שו"ת אהל יעקב/ט

שו"ת אהל יעקב ‏ ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאלה ט

לעיר ליוורנו להחכם השלם בר ארריין ובר אבהן כמהור"ר דוד ישראל מילדולה נר"ו

הרבית והגדלת שמחתי בהחשיבי כ"ת יותר מדאי ורצית לראות דעתי כיהודא ועוד לקרא לאחר מעשיך מעשה רב ולבלתי אסרב להפסקת רצונך לא אחדל מהביט אל היכל קדשך בשאלתך המובא אלי מהגביר כהר' יעקב די מרקאדו נר"ו וז"ל ראובן היתה לה חזקה בבית א' פה עיר ליוורנו שהחזיק בה בתקנת החזקות והבית היתה של גוי א' ושמעון קנה ממנו חזקה הנז' בסך מאתים דוקאדוס ודר בה כמה שנים ואח"כ גרשוהו ממנו ודרו בה גוים יותר מעשר שנים ואח"כ יצא ממנה ובא שמעון אצל הפרנסים בשטרו שקנה החזקה הנז' מראובן ושאל מהם שיגזרו אומר ששום יהודי לא יכנס בבית הנז' שהחזקה שלו והפרנסים הטו אזן לדבריו וכתבו שהחזקה שלו, אז באותו פרק נפטר שמעון והניח אחריו ב' בנות נשואות א' לאשר בפלורינציאה והאחרת פה ליוורנו ואחרי מות שמעון נכנס לוי בתוכ' ובאותו פרק כאשר נודע הדבר לאשר כתב ללוי ונתרעם ממנו למה נכנס בבית הנז' שהיה ראוי לאשתו ולאחות' מירושת חמיו השיב לוי לאשר בכתב ידו ובה דבריו בלשון לעז נאדה די מינוס פואיס וואיסה מירסיד סי קונטינטה איסטי אין אילייה סין פירגואיסיו די סו חזקה דיגו סי מי קונטינטו קי טודו טיימפו קי איסטוביירי אין דיגה קאזה נו פריטיינדו פריגודיקאר אה דיגה חזקה קי אה שמעון פואי גודיקאדה או אה קיין פור איל טוקארי ע"כ השיב אשר ללוי שאינו מתרצה שכתב זו וכתב איספירו קי קון לה חידה די מי אירמאנו אגושטארה איל פיאו די לה חזק' אין קונפאניאה די פלוני.

אחר הדברים האלה כמו ששה חדשים בא אשר פה ליוורנו והזמין את לוי לדין על הבית הנז' בכח שטר הרשאה שהרשתו אשתו לתבוע ולגבות כל חלק ירושתו ולעשות כל רצונו בכל החיזוקים הצריכי' ובהרשאה הנז' וכתב בה שהכל נתנה לאשר בעלה במתנה כל חלק המגיע לה מירושת אביה אז לא נגמר הדין ונשאר הדבר תלוי ועומד והלך לו אשר לעיר פלורינציאה ולוי נשאר בבית הנז' ואחרי הליכתו תכף לקח לוי הבית הנז' מבעל הבית בתורת ליבילו ודר בה עד יום מותו כמו ארבעה שנים ובנה בתוכה בנינים חדשים כבונה בשלו ואחרי פטירתו נשארו ב' בניו בתוך הבית הנז' ובנו בה כמה בנינים ובתים מחדש היום חמש שנים אחרי מות אביהן ובכל משך זמן זה לא מיחה בידם שום אדם בעולם.

ויהי היום רוח אחרת עברה על אשר ובא פה עיר ליוורנו וזימן את בני לוי לדין ותבע מהם הבית בכח שטר הקנייה שקנה אותה חמיו זה שלשים שנה בקירוב מראובן הנז' וגם בכח כתב גזרת הפרנסים שגזרו שהחזק' שלו ובני לוי אומרים שבאים מחמת ירושה וגם אביה' החזיק בה כמה שנים וגם הם אחרי מותו החזיקו וסתרו וחפרו בארות הם ואביהם ולקחו אותה בתורת ליבילו ואין מוחה בידם ואשר משיב הוא לא מיחה בהם מפני שסמך על הכת' שכתב לו לוי נו פריג' ודיקארי שזה רוצה לומר שאפילו יהיה בתוכה כמה שנים לא יבא עליו בטענת חזקה ואין צריך למחות עוד ועוד טוען שהרי לוי יורד ברשות והיורד ברשו' אין לו חזקה. ועוד שהרי הם נכסי אשת איש והמחזיק בנכסי אשת איש אין לו חזקה ובני לוי משיבין על הטענה הא' שהכתב הנז' מי יאמר שדעת אביהם היתה לומר שלא תועיל לו חזקה יתכן שכוונתו היתה שלא יזיק לחזקתו באמר לו שהוא קנאה מהגוי או מאדם אחר אבל לעולם אימא לך שהניח מקום לעצמו לשתועיל לו חזקתו ועוד אף אם נניח כדבריו הרי לוי הוא עצמו כתב פואיס וואיסה מרסיד סי' קונטילטא איסטי אין אילייה סין פריג'ואיסיו דיסו חזק' וכו' ולא נתרצה אשר בכך וגם נמצא כתוב בספר לוי מתופסי הכתבים שכתב לאשר מאחר שלא נרצית בזה מעתה אני מבטל כל הכח שיש לך מחמת הכתב שכתבתי לך הרי שבשעה שכתב על תנאי כתבה ומאחר מהא לא בעצה ונתבטל התנאי בטלה ג"כ כתב הנז' וראי' לזה שהרי באחריו לתובעו בדין וידים מוכיחות הוו ידים כי מה שאנו רואים שבא אשר מפלורינציאה לתבוע חזקתו שבאותו זמן כ"ע מודו שהיתה שלו וגם לוי הודה לו בכתבו שהיתה שלו ועם כל זה לא נגמר הדין והלך לו אשר למקומו זה ראיה ברורה שבאותו פרק נתפשר לוי עם אשר ומכרה או נתנה לו דמה מצינו שתכף אחר הליכתו הלך לוי ולקחה בתורת ליבילה ובנה בתוכה ולא מיחו בו ובניו אחריו בנו כמה בנינים ולא מיחו בהם ועוד שהכתב הנז' אין לה קול כמו שטר בעדים ולכן טענינן ליורשים שאביהם לקחה ולא נזהר בשטרו מחמ' שהכתב הנז' הוא בלתי עדי' ולטענת יורד ברשות שאין לו חזקה טענינן ליורשים שזה תלוי במחלוקת גדולי הפוסקים והגם שהריב"ש פסק שאין לו חזקה כבר מצינו עמודי עולם הרמ"ה והר' יהוד' ברצלוני וה"ר הלוי וגם הרמב"ם ז"ל נראה דסבר כן מתוך מה שכתב בפרק י"ג מהלכות טוען ונטען שיש להם חזקה א"כ מאחר שיורשי לוי הם מוחזקים קים להו כהני רבואתא כמו שהביא מוהר"י בי רב בסי' רי"א:

עוד מאחר שאחר הכתב הנז' בא אשר להוציא את לוי מן הבית ולא נודע מה היה בדינו אין זה יורד ברשות ולטענה השלישית שאין מחזיקין בנכסי אשת איש הנה ידוע מכל הפוסקים דהיינו דוקא קרקעות אבל במטלטלים יש להם חזקה וחזקות אלו יש מחלוקת בין הפוסקי' אם יש להם דין קרקע או דין כמטלטלין ויש מהם שנתנו להם דין כמטלטלין כמו שכתב הכל מוהר"י בן לב בחלק ב' א"כ מאחר שבני לוי הם מוחזקים טענינן להו דקים לן כמאן דאמר תורת מטלטלין להם.

ובר מן דין הרי מצאנו בפירוש שאפילו הבעל בנכסי אשתו יש לו חזקה אם חפר בה בורות כאשר הביא הטור בסי' קמ"ט ומכ"ש בנדון זה שעברו כמה גלגולים בפירסום לקחה בתורת ליבילו בנה בתוכ' בנינים לוי בחייו ובניו אחרי מותו ואף גם זאת כמו ארבעה שנים שיהודי אחד קנה את הבית מהגוי באופן שהיום הליבילו הוא לבני לוי וגוף הבית ליהודי אחר ובכל משך זמן זה לא מיחה אשר ולא שום אדם אחד עם היות שבכל שבוע הולך ובא עד מפלורינציאה לליורנו:

ועוד דזיל בתר טעמא למה אין חזקה בנכסי אשת איש מפני שהיא סומכת שבעלה ימחה ובעלה סומך עליה והייינו דוקא כאשר יהיו שניהם במקום אחד ובנ"ד שאשת אשר בפלורינציאה והבית בליוורנו פשיטא שאם היה להם תביעה על הבית הזה היה להם למחות ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות שלא היה לו לסמוך על מחאת אשתו שבפלורינציאה ומכ"ש בנ"ד שאין התביעה על גוף הקרקע אלא על החזקה שבאה להם מחמת התקנה ומוהר"י בן לב כתב בסי' מ"ז שכל דבר שיסתפק לנו בזאת החלוקה ראוי לנו ללכת לקולא יעו"ש א"כ כל דבר שיסתפק לנו בנדון זה צריכין אנו לחזר בזכות היורשים:

ועוד שטענה זאת נעקרת מעיקרא יען אשר בא פה מתחילה בהרשאת אשתו למכור ולמשכן ולעשות כל חפצו רצונו בחלוקה מירושת אביה וגם נזכר שם שהכל נתנה במתנה גמורה לבעלה א"כ דל מהכא המתנה כיון שהוא בא מהרשאתה ובאותו פרק היה כח בידו למכור בלי ידיעתה אנא אמינא ממנו לקח לו ושטר היה לו ואבד החזקה הנז' מחציתה נפלה בירושה לאשת אשר והחצי האחר לאחות שזה ז' שנים שנתאלמנה א"כ לא שייך בה טענת אשת איש וגם אין לה חיזוק מהכתב שכתב לוי לאשר ואף אם כתבנו פריג' ודיקו ני פריג'ו דיקארי אה דיטה חזקה קי אה דיסו שמעון פואי ג'ודיקאדה או הא קיין פור איל טוקארי מה בכך מאחר שהכתב לא כתבה לאלמנה כי אם לאשר אפילו אם בחולי היה שורת הדין מזכה לאשר מכח כתב זו לא יזכה לאלמנה מכחה דאנו אומרים חלקה קנה לוי ולא נזהר בשטרו מאחר שלא כתב לה שום כתב:

ואף אם באולי קרוב לנמנע יחייב שורת הדין שיחזור הבית לאשר כולה או מקצתה הנה בני לוי הוציאו להשביח הבתי' הנז' כך מה והם ברשות הוציאו מה שהוציאו מאחר שהם ראו ולא מיחו ובני לוי לא ידעו בשום זמן בעולם שיש שום מערער בבית הנז' שהרי מיום שנכנסה ברשותם לא מיחו בהם ולא נודע להם אם יש איז' עירעור עליה א"כ פשיטא מאחר שהם באים להוציאם שיפרעו להם דמי הוצאותם ולא יוכלו לומר להם מי אמר לכם שתוציאו הוצאות בביתו של גוי שהרי אביהם לקחה בליבילו והם לא מיחו מהיום ההוא והלאה א"כ הנה בונה כבונה בשלו וידם על העליונה אם באנו לכתוב כל חלקי דין זה יאריך הכתב והזמן וכללא דא נקטינן דהמוחזק ידו על העליונ' והמוציא מחבירו עליו הראיה וכולנו חייבין לפקוח עיני היורשים ולטעון בעדם כל מאי דמצי טעון וכו' עד כאן לשונך הטהור:

תשובה ראה ראיתי שתי ראיות חושיית שכליות ונתתי את ליבי להבין בשאלה המובא ובהגלות נגלות לפני מצאתי מציאה בלי חיפוש תשובתה בצידה ואין את צריך לי ולא לדכוותי ליפוי כח האמת אלא כיהודא ועוד לקרא ואל טענות המערערים על היתומים להוציאם מחזקתם שרוף ישרפו בשבת תחכמוני בהבל פיהם ויטענו ליתמי כל מאי דמצי אביהון למיטען לזכותם ותשאר החזקה משופה ומנוקה בידם והקמים עליהם אמור יאמרו להם בי דינא תהרו חשש תלדו קש:

ואם אינה צריכה לפנים ולא לפני לפנים לרווחא דמלתא אוסיף לקח ואומר כי הדין דין אמת עם יורשי לוי והחצר הנז' עומדת בחזקתם ואין לאשר ולאשתו ולאחותה המערערים נגד היורשים שום זכות בטענתם ותביעתם וזה אף אם יש מחלוקת בין הקדמונים אם החזקות האלו דנין בהם תורת קרקעות או תורת מטלטלין ואין לי פנאי להכריע לעת כזאת בארוכ' יתרון דעת האחד על חברתה עכ"ז אומר בקצרה כי יותר שייך בהן תורת מטלטלין דהא אין למחזיק בהן זכייה בגוף הקרקע כי אם תורת הנאה בכח הזכו' ההוא כפירו' בעלמ' ועוד הרי נשבעין על כפירתן דלא שייך למימ' אין נשבעין על כפירתן מאחר דאין הטענה בגוף הקרקע וכל שאין טענה בגוף הקרקע נדון כמטלטלין כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות טוען ונטען הטוען על חבירו וכו' ובחזקת הקרקעות האלו אין טענה בגוף הקרקע ולא תועלת לו אלא להשכיר או לטובת הנאה שיש לו בה ומכ"ש במקום שמוסיפין ליבילו דאיכא ג' חילוקים גוף הקרקע וליבלו וחזקה ומטעם זה נהגו בחזקות כאלו דין מטלטלין במקומותינו ולבעל חוב אי לא שעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי לא חל שעבודו עליהן ואם יש דעת אחרת הנוהגת בהן תורת קרקעות ויש לה על מה לסמוך יותר דעתי נוחה בראשונה ונהרא נהרא ופשטיה ובין כה וכה או בתורת קרקעות או במטלטלין חזקת היתומים וטענתם חזק' ואין אדם מעיז פניו נגדם להוציאם מדלתי הבית סביב חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית דאי חשבינן לה בתורת קרקעו' פשיטא דכיון דעמו טענת חזקה אין בו בעיר מי שיפקפק לומר דלאו כלום הוא דתנן בבתרא בפרק כל חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו וכו' שנתת לי או שמכרת לי אביך נתנה לי או מכרה לי הרי זו חזקה והבא משום ירושה אינו צריך טענה ופירש רש"י ז"ל אינו צריך טענה לומר היאך בא ליד אביו דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו ולכן אין צריך לטעון אתה מכרת לאבי ומיהו ראיה בעדים שראו את אביו שהחזיק בו יום א' בעי וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות טוען ונטען הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה שדר אבי' בשדה זו או נשתמש בו אפילו יום א' וכיון שאכלה הוא ג' שנים מחמת אביו מעמידין אותה בידו וכן כתב הטור בסי' קמו אם בא מחמת ירושה אין צריך טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפילו יום א' והוא ג' שנים או שדר בה המוריש ג' שנים והוא יום א'. וכתב הב"י עלה ומה שאמר והוא יום א' לאו דוקא דה"ה אפילו לא דר כלל כיון שהחזיק בה אביו ג' שנים שוב אינו יכול לערער עליו:

ואם כן בנ"ד כיון שבאו בטענ' ירושה ואביה' החזיק בה יותר משני חזקה ואין מוחה ומעכב ואפילו לא אכלוה הם שני חזקה ולא דרו בה כלל כדאי היא חזקת אביהם וטענתם להעמידה בידם ומכ"ש שגם הם אכלוה שני חזקה דפשיטא שהדין עמהם אפילו יש עדים למערער שחזקת החצר היתה שלו מעיקרא כדמוכח מגזר הפרנסים וכתבם אשר בידו כפי התקנה הנהוגה משום דטענינן ליתמי שמא מכרה לאביהם או למי שמכרה לאביהם וראיה לזה שהרי אכלו שני החזקה ולא מחית כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק יא מהלכות טוען ונטען ואף אם היה אביהם חי וטוען מכורה או נתונה נשבע הסת, עכשיו שמת והחצר בחזקת היתומים אין צריכים לישבע דלא נתקנה שבועת הסת אלא לטוען ונטען אבל לא על היורשי' והא דנשבעין היורשים שלא פקדנו אבא היינו כשבאים לגבות בשטר שהניח להם אביהם אבל להחזיק מה שבידם אפילו שבועה לא בעו כמו שכתב הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ז והביאה הטור בסימן ס"ט ואין אומר ואין דברים כנגדם:

ומה שטוען המערער כי מה שלא מיחה באביהם משום דסמך על כתב ידו שהבטיחו שלא יבטל כח חזקתו אף אם יהיה דר בה שני חזקה באומרו נו פריגודיקו כי פריג' ודיקארי וכו' אשר בדבריו אלה גילה ב' דברים הא' שהוא יורד ברשות וכשאולה בידו והב' שלעולם לא יבטל כח החזקה בחזקתו זאת אף בלי מחאה, נראה דאינה טענה בו נהי דדרשינן לשון הדיוט לדון על מאי דמשתמע מיניה עכ"ז מילתא דמתפרשי לתרי אנפי לא דיינינן לה אלא בשודא דדייני דמאי אולמיה דהאי מהאי וא"כ בנ"ד יכולי' אלו לטעון בעד היתומים ולומר כי מה שאמר נו פריג'ודיקו ני פריג ודיקארי לא החליט שלעולם לא יבטל כח חזקת מערער אף בחזקה ועמה טענה כי אם בחזק' בלבד ורצה לומר שאף אם יחזיק בה שני חזקה לא תועיל לו לבטלה וכסבור שהכל תלוי בחזקה בלבד אבל בחזקה ועמה טענה עכ"פ תועיל לבטלה ודייק בדבריו שכל עוד היותו דר שם לא תועיל לו חזקתו אבל באמת אלו בא בטענה אחר' מכורה או נתונה לא כל כמיניה של מערער לומר הרי כתב ידיך אצלי שהבטחתני לא נתבטל חזקתי כיון שהוא בא בטענה נכונה וא"כ אנן טענינן ליתמי לומר אילו היה אביהם חי הוה מצי למיטען לקוחה או נתונה בידי ושוה לו כי לא שלל כי אם שלא יבטלנה בחזקתו ואף אם יהיה דר בה כמה שנים אבל לא במכירה או בנתינה כי אי אפשר לומר שלל הכל, ולכן אין כח בכתב ההוא לשלא ימחה המערער, ומאחר שלא מיחה טענת היורשים טענה שבאו מחמת מוריש' לומר להם שמא מכורה או נתונה היתה לו ואין אדם בקי קרקעות אביו היאך באו לידו ואעפ"י שלא החזיקו בה הם כנז':

ואף אם נניח שהחליט על עצמו בדבריו שאינו יכול לבטל החזקה בשום ענין ואפילו בחזקה וטענה לא החליט על הזולת שלא יוכל לבטלה ואילו אדם אחר החזיק בה כראוי ובטענה האם יוכל המערער להוציאה מיד מחזיק ה"ה נמי לבניו אחריו דלא גריעי משאר אינשי וחזקתייהו וטענתם טענה אלימתא:

הן אמת כי כפי הנחה זאת שהנחנו בדבריו שעל עצמו החליט שלא יבטלנה בשום ענין ואפילו בטענה, לכאורה נראה הוי כיורד ברשות וא"כ בניו הבאים אחריו מחמתו גריעי מאינשי דעלמא וטענתם של ירוש' אינה כלום כי מאחר שכל כחם מאביהם ואביהם חזקתו לאו כלום היא שהרי ירד ברשות גם טענתם וחזקתם אינה כלום ויכולין אנו לומר דבכי האי גוונא טענת מכורה או נתונה בידי עדיפא מטענת ירושה דההיא טענה דאתיא מחמת נפשיה והאחרת בטענת מי שלא תועיל לו חזקתו שהוא אביהם ובפרט אם היו דרים עמו בבית ונשארו שם אחריו שאז אף טענת נפשייהו לומר לקחנו לא מהניא להו שהרי כבר היו דרים קודם לכן בחיי האב שלא בתורת מקח כדכתב הריב"ש בסי' שכ"ז והביאה הב"י בסי' קמ"ט וז"ל אבל אם היה דר בבית א' מחמת גזל או מחמת שירד ברשות והיו בניו ואשתו דרים עמו וכשמת נשארו הם דרים בבית כאשר היו דרים בחיי הגזלן או היורד ברשות אין להם חזקה לומר חזרנו ולקחנו ממך שהרי כבר היו דרים בחיי האב ובשעת מיתתו שלא בתורת מקח ושוב אין להם חזקה עכ"ל. וא"כ בנ"ד לא מבעיא דטענתם של מחמת ירושה אינה כלום לפי שאביהם אין אכילתו ראיה וקי"ל דכל דבר שאין להם חזקה גם בניה' אחריהם אין להם חזקה אם באים מחמת ירושה אלא אף אם אם היו אומרים לקוחה היא בידם דקי"ל בניהם יש להם חזקה בטענת לקוחה היא בידם הכא לא מהניא שכבר היו דרים קודם לכן בחיי האב וכו' ואם החליט על עצמו שלא יבטל חזקת המערער בחזקתו וטענתו ומזה לא מיחה בידו שהרי הוא יורד ברשות גם בניו אחריו אין בטענתם כלום שכל כחם הוא מאביהם ואביהם אין אכילתו חזקה כנז' וגריעי הם מאינשי דעלמא ולא תועיל להם אפילו טענת לקוחה היא בידם מאחר שהיו דרים עמו:

אבל אחר ההשקפה הצרופה בבחינת נאמנה נראה דאין לחוש כלל אף לפי הנחה זו וזה משני טעמים הא' מאחר שלא נתרצה בכך אחר כן ולא שבת ולא נח עד בואו לליוורנו ועמד עמו לדין ואח"כ פסק ערעורו ולעומת כשבא כן הלך ולא ערער יותר בחיי האב ולא לאחר מותו הנה גילה בעירעור ההוא ב' דברים הא' דלא נתרצה בכתב ידו ולא מיקרי יורד ברשות, והב' מאחר שערער ופסק ולא דיבר מאומה בחיי האב ולא לאחר מותו הלא דבר הוא המעכבו מלהוציא דבר מפיו או נתפשר או מכר או נתן לאבי היתומים ושטר היה לו ואבד וטענת היתומים הבאים מחמת מורישם טענה אלימתא היא דטענינן דאחר הכתב ההוא נתרצה ונתפשר ומכר או נתן:

הטעם הב' לו יהי כתב ידו זה מקויים ומובן ממנו דיורד ברשות הוי ואין גם א' מהטעמים נזכרים אינו כלום לגבי יתמי דלא יהיה עדיף מכתב ידו מקויים דקי"ל דאינו גובה מהיורשים דאנן טענינן להו דפרוע כמו שכתב הטור בסי' ס"ט דטענינן ליתמי כל מאי דמצי אבוהון למיטען ואילו היה אביהם חי היה טוען לקוחה היא בידי ונאמן עם חזקתו אף אם היה כתב ידו אצלו כמו שנאמן לומר פרוע ונשבע שבועת היסת גם בניו הבאים אחריו מחמתו חזקתם חזקה וטענתם טענה שאביהם בדין החזיק בה דאין מוציאין מיד היתומים חזקתם אלא כשבא המערער לדון בשטר או בעדים שירד אביהם ברשות וההיא דריב"ש מיירי בירד ברשות ועדים ובשטר דוק ותשכח:

וא"כ אף שנודה שמובן ג"כ מכתב ידו שהוא יורד ברשות וסבירא לן כמאן דאמר אין לו חזק' הכא חזקתו חזקה דע"כ לא קא מפלגי אלא בידוע לנו בבירור שירד בה ברשות והחזיק בה וטוען לקוחה היא בידי, וכההיא משכנתא כדכתב הרשב"א ז"ל הביאה הב"י בסי' קמט אבל בכתב ידו ואפי' מקויים כולי עלמא מודו דחזקתו חזקה דאין בו כח כל כך כיורד ברשות בעדים דאי בכתב ידו מצי טעין לקוחה היא כמו דמצי טעין פרוע מה שאין כן ביורד ברשות בעדים דלא מהני ליה טענתיה כדכתב הריב"ש ז"ל לגבי יתמי ג"כ לאו כלום היא ונוסף על זה דהכתב נתבטל מעיקרא מאחר שערער עליו אחר כך ועמד עמו לדין ולאחר זה החזיק ולא מיחה בידו ליכא יורד ברשות וחזקת היתומים וטענתם שני קרני ברזל לנגח בהם העומד לנגדם לניגודם ובן בנו של ק"ו לדעת האומ' היורד ברשות יש לו חזקה בטענתו:

ואף אם יטעון שאולה לא סגי בהכי שאין אדם עשוי להשאיל בכי האי גוונא הזכות שיש לו להפקע ממנו ודברים שמקפידים עליהם לא מושלי אנשי דאין תחלתם עשוי להשאיל קרינן בהו ולא שכורה וצריך לברר זה בעדים ולכמה שנים השכירה כדי שלאחר כלות זמן השכירות נמנה לחזקה ואם אמר ששכרה סתם או מכרה לשנים על הכל צריך לחקור לחלק בין כל א' וא' ואי לא טעין לא טענינן ליה ומי זה מחשיך עצה יעמיד עצמו במקום צר במילין בלי דעת נגד חזקתם לבטלה בעבור הבל פה בעלמא דאילו נפק קלא דארעא דיתמי היא והיה מערער מחזיק בה וטוען לקוחה היא בידי אפ"ה לא כל כמיני' לבטל הקול ההוא כמעשה דרבה בר שרשום דאמר ליה אביי לקוחה לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא ארעא דיתמי על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום ולחצר זה לזכות בו היתומים בחזקת אביהם וחזקתם וטענתם בתלתא הוייא חזקה: עד כאן לזכות היורשים אי יהבינן לחזקות הללו תורת קרקעות.

ואי יהבינן להו תורת מטלטלין נהי דמטלטלין אין להם חזקה דלאו בני שטרא נינהו ולא שייך בהו חזקה ושמא שכח למי השאיל ולמי השכיר ועוד פעמים שמשאילים ליותר מג' שנים כדכתב הטור בסי' קל"ג בשם בעל העיטור והר"י הכא חזקתייהו הוייא חזקה. וזה ממה נפשך או חשבינן לה כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או כדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר. ואם כדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר פשיטא דאית להו חזקה דע"כ לא אמרינן דמטלטלין אין להם חזקה ואינו נאמן המחזיק אלא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וזיל בתר טעמיה דלעיל אבל שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן המחזיק לומר מכורים או נתונים המה לי ולא כל כמיניה דמערער לבטל חזקתו וטענתו ואם הוא מהדברי' העשויי' להשאיל ולהשכיר נהי דבעלמא לית להו חזקה הכא אית להו חזקה משום דהא דאמרינן דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אין המחזיק נאמן דוק' כשטוען המערער בפירוש שאולים או שכורים הם בידו ונשבע היסת ונוטל כדכתב הטור בסי' קל"ג וכל הפוסקים אחריו אבל כשאינו טוען זה לאו כל כמיניה דמערער להפקיע חזקתו והמוציא מחברו עליו הראיה ובנ"ד כיון שהוא עצמו אינו טוען שאולה או מכורה אנן לא טענינן ליה אלא מעמידין אותה ביד היתומים לומר לקוחה הית' ביד אביהם ושטר היה לו ואבד ומכ"ש דלא שייך שאולה בכי האי גוונא דאין תחילתה עשוי להשאיל דאדם מקפיד על זכות שיש לו וחושש שמא יפקע ממנו ולא שכורה שצריך לברר היאך שכרה ולכמה שנים כנז' והכל בעדים או בשטר להוציא מיד היתומים.

והנה אנכי בא נגד טענת המערער אשר עליה בטח להפקיע זכות וחזקת היתומים באומרו דנכסי אשתו הם והמחזיק בנכסי אשת איש אין לו חזקה ואפילו בלא מחאה הן אמת כי טענתו זאת אלימא שהוא חלק אשתו ותועיל לו אם לא היה בא בהרשאה בעת העירעור שנוכל לתלות שבאותו זמן לקחה אבי היתומים והראיה שמאותו זמן עד היום לא ערער וכנז' בטענות היתומים דאילו בחלק הנוגע לאלמנה פשיטא כביעתא בכותחא שהפסידה זכותה מהחזקה ההיא דאם אכלה מקצת שני חזקה בחיי בעלה ושני חזקה לאחר מותו ולא מיחתה אין לה כלום וה"ה ליתומים כל שאכלוה מקצת שני חזקה בחיי הבעל ומכ"ש שאם לאחר מותו בלבד אכלוה שני חזקה דאין לה על מה לסמוך למחות ולא מיחתה דאין מוציאים אותם מחזקתם וטענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען דאילו היה הוה מצי למימר לקוחה היא בידי מבעלך לאחר שלקחה ממך מגו דהוה מצי למימר ממך לקחתיה וכדאיתא בפרק חזקת הבתי' עלה דרב אין מחזיקין בנכסי אשת איש וכו' מוקי לה רב יוסף לההיא דאשת איש צריכה למחות באחר ובכי האי גוונא שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דבעי אמר לה אנא זבנתיה ממך כי אמר לה נמי את זבנתה ליה וזבנה ניהלי מהימן וכו' והכי הלכתא וא"כ אם אבי היתומים החזיק בה שני חזקה לאחר מיתת הבעל טוענין ליתומים מה שהיה יכול לטעון ואם היתומים החזיקו לאחר מיתת הבעל ואביהם דר בה אפילו יום א' ובאים בטענת ירוש' אין לאלמנה עליהם כלום מאחר שלא מיחתה בהם.

אך אל מה שהוא חלק אשתו הנה ההרשאה שבא בכחה תועיל קצת ליתומים לטעון שבתורת מכר או מתנה באה ליד אביהם ואין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו:

אבל מי שהשיבו היתומים דהא דאין חזקה בנכסי אשת איש היינו דוק' בקרקעו' אבל לא במטלטלים ובחזקות הללו איכא פלוגת' בין רבוואתא אם הם כמטלטלין או כמקרקעי ומאחר שהם מוחזקים בה דיינינן בה כמטלטלין:

אין תשובתם זאת נוחה בעיני דמהיכי משמע חילוק זה והלא דברי רב סתם אין מחזיקין בנכסי אשת איש לא מטלטלין ולא קרקע לא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל ומחלוקת הפוסקים אם בחזקת קרקע דווקא או אפי' בחזקת נזקים אבל במטלטלין ובמקרקעי אין חילוק:

ועוד דאי דיינינן להו כמטלטלי והם נכסי אשת איש מוציאין אותם מיד היתומים ואפילו דבעל אם הם מהדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש לו עדים שהם שלו מוציא מידם ואין לנו עליו כי אם שבוע' כהוראת הגאונים ז"ל:

על מה שרצה להוסיף אומץ בבנינים שבנו וסתרו וחפרו בארות ואין מוחה בידם ואפילו הם נכסי אשת איש מועיל מידי דבעל אם חפר בה בארו' אין דבריהם נראין משום דהתם בעושה הזק משתעי כיון דשתקה אי לא דמכרה היתה מוחה אבל הכא שבח הוא לה שאם היתה חורבה בנאה ואם לצורך הבנין סתר על מנת לבנות אין זה מקלקל אלא מתקן ולא בעבור זה תפסיד זכותה ולמה נדחוק עצמינו לתת להם מקום ולקרא להם שם נכסי אשת איש ומעיקרא אבד זכרם מעת כתיבת ההרשאה והמתנה שבעל שבה יכולים לטעון ולתלות בעד היתומים שבאותו זמן לקחה אביהם.

ועוד יש לטעון ולומר דודאי לקוחה היא ביד אביהם משעה שעמד עמו לדין ולא נספק במכירתה או נתינתה וזה דיש ידים מוכיחות זולת מה שלא מיחה מזמן העירעור כמו שטענו הם וזה במה שבא מהרשאה במקום שאינו צריך שאם לדון על החזקה עם לוי להוציאה ממנה סלק כנראה מטענתו למה לו להרשאת אשתו כי אע"פי שהבא לדון על נכסי אשתו צריך הרשאה היינו דוקא בדבר שאינו עושה פירות אבל בדבר שעושה פירות מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופא דקנין פירות כקנין הגוף ואי דבר שאינו עושה פירות הוא לא מבעיא לדעת הרא"ש מאחר דיכול הוא למכרו וליקח הפירות דכיש לו פירות דמי אלא אפילו לדעת רבינו האי ז"ל דסובר כל שאינו עושה פירות צריך הרשאה הכא לא בעי דליכא גופא בעין לחוד כקרקע שאין בו פירות עד שימכר וילקח בו קרקע שעושים פירות דהכ' עומדת לפירות מעיקרא ואם אינה עושה פירות השתא עושה פירות לאחר זמן וכקרקע שיש בה פירות דמיא ואינו צריך הרשאה כלל ומכ"ש דלא קרינן בה דבר שאין בו פירות וכולי עלמא מודו שאינו צריך הרשאה אלא ודאי דהרשאתו היתה למכור ולתת ומכר או נתן והלך לו ואילו היה אביהם חי היה טוען עם חזקתו מכורה או נתונה בידי מכח הרשאתך ונאמן גם לבניו אחריו טוענים וכו' ובפרט בהיותם מחזיקים בה דאין מוציאים מידם בעבור טענת ספק אם לא בשטר או בעדים כנז' דכל דבר שיסתפק לנו צריכין אנו לחזר בזכות היורשים כמו שכתב מע"כ משם מוהרי"ן בן לב ז"ל ולא ראיתי שום דבר שמחייב הפסד זכותם בהחזקה ההיא וטענותם המובא בשאלה מיוסדים על אדני פז ובכלל דברי מעכ"ת דברי עם תוספת מרובה ומאחר שהחזקה שלהם כדין וכהלכה למה לנו לחפש אחר דיני ההוצאה והשבח שהשביחה דכל מה שעשו כאדם שעושה בשלו ואם מדעתם ורצונ' רוצים לצאת ולקבל הוצאותם ושבחם מידת חסידות היא זו אבל בזה יש להבין ולהורו' אם בעל הקרקע מחוייב בדמי השבח וההוצאה מבעל החזקה או שניהם יחד וללא צורך אטרוחי בכדי לא מטרחינן ולהג הרבה ויגיעת בשר זאת היא דעתי ממה שהעלת מצודתי מצודה קטנה פרושה על דגין של הביברין הניצודין ועומדי' ואינם מחוסרים צדה ולא הכנה והזמנה אשר מזה גזרתי אומר דחזקה זאת קיימת ברשות היורשים ואין מי שתחת ידם יוציאנה ועלי לסלק ולהפיץ ולהדיח כל טוען ומערער בעדם עד שתשאר משופה ומנוקה ועלי דידי הדר כל מאי דמתענו להו מן דינא נאום החותם בסדר איש בנחלתו ידבקו שנת יתד במקום נאמן פה עיר אמשטרדם יע"א זעיר' דמן חברייא יעקב ששפורטאש ס"ט.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף