מראי מקומות/ברכות/י/א

מראי מקומות ברכות י א

בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה

והק' המהרש"א דבשלמא באדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הרי אמרו (מכות י) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והרוצה לטהר מסייעין לו (יומא לט:) וזה המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ה"ז בכלל הרוצה לטהר כו' אבל לבקש רחמים על חברו להחזירו בתשובה קשה מה יועיל בקשתו, הא אמרי' (לקמן לג) הכל בידי שמים כו', ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' ל"ק כ"כ כיון שהוא כולל את עצמו. ויש לישב. וק"ל.

אמנם המהרש"א לקמן בדף לג. תי' לקושיא זו דשם ביאר דיש שני מיני יראה. הא' היראה הטבעית ירא מעונש הפורעניות. והב' יראה שכלית ירא מדבר הגדול ונורא כמ"ש ויירא ויאמר מה נורא וגו' והוא יראה שלימה ומה שאמרו דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים קאי על היראה השכלית דאינה בידי שמים כי היא תלויה בבחירה, אבל יראה הטבעית היא קצת בידי שמים ליראו בעונש אחרים כמ"ש ביבמות (סג.) אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל ליראם כדי שיחזרו בתשובה שנאמר אך תיראו אותי תקחו מוסר.

והחזון איש כתב [בסוף אורח חיים], דיכול אדם לבקש מהקב"ה על אדם אחר שיחזירנו הקדוש ברוך הוא בתשובה, ואין זה סותר את הכלל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כיון שהקב"ה נעתר לתפילתו ולבקשתו של אדם המבקש בעד חברו, ושוב אין זה "בידי שמים", אלא "בידי אדם"!. עוד ראה מה שביאר בזה ביאור נפלא הגאון מליסא בספרו אמת ליעקב (ברכות דף י). וכן מה שביאר הבא"ח בס' בן איש חיל (ח"א דרוש א' לשבת תשובה) ועיין נמי מש"כ בזה בשו"ת אגרות משה חלק ד' (אורח חיים סימן מ' אות יג). וע"ע בתוס' בנדה טז: ובמהר"ם שם. וע"ע במהרש"א בתענית כג:.

ובאמת שחוב גדול על האדם להתפלל ולכון על פושעי ישראל וכדאיתא בספר חרדים (מצות התשובה פרק ה') שכתב: 'צריך לכוין בה יותר מכל הברכות האמצעיות, לפי שהוא תועלת הנפש ורפואתה, וכשם שחייב האדם להתפלל על עצמו, כך חייב להתפלל על פושעי ישראל'.

והמהרח"ו בפרי עץ חיים (שער העמידה פרק כ') כתב: שמעתי, שמוהר"ר משה אלשיך ביקש ממורי האר"י ז"ל על אודות בנו [שנשתמד] להחזירו בתשובה, וציוהו האר"י שיכוין בתפלתו בהשיבנו, שידוע שהבינה היא התשובה. ושיאמר כך בברכה זו: "יהי רצון מלפניך או"א שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, ותקבל בתשובה את פלוני בני, כי ימינך פשוטה לקבל שבים", ויכוין באומרו כי ימינך לסוד החסד, והיא הוי"ה ניקוד סגול כל אות ואות וכו'. ע"כ. [ויש לציין שמצינו נמי בהג' אשרי (פ"ג דמו"ק סי' נ"ט) שכותב דרבינו גרשון נתאבל על בנו כשהמיר דתו י"ד יום. וע"ע בשו"ת שבט סופר (סי' קח) שכתב: על דבר מי שיצא מדתו, דאם כי אין מן הדין לנהוג עליו אבלות ממש. אך ראוי להתאונן ולבכות אולי ירחמו עליו מן השמים ליתן ללבו ולשוב בתשובה. וע"ע סיפור נורא שכתב בס' קב הישר (פרק פא) על אחד מבניו של הרמב"ן שהמיר דתו.].

הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד

ביאור בזה. אהל יהושע (ליקוטים אות א).

ישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי

היערות דבש (ח"ב יד) תמה בשלמא חזקיה חשב שמלך אסור למחול על כבודו, ומעשה אליהו היה בהוראת שעה, אך איה ענותנותו של ישעיה, ועוד, שהרי אמרו (הוריות יג.) מלך קודם לכהן גדול, וכה"ג קודם לנביא, וכ"ש שמלך קודם לנביא. ולכן ביאר שישעיה ראה שכלו ימיו של חזקיה, ורצה ליתן לו חיים כמו שדרשו בחגיגה (ה.) על הפסוק יש נספה בלי משפט, ששנים אלו ניתנות ל"צורבא מדרבנן דמעביר במיליה", ולכך נתחכם לבקש שיעביר חזקיה על מדותיו להכניע עצמו לבוא אליו שלא כחיובי המלך, וכיון ש"יעבור במיליה", יתנו לו משני ה"נספים בלי משפט".

בן אמוץ כלה נבואתך וצא

באדרת אליהו (מובא באסיפת זקנים) ביאר שכיון שכעס עליו לא קראו בשמו אלא בשם אביו שהוא לשון בזיון כדאיתא במדרש על הפסוק 'עד מה כבודי לכלימה'.

כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים

ופרש"י: מקובלני מבית אבי אבא - דוד, שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל (ב' כד), ולא מנע עצמו מן הרחמים.

הגר"א העיר שלא היתה חרבו שלופה על דוד אלא על ירושלים, ולכן ביאר ש"אבי אביו" היינו יהושפט, שמצינו (דה"י ב' יח לא) שכמעט הרגוהו, ובילקוט (מלכים א כב) אמרו "לא היה חסר אלא חיתוך הראש" ובירושלמי (ע"ז פ"ג ה"א) גרסינן שהראיה ממה שאמר משה "ויצילני מחרב פרעה" ולפי זה יותר מיושבת הלשון "חרב חדה" שהרי אמרו (שמו"ר א לו) שהביא סייף שאין כמותה.

עוד ראה בטורי אבן בר"ה (יז:) בהא דקאמרה הגמ' שם דרק בציבור נקרע גזר הדין ולא ביחיד, הקשה מהא דאיתא כאן שנקרע גזר דינו והוסיפו לו ט"ו שנים לחייו. ותירץ: ואפשר לומר דשאני חזקיה דרב גובריה שהי' משונה מאוד במעשיו ובתורתו ושקול כמו ציבור. א"נ מלך שאני ושקול כנגד ציבור וכו' ע"כ.

ויש לציין כאן לדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן קמח) שם כתב בהא דשבת (קנו:) דנחלקו חכמי ישראל אם יש מזל לישראל או לא. וכתב הרשב"א וז"ל: ונראה לי כי לא נחלקו אלא במקרה היחידים ולא במה שישיג את הצבור, כי לדעת כולם כח הציבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב, והתורה דברה על הכלל לא על הפרט, וזהו שסדרו לנו בראש השנה ועל המדינות בו יאמר אי זו לשובע ואי זו לחיים. ואף על פי שתמצא בחזקיה (ישעיה לח) שמעתי את תחנתך הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה, המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין וכו' עכ"ל וזה כהנ"ל ודו"ק היטב.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף