אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פד

יום שלישי כ"ד טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף פד

להזהיר עני על שלו

מחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי

במשנה במסכת דמאי (פ"ד מ"ג) תנן: רבי אליעזר אומר, אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. וחכמים אומרים, קורא שם ואין צריך להפריש [- שלכשיבואו העניים לתובעו, הרי הם מוציאים מידו, והמוציא מחברו עליו הראיה שדמאי זה לא הפריש ממנו בעליו העם הארץ מעשר עני].

ובגמרא בנדרים (פד:) מבאר אביי מחלוקתם, שרבי אליעזר סבר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא לית ליה פסידא [- דודאי מפרשי ליה, כיון דלא מפסדי מידי, דהא אי בעי לעכובי מפקרי נכסייהו וחזיא להו. ר"ן]. ורבנן סברי, נכסיה לא מפקר איניש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא, הלכך נחשדו.

דהיינו שהרי כל עיקר דין דמאי הוא מחשש שמא בעליו הראשון, העם הארץ, לא הפריש תרומות ומעשרות. ונחלקו חכמים ורבי אליעזר האם יש חשש שלא הפריש מעשר עני. שלדעת רבי אליעזר אין עם הארץ נמנע מלהפריש מעשר עני, כיון שאינו מפסיד דבר, כי אם ירצה לעכב את המעשר עני אצלו ולאוכלו יוכל לעשות זאת ע"י הפקר נכסיו, וכיון שכן אינו חושש להפריש מעשר עני. ואילו לדעת חכמים, אין אפשרות זו קיימת, שכן חושש הבעלים שמא יזכה בנכסיו אדם אחר לכשיפקירם, ולכן אינו מפקירם וממילא גם אינו מפרשי מעשר עני כדי שלא להפסידו לעניים.

קושיית רבי עקיבא איגר מה יועיל הפקרו הלא בעל שדה אסור במתנות שדהו

והנה ממה שתרה הגמרא לדעת רבי אליעזר אחר ביאור לפיו העם הארץ סבור שלא יפסיד את המעשר עני לעניים, מוכח שלו יצוייר שהיה העם הארץ מפסיד בדרך ודאי את המעשר עני – בכה"ג היה מודה רבי אליעזר שבודאי לא הפריש עם הארץ את המעשר עני, ורק מחמת שיודע שעל אף הפרשתו עדיין מותר לו לאוכלו ע"י הפקר הנכסים, משום כך מפריש ואינו חושש.

ובגמרא בחולין (קלא:) דרשו חז"ל מהפסוק "לקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" – להזהיר עני על שלו. דהיינו, שאם יש לאדם עני שדה – אזי אינו יכול ליטול עבור עצמו מתנות עניים, לקט שכחה ופאה. ועוד מבואר בגמרא שם, שדין זה נלמד בגזירה שוה 'לגר – לגר' גם למעשר עני.

מעתה תמה רע"א בתוספותיו למשניות (דמאי פ"ד מ"ג) על דברי הגמרא בנדרים בביאור דעתו של רבי אליעזר, מה הועילה מחשבת העם הארץ שיכול הוא להפקיר את נכסיו – הלא גם אם יפקיר את נכסיו עדיין יהיה אסור במעשר עני זה הבא מקרקעותיו שלו.

ומוסיף רע"א, שאף אם נדחוק ונאמר שלדעת רבי אליעזר אין עם הארץ חושש לדרשה זו של 'לא תלקט' המלמדתנו שאסור לעני בעל שדה לקבל את מתנות העניים משדותיו, הרי עכ"פ היה לגמרא לבאר שבזה גופא נחלקו חכמים על רבי אליעזר, ומדוע הוצרכה הגמרא לפרש שלדעת חכמים 'נכסיה לא מפקר איניש' – אשר מזה נראה שגם הם מודים בפשטות לסברת רבי אליעזר לולי סברתם שאין אדם מפקיר נכסיו מחמת החשש שמא יזכה בהם אחר. ותמוה, הלא דין הוא 'להזהיר עני על שלו' ומה יועיל הפקר שדהו.

מחלוקת הראשונים אם בעל שדה שהפקיר שדהו מותר במתנותיה

ובמשנה בפאה (פ"ד מ"ט) תנן: מי שליקט את הפאה ואמר 'הרי זו לפלוני עני', רבי אליעזר אומר: זכה לו. וחכמים אומרים: יתננה לעני הנמצא ראשון. ובגמרא בבבא מציעא (ט:) אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני, דרבי אליעזר סבר מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה - השתא נמי חזיה ליה, ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי, חד מגו אמרינן, תרי מגו לא אמרינן. אבל מעני לעני – דברי הכל זכה, דמגו דזכי לנפשיה [- שהרי עני הוא ומותר בפאה] זכי נמי לחבירה.

וכתב רש"י: מי שליקט את הפאה, אדם בעלמא שאינו בעל שדה. דאי בבעל שדה - לא אמר רבי אליעזר זכה, דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה, דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו, כדאמר בשחיטת חולין (חולין קלא:) לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו.

אמנם הרא"ש בפירוש המשנה (פאה שם) הקשה על דברי רש"י, שבמשנה בפאה (פ"ה מ"ב) שנינו עוד: שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש, מעשר שיבולת אחת ונותן לו. אמר רבי אליעזר, וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו וכו'. והירושלמי מקשה שלכאורה סתר רבי אליעזר את דעתו, שהרי לדעתו אמרינן תרי מיגו, וא"כ יכול בעל הבית לזכות באותה שיבולת עבור העני על ידי תרי המיגו – מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה, ומיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה, ושוב יהיה העני בעלים על שיבולת זו ויוכל להחליפה עם בעל הבית. ומפרש הירושלמי, דאין הכי נמי, לא אמר רבי אליעזר דבר שם אלא לדעתם של חכמים – אבל לדעתו אכן יכול בעל הבית לזכות עבור העני בשיבולת הלקט שנתערבה בדרך זו.

הרי מפורש בדברי הירושלמי שגם כשהעשיר הרוצה לזכות עבור העני הוא בעל השדה – מכל מקום יכול הוא לזכות בעבור העני באמצעות תרי מיגו, ונסתרה דעתו של רש"י שאילו היה העשיר בעל השדה אינו יכול לזכות במיגו, שהרי אין כאן 'מיגו דזכי לנפשיה' כיון שאסור הוא לזכות במתנות עניים אף אם עני הוא מדין 'להזהיר עני על שלו'.

ומכח קושיא זו נוטה הרא"ש מדעת רש"י ומפרש שאכן אף במקום שבעל השדה הוא הרוצה לזכות עבור העני – יכול לעשות זאת בתרי מיגו, ומה שהקשה רש"י מדין 'להזהיר עני על שלו', יישבו הרא"ש: דאי מפקר נכסיה, גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו, עכ"ל. דהיינו שאיסור זה של בעל השדה לזכות במתנות עניים משדותיו, הולכים בו אחר שעת לקיטה, וכיון שבשעת לקיטה לא היה השדה או הקציר שלו – שוב מותר הוא בפאה שהניח שם.

ואמנם בדעת רש"י כתב הריטב"א בשיטה מקובצת, שכיון שכבר נאסר בעל השדה בפאה בשעת ההפרשה, ממילא אינו יכול עוד לזכות בה אפילו אם הפקיר השדה, וכ"כ בשיטה בשם מ"ה נר"ו, שאפילו אם הפקיר אותה שדה מכל מקום מוזהר על לקיטתה כיון שהיא פאה שלו ומחמת חיובו נעשית פאה. וכן נקט בפשיטות רבי עקיבא איגר (תוספות רע"א פאה אות מג), ויש לבאר שורש פלוגתתם.

חקירת הקהילות יעקב אם דין עני מוזהר על שלו הוא מלתא ד'תעזוב' או שחשוב 'עשיר'

והקהילות יעקב (ב"מ סימן יד) ביאר פלוגתת רש"י והרא"ש, בהקדם מה שיש לחקור בשורש הדין שעני מוזהר על שלו. שמחד יש לפרשו – שכיון שבעל השדה מחויב בעשה ד'תעזוב', הרי לחזק עשה זה אמרה תורה שאף אם עני הוא לא יטול המתנות עניים שבשדה, ונמצא שאזהרת העני על שלו היא מכח חיוב 'תעזוב' המוטל על בעל השדה. ומאידך יש לפרשו – שדין עני מוזהר על שלו הוא משום שהתורה לא זכתה מתנות עניים אלא לעניים שאין להם חלק בקרקע ופירות אלו, משא"כ עני זה כיון שהוא בעל השדה ויש לו חלק בהם הרי הוא כ'עשיר' לגבי פירות אלו ולכך אסור לו לקחתם.

והנפקא מינה במחלוקת זו, היא היא מחלוקת רש"י והרא"ש, דהיינו באופן שבעל השדה – אחר שנתחייב בעשה ד'תעזוב' – הפקיר את שדהו. שאם דין 'להזהיר עני על שלו' הוא לחיזוק העשה ד'תעזוב', יש לומר שכיון שהוא שנתחייב במצות עשה זו, לא מהני מה שעתה עני הוא כיון שסוף סוף מחוייב הוא ב'תעזוב' ומכלל תעזוב שלא יטול בעל השדה את המתנות עניים שבשדהו, ועל כרחך יש לנו ללכת בדין זה אחר שעת ההפרשה. משא"כ אם דין להזהיר עני על שלו הוא שם 'עשיר' שיש לבעל השדה כיון שיש לו בקרקע ובפירות, הרי נראה שבכה"ג יש לנו ללכת אחר שעת הלקיטה – וכל שבאותה שעה עני הוא ואין לו בקרקע ובפירות, מותר במתנות עניים ואין בו משום 'להזהיר עני על שלו'.

ובגמרא בבבא מציעא (יב.) מובאת מחלוקת תנאים בדין שוכר אריס למחצה לשליש ולרביע, שלדעת חכמים אסור לבנו ללקט אחריו, כיון שהוא כבעל הבית בשדה זו, ואילו לדעת רבי יוסי מותר לבנו ללקט אחריו. והגמרא דנה שם שלכאורה אם אין זכיה לקטן נמצא שהקטן מלקט עבור אביו ו"אבוה עשיר הוא". וכתבו התוספות (ד"ה ואבוה): לאו דוקא עשיר, אלא כלומר כיון שיש לו חלק בשדה חייב בלקט, כדדרשינן... לא תלקט לעני – להזהיר לעני על שלו, ע"כ. וכתב הקה"י שמלשון הגמרא, אף שכתבו התוספות שהוא לאו דוקא, משמע מכל מקום שגדר איסור בעל השדה ליטול הוא משום שהוא 'עשיר' היינו שחשבינן ליה לגבי שדה זו שיש לו בה זכות כעשיר.

חקירת האחרונים בגדר דין 'להזהיר עני' אם גדרו איסור בעלמא או מלתא דגזל עניים

ועוד חקרו האחרונים בגדר דין 'להזהיר עני על שלו' אם גדרו שהוא איסור בעלמא, היינו שמצד עיקר דין מתנות עניים – גם לבעל השדה יש בו זכות כיון שהוא עני, רק שדינא הוא שבעל השדה אסור בלקיטת מתנות עניים משדותיו. או שבאמת בדין 'להזהיר עני על שלו' מבואר שבטלה זכות בעל השדה – ואפילו הוא עני – ממתנות עניים אלו.

ויש שתלו נידון זה במחלוקת הראשונים הנזכרת, כי לדעת רש"י שדין להזהיר עני על שלו הוא חיזוק לדין 'תעזוב' אך אין גדרו שחשוב 'עשיר' לגבי מתנות אלו – נמצא שכשנבוא לדון מצד גדרי ממון עניים, הרי אף בעל הבית בכלל, רק שמלתא ד'תעזוב' מצווה שלא ללקט המתנות בעצמו, אף שיש לו בהם זכות מצד גדרי ממון עניים. משא"כ לדעת הרא"ש שגדר הדין הוא שלא נתנה תורה זכות לקיטה אלא למי שהוא 'עני' בשדה זו, ואילו בעל הבית שהוא עשיר לגבי שדותיו אינו בגדר 'עני' אלא 'עשיר' הוא, אם כן לכאורה גדר דינו יהיה כגזלן שאין לו זכות כלל בממון זה שהוא ממון עניים ואילו הוא אינו עני אלא עשיר.

סתירת הסוגיות בדעת רבי אליעזר אם עם הארץ חשוד על הגזל

ועתה נשוב לקושיית רבי עקיבא איגר, במה שהקשה על דברי הגמרא בנדרים. וכבר נתבאר שעיקר קושייתו היא שמאחר שמבארת הגמרא בדעת רבי אליעזר שהעם הארץ סבור שהמתנות עניים ראויים לו – משמע שאין עם הארץ חשוד על הגזל, ואם כן הקשה רע"א שאף אם יפקיר את נכסיו לא יועיל לו הדבר לענין זה, כיון שסוף סוף מוזהר הוא על לקיטת המתנות מנכסיו מדין 'להזהיר עני על שלו'.

והגמרא במכות (יז.) מביאה אף היא את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בדין קריאת שם למעשר עני של דמאי, ומבארת המחלוקת בשם אביי בדרך אחרת: בהא קא מיפלגי, מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי, כיון דממונא הוא אפרושי מפריש. ורבנן סברי, כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש. ופירש רש"י: לא נחשדו, דממונא הוא, אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים – ואיהו לגזל עניים לא חייש.

ומבואר שלדברי הגמרא במכות מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא בדבר זה, שלדעת רבי אליעזר כיון באי הפרשתו איסור אכילה אלא איסור גזל עניים – לגזל עניים לא חייש. ולכאורה סתרו דברי הגמרא במכות לדברי הגמרא בנדרים, שמדבריהם מבואר שאכן גם לדעת רבי אליעזר חושש העם הארץ לאיסור גזל, רק שסובר שאין לו בו איסור גזל כיון דאי בעי מפקר לנכסיה וחזי ליה.

אביי סובר שעם הארץ חושש לאיסור גזל אך לא לאיסור 'לא תלקט'

ומעתה יש ליישב גם קושיית רבי עקיבא איגר בדברי הגמרא בנדרים, וזאת אם ננקוט שאכן דין 'להזהיר עני על שלו' אין עניינו שחשוב 'עשיר' לגבי שדה זו אלא רק שמלתא ד'תעזוב' חייבה התורה שלא יטול בעצמו המתנות אף שמדין 'ממון עניים' ממון זה ראוי אף לו. ולפי זה יש לומר שאף שלסוגיית הגמרא בנדרים חושש העם הארץ ל'איסור גזל' – היינו לאיסור גזל דוקא, אך לא לאיסור זה של 'להזהיר עני על שלו', וממילא כיון שיכול להפקיר את נכסיו ועל ידי זה שוב לא יהיה בידו איסור גזל – שכן מדיני ממון עניים ראוי המעשר עני להיות שלו, שוב אף שיש כאן איסור של 'לא תלקט לעני' אין העני חושש לו.

אמנם גם על ביאור זה עדיין יש להקשות כדרך שהקשה רבי עקיבא איגר על הצעתו שלו שעם הארץ לא סבירא ליה דרשה זו של לא תלקט. שהקשה רע"א שעדיין היה לגמרא לפרש שבזה גופא נחלקו חכמים על רבי אליעזר, והוא הדין על מה שנתבאר יש להקשות מדוע לא נפרש שבזה גופא נחלקו חכמים ור"א אם חושש רק לאיסור גזל, או האם דין להזהיר עני על שלו עניינו איסורי או ממוני. ואולי כל זה יש להכניס בהצעתו של רע"א ש'עם הארץ לא סבירא ליה דרשא דלא תלקט'.