליל שבת. ואפי' אם נימא דבאמת אין מגביהין תרומות ומעשרות דרבנן ביה"ש. א"כ שוב אין ראי' מהך דטבל דעציץ שאינו נקוב. מ"מ בהא דאשכול הא מוכח בודאי מדברי הרמב"ם דמותר לעשר ביה"ש. ועכצ"ל דכ"ז שלא נגמרה מלאכתו למעשר מותר לעשר ביה"ש ובביצה ל"ד ע"ב אמרי' גבי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר הא קמ"ל טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. וכתבו בתוס' ד"ה הא דהיכי דהזמינו לשבת דאינו אסור רק משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל. אלמא דבלא"ה הי' אסור כיון דאיתקצא בתחילת שבת. אע"ג דלא איתקצא לביה"ש ממש מ"מ כיון דאיתקצא עד כניסת ליל שבת הי' שייך לומר מיגו דאתקצא בכניסת שבת איתקצא לכולי יומא ודו"ק.{{ש}} | ||
ואגב ראיתי להראש יוסף שמביא בשם המגיה מ"ל שם שרוצה לחדש דבר דתרומות ומעשרות דרבנן מותר להפריש בשבת כל היום ואע"ג דדמאי תנן בהדי' בשבת ל"ד דרק ספק חשיכה מעשרין אבל ודאי חשיכה לא היינו משום דדמאי חשוב ספק איסור תורה והראש יוסף שם דחה דבריו מחלת חו"ל דאין מפרישין בשבת אע"ג דאינו אלא מדרבנן ואנכי תמהתי על הני רבוותא דאיך נעלם במחכ"ת ש"ס מפורשת דפרק מפנין הנ"ל דמוקי למתני' דלא את הטבל בטבל טבול דרבנן. וע"ש בתוס' ואי דמותר להפריש בשבת ליכא מוקצה כלל. ועוד הא בביצה שם אמרינן הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואי עבר ותיקנו מתוקן מוכח א"כ דאסור לתקן בשבת מדקאמר הואיל ואי עבר ותקנו. שוב עיינתי בדברי המגיה ז"ל וראיתי כי במחכ"ת של הר"י לא עיין יפה בדבריו כי הוא כתב רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו שלא הי' אפשר לתקן קודם שבת ובחנם השיג עליו הגאון ר"י מהך דתלת חו"ל ע"ש:}} והנה זה ברור במוקצ' מחמת איסור אף אם מתחלת היום לא ידע מאיסורו לא אמרי' מדכיון דבתחילת שבת לא ידע ולא אסח א"כ דעתי' מיני' הדר הו"ל מוקצ' לחצי שבת דכל שבאמת אסור הי' הוי לי' מוקצה מחמת איסור דלאו בדעתי' תליא מילתא בזה דנאמר דמ"מ איהו הא לא הוה ידע ולא אסח דעתו דהרי גם בנר שהדליקו בו אף שיודע שיכבה בודאי הוי מוקצה לר"י אף דדעתו עליו וכמבואר ומעתה א"ש דאסרי' מוקצ' גם מחמת איסור דרבנן דכיון דבררתי דלא בעי' רק שיהי' אתקצאי עם כניסת הליל' ואז באמת אסור הי' דאף אם נתלה שזה הוא בזמן ביה"ש שהי' יכול לקחתו מטעם ספיקא כיון דאיהו לא ידע מ"מ כיון שמ"מ חלות המוקצ' הוא בליל' דוקא שפיר הוי מוקצה כיון שבאמת אסור הי' ואף דאיהו לא ידע והי' לוקחו ביה"ש מטעם דתלי' בדרבנן להקל מ"מ לא עדיף מהיכא דלא ידע כלל מאיסורו דחשוב מוקצ' וכנ"ל דבמוקצ' מחמת איסור לאו {{עוגן|צא:}}{{עוגן|צא־ג}}בדעתי' תליא ורק כל שהוא אסור באמת חשוב מוקצ' ומעתה אמינא לדעת רש"י ז"ל דגם איהו ז"ל ס"ל סברת הרמב"ן ודעמי' ז"ל דכל היכי שאין האיסור בגופו ולא נעשה ג"כ בסיס לאיסור ורק דדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם לא הוי מוקצה מחמת איסור ורק דמ"מ קשי' לי' לרש"י ז"ל לשיטתו בהך דעלי גפנים וקנים דלא סמכא דעתי' לחוד משוי לי' מוקצה דכיון שמ"מ לא הי' יכול לפחות וליקח הפירות אסח דעתו ואסור משום מוקצה וכנ"ל וע"ז תירץ שפיר דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן לא חשוב מוקצה מצד זה דביה"ש יכול הי' לפתוח דהו"ל ספק דרבנן דכיון דלא חשוב מוקצה מחמת איסור שאין האיסור בגופו ולא נעשו בסיס לאיסור ורק משום דלא סמכא דעתו אתה בא לדון לא איתקצאי ביה"ש אף אי לילה הי' דמ"מ כיון דאיהו לא ידע והי' בידו לפחות אז לא אסח דעתי' בזמן ההוא עוד מהם ואין לאסור מפאת זה משום מוקצ' וכנ"ל ודוק: | ואגב ראיתי להראש יוסף שמביא בשם המגיה מ"ל שם שרוצה לחדש דבר דתרומות ומעשרות דרבנן מותר להפריש בשבת כל היום ואע"ג דדמאי תנן בהדי' בשבת ל"ד דרק ספק חשיכה מעשרין אבל ודאי חשיכה לא היינו משום דדמאי חשוב ספק איסור תורה והראש יוסף שם דחה דבריו מחלת חו"ל דאין מפרישין בשבת אע"ג דאינו אלא מדרבנן ואנכי תמהתי על הני רבוותא דאיך נעלם במחכ"ת ש"ס מפורשת דפרק מפנין הנ"ל דמוקי למתני' דלא את הטבל בטבל טבול דרבנן. וע"ש בתוס' ואי דמותר להפריש בשבת ליכא מוקצה כלל. ועוד הא בביצה שם אמרינן הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואי עבר ותיקנו מתוקן מוכח א"כ דאסור לתקן בשבת מדקאמר הואיל ואי עבר ותקנו. שוב עיינתי בדברי המגיה ז"ל וראיתי כי במחכ"ת של הר"י לא עיין יפה בדבריו כי הוא כתב רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו שלא הי' אפשר לתקן קודם שבת ובחנם השיג עליו הגאון ר"י מהך דתלת חו"ל ע"ש:}} והנה זה ברור במוקצ' מחמת איסור אף אם מתחלת היום לא ידע מאיסורו לא אמרי' מדכיון דבתחילת שבת לא ידע ולא אסח א"כ דעתי' מיני' הדר הו"ל מוקצ' לחצי שבת דכל שבאמת אסור הי' הוי לי' מוקצה מחמת איסור דלאו בדעתי' תליא מילתא בזה דנאמר דמ"מ איהו הא לא הוה ידע ולא אסח דעתו דהרי גם בנר שהדליקו בו אף שיודע שיכבה בודאי הוי מוקצה לר"י אף דדעתו עליו וכמבואר ומעתה א"ש דאסרי' מוקצ' גם מחמת איסור דרבנן דכיון דבררתי דלא בעי' רק שיהי' אתקצאי עם כניסת הליל' ואז באמת אסור הי' דאף אם נתלה שזה הוא בזמן ביה"ש שהי' יכול לקחתו מטעם ספיקא כיון דאיהו לא ידע מ"מ כיון שמ"מ חלות המוקצ' הוא בליל' דוקא שפיר הוי מוקצה כיון שבאמת אסור הי' ואף דאיהו לא ידע והי' לוקחו ביה"ש מטעם דתלי' בדרבנן להקל מ"מ לא עדיף מהיכא דלא ידע כלל מאיסורו דחשוב מוקצ' וכנ"ל דבמוקצ' מחמת איסור לאו {{עוגן|צא:}}{{עוגן|צא־ג}}בדעתי' תליא ורק כל שהוא אסור באמת חשוב מוקצ' ומעתה אמינא לדעת רש"י ז"ל דגם איהו ז"ל ס"ל סברת הרמב"ן ודעמי' ז"ל דכל היכי שאין האיסור בגופו ולא נעשה ג"כ בסיס לאיסור ורק דדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם לא הוי מוקצה מחמת איסור ורק דמ"מ קשי' לי' לרש"י ז"ל לשיטתו בהך דעלי גפנים וקנים דלא סמכא דעתי' לחוד משוי לי' מוקצה דכיון שמ"מ לא הי' יכול לפחות וליקח הפירות אסח דעתו ואסור משום מוקצה וכנ"ל וע"ז תירץ שפיר דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן לא חשוב מוקצה מצד זה דביה"ש יכול הי' לפתוח דהו"ל ספק דרבנן דכיון דלא חשוב מוקצה מחמת איסור שאין האיסור בגופו ולא נעשו בסיס לאיסור ורק משום דלא סמכא דעתו אתה בא לדון לא איתקצאי ביה"ש אף אי לילה הי' דמ"מ כיון דאיהו לא ידע והי' בידו לפחות אז לא אסח דעתי' בזמן ההוא עוד מהם ואין לאסור מפאת זה משום מוקצ' וכנ"ל ודוק: | ||
'''אמנם''' עדיין צריך לפ"ז לבאר הך דטבל דאם עבר ותקנו מתוקן שהביא רבינו רש"י ז"ל לסעד וראי' דלא חשוב מוקצה בכה"ג דהתם האיסור הי' בגופו דגם באיסור דרבנן הוה מוקצה וכנ"ל דכיון דהוי איסור באמת אף דאיהו לא ידע והי' עושה ביה"ש מספיקא לא חשוב מוקצה לחצי שבת אולם אחרי ההתבוננות גם זה נכון לפי מה שבררתי בחידושי גוף הפלוגתא דרבי ורבנן דצריך להבין דבמאי פליגי הרי הלכה מרווחת דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי ושבות דרבנן מותר. ואמרתי בביאור הדבר דהנה כל השבותין דגזרו עליהם הוא משום דלמא יבא על ידי זה לעבור על איסור תור' אין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה אין עולין באילן שמא יעלה ויתלוש אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן ויבא להתיר תיקון מנא באיסור תורה וכדומה ומעתה אין לדון להתיר השבותין ביה"ש משום דספיקא דרבנן לקולא דאין אנו באין לדון בזה דשמא הוא לילה ונאסרו השבותין ורק דאנו באים לאסור השבותין ביה"ש מצד אחר דגם ביה"ש איכא גזירת חז"ל גזירה זו בעצמה דיבוא לעבור אז על מלאכה דאורייתא דגם ביה"ש חייב אשם תלוי ורק דמ"מ י"ל דכיון דגם אם יבא עי"ז לעבור אז על איסור תורה לא יעבור על ודאי איסור ורק על הספק לא חששו חכז"ל לגזור משום זה על השבותין וזהו א"כ פלוגתייהו דרבי ורבנן אי גזרו גם משום חשש ספק או רק משום חשש ודאי איסור תורה. ויומתק בזה לישנא דרבי לא גזרו על שבות ביה"ש דבזמן ההוא לא גזרו כלל כיון שגם אם יבא לידי איסור תורה לא יעבור רק על ספק איסור תורה וכנ"ל ומעתה לדידן דקי"ל כרבי גם אי ביה"ש לילה הוי לא הי' אסור כלל בעצם דבביה"ש לא גזרו כלל. ולכך בהך דטבל לא איתקצאי כלל ביה"ש ואין לאסור משום מוקצה דשמא עוד בזמן שהי' אצלינו ביה"ש הי' לילה ומכל מקום לא איתקצאי והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת ואף דספיקא הוא מ"מ הו"ל רק ספק מוקצה דקיי"ל להקל וכנ"ל משא"כ בשאר איסור דרבנן דרק מטעם ספק דרבנן להקל קאתינן וכיון דלא בעינן רק שיהי' איתקצאי בתחילת כניסת הלילה ואז היה איסור באמת והוי מוקצה מחמת איסור וכנ"ל דאף דאיהו לא ידע והי' עושה מספיקא הוי מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לאו בדעתו תליא מילתא והבן זה. ולפי הנ"ל צ"ל דעיקר הראי' שהביא רש"י ז"ל מהך דטבל היא רק דלא נימא דכיון דאין לעבור על השבותין ואיסור דרבנן ביה"ש רק לצורך גדול וכמבואר בפוסקים ז"ל לא סמכא דעתי' וחשיב איתקצאי ביה"ש וכמובן ודו"ק. ועיי' בתוס' דנאדי מפירש"י ז"ל וכתבו דהך דנוטל ממקום הפחת אתיא אליבא דר"ש דלית ליה מוקצה וצ"ל לדעתם דלא {{עוגן|צא־ד}}ס"ל לחלק בין היכי דהאיסור הי' בגופו להיכי שהאיסור הוא ע"י דבר אחר דבין כך ובין כך מוקצה מחמת איסור הוא ודמי א"כ לסל לפני אפרוחים ומוכני שיש עליו מעות דהוי מוקצה אף דלא הוי רק איסור דרבנן וכאשר בררתי דבמוקצה מחמת איסור לא שייך לומר דלא איתקצאי ביה"ש וכנ"ל אלא שהם ז"ל לא ירדו לחלק בין איסור דרבנן לשבות וכמ"ש ונדחקו לחלק לישב הך דטבל דעבר ותיקן מתוקן עיי' בדבריהם ז"ל ולפע"ד חילוקי היא הנכון בעזה"י. והנה הרשב"א ז"ל אהא דאמרי' בש"ס דביצה דף כ"ה בנכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום דאסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דהא דלא אסור לכל משום מוקצה. היינו משום דשל עכו"ם אין צריך הכן ומשום זה העלה דאם הפירות של ישראל באמת אסור לכל משום מוקצה. ולכאורה יפלא דהרי במחובר מבואר שם דאסור לכל משום מוקצה הרי דגם בשל עכו"ם אמרי' מוקצה. ועיי' רש"י ז"ל שם ומה בין זה לזה ועיי' בפוסקים ז"ל שכתבו לענין קמח מן העכו"ם שנטחן היום דמותר היכי שהביא בשביל עכו"ם דמוקצה לא הוי משום דחזי לכוס או לעשות קליות אבל בלא"ה הי' אסור משום מוקצה אף דהוה של עכו"ם ובהך דח"ל הביאו דברי הרשב"א ז"ל להלכה וכבר נתחבטו בזה האחרונים ז"ל ולא מצאו מענה מתקבלת על הלב: | '''{{עוגן|אמנם2|אמנם}}''' עדיין צריך לפ"ז לבאר הך דטבל דאם עבר ותקנו מתוקן שהביא רבינו רש"י ז"ל לסעד וראי' דלא חשוב מוקצה בכה"ג דהתם האיסור הי' בגופו דגם באיסור דרבנן הוה מוקצה וכנ"ל דכיון דהוי איסור באמת אף דאיהו לא ידע והי' עושה ביה"ש מספיקא לא חשוב מוקצה לחצי שבת אולם אחרי ההתבוננות גם זה נכון לפי מה שבררתי בחידושי גוף הפלוגתא דרבי ורבנן דצריך להבין דבמאי פליגי הרי הלכה מרווחת דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי ושבות דרבנן מותר. ואמרתי בביאור הדבר דהנה כל השבותין דגזרו עליהם הוא משום דלמא יבא על ידי זה לעבור על איסור תור' אין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה אין עולין באילן שמא יעלה ויתלוש אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן ויבא להתיר תיקון מנא באיסור תורה וכדומה ומעתה אין לדון להתיר השבותין ביה"ש משום דספיקא דרבנן לקולא דאין אנו באין לדון בזה דשמא הוא לילה ונאסרו השבותין ורק דאנו באים לאסור השבותין ביה"ש מצד אחר דגם ביה"ש איכא גזירת חז"ל גזירה זו בעצמה דיבוא לעבור אז על מלאכה דאורייתא דגם ביה"ש חייב אשם תלוי ורק דמ"מ י"ל דכיון דגם אם יבא עי"ז לעבור אז על איסור תורה לא יעבור על ודאי איסור ורק על הספק לא חששו חכז"ל לגזור משום זה על השבותין וזהו א"כ פלוגתייהו דרבי ורבנן אי גזרו גם משום חשש ספק או רק משום חשש ודאי איסור תורה. ויומתק בזה לישנא דרבי לא גזרו על שבות ביה"ש דבזמן ההוא לא גזרו כלל כיון שגם אם יבא לידי איסור תורה לא יעבור רק על ספק איסור תורה וכנ"ל ומעתה לדידן דקי"ל כרבי גם אי ביה"ש לילה הוי לא הי' אסור כלל בעצם דבביה"ש לא גזרו כלל. ולכך בהך דטבל לא איתקצאי כלל ביה"ש ואין לאסור משום מוקצה דשמא עוד בזמן שהי' אצלינו ביה"ש הי' לילה ומכל מקום לא איתקצאי והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת ואף דספיקא הוא מ"מ הו"ל רק ספק מוקצה דקיי"ל להקל וכנ"ל משא"כ בשאר איסור דרבנן דרק מטעם ספק דרבנן להקל קאתינן וכיון דלא בעינן רק שיהי' איתקצאי בתחילת כניסת הלילה ואז היה איסור באמת והוי מוקצה מחמת איסור וכנ"ל דאף דאיהו לא ידע והי' עושה מספיקא הוי מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לאו בדעתו תליא מילתא והבן זה. ולפי הנ"ל צ"ל דעיקר הראי' שהביא רש"י ז"ל מהך דטבל היא רק דלא נימא דכיון דאין לעבור על השבותין ואיסור דרבנן ביה"ש רק לצורך גדול וכמבואר בפוסקים ז"ל לא סמכא דעתי' וחשיב איתקצאי ביה"ש וכמובן ודו"ק. ועיי' בתוס' דנאדי מפירש"י ז"ל וכתבו דהך דנוטל ממקום הפחת אתיא אליבא דר"ש דלית ליה מוקצה וצ"ל לדעתם דלא {{עוגן|צא־ד}}ס"ל לחלק בין היכי דהאיסור הי' בגופו להיכי שהאיסור הוא ע"י דבר אחר דבין כך ובין כך מוקצה מחמת איסור הוא ודמי א"כ לסל לפני אפרוחים ומוכני שיש עליו מעות דהוי מוקצה אף דלא הוי רק איסור דרבנן וכאשר בררתי דבמוקצה מחמת איסור לא שייך לומר דלא איתקצאי ביה"ש וכנ"ל אלא שהם ז"ל לא ירדו לחלק בין איסור דרבנן לשבות וכמ"ש ונדחקו לחלק לישב הך דטבל דעבר ותיקן מתוקן עיי' בדבריהם ז"ל ולפע"ד חילוקי היא הנכון בעזה"י. והנה הרשב"א ז"ל אהא דאמרי' בש"ס דביצה דף כ"ה בנכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום דאסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דהא דלא אסור לכל משום מוקצה. היינו משום דשל עכו"ם אין צריך הכן ומשום זה העלה דאם הפירות של ישראל באמת אסור לכל משום מוקצה. ולכאורה יפלא דהרי במחובר מבואר שם דאסור לכל משום מוקצה הרי דגם בשל עכו"ם אמרי' מוקצה. ועיי' רש"י ז"ל שם ומה בין זה לזה ועיי' בפוסקים ז"ל שכתבו לענין קמח מן העכו"ם שנטחן היום דמותר היכי שהביא בשביל עכו"ם דמוקצה לא הוי משום דחזי לכוס או לעשות קליות אבל בלא"ה הי' אסור משום מוקצה אף דהוה של עכו"ם ובהך דח"ל הביאו דברי הרשב"א ז"ל להלכה וכבר נתחבטו בזה האחרונים ז"ל ולא מצאו מענה מתקבלת על הלב: | ||
'''אמנם''' עפ"י הדברים האלו אמינא דהרשב"א ז"ל בשיטת רש"י ז"ל הנ"ל קאי דלא חשיב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור הוא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור ולא כשדבר אחר גורם. ורק דמ"מ מצד אחר אסור משום מוקצה דאסח דעתי' מיני' וכמו שבררתי והעיקר ג"כ מה שיצא הרשב"א ז"ל לדון בהך דחוץ לתחום משום מוקצה היינו לפ"ז רק משום זה דאסח דעתי' אבל לא משום מוקצה מחמת איסור כיון שלא הוי האיסור בגופו ורק מפאת אחר. ואף דתחומין לא הוי רק מדרבנן והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת דביה"ש לא איתקצאי דאז הי' יכול לילך שמה דספיקא דרבנן להקל ולא אסח דעתי' אז דרק במוקצה מחמת איסור אמרי' מוקצה גם באיסור דרבנן דלא בעי' רק שיהי' מוקצה רק עם כניסת הלילה ואף דאיהו לא ידע והי' מותר איפוא מספיקא מ"מ כיון שבאמת אסור הי' הוא מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לא בדעתו תלוי וכנ"ל לשיטת רש"י ז"ל בהך דנוטל ממקום הפחת מ"מ שפיר דן הרשב"א ז"ל דבהך דחוץ לתחום סתמא קתני אף שהי' רחוק שלא הספיק זמן ביה"ש לבוא שמה וגם ביה"ש אסח א"כ דעתי' מיני'. וע"ז שפיר כ' הרשב"א ז"ל לתרץ ולחלק בין ישראל לעכו"ם דבשל עכו"ם אינו צריך הכן וכוונתו היינו לדעתי דאף בהך דמחובר וכדומה דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם. ז"א רק במוקצה מחמת איסור דלאו בדעת האדם תלוי דאף גוי לא ידע שהוא איסור מ"מ כיון שהי' איסור הו"ל מוקצה. וכיון דתלוי בעצם האיסור אין חילוק בין ישראל לעכו"ם משא"כ בהך דחוץ לתחום דאינו בכלל מוקצה מחמת איסור לדעתו ז"ל כיון שאין האיסור בגופו ורק משום דאסח דעתי' קאתינן עלה וכיון דרק מחמת דעתו קאתינן לחשבו מוקצה והיינו דעת הבעלים דדעתו היא עיקר וכמבואר בפוסקים ז"ל אין לחוש בשל עכו"ם דעכו"ם לא אסח דעתי' מיניה: | '''{{עוגן|אמנם3|אמנם}}''' עפ"י הדברים האלו אמינא דהרשב"א ז"ל בשיטת רש"י ז"ל הנ"ל קאי דלא חשיב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור הוא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור ולא כשדבר אחר גורם. ורק דמ"מ מצד אחר אסור משום מוקצה דאסח דעתי' מיני' וכמו שבררתי והעיקר ג"כ מה שיצא הרשב"א ז"ל לדון בהך דחוץ לתחום משום מוקצה היינו לפ"ז רק משום זה דאסח דעתי' אבל לא משום מוקצה מחמת איסור כיון שלא הוי האיסור בגופו ורק מפאת אחר. ואף דתחומין לא הוי רק מדרבנן והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת דביה"ש לא איתקצאי דאז הי' יכול לילך שמה דספיקא דרבנן להקל ולא אסח דעתי' אז דרק במוקצה מחמת איסור אמרי' מוקצה גם באיסור דרבנן דלא בעי' רק שיהי' מוקצה רק עם כניסת הלילה ואף דאיהו לא ידע והי' מותר איפוא מספיקא מ"מ כיון שבאמת אסור הי' הוא מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לא בדעתו תלוי וכנ"ל לשיטת רש"י ז"ל בהך דנוטל ממקום הפחת מ"מ שפיר דן הרשב"א ז"ל דבהך דחוץ לתחום סתמא קתני אף שהי' רחוק שלא הספיק זמן ביה"ש לבוא שמה וגם ביה"ש אסח א"כ דעתי' מיני'. וע"ז שפיר כ' הרשב"א ז"ל לתרץ ולחלק בין ישראל לעכו"ם דבשל עכו"ם אינו צריך הכן וכוונתו היינו לדעתי דאף בהך דמחובר וכדומה דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם. ז"א רק במוקצה מחמת איסור דלאו בדעת האדם תלוי דאף גוי לא ידע שהוא איסור מ"מ כיון שהי' איסור הו"ל מוקצה. וכיון דתלוי בעצם האיסור אין חילוק בין ישראל לעכו"ם משא"כ בהך דחוץ לתחום דאינו בכלל מוקצה מחמת איסור לדעתו ז"ל כיון שאין האיסור בגופו ורק משום דאסח דעתי' קאתינן עלה וכיון דרק מחמת דעתו קאתינן לחשבו מוקצה והיינו דעת הבעלים דדעתו היא עיקר וכמבואר בפוסקים ז"ל אין לחוש בשל עכו"ם דעכו"ם לא אסח דעתי' מיניה: | ||
'''ועפ"ז''' נכונים דברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו שכתב על הא שהביא הב"י בשם הרשב"א ז"ל דישראל ששיגר דורון לחבירו עיו"ט ע"י גוי ונתעכב העכו"ם בדרך והביאו ביו"ט מחוץ לתחום דמותר דמיירי שהי' דעתו עליו מאתמול דאי לאו הכי הוי לי' מוקצה כיון דהוי של ישראל ותמהו מאי מהני דעתו עלי' למוקצה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דלא חשיב מוקצה מחמת איסור וכנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל {{עוגן|צב־א}}ורק מטעם דלא סמכא דעתו קאתינן עלה לחשבו מוקצה כשהי' דעתו עליו מאתמול שפיר מותר ודו"ק. ולענין אי נדמי הפקר לשל ישראל או לשל עכו"ם לזה לפעד"נ של הפקר דמי לשל עכו"ם דלדעתי אין הטעם משום דסמיכת דעת העכו"ם שהיא מוכן לו מוציאו מכלל מוקצה דמה שלא הוי מוקצה להעכו"ם לא מוריד ולא מעלה לענין מוקצה דהא תרומה טהורה מותר לטלטל אף כשהיא עוד ביד הישראל משום דחזי לכהנים ואלו מה דחזי לכהנים לא מהני דאל"כ לא משכחת מוקצה מחמת איסור ורק דע"כ דכל דליכא הסח דעת בעלים אין לאסור משום מוקצה בכה"ג שתלוי בדעת האדם וא"כ ה"ה בהפקר דליכא בעלים כלל וכמובן. אמנם מדברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו הנ"ל נראה להיפך מדקמצריך בהך דישראל ששיגר דורון שיהי' דעת מי שנשתלח לו עלי' מאתמול דכיון דמיירי ע"כ שהי' זמן שיביא מעיו"ט דאל"כ הו"ל כאילו אמר לעכו"ם להביא ביו"ט ויעיי' במ"א שם וא"כ עוד קודם כניסת יו"ט הבעלים השולחים סילקו עצמן ואיאשי מיני' ודמי א"כ להפקר דאין לו בעלים דהבעלים הראשונים נסתלקו והוא לא זכה ע"י העכו"ם וכמבואר אם לא דנימא דלא בעינן בעלים ממש ורק שיהי' לו יד בהדבר וא"כ זה שנשתלחו לו חשוב כעין בעלים דיאוש וסילוק הבעלים הראשונים הוי כעין יאוש בגזילה שהיא כעין מתנה ואין איש אחר יכול לזכות וכמ"ש התוס' ב"ק פ' מרובה עיי' עליהם משא"כ בהפקר דיד הכל שווים בו ועדיין צריך תלמוד אצלי. ועיי' במג"א ז"ל שכתב בטעם דאין של עכו"ם צריך הכן דהוי מוכן להעכו"ם וכיון דהוי מוכן להבעלים הוי מוכן לכל. ונראה לכאורה שהוא ז"ל דעתו לחלק בעכו"ם דהיכי שהוא הבעלים חשוב מוכן ע"י מה שהוא מוכן להעכו"ם משא"כ לאינו בעלים דבזה בעינן שיהי' מוכן לישראל א' דוקא ומלבד שזה חילוק דק מאוד לא ידעתי איך יפרנס הא דבמוקצה מחמת איסור כגון במחובר וכדומה גם בשל עכו"ם הוי מוקצה וצ"ע. ועדיין יקשה לשיטת התוס' בהך דנוטל ממקום הפחת שבררתי דהם ז"ל ע"כ ס"ל דאף כשהאיסור אינו בגופו ורק מצד אחר חשיב מוקצה מחמת איסור דאמאי בהך דעכו"ם שהביא דורון מחוץ לתחום מותר לישראל אחר הא הו"ל מוקצה מחמת איסור דהא אין חילוק בין של ישראל לשל עכו"ם וכנ"ל מהך דמחובר וכדומה: | '''{{עוגן1|ועפ"ז}}''' נכונים דברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו שכתב על הא שהביא הב"י בשם הרשב"א ז"ל דישראל ששיגר דורון לחבירו עיו"ט ע"י גוי ונתעכב העכו"ם בדרך והביאו ביו"ט מחוץ לתחום דמותר דמיירי שהי' דעתו עליו מאתמול דאי לאו הכי הוי לי' מוקצה כיון דהוי של ישראל ותמהו מאי מהני דעתו עלי' למוקצה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דלא חשיב מוקצה מחמת איסור וכנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל {{עוגן|צב־א}}ורק מטעם דלא סמכא דעתו קאתינן עלה לחשבו מוקצה כשהי' דעתו עליו מאתמול שפיר מותר ודו"ק. ולענין אי נדמי הפקר לשל ישראל או לשל עכו"ם לזה לפעד"נ של הפקר דמי לשל עכו"ם דלדעתי אין הטעם משום דסמיכת דעת העכו"ם שהיא מוכן לו מוציאו מכלל מוקצה דמה שלא הוי מוקצה להעכו"ם לא מוריד ולא מעלה לענין מוקצה דהא תרומה טהורה מותר לטלטל אף כשהיא עוד ביד הישראל משום דחזי לכהנים ואלו מה דחזי לכהנים לא מהני דאל"כ לא משכחת מוקצה מחמת איסור ורק דע"כ דכל דליכא הסח דעת בעלים אין לאסור משום מוקצה בכה"ג שתלוי בדעת האדם וא"כ ה"ה בהפקר דליכא בעלים כלל וכמובן. אמנם מדברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו הנ"ל נראה להיפך מדקמצריך בהך דישראל ששיגר דורון שיהי' דעת מי שנשתלח לו עלי' מאתמול דכיון דמיירי ע"כ שהי' זמן שיביא מעיו"ט דאל"כ הו"ל כאילו אמר לעכו"ם להביא ביו"ט ויעיי' במ"א שם וא"כ עוד קודם כניסת יו"ט הבעלים השולחים סילקו עצמן ואיאשי מיני' ודמי א"כ להפקר דאין לו בעלים דהבעלים הראשונים נסתלקו והוא לא זכה ע"י העכו"ם וכמבואר אם לא דנימא דלא בעינן בעלים ממש ורק שיהי' לו יד בהדבר וא"כ זה שנשתלחו לו חשוב כעין בעלים דיאוש וסילוק הבעלים הראשונים הוי כעין יאוש בגזילה שהיא כעין מתנה ואין איש אחר יכול לזכות וכמ"ש התוס' ב"ק פ' מרובה עיי' עליהם משא"כ בהפקר דיד הכל שווים בו ועדיין צריך תלמוד אצלי. ועיי' במג"א ז"ל שכתב בטעם דאין של עכו"ם צריך הכן דהוי מוכן להעכו"ם וכיון דהוי מוכן להבעלים הוי מוכן לכל. ונראה לכאורה שהוא ז"ל דעתו לחלק בעכו"ם דהיכי שהוא הבעלים חשוב מוכן ע"י מה שהוא מוכן להעכו"ם משא"כ לאינו בעלים דבזה בעינן שיהי' מוכן לישראל א' דוקא ומלבד שזה חילוק דק מאוד לא ידעתי איך יפרנס הא דבמוקצה מחמת איסור כגון במחובר וכדומה גם בשל עכו"ם הוי מוקצה וצ"ע. ועדיין יקשה לשיטת התוס' בהך דנוטל ממקום הפחת שבררתי דהם ז"ל ע"כ ס"ל דאף כשהאיסור אינו בגופו ורק מצד אחר חשיב מוקצה מחמת איסור דאמאי בהך דעכו"ם שהביא דורון מחוץ לתחום מותר לישראל אחר הא הו"ל מוקצה מחמת איסור דהא אין חילוק בין של ישראל לשל עכו"ם וכנ"ל מהך דמחובר וכדומה: | ||
'''ואשר''' אחזה בזה דבאמת הך דחוץ לתחום דהוא מוכן לישראל ג"כ היינו לאותן שהם בתוך התחום והא דנתקשה הרשב"א ז"ל היינו משום דלא דמי לתרומה דחזי לכהנים דהתם ראוי' היא להבעלים שיכולין ליתנה לכהן ולא בעי שיהי' חזי לאכילה להם עצמן משא"כ בהך דחוץ לתחום שהבעלים א"י ליקח וליתן ולא חזי א"כ לדידהו וכיון שהוי מוקצה להבעלים לא מהני מה דחזי לאחרינא. אמנם זה החילוק ע"כ דאינו משום מוקצה מחמת איסור דעכצ"ל דמה דחזי לישראל אחד לא הוי איסור לענין זה דאל"כ כיון דבמוקצה מחמת איסור רק בחר עצם האיסור אזלינן ואין תלוי בדעת אדם כלל לא מהני א"כ מה דחזי לזה להתיר גם לאותן שאסור להם וע"כ דרק מטעם מוקצה דאסח דעתי' קאתינן עלה וזה תלי רק בדעת הבעלים וכיון שכן יש לחלק בין של ישראל לשל עכו"ם וכנ"ל לדעת ושיטת הרשב"א ז"ל והבן זה. ועדיין נשאר לנו לבאר הך דנהרות המושכין דאמרי' בש"ס דשבת דף קכ"א דכיון דאורחייהו בהכי דעתייהו עליהון שהביא כ"ת להוכיח דגם בהפקר חשוב מוקצה. אולם גם אם נאמר דשל הפקר דמי לשל ישראל עדיין יוקשה לדעת הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל שהבאתי דלא ס"ל ע"כ כלל דהא דלא סמכא דעתי' משוי לי' מוקצה וכאשר בררתי. ועכצ"ל לדעתם ז"ל דזהו כפי הס"ד לר' אבין בצואת קטן דחשוב מוקצה וע"כ משום דבעי סמכא דעתי' וע"ז מקשה לי' מהך דנהרות המושכין {{עוגן|צב־ב}}כו' דעכצ"ל דהיכי דאורחייהו בהכי לא הוה מוקצה. אולם לפי האמת משום זה לא חשיב מוקצה כלל ואם כן כמו כן י"ל דאין ראי' ג"כ מהתם דלדעת רש"י והרשב"א ז"ל הא דלא סמכא דעתי' לבד משוי לי' מוקצה דגם בהפקר אמרי' הכי די"ל דהתם הוא רק לפי דברי ר' אבין דגם צואת קטן הו"ל הפקר דאין לאביו זכות בו דל"ד למציאת קטן וכמובן אבל לפי האמת אינו כן וכנ"ל ודו"ק: | '''{{עוגן1|ואשר}}''' אחזה בזה דבאמת הך דחוץ לתחום דהוא מוכן לישראל ג"כ היינו לאותן שהם בתוך התחום והא דנתקשה הרשב"א ז"ל היינו משום דלא דמי לתרומה דחזי לכהנים דהתם ראוי' היא להבעלים שיכולין ליתנה לכהן ולא בעי שיהי' חזי לאכילה להם עצמן משא"כ בהך דחוץ לתחום שהבעלים א"י ליקח וליתן ולא חזי א"כ לדידהו וכיון שהוי מוקצה להבעלים לא מהני מה דחזי לאחרינא. אמנם זה החילוק ע"כ דאינו משום מוקצה מחמת איסור דעכצ"ל דמה דחזי לישראל אחד לא הוי איסור לענין זה דאל"כ כיון דבמוקצה מחמת איסור רק בחר עצם האיסור אזלינן ואין תלוי בדעת אדם כלל לא מהני א"כ מה דחזי לזה להתיר גם לאותן שאסור להם וע"כ דרק מטעם מוקצה דאסח דעתי' קאתינן עלה וזה תלי רק בדעת הבעלים וכיון שכן יש לחלק בין של ישראל לשל עכו"ם וכנ"ל לדעת ושיטת הרשב"א ז"ל והבן זה. ועדיין נשאר לנו לבאר הך דנהרות המושכין דאמרי' בש"ס דשבת דף קכ"א דכיון דאורחייהו בהכי דעתייהו עליהון שהביא כ"ת להוכיח דגם בהפקר חשוב מוקצה. אולם גם אם נאמר דשל הפקר דמי לשל ישראל עדיין יוקשה לדעת הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל שהבאתי דלא ס"ל ע"כ כלל דהא דלא סמכא דעתי' משוי לי' מוקצה וכאשר בררתי. ועכצ"ל לדעתם ז"ל דזהו כפי הס"ד לר' אבין בצואת קטן דחשוב מוקצה וע"כ משום דבעי סמכא דעתי' וע"ז מקשה לי' מהך דנהרות המושכין {{עוגן|צב־ב}}כו' דעכצ"ל דהיכי דאורחייהו בהכי לא הוה מוקצה. אולם לפי האמת משום זה לא חשיב מוקצה כלל ואם כן כמו כן י"ל דאין ראי' ג"כ מהתם דלדעת רש"י והרשב"א ז"ל הא דלא סמכא דעתי' לבד משוי לי' מוקצה דגם בהפקר אמרי' הכי די"ל דהתם הוא רק לפי דברי ר' אבין דגם צואת קטן הו"ל הפקר דאין לאביו זכות בו דל"ד למציאת קטן וכמובן אבל לפי האמת אינו כן וכנ"ל ודו"ק: | ||
'''ואחרי''' ברורן של הדברים האלה בנידון השאלה במי גשמים שנתקשרו העננים ביו"ט הנה באמת אני בעצמי הייתי מהמתירין אחרי שלדעת הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל זה לא חשיב מוקצה כלל ואף לדעת רש"י ז"ל וכפי הנ"ל גם הרשב"א ס"ל הכי דהיכי דלא סמכא דעתי' לבד הוי מוקצה מ"מ כיון דהוי של הפקר י"ל וכן דעתי נוטה דדמי לשל עכו"ם דא"צ הכן בכה"ג ועכ"פ לא ברירא איסורו וכנ"ל אמנם פשיטא דחכם שנטה קו להחמיר עפ"י דעת רש"י והרשב"א ז"ל ואף דהוי של הפקר אין מזיחין אותו ויש לי עוד בכל הדברים הנאמרים הרהורי דברים הרבה אולם כי אין עוד ספרי אתי פה ואני כותב רק עפ"י העולה על זכרוני בעזר מעט הספרים השאולים אתי קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי: | '''{{עוגן1|ואחרי}}''' ברורן של הדברים האלה בנידון השאלה במי גשמים שנתקשרו העננים ביו"ט הנה באמת אני בעצמי הייתי מהמתירין אחרי שלדעת הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל זה לא חשיב מוקצה כלל ואף לדעת רש"י ז"ל וכפי הנ"ל גם הרשב"א ס"ל הכי דהיכי דלא סמכא דעתי' לבד הוי מוקצה מ"מ כיון דהוי של הפקר י"ל וכן דעתי נוטה דדמי לשל עכו"ם דא"צ הכן בכה"ג ועכ"פ לא ברירא איסורו וכנ"ל אמנם פשיטא דחכם שנטה קו להחמיר עפ"י דעת רש"י והרשב"א ז"ל ואף דהוי של הפקר אין מזיחין אותו ויש לי עוד בכל הדברים הנאמרים הרהורי דברים הרבה אולם כי אין עוד ספרי אתי פה ואני כותב רק עפ"י העולה על זכרוני בעזר מעט הספרים השאולים אתי קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי: | ||
<noinclude>{{דיקטה}} | <noinclude> | ||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ----- | ||
{{מרכז|'''[[ברכת רצ"ה#מלחמות אריה|מלחמות אריה]]'''}} | |||
----- | |||
{{ביאורים}} | |||
{{שולי הגליון}} | |||
{{דיקטה}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | |||
[[קטגוריה:מלחמות אריה]] | |||
[[קטגוריה:תשובות מתאריך כ"א אב ה'תרל"ג]]</noinclude> | |||
גרסה אחרונה מ־18:50, 2 ביוני 2024
|
< הקודם · הבא > |
לבוב יום ד' כ"א אב תרל"ג לפ"ק.
- אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המה"ג חו"ב בחדרי תורה מפורסם להלל כ"ש מו"ה יהודה משה הלוי נ"י אבד"ק וויסאקא:
כ"ת הורה ויצא לדון בדבר החדש לאסור מי גשמים שנתקשרו העננים ביו"ט משום דכיון שלא הי' דעת אנשי העיר עליהן מעיו"ט אסור מטעם מוקצה ואין להתיר רק אי נימא כר"ש דלית לי' מוקצה והרש"ל ז"ל שכתב להתיר לטעמי' אזיל דפסק דגם ביו"ט כר"ש משא"כ אי נימא דביום טוב פסקי' כר' יהודה. והביא ראי' לזה מהא דאמר רבא בש"ס דביצה דף ל"א עלי קנים ועלי גפנים כיון דאי מדלי' זיקא מבדר להו כמפוזרי' דמי ואסור. ופירש"י ז"ל דלא סמכא דעתי' דסבר דמבדר לי' זיקא ואסור משום מוקצה עכת"ד. אולם אחרי הראות הא בדותא דמשום דלא סמכא דעתי' לחוד חשוב מוקצה לאו דברי הכל הוא דבהך דבית שמלא פירות שנפחת דתנן בביצה שם ע"ב דנוטל ממקום הפחת כתבו הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל דלכך לא אמרי' דמוקצה מחמת איסור הם דלא הי' יכול לפחות וליטלם ביו"ט דלא חשוב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור היא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור כגון נר ומטה אבל הכא הפירות בעצמם ראויים היו ולא נעשו גם כן בסיס ורק שדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם עיין בדבריהם ז"ל ואי נימא דכל היכי שלא סמכא דעתי' לבד גם בלי איסור משוי לי' מוקצה מה בכך שלא הי' האיסור בגופו מ"מ כיון שלא הי' יכול לפחות ודאי דלא סמכא דעתו והו"ל מוקצה לפ"ז. ועכצ"ל לדעתו ז"ל דבהך דעלי קנים ועלי גפנים וכמו כן בהך דעצים מפוזרים רק מטעם עימור אסור דלא כפירש"י ז"ל.
והנה רש"י ז"ל פי' בהך דנוטל ממקום הפחת דלכך אין אסור משום מוקצה דכיון דלא הוי בפחיתתו איסור מדאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לא הוה מוקצה. ורבותינו בעלי התוס' תמהו עליו מהך דסל לפני האפרוחים ומוכני שיש עלי' מעות דאסור משום מוקצה אף דלא הוה רק איסור דרבנן ולפי הנ"ל אתי שפיר.
והתבונן דלכאור' לא הי' לנו לאסור מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא איתקצאי בין השמשות דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן בין השמשות דספיקא הוא להקל דאנן קיי"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש ובהדיא אמרי' בש"ס בכמה מקומות דבעי' שיהי' איתקצאי ביה"ש דוקא:
אמנם באמת אנכי בררתי דעיקר דבעי' שיהי' מוקצה בתחלת יום השבת תיכף עם כניסתו ואך אם בתחלה לא איתקצאי לא חשוב מוקצה דאין מוקצה לחצי שבת אבל מ"מ לא בעי' שיהי' מוקצה עוד קודם הלילה והא דאמרי' בש"ס דבעי' שיהי' מוקצה ביה"ש הוא משום דאי לאו הכי אין לאסור משום מוקצה דכיון דבה"ש ספיקא הוא אי כולו מן היום או כולו מהלילה או מקצתו יום או מקצתו לילה היכא דלא הי' מוקצה כל ביה"ש תלינן לומר דאולי הי' כבר לילה הוי מוקצה לחצי שבת דאף דרק ספיקא הוי תלינן להקל דקיי"ל ספק מוקצה מותר וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל. [א] והנה זה ברור במוקצ' מחמת איסור אף אם מתחלת היום לא ידע מאיסורו לא אמרי' מדכיון דבתחילת שבת לא ידע ולא אסח א"כ דעתי' מיני' הדר הו"ל מוקצ' לחצי שבת דכל שבאמת אסור הי' הוי לי' מוקצה מחמת איסור דלאו בדעתי' תליא מילתא בזה דנאמר דמ"מ איהו הא לא הוה ידע ולא אסח דעתו דהרי גם בנר שהדליקו בו אף שיודע שיכבה בודאי הוי מוקצה לר"י אף דדעתו עליו וכמבואר ומעתה א"ש דאסרי' מוקצ' גם מחמת איסור דרבנן דכיון דבררתי דלא בעי' רק שיהי' אתקצאי עם כניסת הליל' ואז באמת אסור הי' דאף אם נתלה שזה הוא בזמן ביה"ש שהי' יכול לקחתו מטעם ספיקא כיון דאיהו לא ידע מ"מ כיון שמ"מ חלות המוקצ' הוא בליל' דוקא שפיר הוי מוקצה כיון שבאמת אסור הי' ואף דאיהו לא ידע והי' לוקחו ביה"ש מטעם דתלי' בדרבנן להקל מ"מ לא עדיף מהיכא דלא ידע כלל מאיסורו דחשוב מוקצ' וכנ"ל דבמוקצ' מחמת איסור לאו בדעתי' תליא ורק כל שהוא אסור באמת חשוב מוקצ' ומעתה אמינא לדעת רש"י ז"ל דגם איהו ז"ל ס"ל סברת הרמב"ן ודעמי' ז"ל דכל היכי שאין האיסור בגופו ולא נעשה ג"כ בסיס לאיסור ורק דדבר אחר גרם שלא הי' יכול לקחתם לא הוי מוקצה מחמת איסור ורק דמ"מ קשי' לי' לרש"י ז"ל לשיטתו בהך דעלי גפנים וקנים דלא סמכא דעתי' לחוד משוי לי' מוקצה דכיון שמ"מ לא הי' יכול לפחות וליקח הפירות אסח דעתו ואסור משום מוקצה וכנ"ל וע"ז תירץ שפיר דכיון דלא הוי רק איסור דרבנן לא חשוב מוקצה מצד זה דביה"ש יכול הי' לפתוח דהו"ל ספק דרבנן דכיון דלא חשוב מוקצה מחמת איסור שאין האיסור בגופו ולא נעשו בסיס לאיסור ורק משום דלא סמכא דעתו אתה בא לדון לא איתקצאי ביה"ש אף אי לילה הי' דמ"מ כיון דאיהו לא ידע והי' בידו לפחות אז לא אסח דעתי' בזמן ההוא עוד מהם ואין לאסור מפאת זה משום מוקצ' וכנ"ל ודוק:
אמנם עדיין צריך לפ"ז לבאר הך דטבל דאם עבר ותקנו מתוקן שהביא רבינו רש"י ז"ל לסעד וראי' דלא חשוב מוקצה בכה"ג דהתם האיסור הי' בגופו דגם באיסור דרבנן הוה מוקצה וכנ"ל דכיון דהוי איסור באמת אף דאיהו לא ידע והי' עושה ביה"ש מספיקא לא חשוב מוקצה לחצי שבת אולם אחרי ההתבוננות גם זה נכון לפי מה שבררתי בחידושי גוף הפלוגתא דרבי ורבנן דצריך להבין דבמאי פליגי הרי הלכה מרווחת דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי ושבות דרבנן מותר. ואמרתי בביאור הדבר דהנה כל השבותין דגזרו עליהם הוא משום דלמא יבא על ידי זה לעבור על איסור תור' אין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה אין עולין באילן שמא יעלה ויתלוש אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן ויבא להתיר תיקון מנא באיסור תורה וכדומה ומעתה אין לדון להתיר השבותין ביה"ש משום דספיקא דרבנן לקולא דאין אנו באין לדון בזה דשמא הוא לילה ונאסרו השבותין ורק דאנו באים לאסור השבותין ביה"ש מצד אחר דגם ביה"ש איכא גזירת חז"ל גזירה זו בעצמה דיבוא לעבור אז על מלאכה דאורייתא דגם ביה"ש חייב אשם תלוי ורק דמ"מ י"ל דכיון דגם אם יבא עי"ז לעבור אז על איסור תורה לא יעבור על ודאי איסור ורק על הספק לא חששו חכז"ל לגזור משום זה על השבותין וזהו א"כ פלוגתייהו דרבי ורבנן אי גזרו גם משום חשש ספק או רק משום חשש ודאי איסור תורה. ויומתק בזה לישנא דרבי לא גזרו על שבות ביה"ש דבזמן ההוא לא גזרו כלל כיון שגם אם יבא לידי איסור תורה לא יעבור רק על ספק איסור תורה וכנ"ל ומעתה לדידן דקי"ל כרבי גם אי ביה"ש לילה הוי לא הי' אסור כלל בעצם דבביה"ש לא גזרו כלל. ולכך בהך דטבל לא איתקצאי כלל ביה"ש ואין לאסור משום מוקצה דשמא עוד בזמן שהי' אצלינו ביה"ש הי' לילה ומכל מקום לא איתקצאי והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת ואף דספיקא הוא מ"מ הו"ל רק ספק מוקצה דקיי"ל להקל וכנ"ל משא"כ בשאר איסור דרבנן דרק מטעם ספק דרבנן להקל קאתינן וכיון דלא בעינן רק שיהי' איתקצאי בתחילת כניסת הלילה ואז היה איסור באמת והוי מוקצה מחמת איסור וכנ"ל דאף דאיהו לא ידע והי' עושה מספיקא הוי מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לאו בדעתו תליא מילתא והבן זה. ולפי הנ"ל צ"ל דעיקר הראי' שהביא רש"י ז"ל מהך דטבל היא רק דלא נימא דכיון דאין לעבור על השבותין ואיסור דרבנן ביה"ש רק לצורך גדול וכמבואר בפוסקים ז"ל לא סמכא דעתי' וחשיב איתקצאי ביה"ש וכמובן ודו"ק. ועיי' בתוס' דנאדי מפירש"י ז"ל וכתבו דהך דנוטל ממקום הפחת אתיא אליבא דר"ש דלית ליה מוקצה וצ"ל לדעתם דלא ס"ל לחלק בין היכי דהאיסור הי' בגופו להיכי שהאיסור הוא ע"י דבר אחר דבין כך ובין כך מוקצה מחמת איסור הוא ודמי א"כ לסל לפני אפרוחים ומוכני שיש עליו מעות דהוי מוקצה אף דלא הוי רק איסור דרבנן וכאשר בררתי דבמוקצה מחמת איסור לא שייך לומר דלא איתקצאי ביה"ש וכנ"ל אלא שהם ז"ל לא ירדו לחלק בין איסור דרבנן לשבות וכמ"ש ונדחקו לחלק לישב הך דטבל דעבר ותיקן מתוקן עיי' בדבריהם ז"ל ולפע"ד חילוקי היא הנכון בעזה"י. והנה הרשב"א ז"ל אהא דאמרי' בש"ס דביצה דף כ"ה בנכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום דאסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דהא דלא אסור לכל משום מוקצה. היינו משום דשל עכו"ם אין צריך הכן ומשום זה העלה דאם הפירות של ישראל באמת אסור לכל משום מוקצה. ולכאורה יפלא דהרי במחובר מבואר שם דאסור לכל משום מוקצה הרי דגם בשל עכו"ם אמרי' מוקצה. ועיי' רש"י ז"ל שם ומה בין זה לזה ועיי' בפוסקים ז"ל שכתבו לענין קמח מן העכו"ם שנטחן היום דמותר היכי שהביא בשביל עכו"ם דמוקצה לא הוי משום דחזי לכוס או לעשות קליות אבל בלא"ה הי' אסור משום מוקצה אף דהוה של עכו"ם ובהך דח"ל הביאו דברי הרשב"א ז"ל להלכה וכבר נתחבטו בזה האחרונים ז"ל ולא מצאו מענה מתקבלת על הלב:
אמנם עפ"י הדברים האלו אמינא דהרשב"א ז"ל בשיטת רש"י ז"ל הנ"ל קאי דלא חשיב מוקצה מחמת איסור רק כשהאיסור הוא בגופו או שנעשה בסיס לאיסור ולא כשדבר אחר גורם. ורק דמ"מ מצד אחר אסור משום מוקצה דאסח דעתי' מיני' וכמו שבררתי והעיקר ג"כ מה שיצא הרשב"א ז"ל לדון בהך דחוץ לתחום משום מוקצה היינו לפ"ז רק משום זה דאסח דעתי' אבל לא משום מוקצה מחמת איסור כיון שלא הוי האיסור בגופו ורק מפאת אחר. ואף דתחומין לא הוי רק מדרבנן והו"ל א"כ מוקצה לחצי שבת דביה"ש לא איתקצאי דאז הי' יכול לילך שמה דספיקא דרבנן להקל ולא אסח דעתי' אז דרק במוקצה מחמת איסור אמרי' מוקצה גם באיסור דרבנן דלא בעי' רק שיהי' מוקצה רק עם כניסת הלילה ואף דאיהו לא ידע והי' מותר איפוא מספיקא מ"מ כיון שבאמת אסור הי' הוא מוקצה דבמוקצה מחמת איסור לא בדעתו תלוי וכנ"ל לשיטת רש"י ז"ל בהך דנוטל ממקום הפחת מ"מ שפיר דן הרשב"א ז"ל דבהך דחוץ לתחום סתמא קתני אף שהי' רחוק שלא הספיק זמן ביה"ש לבוא שמה וגם ביה"ש אסח א"כ דעתי' מיני'. וע"ז שפיר כ' הרשב"א ז"ל לתרץ ולחלק בין ישראל לעכו"ם דבשל עכו"ם אינו צריך הכן וכוונתו היינו לדעתי דאף בהך דמחובר וכדומה דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם. ז"א רק במוקצה מחמת איסור דלאו בדעת האדם תלוי דאף גוי לא ידע שהוא איסור מ"מ כיון שהי' איסור הו"ל מוקצה. וכיון דתלוי בעצם האיסור אין חילוק בין ישראל לעכו"ם משא"כ בהך דחוץ לתחום דאינו בכלל מוקצה מחמת איסור לדעתו ז"ל כיון שאין האיסור בגופו ורק משום דאסח דעתי' קאתינן עלה וכיון דרק מחמת דעתו קאתינן לחשבו מוקצה והיינו דעת הבעלים דדעתו היא עיקר וכמבואר בפוסקים ז"ל אין לחוש בשל עכו"ם דעכו"ם לא אסח דעתי' מיניה:
ועפ"ז נכונים דברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו שכתב על הא שהביא הב"י בשם הרשב"א ז"ל דישראל ששיגר דורון לחבירו עיו"ט ע"י גוי ונתעכב העכו"ם בדרך והביאו ביו"ט מחוץ לתחום דמותר דמיירי שהי' דעתו עליו מאתמול דאי לאו הכי הוי לי' מוקצה כיון דהוי של ישראל ותמהו מאי מהני דעתו עלי' למוקצה ולפי הנ"ל ניחא דכיון דלא חשיב מוקצה מחמת איסור וכנ"ל לדעת הרשב"א ז"ל ורק מטעם דלא סמכא דעתו קאתינן עלה לחשבו מוקצה כשהי' דעתו עליו מאתמול שפיר מותר ודו"ק. ולענין אי נדמי הפקר לשל ישראל או לשל עכו"ם לזה לפעד"נ של הפקר דמי לשל עכו"ם דלדעתי אין הטעם משום דסמיכת דעת העכו"ם שהיא מוכן לו מוציאו מכלל מוקצה דמה שלא הוי מוקצה להעכו"ם לא מוריד ולא מעלה לענין מוקצה דהא תרומה טהורה מותר לטלטל אף כשהיא עוד ביד הישראל משום דחזי לכהנים ואלו מה דחזי לכהנים לא מהני דאל"כ לא משכחת מוקצה מחמת איסור ורק דע"כ דכל דליכא הסח דעת בעלים אין לאסור משום מוקצה בכה"ג שתלוי בדעת האדם וא"כ ה"ה בהפקר דליכא בעלים כלל וכמובן. אמנם מדברי הרמ"א ז"ל סי' תקט"ו הנ"ל נראה להיפך מדקמצריך בהך דישראל ששיגר דורון שיהי' דעת מי שנשתלח לו עלי' מאתמול דכיון דמיירי ע"כ שהי' זמן שיביא מעיו"ט דאל"כ הו"ל כאילו אמר לעכו"ם להביא ביו"ט ויעיי' במ"א שם וא"כ עוד קודם כניסת יו"ט הבעלים השולחים סילקו עצמן ואיאשי מיני' ודמי א"כ להפקר דאין לו בעלים דהבעלים הראשונים נסתלקו והוא לא זכה ע"י העכו"ם וכמבואר אם לא דנימא דלא בעינן בעלים ממש ורק שיהי' לו יד בהדבר וא"כ זה שנשתלחו לו חשוב כעין בעלים דיאוש וסילוק הבעלים הראשונים הוי כעין יאוש בגזילה שהיא כעין מתנה ואין איש אחר יכול לזכות וכמ"ש התוס' ב"ק פ' מרובה עיי' עליהם משא"כ בהפקר דיד הכל שווים בו ועדיין צריך תלמוד אצלי. ועיי' במג"א ז"ל שכתב בטעם דאין של עכו"ם צריך הכן דהוי מוכן להעכו"ם וכיון דהוי מוכן להבעלים הוי מוכן לכל. ונראה לכאורה שהוא ז"ל דעתו לחלק בעכו"ם דהיכי שהוא הבעלים חשוב מוכן ע"י מה שהוא מוכן להעכו"ם משא"כ לאינו בעלים דבזה בעינן שיהי' מוכן לישראל א' דוקא ומלבד שזה חילוק דק מאוד לא ידעתי איך יפרנס הא דבמוקצה מחמת איסור כגון במחובר וכדומה גם בשל עכו"ם הוי מוקצה וצ"ע. ועדיין יקשה לשיטת התוס' בהך דנוטל ממקום הפחת שבררתי דהם ז"ל ע"כ ס"ל דאף כשהאיסור אינו בגופו ורק מצד אחר חשיב מוקצה מחמת איסור דאמאי בהך דעכו"ם שהביא דורון מחוץ לתחום מותר לישראל אחר הא הו"ל מוקצה מחמת איסור דהא אין חילוק בין של ישראל לשל עכו"ם וכנ"ל מהך דמחובר וכדומה:
ואשר אחזה בזה דבאמת הך דחוץ לתחום דהוא מוכן לישראל ג"כ היינו לאותן שהם בתוך התחום והא דנתקשה הרשב"א ז"ל היינו משום דלא דמי לתרומה דחזי לכהנים דהתם ראוי' היא להבעלים שיכולין ליתנה לכהן ולא בעי שיהי' חזי לאכילה להם עצמן משא"כ בהך דחוץ לתחום שהבעלים א"י ליקח וליתן ולא חזי א"כ לדידהו וכיון שהוי מוקצה להבעלים לא מהני מה דחזי לאחרינא. אמנם זה החילוק ע"כ דאינו משום מוקצה מחמת איסור דעכצ"ל דמה דחזי לישראל אחד לא הוי איסור לענין זה דאל"כ כיון דבמוקצה מחמת איסור רק בחר עצם האיסור אזלינן ואין תלוי בדעת אדם כלל לא מהני א"כ מה דחזי לזה להתיר גם לאותן שאסור להם וע"כ דרק מטעם מוקצה דאסח דעתי' קאתינן עלה וזה תלי רק בדעת הבעלים וכיון שכן יש לחלק בין של ישראל לשל עכו"ם וכנ"ל לדעת ושיטת הרשב"א ז"ל והבן זה. ועדיין נשאר לנו לבאר הך דנהרות המושכין דאמרי' בש"ס דשבת דף קכ"א דכיון דאורחייהו בהכי דעתייהו עליהון שהביא כ"ת להוכיח דגם בהפקר חשוב מוקצה. אולם גם אם נאמר דשל הפקר דמי לשל ישראל עדיין יוקשה לדעת הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל שהבאתי דלא ס"ל ע"כ כלל דהא דלא סמכא דעתי' משוי לי' מוקצה וכאשר בררתי. ועכצ"ל לדעתם ז"ל דזהו כפי הס"ד לר' אבין בצואת קטן דחשוב מוקצה וע"כ משום דבעי סמכא דעתי' וע"ז מקשה לי' מהך דנהרות המושכין כו' דעכצ"ל דהיכי דאורחייהו בהכי לא הוה מוקצה. אולם לפי האמת משום זה לא חשיב מוקצה כלל ואם כן כמו כן י"ל דאין ראי' ג"כ מהתם דלדעת רש"י והרשב"א ז"ל הא דלא סמכא דעתי' לבד משוי לי' מוקצה דגם בהפקר אמרי' הכי די"ל דהתם הוא רק לפי דברי ר' אבין דגם צואת קטן הו"ל הפקר דאין לאביו זכות בו דל"ד למציאת קטן וכמובן אבל לפי האמת אינו כן וכנ"ל ודו"ק:
ואחרי ברורן של הדברים האלה בנידון השאלה במי גשמים שנתקשרו העננים ביו"ט הנה באמת אני בעצמי הייתי מהמתירין אחרי שלדעת הרמב"ן והה"מ והר"ן ז"ל זה לא חשיב מוקצה כלל ואף לדעת רש"י ז"ל וכפי הנ"ל גם הרשב"א ס"ל הכי דהיכי דלא סמכא דעתי' לבד הוי מוקצה מ"מ כיון דהוי של הפקר י"ל וכן דעתי נוטה דדמי לשל עכו"ם דא"צ הכן בכה"ג ועכ"פ לא ברירא איסורו וכנ"ל אמנם פשיטא דחכם שנטה קו להחמיר עפ"י דעת רש"י והרשב"א ז"ל ואף דהוי של הפקר אין מזיחין אותו ויש לי עוד בכל הדברים הנאמרים הרהורי דברים הרבה אולם כי אין עוד ספרי אתי פה ואני כותב רק עפ"י העולה על זכרוני בעזר מעט הספרים השאולים אתי קצרתי ופה תהי' שביתת קולמסי:
- ↑ מ"ש מו"ח ז"ל דהא דאמרי' בש"ס דבעינן שיהי' מוקצה ביה"ש משום דאי לאו הכי אין לאסור משום מוקצה דכיון דביה"ש ספיקא הוא כו' תלינן לומר דאולי הי' כבר לילה הוי מוקצה לחצי שבת. ראיתי שכן כתב בספר מחנה לוי בחידושיו על מס' ביצה כ"ה ד"ה שם בפירש"י ע"ש. אמנם לפע"ד יש להביא ראי' דלא כן הוא אלא אפי' היכי דמותר ביה"ש מחמת דאינו רק ספק לילה תלינן להקל מ"מ ל"ח מחמת זה מוקצה לחצי שבת. לפמ"ש הראש יוסף הנדפס מחדש על מס' ביצה סוף פרק המביא להסתפק אי תרומות ומעשרות דרבנן מותר להפריש ביה"ש כמו דמאי ורוצה להוכיח כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מה' מעשר הלכה כ"ג אכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר ועי' בכ"מ שם שכן הוא הגרסא במתני' בפ' ה' דתרומות מזה מוכח דכיון דאין שבת קובעת אלא מדרבנן מותר לעשר אחר שחשכה והיינו על כרחך ביה"ש דבשבת בודאי אסור לעשר ע"ש א"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דביה"ש מותר לעשר ולא חשיב מוקצה כיון דמותר לעשר מ"מ אם לא תרם המעשר ביה"ש הוי מוקצה לכל השבת. דהא בהדי' אמרי' בשבת קכ"ד על מתני' דקתני לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרע בעציץ שאינו נקוב ע"ש, א"כ בהדי' דאפי' טבל דרבנן חשוב מוקצה בשבת אע"ג דביה"ש הי' מותר ולא איתקצאי כלל אלא עכצ"ל דהא דהי' מותר ביה"ש אינו רק משום דתלינן להקל אבל באמת הי' אסור עם כניסת ליל שבת. ואפי' אם נימא דבאמת אין מגביהין תרומות ומעשרות דרבנן ביה"ש. א"כ שוב אין ראי' מהך דטבל דעציץ שאינו נקוב. מ"מ בהא דאשכול הא מוכח בודאי מדברי הרמב"ם דמותר לעשר ביה"ש. ועכצ"ל דכ"ז שלא נגמרה מלאכתו למעשר מותר לעשר ביה"ש ובביצה ל"ד ע"ב אמרי' גבי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר הא קמ"ל טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. וכתבו בתוס' ד"ה הא דהיכי דהזמינו לשבת דאינו אסור רק משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל. אלמא דבלא"ה הי' אסור כיון דאיתקצא בתחילת שבת. אע"ג דלא איתקצא לביה"ש ממש מ"מ כיון דאיתקצא עד כניסת ליל שבת הי' שייך לומר מיגו דאתקצא בכניסת שבת איתקצא לכולי יומא ודו"ק.
ואגב ראיתי להראש יוסף שמביא בשם המגיה מ"ל שם שרוצה לחדש דבר דתרומות ומעשרות דרבנן מותר להפריש בשבת כל היום ואע"ג דדמאי תנן בהדי' בשבת ל"ד דרק ספק חשיכה מעשרין אבל ודאי חשיכה לא היינו משום דדמאי חשוב ספק איסור תורה והראש יוסף שם דחה דבריו מחלת חו"ל דאין מפרישין בשבת אע"ג דאינו אלא מדרבנן ואנכי תמהתי על הני רבוותא דאיך נעלם במחכ"ת ש"ס מפורשת דפרק מפנין הנ"ל דמוקי למתני' דלא את הטבל בטבל טבול דרבנן. וע"ש בתוס' ואי דמותר להפריש בשבת ליכא מוקצה כלל. ועוד הא בביצה שם אמרינן הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואי עבר ותיקנו מתוקן מוכח א"כ דאסור לתקן בשבת מדקאמר הואיל ואי עבר ותקנו. שוב עיינתי בדברי המגיה ז"ל וראיתי כי במחכ"ת של הר"י לא עיין יפה בדבריו כי הוא כתב רק בדבר שלא נגמרה מלאכתו שלא הי' אפשר לתקן קודם שבת ובחנם השיג עליו הגאון ר"י מהך דתלת חו"ל ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |