חתם סופר/גיטין/ל/א

חתם סופר גיטין ל א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חזו דאתאי וכו' כ' באגודה מי שנשבע לפרוע ביום שלשים וביום שלשים נתעצל עד סוף היום שכח אע"ג בעלמא שכחה הוה אונס. הכא ה"ל פושע דה"ל לזרוזי בתחלת היום וראי' ממתני' דעירוכין דמייתי ש"ס לקמן ע"ד ע"ב בראשונה הי' נטמן וכו' ע"ש וקשה מה צורך לתיקון הלל תיפוק לי' מדנטמן ולא אשכחי' ה"ל אונס ורחמנא פטרי' אע"כ מדה"ל לזרוזי ולהביא מעותיו קודם יום האחרון. ומייתי לי' טו"ז יו"ד סי' רל"ב. ורמז עליו מג"א סי' ק"ח גבי שכח תפלת מנחה. וצ"ל הא דבעירוכין אמרינן כל יום האחרון הוה פושע דה"ל להקדים קודם ובנשבע לפרוע לא הוה פושע אלא כששכח סוף היום. היינו משום דהוא עצמו קבע זמנו לשלם ליום שלשים מסתמא שיער בנפשו שלא יהי' לו מעות עד אותו היום ולא הו"מ לאקדומי אבל ביום שלשים עצמו הו"ל לזרוזי בתחלת היום. ובעירוכין אלו הי' הוא קובע זמן פדיון יב"ח הוה דומה להנ"ל אבל הוא לא קבע זמן אלא רחמנא חס עליו שיהי' לו זמן יב"ח להדר אחר כסף פדיון ולא ה"ל להמתין עד יום אחרון וכל היום הוה בכלל פשיעה. ונ"ל כל זה במילי דמצוה לזרוזי כגון לקיים שבועתו וכן להתפלל מנחה ולפדות ביתו בארץ ישראל. אבל היכי דליכא מצוה לזרוזי לא שייך זה כלל. גלל כן אומר הכא בדפסקי' מברא אפי' אתי סוף יום שלשים ופסקי' מברא מ"מ אי יש אונס בגיטין הוה אונס ולא מיבעי' דלא מצי למימר דה"ל למיתי ביום כ"ט דכיון דהוא עצמו קבע זמנו ביום ל' מסתמא ידע דא"א לו לבוא קודם. אלא אפי' ביום שלשים גופי' אי לא פסקי' מברא עד סוף היום מ"מ כיון דליכא מצוה לזרוזי לבוא ולצער אשתו לעכב הגט מצי למימר אה"נ לא הי' דעתי לבוא כי הי' דעתי לקיים הגט ומשו"ה לא באתי מצפרא. ועכשיו לעת ערב נפל בדעתי לבטל הגט ונאנסתי דפסקי' מברא ואלו יש טענת אונס בגיטין בטל הגט וכבר הארכתי בזה בחידושי רפ"ק דכתובות ע"ש:

מידי דתרקבי דדינרי בעי למיתב לה. עיין תשו' רשב"א סי' תשע"א ומייתי לי' ב"י וד"מ בא"ע סי' נו"ן במי שנתקשר באדם וקנס להשיא בתו או בת בתו לפלוני. והבת אינה רוצית פטור האב אטו תרקבי דדינרא בעי למיסב לפייסה וה"ל אונס. אך שלא יהי' האב עצמו גורם והלב יודע אם לעקל ע"ש. ובתשו' רמ"ע סי' פ"א החזיק בעד זה ובד"מ שם ובב"ש סקט"ז מייתי דמרדכי פ"ק דב"מ נראה כחולק על זה עיינתי משם ואין ראי' ברורה דהתם מת האב ופסק שאין לקנוס הבנים על שלא פיתה האב את הבת דאלו היה קיים היה מפייסה. אבל אלו היה חי היה מחויב לפייסה. אבל לעולם מודה אי חי וטוען שבאמת פייסה ולא נתפייסה שוב הוה אונס וכי תרקבי דדינרי בעי למיהב לה והלא אין לו כל כך ונראה פשוט שאין להשביע האב על כך שישבע שפייסה ולא אתפייסה דאין טוען בריא שלא פייסה ובשגם הוא בכלל חרם שקיבל על עצמו בתחלה. ובעבודת הגרשוני סי' ע"ג טרח מאוד להפך בזכותי' דצורבא מרבנן שאחר כבר היתה מרוצה עמו וקבלה מתנות בסבר פנים יפות שוב חזרה בו ופסק להשביע האב. גם לקנוס הבת על בושת תלמידו. וכבר חלק על זה בס' בית מאיר סי' נו"ן ע"ש. אבל בעניי תמה מאוד תינח שהוא אנוס דלא מצי לפייסה בתרקבי דדינרי ואנו מאמינים לו זה בלא שבועה. אבל עכ"פ למה יתן לה נדן וצרכי נישואי' ולהכניסה לחופה וברשב"א לא נזכר שהאב נתן לה נדן אפשר הבת הכניסה עצמה משלה. אבל כשהאב מכניסה הלא קיבל בחרם להכניסה לזה ובכלל זה מחויב לפייסה בכל מה שאפשר נהי דלא מצי לפייסה בתרקבי דדינרי למיהב לה עכ"פ יפייסה במאי דלא יתן לה צרכי חופה ונדן אלא לזה. ואמנם אם יש לה טענת מאוס עלי מבוררת שנולד לה אח"כ שנתרצית לו וקיבלה אותו בסבר פנים יפות א"כ אחר נישואי' הוה טענה מעלי' אך שתבחר בב"ד ואז ממילא חייב האב ליתן לה נדן כפי יכלתו מדכתי' בנותיכם תנו לאנשים. אבל זולת זה ראוי להחרים על האב שלא יתן לה משלו פרוטה עד שתברר טענס מאיס עלי או שיתפשרו עם הראשון:

המלוה מעות וכו' ואינו חושש שמא מת הכהן וכו' משמע אם אבדה ספינתם בים וכל הני דלעיל במתני' כ"ח ע"ב דנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ה"נ צריך ליתן לכהן וללוי ולעני ולא נימא אוקי ממונא בחזקת מרא והמע"ה ועיין יומא ט' ע"א. וי"ל דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו דמשו"ה כל ספק חזקת ממון לא הוה חזקה דלענין זה מועיל צדק משלך שלא יהי' חזקת ממון שלך חזקה היכי דהחיוב ודאי. והארכתי בביאור זה פ"ג דנדרים ובחולין פ' הזרוע ע"ש. אך קשי' מאי קמ"ל דמוקמי' בחזקת חי פשיטא הא כבר אשמועינן במתני' דלעיל דלענין יבמה לשוק והיתר אכילת תרומה סמכי' אחזקת ועיין לעיל כ"ח ע"ב עביד ש"ס צריכותא מגט ותרומה וחטאת עוף ולא עביד נמי צריכותא ממשנתינו וי"ל הכא כיון דמן הדין היה חייב ליתן רק מתקנתא דאפי' במזכה ע"י אחר נמי כתב רשב"א אי הוה מדינא כיון שזכה זה לכהן לא היה לו לפרוע חובו שלא בפניו ולהחזירו לישראל אלא מתקנתא. ועוד נלפע"ד במה יזכה שהרי אין זה זכות לכהן שזוכה לו וחוזר ונותנו לישראל. אלא תיקון חכמים הוא לטובת הכהנים והעניים וה"א כי תקנו כשהם ודאי חיים אבל לסמוך אחזקת חי ולפעמים הניחו חולה או זקן ה"א כולי האי לא תקינו קמ"ל:

שמא העשיר העני פי' אע"ג דאיכא תרי חששות שמא מת או העשיר אפ"ה לא חיישינן. ויש כאן לפע"ד מקום ספק במאי דקיי"ל עני העובר ממקום למקום נותנים לו ולכשיבוא לביתו פטור מלשלם שהרי עני היה באותה שעה. עיין חולין ק"ל ע"ב א"נ בא ספינתו בתבואות בעירוכין י"ח ע"א. אי הלוה לו בשעה שהיה עני. ושיער שיש לו מכאן לביתו מהלך כך וכך ימים או חדשים ובין כך ימרח תבואות אי יכול להפריש עליו דעדיין לא הגיע לביתו ולא באה ספינתו ועני הוא. או דילמא ניחוש דילמא אתי בגמלא פרחא כביבמות קט"ז ע"א ובירושלמי דשמעתין לית כאן העשיר העני פי' דשפיר חיישי' שמא העשיר אולי בכי האי גוני קאמר אבל עני ממש שיעשיר לא שכיחא:

צריך ליטול רשות מן היורשים דאפי' למ"ד דמלא מחט גובה מחט. ולא קרדום ויכול לגבות חובו מהקרקע מ"מ לפעמים ניחא לי' טפי במעשרותיו מפני שמרויח הרבה שפסק כשער הזול. ולפעמים היורשים ניחא להו טפי לפרוע חוב דבר מועט שהלוה לאביהם מאשר יפסידו להשבט שיווי מעשר הרבה שהוא שעת היוקר משו"ה צריך ליטול רשות:

במכירי כהונה ולוים. כ' תוס' בב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא דה"ל כמתנה מועטת כיון דלית לבעלים אלא טובת הנאה וכ"כ במג"א ובמרדכי ע"ש, וצ"ל אי לא הוה מכירי' במה שאל עתה לפרוע ממעשרות לא הוה אמר ליתן לו מתנה מועטת דבמה שאמר שיהי' לו פרעון דוקא מזה. ממ"נ בענין פרעון החוב לא הוה מתנה כלל ובענין הלואה הוה מתנה מרובה, ועוד דכיון דהוה דבר שלא בא לעולם לא מהני דיבור ולא הוה מחוסר אמונה כמ"ש מרדכי לענין סנדקאות דאם לא היתה מעוברת אין כאן משום מחוסר אמונה משא"כ מכירי כהונה דהוה כאריסי בתי אבות עיין וק"ל:

כר' יוסי לא אמרי כיחידאי לא מוקמי'. הרמב"ם לא פסק כאן כר' יוסי אבל גבי חליפיו ביד כהן פסק כוותי' וכן בילקט בנו אחריו משמע דעניי' גופי' ניחא להו. אבל בשמעתין כיון דאפשר לזכות לו ע"י אחר א"כ אין כאן תקנה כל כך. ונהי מ"מ ס"ל לר' יוסי אפי' בלא טעם עשו שאינו זוכה כזוכה לקמן נ"ט ע"ב גבי עני המוקף. מ"מ הא לא קי"ל התם כוותי' וה"ה הכא כנלע"ד:

וע"ד חידוד י"ל משום דס"ל לשמואל הלכה כר' יוסי בכל מקום אפי' אין חליפיו ביד כהן ואפי' לעניים גופי' ניחא להו מ"מ עשו שאינו זוכה כזוכה משו"ה לא מוקי התם משנתינו כוותי' דהא דיכולי' רבנן לזכות למי שאינו זוכה לאו מהפקר ב"ד לחוד נפקא אלא מקרא אחריני לקמן ל"ו ע"ב מה אבות מנחילין בניהם וכו' ע"ש. והא דפשיטא דאב מנחיל הוא כריב"ב ב"ב ק"ל ע"א וכשמואל דפסק התם הילכתא כוותי'. ואי הוה מוקי סתם משנתינו כר' יוסי והיינו כריב"ב א"כ ה"ל סתם בגיטין ופלוגתא בסדר נזיקין וה"ל סתם ואח"כ מחלוקות ואין הלכה כסתם ולכמה פוסקים ס"ל דהלכה היפוך מהסתם ע"כ מוקי משנתינו במזכה ע"י ובלא הא דר' יוסי וק"ל:

ובירושלמי דפרקי' ומיית לי' במלחמות ה' דבעי לאוקמא כר' יוסי ופריך התם קיים לפנינו אבל הכא בעי מיזרע פי' הוה דבר שלא ב"ל ואיך יעשוהו כזוכה. ומשני אלא במכירי כהונה ופריך ויש מכיר לעני ופי' מ"ל פ"ז מהל' מעשר משום דעניים יבוזו ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא שכ' מ"מ כ' רמב"ם מכירי עניים דמשכחת במעשר עני המתחלק בתוך הבית עיין חולין ק"ל ע"ב וה"ה הומ"ל אפי' בגורן ברוצה להציל לקרוביו עיין מתני ו' פ"ח דפאה. והנה שוב מייתי בירושלמי פלוגתא לחד מ"ד דוקא הלוה עליהן אבל אם יש לו עליו חוב מכבר אינו יכול לפרוע לו ממעשרותיו. ולמסקנא פשיט מבריתא אפי' חוב בעלמא נמי. וקצת נראה דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקי' אי קונין במלוה במקום כסף דלהחולקים על הרמב"ם וס"ל אין קונין אלא בכסף בעין א"כ דוקא הלוה עליו שקונה בכספו אבל בחוב בעלמא אין קנין במלוה. ולפ"ז למאי דמסיק דגם אחוב שמכבר נמי יכול להפריש. א"כ א"ש דש"ס דילן לא חייש לק' הירושלמי הא בעי מיזרע והוה דבר שלא ב"ל י"ל דאינו קונה בשעת הלואה ונתינת מעות דאז בעי מיזרע אלא אחר המרוח שהתבואה בעין. אע"ג שהמעות כבר הוציא מ"מ הא קונין במלוה. והירושלמי אזיל בהס"ד דבשעת מתן מעות צריך לקנות ואז בעי מיזרע וא"ש נמי דפריך וכי יש מכיר לעני אע"ג דמשכחת לי' במתחלק בתוך הבית היינו אם לא יהי' עניים בגורן וכן הא דמציל לקרוביו היינו אם יש עניים מועטים ומגיע לכל א' כשיעור המפורש אז יכול להציל לקרוביו אבל אם יבואו עניים הרבה לא יהיה לו כלום לגבות אם כן בשעת הלואה לא שייך מכיר דאינו בטוח שיהי' לזה המכיר כלום. אבל ש"ס דילן ס"ל הקנין הוא אח"כ בשעת שהתבואה כבר בשדה ואין כאן עניים אז יקח למכירו ויפרע ממנו חובו:

ואין בו משום ריבית. הקשה פ"י להתוס' שאפי' כבר החטים ביוקר מ"מ יכול לפסוק בזול ה"ל ריבית קצוצה ולזה לא יועיל מאי דקאמר כיון דאי לית לי' לא יהיב לי' וכו' ע"ש. ולפע"ד כיון שאין התבואה הלז ניקנית לכהן זה קנין גמור נמצא מה שלוקח זה יותר מחובו הוא של כל שבט הכהנים והם פורעים הריבית עבור זה הלוה והוה זה כמו בש"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף י"ג ע"ש וק"ל:

אבל כהן בבעה"ב אם בא לחזור חוזר. עיין פירש"י וצריך ביאור. ונלע"ד דרש"י לטעמי' דס"ל בעלמא הלכה משיכה קונה מן התורה וס"ל הכא כל זמן שאין הכהן חוזר בו קנה הבעה"ב דאין לך משיכה גדולה מזו שהכל בידו הזריעה והשדה והתבואה הגדילה וכה"ג אפי' בדבר שלא בא לעולם קונה. כל זה אם אין הכהן חוזר בו אז לכשתבוא לעולם זוכה הכהן ומזכה חלקו לבעה"ב. גם לפני זה לא מצי הבעה"ב לחזור בו. משא"כ הכהן אי אמר לא בעינא למיקני וא"א בתקנת חכמים במה יזכה בתבואה שהיא ברשות בעה"ב הרי לא משך ומדלא קנה הוא לא יקנה בעה"ב. כל זה לרש"י דמשיכה קונה אך להתוס' דכסף קונה מן התורה ומשיכה תקנתא דרבנן שלא יאמרו נשרפה חיטך בעלי' הוצרכו לדחוק כמ"ש בד"ה לא שנו וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף