נשמת אדם/א/נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם א נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בסי' ר"ה כתב הש"ע כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך לאחר בישולם כמו מקודם אבל קרא וסלקא כו' שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיין מברך שהכל עכ"ל. והוא לשון הטור ואזיל לשיטתו שכתב בסי' ר"ח וז"ל כל פירות שטובים חיין ומבושלין בין חיין בין מבושלים בפה"ע. והר"ם מרוטנבורג כ' ערמונים וחבושים כיון שאין דרך לאוכלן חיין אלא מבושלים חיין שהכל מבושלין בורא פרי העץ. וחבושים וערמונים שלנו אינם כן אלא ראוין חיין ומבושלים עכ"ל הטור. וע"כ שהטור סובר דאין תלוי באם דרך לאכלו דאם אין דרך לאוכלן חיין אף שהם טובין מ"מ מברך שהכל דא"כ לא היה צריך לחלוק על מהר"ם אלא היה לו לכתוב דערמונים שלנו דרך לאכלן חיין. א"ו שהוא סובר דמ"ש מהר"ם אין דרך ר"ל שאינם ראוין לאכלן חיין ועל זה כתב דערמונים שלנו ראויין. וכ"נ שהביאן הב"י שהרי בסי' י"ב סעיף י"ב כתב כל פירות שטובים חיין ומבושלין מברך בפה"ע אם אין דרך לאכלן חיין כו'. וע"כ כוונתו שאין דרך ר"ל שאינן ראוין או שר"ל שאין דרך מחמת שהם טובים יותר מבושלים. אבל לשון הרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות פירות או ירקות שדרכן לאוכלן חיין וירקות שדרכן לאוכלן שלוקין כו' עכ"ל הרי שלדעתו הכל תלוי אם דרך לאוכלן מבושלים אע"ג שהם טובים חיין כמו מבושלים. אעפ"כ מברך רק שהכל ופשוט שזה ג"כ כוונת מהר"ם שבודאי אין חילוק בין ערמונים שהיו במקומו לבין הערמונים שבמקום הטור. רק דס"ל דתלוי באם דרך לאכלן חיין ומצאתי כן בהדיא בסמ"ג בהלכות נט"י וברכות וז"ל תרדין ודלועין וכרוב וכיוצא בהן כמו ערמונים וחבושים שעיקר אכילתן כשהן מבושלין אם אכלן חיין שהכל. מבושלין בפה"א וערמונים וחבושין בפה"ע עכ"ל. וכ"נ שזה דעת רש"י דף ל"ח שכתב ד"ה כל ירק הנאכל חי כו' ואח"ז כתב בד"ה וכל ירק שאין דרכו כו' ולא כתב וכל ירק שאינו נאכל. וכך מצאתי בש"ל סי' מ"ד ובתניא וז"ל אפילו ירקות שדרכן לאכלן חיין אם בשלן מברך בפה"א אבל ירקות שדרכן להתבשל כגון סלקא כו' אי אכלן חיין מברך שהכל שאין דרכו להאכל בכך והאוכלן בטלה דעתו. וז"ל סמ"ק סי' קנ"א והיכא שנאכלין חיין כמו מבושלין מברך בפה"א. וכתב ע"ז בהגהות סמ"ק ומורי כתב דקטניות ולפתות הוי בכלל דברים שדרכן לאכלן חיין ומבושלים עכ"ל. ואם היה מפרש דעת סמ"ק שנאכלין חיין שראויין לאכלן חיין א"כ מאי צורך להגיה דנחזי אנן אע"כ דכונתו בסמ"ק שדרך לאכלן חיין. וע"ז כתב דלפחות הוא בכלל דרכן לאכול דבאמת אין זה תלוי אלא במנהג המקום. וכן י"ל דזה כוונת תר"י הביאו המ"א סימן ר"ה ס"ק ג' שאינו נאכלין חיין מברך כשהן חיין שהכל עכ"ל. וכוונתו שאין דרך לאכלן חיין אע"ג שהן טובים לאכול גם חיין וכ"כ הרשב"א דף מ"ה ד"ה ואני אומר כל שתחלתו בפה"א כלומר שאין דרכו לאכול אלא בחיותו כו' מ"ש. וכ"מ מירושלמי הביאו ברשב"א שם ד"ה אמר ר"נ ב"י וז"ל אר"י בר' בון ולא פליגי זית על ידי שדרכו להאכל חי ע"ש. הרי דכל אלו הפוסקים כתבו אם דרך. ודוחק לומר דכולם לא דקדקו בלשונם. וכ"כ א"ר דתליא באם דרך. והמחבר העתיק בסימן ר"ב לשון רמב"ם ובסי' ר"ה לשון הטור וזה אינו מדוקדק באמת ולפ"ז האוכל ירקות חיין אף כשהן טובים ג"כ חיין כיון שאין דרך כלל לאכלן חיין מברך שהכל שהאוכלן בטלה דעתו כמ"ש בהדיא בש"ל ובתניא ואמנם כל מיני לפתות כמו (ריבין ומערין) שטובים גם חיין. אף שהלבוש כתב בהדיא לברך שהכל. ובמ"א משמע שמסתפק. ולפי מה שכתבתי הדבר תלוי באם דרך אותו מקום לאכלן חיין. וראיתי שהש"ל ותניא לא כתבו זה דהאוכלן חיין בטלה דעתו רק על ירקות ולא על לפת ואדרבה הגהת סמ"ק והגהת מיימוני כ' להדיא דלפת הוי בכלל נאכלין חיין וא"כ עכ"פ י"ל דלא בטלה דעתו כיון שגם הרבה ב"א אוכלין אותו חיין ולכך נ"ל דמי שדרכו בכך יכול לברך בפה"א. אבל מי שאין דרכו בכך רק באקראי לקחת חתי' לפת נראה שיברך רק שהכל ובפרט שלבוש וט"ז כתבו לברך שהכל וכן בצלים שקורין (ציבלעס) כשאכלן חיין נ"ל לברך שהכל אפי' במדינה שמקצת עניים אוכלים אותן חיין ידוע שהוא רק מחמת דחקן ולא עדיף מפילפלי רטיבא בסי' ר"ב סעיף י"ח ע"ש במ"א בשם רשב"א וה"ה הכי נחית חד דרגא:

וכן על הצנון שקורין רעטיך אע"ג דבגמרא איתא להדיא דעל צנון מברכין בפה"א וכ"פ בש"ע נראה דמה שאנו קורין רעטיך אין זה צנון הנזכר בגמרא שהרי אמרו סופו להקשות וז"א ברעטיך שלנו. ועוד שהרי אנו רואים שאין אוכלין אותו כך כ"א עם לחם ואז נעשה טפל. ולכן נ"ל לברך רק שהכל או י"ל שטעמם משונה. וכן סיפר לי א' משלוחי א"י שהצנון שבא"י טוב מאוד לאכלן חיין וכן דרכן לאכלן חיין בלא פת ואלו הביאו לשם צנון שבארצנו לא היו אוכלין כלל. והמ"א יש לו שיטה אחרת שכתב בריבין ומערין וצריך לדקדק דיש מהם טובים לאכול חיין עמ"ש ס"א עכ"ל. והיינו שכתב שם ס"ק ג' וז"ל תר"י שאין נאכלין חיין מברך כשהן חיין שהכל. וכוונתו דמלשון הש"ע משמע דאפי' אם טובים לאכלן חיין רק שהם טובים מבושלים יותר מברך כשהן חיין שהכל. ועל זה כתב דבתר"י משמע דוקא כשאינן ראוין לאוכלן חיין אבל כשראוין גם חיין אף על גב שטובים יותר מבושלין אעפ"כ גם חיין מברך בפה"א. ועל זה כתב וכ"מ סי' ר"ב סעיף י"ב רצה לומר דשם כתב אם אין דרך לאכלו וסובר המ"א שר"ל מחמת שאינן ראוין משמע אבל כשהן ראוין גם חיין מברך בפה"א ובפה"ע. וכן הראה המ"א שם וכתב ועיין סימן ר"ה ולדעתו במערין וריבין שלנו יש לברך בפה"א. ולכן נראה לי לנהוג כמו שכתבתי דתלי באם דרכו בכך:

בש"ע סי' ר"ג מבואר דעל עשבא דדברא מברכין שהכל. והגר"א הניח בצ"ע דהא כמהין ופטריות אי לאו דמאוירא קא רבי היו מברכין בפה"א ובדעתו לחלק ע"ד שכתב המ"א סעיף ד'. וכ"כ הט"ז שם באילן סרק דדוקא במינים גרועים אבל מה שטוב לאכול אע"ג שגדל מאליו מ"מ מברכין בפה"ע וא"כ י"ל דה"ה לעשבים. וכן נראה שכן דעת האריז"ל שהביא המ"א שבירך על עשבא דדברא בפה"א וה"ה לכמהין ופטריות ועשב שקורין שצאווע שהוא מאכל שרים. והכי משמע בעירובין כ"ח דמשני הא דרב אמר חזיז והוא שחת של תבואה דמברכין בפה"א מיירי בגנתא פי' רש"י שגדל בגינה והא דההוא ינוקא דאמר התם דשחת מברכין שהכל ע"כ מיירי בגדל בדברא. וכ"כ בעל עטרת זקנים בהדיא בסי' ר"ד. ואמרי' התם הטעם משום דלא נגמר פרי. משמע אבל בנגמר פרי אע"ג שגדל בדברא מברכין בפה"א. אך מעודי היה ק' לי דאיך שייך בשחת שיהיה גדל בלא זריעה. ומה חילוק יש בין נזרע בגינה או בשדה כיון שהכל מין א'. ופשיטא למאי דמסיק משום דלא גמר פירא. וזכיתי לקנות הריטב"א ומצאתי שכתב וז"ל. מין חזיז ידוע שאינו ראוי לתבוא' כלל ולא היה עולה יפה ונוהגין לזורעה לאכילת ירקון כשהוא לח וההוא דינוקא דלאו בדגינייתא עכ"ל. ובזה א"ש דבודאי לא מיירי בדדברא דזה לא נזכר בגמרא כלל. ובעל ט"ז לא דק בזה אלא דמין הזורעין בגינה משא"כ שאר תבואה זורעין בשדה. וא"כ אין ראיה כלל לחלק בין שגדל בשדה או בגן. ואמנם לשון הטור בסי' ר"ד וז"ל כתב הראב"ד עשבי דדברא שאין נזרעין מברכין עליהן שהכל כיון דלא זרעי להו אנשי לא חשיבי פרי עכ"ל. וצ"ל כמו שכתב הט"ז סי' ר"ד ס"ק ח' דדוקא עשבים שהם דברים שאינם חשובים באלו אמרי' דעשבא דדברא מברכין שהכל אבל בפירות כמו מאלינס ויאגדעש כיון שהם פירות וטובים לאכול מברכין בפה"א. וא"כ גם מכמהין ופטריו' לק"מ כיון שהן פירות ולפ"ז בעשב שקורין שצאווע בל"א זוירומפ אף שהוא מאכל. שרים כיון שהוא רק מין עשב וגדל בלא זריעה מברכין שהכל. אבל בעשבים הנזרעים כמו שלאטן כיון שדרך אכילתו בכך מברכין בפה"א:

הט"ז סי' ר"ד ס"ק ד' כ' לברך על שרביטים של קטניות הגדלים בגנות שקורין צוקר שויטן בפה"א דנטעי אדעתא דהכי. וצ"ע דלענ"ד דמי ממש לקפריסין. דכולי עלמא נטעי אדעתא דהכי ואפ"ה כיון שאין עיקר הפרי נחית דרגא. וכן עלי ורדים כיון שאינו עיקר נחית דרגא כדאיתא סימן כ"ד. ובמ"א ס"ק כ"ג ובסי' ר"ב במ"א סק"ד וצ"ע:

הרשב"א בפ' כ"מ כ' בפשוטות דגרעינין דאסורין בערלה הוא מרבוי דאת פריו אבל לא נקרא פירי ומברך רק שהכל ודעת הרא"ש דגרעינין הוי פירי בלא ריבוי דקרא ומברך בפה"ע והכ"מ בהל' ערלה כתב שהרא"ש סותר דבריו דבהל' ערלה כתב להדיא דגרעינין אתו מריבוי דקרא וכ"כ הפ"ח והגר"א תמה על הרא"ש שהרי בפ"א דערלה מ"ח איתא להדיא דגרעינין פטורין מרבעי ובתרומות פ' י"א משנה ה' גרעינין אם השליכן מותרין ובעוקצין פ"ב מ"ב כל הגרעינין מקרי יד ולא אוכל. ועוד צל"ע שראיתי בירושלמי פ"ג דערלה ומוכח שם להדיא דגרעינין אתיא מריבוי. ואחר העיון נראה לי דאין כאן ראיה לעשות לרא"ש להדרנא ושלא להשגיח ח"ו על כל המשניות הנ"ל שהרי כתב הרע"ב בערלה שם דלכן גרעינים מותרים ברבעי דמיירי בגרעיני תמרים וזיתים שאינן ראוין לאכילה וכן בתרומות כתב הרע"ב דמיירי בתמרים ואף שהרע"ב כתב שם דמיירי גם בשל תפוחים הרא"ש לא ס"ל הכי וכן בעוקצים כתב הרע"ב דמיירי בשל תמרים ואף דבכל אלו מתניתין סתמא קתני מ"מ לק"מ דהא מתני' דערלה דתני נמי סתמא ואפ"ה כתב הרע"ב דמיירי בשל תמרים וכן ההיא דירושל' דקאי על בגד שצבעו מיירי בגרעינין שאינן נאכלים וכ"כ הרע"ב בהדיא וכ"כ רש"י בב"ק ק"א דמיירי בקליפי אגוזים דדרך לצבוע בהם כדאיתא בשבת קליפי אגוזים קליפי רמונים כדי לצבוע ולפ"ז הרא"ש בהל' ערלה מיירי מגרעינים שאינן נאכלין וכתב שפיר דאתי מריבוי אבל בפ' כ"מ דמיירי מגרעינין הנאכלין שפיר י"ל דהוי פירא וגם לפי מ"ש המ"א דבמרים מודה הרא"ש ג"כ לק"מ די"ל דכל אלו משניות מיירי ממרים:

בש"ע סי' ר"ב כתב דעל כל אילנות משיוציאו מברכין בפה"ע וכתב הב"י דזהו דעת תוס' ורשב"א ורא"ש ולמדו כן ממתני' דשביעית כדאיתא ד' ל"ו ואמנם מה דמוכח מדעת הש"ע דאע"ג שהם חמוצים ונאכלין רק ע"י הדחק אעפ"כ מברכין בפה"ע זה לא נזכר בתוס' ורשב"א ורא"ש רק שהש"ע סובר דממילא משמע דידוע דהפירות קודם גמר בישולן הם חמוצים. ולי העני צ"ע שהרי בשביעית אסור לאכול הפירות עד שיגיעו לעונת המעשרות כדאיתא פ"ד דשביעית וברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה וקודם לזמן זה נקרא להפסד ומשיוציאו הוא רק לענין דאסור לקצץ וראיה לדברי שהרי הרמב"ם והרא"ש בפי' המשנה וכ"כ רש"י בפרק מקום שנהגו משיוציאו ר"ל עלים ירוקים וא"כ בודאי אין ראוי לברכה ואף שבחבורו חזר ומפרש משיוציאו פרי עכ"פ מוכח דאין ראיה מקציצת אילנות ורי"ף ורמב"ם השמיטו דין זה כמ"ש הב"י ואדרבה מדכתב הרמב"ם בפ"ח העתקתי לשונו לעיל סי' א' כל הפירות כו' ואם אין דרך לאכלן חיין מברך שהכל וק"ו הוא ומה אם אפילו נגמר הפרי כיון שאין דרך לאכלן כי אם מבושלין מברך שהכל ק"ו לפירות משיוציאו והם חמוצים וכתב הרמב"ם בהל' דיעות שהם כחרבות לגוף ומקפידים מאד הרופאים שלא לאכלם ואיך שייך לברך עליהם בפה"ע ואפילו על ברכת שהכל מאד תמוה לי איך יברך כיון שהוא מזיק. ועוד ראיה מסי' ר"ד בחזיז דמברך שהכל משום שלא נגמר פירי והוא גמרא ערוכה בעירובין כ"ח ע"ב והמ"א. שם ס"ק ז' הרגיש בזה ולכן כתב דה"ה לכל פרי אדמה דנחית דרגא ולא ידעתי מנ"ל לחלק בין פה"א לפה"ע כיון דחזינן בהדיא בגמ' כיון דלא נגמר פירא מברכין שהכל ואם כן אדרבה בודאי ה"ה לפה"ע ובערובין שם אמרינן דגינתא מברכין בפה"א ופרש"י שהכל אוכלין אותה וא"כ אדרבה משמע דהכל תליא אם אוכלין אותו כך. ומצאתי בש"ל בשם הגאונים וז"ל פירות שלא נגמר בישולן כגון בוסר ופיגם ובישלא כמרא מברכין שהכל והב"י כתב דהרמב"ם לא הזכיר דין זה והוא תמוה שהרי בפ"ח הל' ח' כתב והנובלות שהן פגים ולא כתב והנובלות בעודן פגם אלא ודאי משמע שכולל כל הפירות קודם גמר בישולן דמברכים שהכל. וכ"כ תר"י במתני' דנובלות וכן הרי"ף כתב סתם נובלות. וכ"כ רי"ו הביאו הב"י סימן ר"ב טבלות והוא מין פרי שלא נגמר בישולו. וכ"כ הכלבו פירות שנשרו קודם בישולם והטור כתב נובלות והוא מין תמרים שאינם מתבשלים ונ"ל דהטור אזיל בשיטתו דמשיוציאו וא"כ ק' למה בפירות הנושרים קודם בישולן מברך שהכל דודאי לת"ק דר"י לס"ל דהוי מין קללה. או דס"ל דמשום מין קללה לא נשתנו מברכתן דאל"כ ס"ל לר"י לומר כיון שהן מן קללה אי איתא דלת"ק נמי נחית דרגא משום שהוא מין קללה. א"ו דלת"ק ל"ש. וה"נ מוכח דפריך התם אלא למ"ד תמרי דזיקא בפה"א בעי ברוכי ומאי קו' דלמא משום מין קללה נחית דרגא (אף שהש"ך בי"ד סימן רצ"ד כתב דלמ"ד תמרי דזיקא היינו אפילו מבושלים דבריו צ"ע שהרי הרמב"ם פי"ג מהלכות מעשר כתב ונובלות תמרה והם שעדיין לא הטילו שאור וע"ש בכ"מ דר"ל קודם בישולן) עכ"פ לת"ק לא ס"ל דמשום שהוא מין קללה תשתנה הברכה. ודנקט נובלות היינו דאין דרך לתלוש בידים פירות קודם בישולין. ולכן הוצרך הטור לפרש דנובלות היינו מין תמרים שאינם מתבשלין. ואלו ודאי גרע מפירות שיוציאו דעומדין עכ"פ להתבשל ודיינינן להו השתא כמו לבסוף. משא"כ מי שאינן מתבשלין לעולם. וקרוב לשמוע שבודאי רי"ו ס"ל ג"כ כשיטת רבו הרא"ש דמשיוציאו. ולכן כתב נמי והוא מין פירי ולא נגמר בישולו ולא כתב סתם פירי שאינו מבושל אבל באמת רמב"ם וכל בו כתבו סתם וכוללים כל הפירות קודם גמר בישולן. וכמו שכתבו הגאונים והמ"א בשם הב"ח וכ"כ הש"ך דאם נשרו מן האילן קודם גמר בישולן מברך שהכל. ולדעתי אפילו תלשן בידים דאין חילוק דאין הטעם משום שנפלו אלא משום שעדיין לא נגמר פירי. אחר כמה שנים נדפס הש"ע עם ביאורי הגר"א ורא"תי שגם הוא תמה על דין זה דהא בשביעית אסור לאכול עד שיגיע לעונת מעשרות וכתב דיותר מסתבר ללמוד ממעשרות:

ואף דבהדיא איתא דמשיוציאו אסורין בערלה בפ' כ"מ. ובהדיא כתב הרשב"א ורא"ש דילפינן ברכה מערלה. כתב הש"ך בי"ד סימן רל"ד דלא ילפינן מערלה אלא מה דלא הוי פירא לענין ערלה כמו קפריסין לגירסת בה"ג והלכתא מדלגבי ערלה לאו פירא ה"ה לענין ברכה אבל להיפך מה דהוי פירא לענין ערלה לא ילפינן לענין ברכה דנהוי נמי פירא:

ועמיתי הרב מרה"א פאסוואלר הק'. דלא שייך לילף ממעשר דבמעשר תלי אם יזרעו ויצמחו כדילפינן מתבואת זרעך. אבל לענין ברכה כיון דהוי פירא לענין ערלה ה"ה לברכה כמ"ש הרא"ש. ונ"ל דאף הרא"ש ע"כ לא ס"ל דלכל מידי ילפינן ברכה מערלה. דז"ל הרא"ש אחרי שכתב דשקדים קטנים פטורים ממעשר כתב ושמעתין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה. והילכך יראה דמברכין אקטנים שהכל. מיהו אמרינן בשמעתין דצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלין לא אע"ג דמברכין עליהם בפה"א היינו משום דאסור להנות כו'. אבל לעינין מעשר לא חשיבי אפילו כירק ובשקדים המרים נמי אפשר אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירי כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי עכ"ל. ולפי דעת הרב הנ"ל אדמקשה ממעשר ה"ל לרא"ש לסיועי לבה"ג מערלה דודאי לענין ערלה הוי פירא דלא גרע מכל אילנות משיוציאו. וה"נ בשקדים דמברכין על קטנים בפה"ע ואגב נרויח לתרץ כל קושיית המע"מ על הרא"ש והניח בצ"ע ועם דברינו יתורץ הכל בע"ה:

הקשה המע"מ לפי סברת הרא"ש לחלק דאע"ג דלענין מעשר פטור מ"מ הוי פירא לענין ברכה. וא"כ מאי הקשה הש"ס אדר"י דאמר צלף של ערלה כו' אוכל הקפריסין ופריך מבריייתא דמברכין בפה"ע והרי יש לחלק. עוד הק' דהא לפי גירסת בה"ג לקמן והלכתא מדלגבי ערלה לאו פירא לענין ברכה נמי לא הוי פירא וא"כ אין לחלק ג"כ בין מעשר לברכה ע"ש. ועם דברי הש"ך הנ"ל יתורץ הכל רק שצריכין לבאר דברי כוונת הש"ך. דהנה באמת אנו רואים דערלה אינה דומה. ג"כ למעשר שהרי בערלה כל האילנות משיוציאו אסורין ובמעשר אינו חייב עד שיגמר. וכן בשביעית אסור לאוכלו עד שיגמר דגזה"כ הוא כך במעשר ושביעית ואמנם כ"ז הוא בעקרי הפירי. ואמנם בקפריסין פליגי אי הוי פירא כלל. דלמ"ד דהוי פירא א"כ באמת אסור בערלה משיוציאו ולענין מעשר ושביעית עד שיגמר. אבל למ"ד דלא הוי פירא כלל א"כ גם בערלה לא הוה פירא ומותר אפי' אחר שנגמר וכן גרעינין לדעת רשב"א דלא מקרי פירא. ואמנם לענין ברכה חזינן דאזלו חכמים אחר העלין שנוטעין שעיקר אכילתו. כך ואם כן ילפינן ממעשר ושביעית דדוקא משיגיע לעונת המעשרות ולא ילפינן מערלה. אלא מה דלא מקרי פירא לענין ערלה כמו קפריסין וגרעינין לרשב"א בודאי ל"ש לברך עליו בפה"ע כיון שאינו פירי כלל לדעת זו. אבל בדבר שהוא עיקר הפירי ילפינן ממעשר ושביעית. וזהו מחלוקת הרי"ף ורשב"א עם הרא"ש גבי פילפלא רטיבתא. דהרי"ף ורשב"א כתבו לברך בפה"א והק' הרא"ש כיון דפריך מערלה דהוי פירי וע"ז משני הא ברטיבתא. א"כ ראוי לברך בפה"ע והיינו דס"ל כיון שכבר נגמר פריו ונטעי אדעתא דהכי למיכלן ברטיבתן. אבל הרי"ף ורשב"א ס"ל דלא נטעי אדעתא דהכי כמ"ש הרשב"א להדיא הביאו המ"א. ולכך אע"ג דהוי פירא לענין ערלה וגם נגמר פריו כיון דלא אדעתא דהכי נחית דרגא. וזהו שכתב הרא"ש דמתחלה כתב דשקדים המרים בקטנותו כיון דעדיין לא נגמר פריו אע"ג דנטעי אדעתא דהכי מ"מ לא ילפינן מערלה אלא ממעשר. דדוקא לאחר שנגמר דלא ילפינן מערלה רק דאם לא הוי פירי כלל ודאי ל"ש לברך בפה"ע אבל לענין זה אימת זמנו לברך עליו שיהיה חשוב בתכלית החשיבות ז"א עד שיגמור פירי לענין מעשר. וא"כ כיון דשקדים פטור ממעשר ה"ה לענין ברכה. והדר כ' מיהו אמרינן בשמעתין דעלין אע"ג דפטור ממעשר מברכין בפה"א. ש"מ דלא ילפינן גם ממעשר לגמרי. וא"כ ה"ה בשקדים משום דאסור להנות. ומה שהקשה המע"מ דעדיין קשה לברך רק שהכל נ"ל דגם זה לא ק"מ דס"ל לרא"ש דכמו בעלין דכיון דלא יבוא לעולם לידי חיוב מעשר מברכין ברכתו הראוי בפה"א. דבפה"ע א"א לברך כיון שאינו עיקר הפרי עכ"פ לא נחית לברך שהכל ה"ה בשקדים כיון שלא יבאו לעולם לידי חיוב מעשר לפירוש הרא"ש בזה וזה לפטור. וכיון שהם עיקר הפרי מברכין בפה"ע. דדוקא בדבר שיבוא לידי חיוב מעשר. וא"כ כי היכי דלא חשיב עיקר הפרי עד שיגמור ה"ה לענין ברכה. אבל דבר שלעולם לא יבוא לידי חיוב מעשר ונטעי נמי אדעתא דהכי מקרי ג"כ נגמר פרי לענין ברכה. ובזה י"ל ג"כ שלכן הוצרך הרא"ש לכתוב דזה וזה לפטור דלא כפי' רש"י והקשה המע"מ דהא גם לרש"י קטנים מרים פטורים ממעשר. ובזה א"ש דכ' כן משום דסוף דבריו דלרש"י גדולים מרים חייבין במעשר וא"כ אינו דומה לענין שלא יבואו לעולם לידי מעשר משא"כ שקדים לרש"י. ולכן כתב הרא"ש דליתא לפי' רש"י. אלא זה וזה לפטור ר"ל בין גדולים ובין קטנים. וא"כ שפיר י"ל דמברכין בורא פרי העץ:

ובזה מתורץ ג"כ קושית המע"מ דא"כ מאי פריך הש"ס אדר"י דילמא שאני ברכה דאסו' להנות. דז"א דאם נאמר דאוכל הקפריסין ש"מ דלא מיקרי פרי כלל אפי' לענין ערלה. ואף דאסור להנות סגי שיברך שהכל וכמו שהקשה המע"מ גופיה. ובודאי מה שלא נקרא פירי לענין ערלה לא הוי פרי לכל דבר:

ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה המע"מ דהא לשיטת בה"ג בהדיא ילפינן מערלה גם זה לק"מ דבאמת מה דלא הוי פירי לענין ערלה לא הוי פירי לכל דבר. אבל מה דהוי פירי זה ילפינן ממעשר דמסתמא לא נטעי אדעתא למיכלינהו קודם בישולם אלא עד שיגיע לעונת המעשרות. וכדמוכח מרשב"א גבי פלפלין שהבאתי דאע"ג דהוי פירי לענין ערלה כיון דלא נטעי אדהכי נחית דרגא. ולפ"ז מ"ש רשב"א ורא"ש דכל אילנות משיוציאו מברכין בפה"ע. היינו לענין זה דאם הם טובים למאכל ודרכן לאכלן כך דבודאי דיש עוד הרבה מיני מפירות כמו שקדים המרים דטובים למאכל תיכף משיוציאו. וגם אין נ"מ אם מתקן ע"י אור או שבשלן כיון דמיקרי עכ"פ פירי והיו ראוין לאכילה מברך בפה"ע. אבל אם לא היו ראוין כלל לאכול אפילו מתקן על ידי אור מברך שהכל. כמש"כ המ"א ס"ק ה' וס"ק ל"א. ומ"ש בש"ע ואם לא שהיה מר מעפיץ ונרשם בבה"ג רמב"ם הוא טעות ולא נמצא כלל ברמב"ם. ואדרבה מרמב"ם מוכיח שמחלק אם דרכן לאכול:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפני משה פסקי הש"ע. דכיון דפסק בקפריסין כה"ג דמברכין בפה"א וע"כ דילפינן מערלה. וא"כ למה פסק בסי' ר"ג בתותים כירושלמי דלברכה לא ילפינן מכלאים. ולפ"ז לק"מ כמש"כ הש"ך דאע"ג דהוי פרי לערלה וכלאים לענין ברכה לא חשיב:

ואגב נזכיר מה דתמיה טובא בדברי הרמב"ם שהבאתי. שכתב בפי' י"ג מה' מעשר וז"ל פירות שחזקתן מן ההפקר כגון כו' הנובלת תמרה וכיון שעדיין לא הטילו שאור עכ"ל. והוא תמוה דמאי איריא משום הפקר תיפוק ליה דאפי' מן המשומר פטור שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות כדאיתא שם פ"ב. וע"ש בכ"מ ונ"ל ע"פ התוספתא פ"א דדמאי והוא בירושלמי הביאו שם הכ"מ. קופה א' נובלת וא' תמרים חייבת ומוקי לה ר' מונא כשהטילו שאור ואפ"ה בפ"ע פטורים משום הפקר ור"ח מוקי כשלא הטילו שאור. ואפ"ה במעורבת חייב דגרגיר א' שביכר באשכול חייב כל האשכול וחכ"א עד שלא יטילו פטורו' משהטילו חייבין. ור"ל בין מעורבות ובין שאינן מעורבות. ורמב"ם בפ"ב הל' ה' כתב דאשכול שביכר אפי' גרגיר אחד כלו חייב. וא"כ הנ"מ דאפי' קופה שלא הטילו מעורב בקופה שהטילו וה"א דדומה לגרגיר שביכר באשכול וכסברת ר"ח ואשמעינן מתני' דאפ"ה פטור משום הפקר. וכחכמים דירושלמי כמש"ש הכ"מ:

שבתי וראיתי דלק"מ דכונת הרמב"ם תמרים שאינן מגיעין לעולם להטיל שאור וכמ"ד בושלי כמרא כדאיתא בעירובין דף כ"ח אהיני דטוביינא חייבין במעשר. וע"ש פרש"י ד"ה אהיני. ועיין בפסחים דף נ"ג ברש"י ד"ה בדינסחבי וא"כ מטעמא דהפקר פטור האל"ה ודאי חייבין ותי' זה הוא האמת וע' בב"מ דף פ' ע"א רש"י ד"ה בתוחלני ובטור ח"מ סי' ל"ז:

ומידי עברי בעיוני בהאי דערלה ראיתי שבזה י"ל ג"כ הא דכ' הטור והש"ע בסי' רצ"ד דפגים ונובלת אסורים בערלה ופטורים מרבעי וכ' הרא"ש הביאו הש"ך דתניא פירי אתה פודה ולא פגים לאו למימרא דלענין ערלה ג"כ לא מקרי פירי והא דאסורין היינו מריבוי דאת וכמ"ש הט"ז שם דז"א דהא בהדי' אמרינן בכ"מ דשאר אילנות משיוציאו הוי פירי לענין ערלה ועוד דל"ש לומר את הטפל אלא א"כ שיש כאן פירי גמור ושייך לרבות הטבל כמו קליפין וגרעינין אבל אם אין כאן פירי איך שייך לרבות מאת ודברי הט"ז צ"ע ליישבם וכן הש"ך נמשך אחריו אבל באמת ברא"ש וטור אינו אלא הטעם דאסורין בערלה דבאמת דלענין ערלה מיקרי פירא אבל לענין רבעי דילפי' ממעשר לא הוי פירא עד שיגיע לעונת מעשרות וכן נמי לענין בכורי' כמש"כ ונ"ל עוד שם טעם הפלוגתא דהטור מפרש במתני' והנובלת כלן אסורין ר"ל כל מיני נובלת בין תמרי זיקא בין בושלי כמרא שהרי הרא"ש הביא כאן פלוגתא זו ולא הכריע ולכן ס"ל דמותרים ברבעי אבל הרמב"ם מפרש כולן אסורין ר"ל אף ברבעי ונ"ל טעם פלוגתייהו דהרא"ש כתב פירי אתה פודה ואי אתה פודה פגים והרמב"ם לא כתב דרשא זו אלא הביא דרשה דת"כ בפ"ט מהל' מעשר דכתיב להוסיף לכם תבואתו שאינן נפדין עד שיגיע לעונת המעשרות. ונ"ל דהרא"ש ס"ל דה"ק הברייתא פירי אתה צריך לפדות ולא פגים דלא חל עלייהו כלל דין רבעי דגמרי' ממעשר וכן דרשה דלהוסיף נמי י"ל כך. והרמב"ם ס"ל דה"פ כיון דגלי קראי דלהוסיף עד שיגיע ר"ל שאין נפדין עד להוסיף ש"מ דעכ"פ נוהג בהם רבעי. ודרשה דפירי אתה פודה נמי ה"ק דבזה מהני פדיון אבל פגים לא מהני פדיון כצ"ל:

כתב המ"א בסי' ר"ג ס"ק א' דעל מיני יאגדעש שאין בהם אלא שרף כנוס בתוך החרצן ומוצצין אותן וזורקין אותן ראוי לברך שהכל אף שיש בולעין עם הקליפ' והגרעיגן מ"מ עינינו רואין שהקליפה אינו ראוי כלל א"כ אינו מברך רק שהכל. ומביא ראיה ממי פירות ומצוקר. ולא הבנתי כלל חדא שכבר הארכתי לקמן בסי' י' דראייתו מצוקר אינו ראיה דהתם לא מטעם דמוצצין. אלא משום דלרמב"ם וש"ע זה לא מקרי פרי כלל. משא"כ בדבר שהוא באמת פרי רק שמוצצין אותו בפיו למה לא יברך ברכתו הראוי ואינו דומה כלל למי פירות שהרי אוכל כל מה שיש בו ואטו ענבים החרצן ראוי לאכילה וכך כתבו תוס' בנזיר כ"ה ד"ה בין הביניים. וה"ה אלו היאגדעס ואפשר שכונתו מין יאגדעס שהאוכל אינו ראוי לכלום כמו קאלינעש או וואלד עפיל שאין האוכל ראוי לכלום רק למצוץ. אבל היאגדעס במדינתינו שקורין ברושניצעס וזורעודינעס וכדומה לו פשוט דמברכין בפה"א וכן נוהגין העולם:

לבאר הדין צריכין להאריך קצת. ז"ל מהר"ם הביאו הב"ח בסי' ר"ג והט"ז בסי' ר"ד. על התותים שגדלים בסנה ובעשבים שקורים ברומבער ופרי אדום שקורין ערפר כתב בתוס' לברך. וכן היה נוהג ר"ת אבל ר' יוסף כתב שיש לברך עליהם בפה"א לפי שמצא בתשובת הגאונים כו'. אין ספק דכונתו ברומבר הן גדלים בסנה כידוע לי שגדלים על שרביטין גבוהים מלא קוצים. וערפר הן גדלים בעשבים ובפולין קורין אותן פאזעמקעס. ובקצת מקומות ערבר. ומ"א כתב בשם האגודה לברך על ערבר ועל ברומבר בפה"ע. וכ"כ פסקי תוס' ומסיים וכן עיקר. אבל אלו האדומים שגדילים על עשבים מברכין בפה"א עיין במ"א. וכוונתו נעלם ממני כי לדעתי לא עיין בדברי מהר"ם שכתב על ערפר הגדלים בעשבים אפ"ה מברכין בפה"ע לדעת תוס'. והן הן האדומים הגדלים על העשבים שכתב המ"א. וא"כ דבריו צ"ע ועוד על עיקר הדין צ"ע כיון שהוא מחלוקת הפוסקים וכמו שנכתוב אי"ה א"כ מוטב לברך בפה"א. וכ"כ הב"ח שכן ראוי והגון וכדאיתא בש"ע תותים הגדלי' בסנה בפה"א וא"כ כ"ש הגדלים בעשבים. ולכן נ"ל לברך בפה"א. ולפי שראיתי בדין זה כמה דברים שצ"ע נאריך קצת:

בגמרא דף מ' איתא לא נצרכא אלא לר"י דאמר חטה מין אילן דתניא אילן שאכל אדה"ר חטה היה סד"א הואיל ואר"י חטה מין אילן לברך בפה"ע קא מ"ל דוקא היכא דכי שקלית לפירי איתא לגוזא מפיק פירי. פרש"י גוזא ענף של עץ ומפיק פירא אחריני. אבל היכא דכי שקלת לפירא ליתא לגוזא דהדר מפיק לא מברכין אלא בפה"א עכ"ל. והנה בוודאי משמע מגמ' דאמרי' סד"א הואיל ואר"י חטה מין אילן כו' ולא אמר סד"א דאר"י אילן שאכל אדה"ר כו' סד"א לברך כו' קמ"ל. וא"כ היה משמע דאע"ג דאר"י אילן שאכל חטה היה מ"מ ס"ל דחטים שלנו לא הוי אילן דהא ע"כ צ"ל דאינו דומה לעץ הדעת שהרי בהדיא כתיב בפסוק ומפרי העץ. אע"כ דהגמרא ידע דבאמת ס"ל לר"י דחטים שלנו נמי מיקרי אילן. אלא לענין ברכה נקרא פה"א וכמו שנכתוב אי"ה אין ס' דמזה יצא לתוס' בשבת דף ס"ו ד"ה כוורת הקש שכתבו למ"ד אילן שאכל כו' חטה היה וא"כ קש מטמא דאיקרי עץ. ולכאורה הוא תמוה שהרי בהדיא אמרי' כאן דלר"י מברך בפה"א. אע"כ דצ"ל לר"י הכי אף לפי המסקנא ובוודאי לענין כלאים מודה ר"י דהוי זרע דלא יחלוק ר"י אכולהו משניות דכלאים אע"כ לענין טומאה ס"ל דהוי עץ כדמוכח בגמרא דר"י ס"ל דחטה מין אילן הוא. אך כ"ז הוא מהקושיא כיון דבאמת הוא עץ למה לא יברך בפה"ע וכמ"ש דבקרא כתיב בהדיא ומפרי העץ ובאמת מצינו כיוצא בו בפשתן דלכ"ע איקרי עץ כדאמרי' וכדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ואפ"ה מצינו בקרא ויבא קין מפרי האדמה וארז"ל זרע פשתן. וכ"ז מהקו'. וגם צריך להבין באמת כיון דחטה לר"י ופשתן לכ"ע הוי עץ וא"כ למה הם כלאים בכרם וצ"ל דבודאי כ"ז שהחטה והפשתן מגדל הזרע ועודו ירוק ורך לא מיקרי עץ ולא הוי כלאים. ולא איקרי עץ אלא לאחר שיתלוש דכיון דעומד להתייבש כיבש דמי תיכף לאחר תלישה ולא מצינו בקרא לקרוא פשתן עץ אלא מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ. ואז הוא כבר לאחר שנתלש (ואפשר דלא מקרי עץ עד שיתייבש ויהיה כעץ) ולכן שפיר ארז"ל שהביא זרע פשתן. אע"ג דכתיב מפרי האדמה ופשתן איקרי עץ דהיינו משום דבעוד שהזרע גדל בו לא איקרי עץ. ולכן גם על החטים א"א לברך בורא פרי העץ דכיון דבעוד שהחטים גדלים לא איקרי הקש עץ עד אחר שיתלוש ואז לא יצמח עוד. וז"ש בגמרא אע"ג דס"ל לר"י דחטים מין אילן ואקרי עץ לענין טומאה אבל לענין ברכה דוקא אי שקלת לפירי ונשאר הענף וכשיתקשה בשדה אז נקרא עץ. וא"כ כשיצמח לשנה הרי שהעץ הוציא פרי ולכן אפי' על הפירות שגדלין בו בשנה ראשונה אע"ג שעדיין האילן רך מ"מ שפיר ראוי לקרוא פה"ע שהרי העץ הזה יגדל פירות משא"כ בחטים. וא"ל דאכתי קשה הרי הכתוב קורא לחטים פרי העץ למ"ד חטה היה. זה לק"מ דבודאי העץ הדעת הוא אע"ג דשקיל לפירא הדר גוזא ויפיק וירא שהם מטע ה' וכדאי' במדרש שהיה מתמר כארז משא"כ חיטים שלנו. וזהו שיטת רש"י והגאונים שהביא המרדכי והב"י בסי' ר"ג דהיכא שכלה העץ לגמרי בחורף אע"ג שהשורש יצמח לשנה ענפים חדשים לא מיקרי פרי העץ וכן כתב ר"ה גאון הביאו הרדב"ז ח"ג סי' תקל"א:

ונ"ל ראיה לסברא זו מעירובין למ"ד דמתרץ ר"נ דתני חדא קנים מן אילן ותנא אידך מין ירק ומשני כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין פרש"י שהוקשו כבר הם כאילן. ועין בעה"ק לרשב"א דף ל"ח. ובריטב"א שם המחלוקת הפוסקים די"א דהם ב' מינים דמאותן שיהו קשים תיכף נקראים אילן אף בעודן רך ולזה הסכים רשב"א. ואף לאידך דעה א"ש דס"ל דלעולם כ"ז שהם רכים הם כירק וכשיתקשו הם כאילן. מ"מ חטה ופשתן כשיתקשו שוב אין מגדלים צמחים. ואף שהב"ח והט"ז בסי' של"ו כתב דרבינא שם בעירובין לא ס"ל חילוק זה ופליג אר"נ. היינו דס"ל דאפילו בירק גזרו שמא יקטום. ובאמת נעלה מהם דברי הרשב"א והריטב"א שכתב להדיא דגם רבינא מודה לזה שבירק ל"ג לא שמא יקטום ולא משום משתמש במחובר וכ"כ א"ר שם ואף שהרמב"ם אינו מביא בהל' כלאים חילוק זה דר"נ אלא כתב שם בפ"ו סתם הקנים והורד והאטד מין אילן. נ"ל דסמך עצמו על מה שסיים שם זה הכלל כל שמוציא עלין מעיקרו ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו אילן וא"כ הוא עצמו החילוק שבין עוזרדין. בודאי כל שמוציא עלין מעיקרו ובחורף כלה לגמרי העץ והענף א"כ לעולם היא רך ומיקרי ירק. ומה שמוציא עלין מענפיו דהיינו שנשאר הענף בימות החורף וא"כ כבר נתקשה ומקרי אילן אף ברכותו וכמ"ש הרשב"א. ובזה לא צריך לדחקו של המ"מ בפ"ו מהלכות עירובין הלכה י' מה שלא חילק הרמב"ם שם בעירובין בין עוזרדין לשאינן עוזרדין כתב המ"מ וז"ל והרשב"א חולק במיני הקנים מכח הסוגיא ולא נזכרה בהל'. לפי שאין אנו בקיאים בהם ובשמותיהם. מלבד שדבריו דחוקים מאד שאין זה מדרכו של הרמב"ם להשמיט מה שאין אנו בקיאים אלא שדבריו ג"כ צ"ע שהרי הרשב"א לא כ' שעוזרדין הם מין שנקרא עוזרדין אלא שכ' כפירש"י וז"ל בד"א בקנים שהוקשו אבל בעודם דקים כירק הם וא"כ מה בקיאות יש בדבר ועוד לדבריו עדייו ק' למה לא כ' בהל' כלאים חילוק זה שהרי ר"נ מחלק זה על כלאים אטו אנו בקיאין בכל השמות שכ' הרמב"ם שם בהל' כלאים והרי שם בהל' י"ט כ' שושנת המלך מין זרעים והורד הוא אילן וע' בר"ש ספ"ה דכלאים שכ' דלא ידע מאי היא שושנה. ולפי מה שכתבתי א"ש הכל דבין בהל' עירובין ובין בהל' כלאים כיון שכ' דקנים מין אילן והתנה ע"ז דוקא מה שמוציא מענפיו דא"צ שוב לכתוב ולחלק בין עוזרדין דזה וזה חדא ולפי הנראה בשיטת הגאונים וכמ"ש ג"כ הרשב"א בסי' ר"ג הוא שיטה מחוורת מאד והיא ג"כ שיטת רש"י להדיא וכן משמע שהוא שיטת הרמב"ם ולכן לא כתב בהל' ברכות כלום לסי' מה הוא אילן רק שסמך עצמו על מ"ש בהלכות כלאים ופשיטא דלישנא דרמב"ם שהיא מתוספתא כמ"ש הרא"ש וודאי משמע כדעת הגאונים ורש"י ולפ"ז אין ס' דערפר שקורין פאזימקעס מברכין בפה"א ולשיטתם אפי' בדיעבד אם בירך בפה"ע לא יצא:

אבל דעת התוס' בברכות שם. וכן נהג ר"ח דס"ל דמה שאמרו בגמ' היכא דשקלי לפירא והדר גווזא. אין ר"ל ענף אלא ר"ל השורש שאם נשאר השורש בארץ אע"פ שכלה בחורף לגמרי הענף ולא נשאר אלא השורש אפ"ה הוי אילן וזהו שכתבו האגודה ופסקי תוספת הביאם המ"א דעל ברומבער וערפר שהם פאזימקעס דמברכין בפה"ע. והיה נראה דס"ל לתוס' דלא קיי"ל כההיא דתוספתא דכל שמוציא עלין מעיקרו ירק. כיון דבגמרא לא מחלקינן רק אם נשאר השורש או לא. אך השל"ה בע"ב כתב דיש לדחוק דלתוס' מה שאמרו בתוספתא כל שמוציא עלין מעיקרו היינו דווקא שלא נשאר כלום מן הענף רק השורש שתחת הקרקע אבל כשנשאר מעט מן הענף סמוך לקרקע זה מיקרי אילן והוא דוחק גדול. והרדב"ז שם בתשובה כתב דאפשר דאף דעת הגאונים כן הוא דדוקא אם יוצאין משרשים ממש וזהו פשיטא דוחק גדול. וכ"מ מתוס' ומרדכי דלא מפרשים כך כגאונים ומכ"ש דברי ר"ה גאון שהביא רדב"ז דמבואר בו כשיטת רש"י וע"ש. ומה שהביא רדב"ז ראיה דאם נשאר מן הגזע אע"ג דלא נשאר אלא מעט נקרא אילן. שהרי הגפנים מזמרין אותן וכי בשביל זה לא נקרא אילן וכן בכל אילנות שדרכן היה בכך כדאיתא בגמרא מקרסמין באילן ע"ש. לא זכיתי להבין דבריו כלל. דבודאי מה שנקרא אילן לא יפסיד אם יחתכו כל האילן ואפילו עד השורש מ"מ אילן נקרא. אבל אנו דנין על זה שממילא כלה כל הענף מחמת רכותו זה לא נקרא אילן וא"כ מאי מהני מה שנשאר מעט גזע סמוך לארץ. ועוד נתת דבריך לשיעורין ולא ידענו כמה ישאר אם טפח או אפילו פחות מזה. ואין א' מן הראשונים שיבאר זה אלא כתב סתם דהוי אילן כיון שנשאר השורש והדר אפיק פרי. וגם שאר דברי הרדב"ז שם צ"ע. שכתב דגם הרמב"ם ס"ל כשיטת תו' וכתב ז"ל כתב הרמב"ם הקנין והורד והאטדין מין אילן הרי לך בהדיא דאע"ג דאין יוצאין מן הענף הראשון אלא מן הגזע יוצאים בדים עכ"ל. משמע מלשונו דהיה ידוע לו דקנין והורד כו' אין יוצאין מן הענף הראשון כו'. ואחר זה כתב וזה לשונו ואע"ג שי"א שפרי האטד מברכין עליו בורא פרי האדמה והולך לשיטת הגאונים דלמא האטד אין נשאר לו גזע אלא חוזר וצומח משרשיו עכ"ל. וזה סותר למש"כ תחלה דמשמע דהיה ידוע לו. וכיון דלא היה ידוע לו אף אני אומר דאדרבה הרי הורד שכלם מודים שהם שקורין רוזין וידוע לכל שהענף מתקיים משנה לשנה. ולכן כתב הרמב"ם שהוא אילן. וא"כ יגיד עליו רעו שגם קנים ואטדים כן. ואף אם ת"ל דקני כונתו קני צוקר וכדמשמע מרדב"ז. דכתב שדרכן לחתוך בכל שנה עד סמוך לקרקע טפח כבר כתבתי דמה שהוא אילן אינו מזיק אף אם יחתוך אותו לגמרי. דהא אף אם לא יחתוך מכל מקום יגדיל פירי רק שלא יהיה כל כך טוב כמו שכתב רדב"ז שם. וא"כ עכ"פ אין הכרע מדברי רמב"ם. וכבר כתבתי דיותר מסתבר דס"ל כשיטת הגאונים ורש"י. וגם מה שכתב הרדב"ז דהא די"א לברך על פרי האטד בפה"א אזיל לשיטת הגאונים צ"ע. שהרי מבואר בתוס' דלאו מטעם זה אלא כדאמרי' בירושלמי דלענין ברכה לא חשיב פרי העץ. ודברי הב"ח שמפרש הא דתוספתא כל שמוציא עלין מעקרו ירק וז"ל. כל שמוציא האוכל שהוא הפרי מתחת הקרקע עשב הוא ע"ש. ודוחק דזה נקרא לפת וע"ש בדבריו שדחק מאד. אלא נ"ל דהמחוור דתוס' ס"ל דאין הלכה כתוספתא זו כיון דגמרא שלנו חולק עליה. או שנדחק כמו שכתב השל"ה וגם זה קשיא דא"כ נתת דבריך לשיעורין. ולשיטה זו היה אפשר ליישב דברי המ"א הנ"ל. דמה שכתב מהר"ם דעל ערפערט מברך בפה"א ואגודה כתב לברך בפה"ע. היינו על אותן עאפערט הגדלים בגנות שהם גדולים והעשבים שגדלים בו הוא גדולים ובימי החורף נשאר על כל פנים מקצת מן השרש חוץ לקרקע כיון שנוטעים אותם ומתקשים השרשים. אבל הפאזימקעס שקורין ערפערט הגדלים ביערים ושדות הם קטנים והשרשים קטנים ובימות החורף לא נשאר מן השרש כלום ע"פ הארץ. ועל אלו כתב המ"א לברך בפה"א. ואם כך היה כוונתו מה מאד קיצר בדבר שהיה לו להאריך. ומצאתי בתוס' בכורות ח' ע"א ד"ה באילן תות שכתבו ומיהו תותים הגדלים באילן מברכין בפה"ע אבל לא אתותי שדה דאי סלקת לפרי לא הדר כו'. ובפסקי תוס' שם תותים הגדלים באילנות גדולים פשיטא דמברכין בפה"ע אבל יש שגדלים בעשבים כו'. וע"כ יש שם ט"ס וע"ש באגודה וז"ל. ויש תותים הגדלים באילנות שמברכין בפה"ע שהן אילן גמור. אבל יש גדלות בעשבים ומברכים בפה"א עיין פ' כ"מ עכ"ל:

והנה דעת הש"ע שכתב בסימן ר"ג על תותים הגדלים בסנה מברך בפה"א ועל המאזיוס ג"כ בפה"א נראה דתופס לשיטת הגאונים וכמ"ש ג"כ בי"ד סי' רצ"ו לענין כלאים כלשון הרמב"ם. ואמנם דעת הטור נעלם ממני שכתב לתותים הגדלים בסנה דעת ר"י דיברך בפה"ע לפי ששרשיו נשארין בארץ ודעת ר' יוסף כגאונים לברך בפה"א לפי שלא נשאר לו ענף והרא"ש נהג כר"י. לברך בפה"א (דא"ל כר"י ר"ל רבי יוסף דא"כ הל"ל בקיצור וכן נהג א"א הרא"ש) וכ"כ הב"ח ושל"ה דהרא"ש נהג כתו' וכ' הב"ח דהרא"ש כתב בפרק כ"מ ובגמרא אמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה הוי אילן. ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כל שמוציא עלין כו' כתב הב"ח דאין התוספתא סותר למה שכתב בתחלה כמו שכתבתי בשם הב"ח לעיל. דבריו דחוקים אלא דצ"ל כמ"ש השל"ה בבירור התוספתא לדעת התוס' אך צ"ע לפי זה דדעת הרא"ש והטור כתוס' א"כ ה"ל לכתוב רבותא יותר דאפילו על ערפערט ישאר מינים שכתבו תוספת או מאזיוס שכתבו הגאונים דמברכין בפה"ע שהרי עכ"פ התותים הגדלים בסנה הם כמו אילן שהם גדלים על שרביטים גדולים דאילן אבל אלו גדלים רק בעשבים כמו שכתב בברכת מהר"ם שכתבתי וא"ל דהטור כתב תותים לאפוקי מדעת ר"מ שכתב כיון דגדל על אטד מברך בפה"א שהרי הטור לא הזכיר רק מטעם דכלה גווזיה בחורף:

ועוד קשה מה שכתב הרא"ש דבתוספתא כתב סימן אחר כל שמוציא עלין מעקרו וצ"ע דבין לשיטת הגאונים ובין לשיטת תוס' אין זה סימן אחר אלא הוא בעצמו הסימן שאמרו בגמרא אלא דלגאונים צריך שישאר כל הענף ולשיטת תוספתא דיו כשנשאר מעט אבל אין זה סימן אחר ולכן נראה לי דהרא"ש מפרש שיטה ג' דהיינו בגמרא שלנו מוכח דכל דבר שצריך לזורעו מקרי ירק ומה שנשאר שורש בקרקע ואין צריך לזרעו נקרא אילן והתוספתא נתן סימן אחר וסבירא ליה לרא"ש דבגמרא שלנו אינו נותן סימן אלא דחטין כיון שצריך לזרעה בכל שנה לא מקרי אילן אבל מה שנשאר השורש בארץ לא נחית הגמרא לפרש איזו היא אילן אי ירק אבל בתוספתא נותן סימן אחר ר"ל אפילו על מה שנשאר השרש בארץ וכ"כ הב"ח דכל שמוציא עלין מעקרו ר"ל שאינו גדל בשרביט וגבעול רק עליו כמו פאזימקעש הוי ירק אבל מה שאינו מוציא עלין מעקרו אלא מענפיו כמו תותים שקורין ברומבער וכמו מאלינעס שגדילים על גבעולין גבוהין ומהענף יוצא עלין ופירות זה נקרא אילן וזהו כוונת הטור דפשיטא ליה דאלו הגדלים על עשבים הם ירק ואינו מיירי רק במין אילן דדעת ר"י דתותים מין אילן ודעת רבי יוסף דמין ירק וכתב הטור שהרא"ש נהג כר"י ואין כוונתו על תוס' דאם כן לא היה לו לכתוב הלכך אומר אני אפילו לפי מה שכתב הב"ח דר"ל רבי יצחק בעל תוס' אלא היה לו לכתוב לכך כתבו תוס' ובפרט לפי מה דאיתא בטור אומר רבי יונה דבאמת שיטת הטור אינו כתוס' לגמרי אלא היא כעין פשר בין תוס' לגאונים דעל מה שגדל על גבעולין אף שכלה לגמרי בחורף מברך בפה"ע אבל על הגדלים בעשב אף הרא"ש מודה דמברך בפה"א ואף שהוא דוחק בטור דאם כן היה לו לכתוב דין זה מה נקרא עשב ולפ"ז יצא לנו דלכתחלה ודאי ראוי לברך על פאזימקעס בין שגדלים בגנות או ביערים בפה"א כמש"כ בש"ע וכן נוהגין העולם. ואמנם בדיעבד כשבירך בפה"ע נ"ל דיאכל על כל פנים א' כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה בודאי אבל יותר אין לו לאכול דהא לשיטת הגאונים לרש"י ולפ"ד גם הוא דעת הרמב"ם דדומא לחטים דאפילו בדיעבד לא יצא אלא יברך על דבר אחר שברכתו בפה"א או על כל פנים דבר שברכתו שהכל ויכוין לפטור גם אלו ומ"מ מי שאינו רוצה להחמיר אפשר דערפורט הגדל בגינה יש לסמוך על תוס' אבל פאזימקעס הגדלים ביערים אסור לו לאכול יותר אלא יעשה כמו שכתבנו:

ומעלינעס ראיתי בעיני שהוא אילן ממש ומתקיים משנה לשנה וכמדומה שגם ברומבר מתקיים משנה לשנה ולכן ראוי לברך על מאלינעס בפה"ע והט"ז כתב בפה"א ומסתמא לא ראה גידולן ולפי מה שכתבתי בדעת הרמב"ם יש ליישב ג"כ מאי דקשה על הרמב"ם למה לא הביא לחלק בפירות הגדלים באטד דאיתא בירושלמי הביאו התוספת דתני חדא האטד מין אילן ותני חדא מין ירק ומשני תמן לברכה ר"ל דלענין ברכה מברכין בפה"א והרמב"ם לא חילק בזה (הרב בעל פ"מ ר"פ כ"מ ד"ה והאטד שגה מאד שם דסבר דטעם הש"ע בתותים הגדלים בסנה דמברכין בפה"א משום דהוי פירות האטד וז"א דטעמו כשיטת הגאונים משים דכלה גזעו בחורף אלא דר"מ כתב דאפילו אם נודה לדעת התוס' דאף על פי כן הוי אילן מכל מקום ראוי לברך בפה"א על פי הירושלמי דמין אטד מברכין בפה"א ועוד דכבר כתבתי דנעלם ממנו דברי הש"ך בי"ד סי' רצ"ד דהוי פירא לענין ערלה מכל מקום לענין ברכה לא הוי פירא אלא דבה"ג יליף דאם פירא לערלה פשיטא לענין ברכה) והנה הטעם אינו מבואר מ"ש לענין ברכה ומ"ש הלבוש דהם פירות גרועות זה דוקא לאילן סרק אבל הא יש פירות חשובים ג"כ ונ"ל דס"ל לירושלמי דכיון דאטד הוא עץ שפל ולא יצלח לכל מלאכה אע"ג דלענין כלאים נקרא אילן בכל מקום ל"ש לומר עליו פרי העץ שאינו חשוב לקרוא עצמו עץ והנה לפי מה שכתבנו לחלק בקנים בין עוזרדין לשאינן עוזרדין א"כ ה"נ קו' הירושלמי ל"ק די"ל ג"כ באטד כן לחלק בין עוזרדין לשאינן עוזרדין וא"כ לק"מ קושית הירושלמי ולא נצטרך לחלק לענין ברכה וא"כ כמו שהרמב"ם לא ביאר בהלכות ברכות בכל הפירות וסמך עצמו על הלכות כלאים וכתב שם סתם האטד מין אילן וסמך על הכלל ובאמת אין חילוק בין כלאים לברכה (ודע דאטד אינו ר"ל אילן שיש בו קוצים שהרי וורדים גדילים ג"כ על אילן שיש בו קוצים ואפ"ה אלו היה עיקר הפרי היו מברכין בפה"ע כדאיתא בסי' ר"ד ורי"ו):

ועל פירות הגדלות באילנות נמוכים מאד כמו יאגדעש שחורים סבור הייתי דלא נקרא אילן כיון שהוא פחות מג' טפחים כדאמרינן בעירובין דף ק' וראיתי דליתא מהא דסוטה מ"ג ע"ב ילדה פחותה מטפח חייב לעולם בערלה מדרבנן דמחזי כבת שתא ופסקה הרמב"ם והש"ע בי"ד סי' רצ"ד סעיף כ"א ש"מ דאיקרי אילן מדאורייתא על כל פנים דאל"כ אפי' אי מחזי כבת שתא שאי הוי ויפה כתב המ"א לברך על יאגדעס שחורים בפה"ע והא דאי' שם בסוטה ילדה פחותה מטפח אינה מקדשת זרעים כבר כ' רש"י משום דדוקא קנבוס ולוף אסרה תורה ושאר זרעים מדרבנן ובהאי כרם ל"ג ולפי מה שכתב המ"א א"כ ה"ה על יאגדעש שקורין ברושניצעס שגדלין ג"כ על אילנות קטנים כמו שחורים היה ראוי לברך בפה"ע אבל כמדומה שנוהגין העולם לברך עליהם וגם על השחורים בפה"א וצ"ל הטעם דפירא דידהו לא חשיבי כל כך:

דעת הב"י דלרמב"ם בתמרים שמיעכן הוא שנקרא בגמרא טרימא אף שהוא מרוסק לגמרי ולא ניכר תארו אפ"ה מברכין בפה"ע וה"ה בכל הפירות שריסק' לגמרי ולרש"י מפרש טרימא שאינו מרוסק לגמרי וא"כ אם ריסק לגמרי מברך שהכל ואמנם בדבר שדרכו בכך לעולם כמו הדלועים במדינתינו שקורין (קורבעש) שאין דרך אכילתו אלא כשהוא מרוסק לכ"ע מברכין בפה"א כדאיתא בסי' ר"ב סעיף ז' בבשמים שחוקים ובסי' ר"ד סעיף י"א דלדעת הב"י שסובר כרמב"ם אפי' הם מרוסקים לגמרי מברך ברכתן הראוי ואף שהמ"א כתב שם דלדעת רמ"א דוקא כשאינו מרוסק לגמרי היינו משים שאין דרכם תדיר בכך אבל במה שדרכו בכך תדיר לכ"ע מברך ברכתו הראויה וכדאיתא בתה"ד הביאו בסי' ר"ד ועל מיני אגרעס שקורין קריסטאהר בערן ויאגדעס ומאלינעש דומין ממש לחבושין וורדים בסי' ר"ד שדרך אכילתן כשהם חיים וגם עושין ממנו קינפעקט שקורין איין גימאכטש וסוחטין אותו ומרקחין אותו בדבש וצוקר וא"כ לפי הכרעת הרמ"א והאחרונים מברכין שהכל כיון שהם מרוסקין לגמרי ובדיעבד אם בירך ברכתו הראויה יצא כדאיתא ברמ"א סי' ר"ב סעיף ז':

ואמנם דבר שאין דרך אכילתו בכך לעולם. כגון שריסק קטניות דרך כלי מנוקבת בזה לכ"ע מברכין שהכל. שהרי כתב הב"י בסי' ר"ח וז"ל. ועל מ"ש רבינו בשם הרא"ש דעל תבשיל דשאר מיני קטניות מברך שהכל. תמיהני אמאי לא יברך בפה"א. ואפשר דבנתבשלו הקטניות עד שנתמעכו מיירי דכיון דאין זה דרך אכילתן עכ"ל. והרי הב"י כתב סימן ר"ד דהטור ס"ל כרמב"ם דאפי' אין דרכו בכך תדיר. אפ"ה מברך ברכתו הראויה וכדעת הרמב"ם. ולכן חולק על התה"ד. אע"כ כיון דאין דרך אכילתן בכך לכ"ע מברך רק שהכל. ומה שכתב המ"א בסי' ר"ד ס"ק י"ג על דברי הב"י שכונתו שנתמעך תוך כלי מנוקב. לא הבנתי כונתו דאם כונתו על קטניות שלנו שקורין ארבעס הלא במדינת אשכנז רוב דרך אכילתן בכך. וא"כ עכ"פ לא גרע מחבושים וורדים דלהב"י מברך ברכתו הראוי וע"כ הב"י מיירי ממין קטניות שאין דרך אכילתו בכך לעולם. ויותר נ"ל עיקר דכונת הב"י על כל דבר שממערין אותן דרך כלי מנוקב אזי הדרך לשפוך עליו מים הרבה ואין זה דרך אכילה. והוי כמו דאיתא סס"י ר"ח סעיף ו'. ובדיעבד אם בירך בפה"א צ"ע אם יצא כיון שהעיקר הוא מים וצ"ע. ולפ"ז לפי מה שכתבתי דמה שדרכו בכך לכ"ע מברכין ברכתו הראויה. וגם ראיה לזה מקמחא דחטי מדברי רי"ף ורא"ש דכתבו דמיירי מקמח ממש. ומוכח דבשביל שהוא מרוסק לגמרי אינו מפסיד ברכתו. ולפ"ז מרעצקע שקורין טאטערקי אם עשה ממנו תבשיל שקורין קאשע ולא נתמעך לגמרי מברך בפה"א והט"ז בסי' ר"ח כתב לברך שהכל. ולא ידעתי למה. ושמעתי שהגר"א היה מברך על קאשע בפה"א. אבל קמח של רעצקע שקורין מיילך גרויפין וכן ראצישניקעס שעושין מקמח זה ואופין בזה מברכין שהכל. כיון שנתמעך לגמרי. ואמנם תמיה לי טובא וכי גרע פירות המרוסקין ונימוחין לגמרי מאם בישל פירות ונכנס טעם הפרי במים שמברך בפה"ע לדעת הרא"ש. ודוחק לומר דדוקא לשיטת רשב"א הוא דהא לא הזכירו כלל שיהיה תליא זה בזה. והמ"א בסי' ר"ה הרגיש בזה. והמדקדק במהרי"ק ובתה"ד נראה להדיא דדוקא משום שנתערבו בתבלין ודבש ונשתנה טעם הפירי בזה כתב לברך שהכל. וא"כ אינו דומה לבישול פירות במים שנשאר רק טעם הפירות. ואמנם עיין כלל נ"ב בנ"א שכתבתי דמדעת מ"א בסי' ר"ה משמע דבאמת הרוטב דינו כמאכל עצמ. וא"כ אם הוא דבר שדרכו בכך לרסק אותו לגמרי. א"כ גם על המים מברכין כברכת הפרי ואם אין דרך אותו פרי לרסק אותו כ"כ באמת גם על המים אין מברכין אלא שהכל. וא"כ לק"מ מבישול פירות או ירקות שמברכין בפה"ע. דשאני התם שכך הוא דרך אכילתן. משא"כ ברסקו לגמרי בדבר שאין דרכו בכך דגם על הפרי גם על המים מברכין רק שהכל:

על אורז ודוחן כתב הט"ז בסי' ר"ח לברך מס' שהכל. ושל"ה כתב בפה"א. וכן נ"ל שהרי משמע בש"ע ברמ"א בסי' ר"ח דשאר מיני קטניות ואורז ודוחן שוין וא"כ עכ"פ לא נתמעכו לגמרי אלא שניכר עדיין תוארן וממשן מברך בפה"א. וכ"מ ממ"ש בש"ע פת דוחן וכמ"ש המ"א דכיון דיצא מתורת פרי ועוד דאין דרך אכילתו בכך וכמ"ש ג"כ בסעיף קי"ג. אבל אורז ודוחן מבושלים שדרכן בכך ולא יצא מתורת פרי שהרי לא נטחן לקמח ולא נתבטל תוארן ראוי לברך עכ"פ בפה"א. וכ"מ בתר"י וכן הרשב"א הניח בצ"ע למה לא יברך בפת דוחן בפה"א אך ע"ז תירצו כיון דאין דרך אכילתו בכך. וא"כ בתבשיל של אורז ודוחן נ"ל דאין ספק דעל כל פנים יברך בפה"א:

כתב הט"ז בסי' ר"ב דעל (לאקריץ האלץ) מברכין בפה"א. וכ"כ בס"ח ע"ש. ואני לא מצאתי בס"ח ונ"ל די"ל דדעת הס"ח כדעת הגאוני' שכתבי דעל קני צוקר מברכין בפה"א. אבל לפי מ"ש בש"ע דהמוצץ קני צוקר מברך שהכל וכמ"ש הרמב"ם דזה לא מקרי פרי. או כמ"ש המ"א סי' ר"ג ס"ק א' דהטעם כיון שמוצץ. וא"כ הדבר פשוט דאף על (לאקריץ) מברכין שהכל. ועוד נ"ל דאפי' על צימרינד כשלועסין אותו ומבליע רק מה שמוצץ ופולט הצימרינד אינו מברך רק שהכל. אף שבסי' ר"ב כתב דעל קנילע שהוא צימרינד מברכין בפה"א היינו שאוכל אותו בדרך אכילה ובולע גוף הצימרינד. משא"כ כשמוצץ רק הקיוהא שבו ואף שלא מצינו דין זה דמוצץ רק שהמ"א כתב זאת מדעתי ומדמה זה למי פירות ואף שאינו מוכרח. מ"מ מן הסברא ישרה דמ"ש אם מוצץ בפיו או שמוציא ע"י סחיטה. אך מ"ש עוד ראיה מקני צוקר לא הבנתי דבריו. דהתם אין הטעם משום דמוצץ בפיו אלא דהטעם משום שאינו פרי. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח וז"ל הקנים המתוקין שסוחטים ומבשלין מימיהן עד שיקפה. כל הגאונים אומרים בפה"א ומקצתן אמרו בפה"ע. וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בפה"א. וא"א שאין זה פרי ואין מברכין אלא שהכל שלא יהא דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין שהכל עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דבתרתי פליגי דהמוצץ קנים מברך שהכל שאינו פרי. ואפילו את"ל דבמוצץ מברך בפה"ע. לפחות בצוקר שנתבשל שנשתנה עכ"פ ראוי לברך שהכל. וכתב עוד הכ"מ והטור כתב שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו לאכלם. הלכך כשנשתנו נשתנה ברכתן. מידי דהוי אכל פירות חוץ מזיתים וענבי'. אבל אלו הקנים שאינם ראוין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פרין ומברך בפה"ע. והב"י בטור כתב שדברי טעם הן. ובכ"מ כתב וז"ל וא"א שאלו היו הקנים הללו נמצאי' בארצות הטור לא היה טוען כן. שבמקום שנמצאים מוכרים אותן לאלפים ולרבבות למצוץ אותן הרי המים היוצאים מהם כשאר פירות עכ"ל. ודברי הכ"מ הם תמוהים כמו שכתב הט"ז והגר"א. ונראה דהמ"א סבירא ליה שכוונת הכ"מ להשיג על הטור כיון שאלו הקנים אינם נאכלין אלא רק שמוצצין אותן ולכן לעולם אינו אלא כמי פירות. ול"נ דדברי הכ"מ ברורים. שהרי משמע דהטור ס"ל דהרמב"ם אינו חולק על הגאונים. רק של הצוקר וכדמשמע באמת לשון הרמב"ם. דלדברי הכ"מ דבתרתי פליג הוי ליה לכתוב אני אומר שאין זה כי' ולא יהא. ומדכתב שלא יהא משמע שהיא נתינת טעם על מה שכתב דאינו פרי כיון דנשתנה אינו רק מי פירות ולא פרי אבל במוצץ קנים משמע דמודה הרמב"ם דהוי פרי ואף שמוצץ כיון שכן דרך הנאתו ועוד צל"ע דהיאך אפשר לומר דלא מיקרי פרי וכי גרע זה מן הקטף שהוא שרף היוצא מן האילן כדאי' בנדה ד' ח'. ופסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות שמיטה הלכה י"ט. וכתב דבאילן סרק הוי פרי. ואף דלדברי הגאונים דסבירא להו לברך בפה"ע על כרחך צ"ל דלס"ל הכי. אלא כדאמר ליה ההוא סבא לר"י שם בנדה. דרבנן פליגי על ר"א וס"ל דל"ש אילן מאכל או סרק לעולם קיטפא לא הוי פרי. דאם לא כן קשה לדידהו. כיון דקני צוקר אינם מגדלים צוקר רק ב' שנים. א"כ הוי ערלה ואסורים. כמו שכתב הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תתקל"א (ומה שתירץ הרדב"ז וערלתם כו' את פריו אמר רחמנא ולא את עצו ע"ש לא הבנתי כלל דאם כן כיון דלגבי ערלה לאו פרי א"כ הוא הדין לענין ברכה. כדאמרינן בשמעתין דקפריסין. אפילו לפירוש הרי"ף דל"ג ע"ש בתוס' ור"י וזה לא שייך הכא. דהכא בודאי לא הוי פרי לענין ערלה. וע"כ צ"ל לדידהו דאע"ג דבודאי לא הוי פרי לענין ערלה מ"מ לענין ברכה הוי פרי וצ"ע. ועכ"פ קשה לא יהא אלא קיטפא דאילן סרק ואפשר דה"ק הרדב"ז את פריו ולא עצו והכא הוא בעצמו הקנה והפרי. ר"ל דדוקא מי שיש לו עץ ופרי מה שאין כן הכא וא"כ י"ל דהוי באמת אילן מאכל וקטפו מותר) וע"ז כתב הטור דל"ד לדבש תמרים. דהטור סובר דעיקר נטיעתן רק לבשל הצוקר כמ"ש הטור. וא"כ נטעי אדעתא דהכי. וע"ז כתב הכ"מ אלו היה יודע הטור שעיקר נטיעתן הוא למצוץ הקנים. וא"כ הוא דומה ממש לתמרים לדעת הטור דס"ל דמה שמוצץ מודה הרמב"ם דהוי פרי ומברכן פה"ע. וא"כ ראוי לברך על הצוקר שהכל. כיון דעיקר הפרי למצץ הקנים. אך הכ"מ ס"ל דלא מקרי פרי כלל ודברי הכ"מ ברורים ונכובים. וא"כ אין ראיה כלל דהמוצץ מברך שהכל. מ"מ כיון שכתב המ"א ומדמה מוצץ למי פירות. וגם הש"ע כתב דאפי' בקני צוקר מברכין שהכל (ואפשר כשהיה בא לידי קני צוקר למצוץ הייתי עושה עובדא בעצמי לברך בפה"א כדעת רוב הגאונים שכתבו כן להדיא ומדברי הרמב"ם אין הכרע ולמה נניח דברי הגאונים המפורשים ולא מצינו מי שיחלוק עליהם בפירוש אלא מכח משמעות לשון הרמב"ם וכה"ג כתב התה"ד סס"י רפ"א וז"ל מאי דאשתכח בהדיא בפסקי הגאונים כו' ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא כו' אלא דדייקינן בהוכחה קשה לסתור דברים המפורשים להדיא כו') אבל צימרינד שנוטעין לאכילה וכ"ש לאקריץ שאינו עומד רק לסחוט ממנו המיץ וא"כ בוודאי דהמיץ דומה לצוקר לאחר הבישול שג"כ נשתנה ע"י האור וא"כ מברך על המין רק שהכל וכן המוצץ הצימרינד אע"ג שהוא פירי כיון שאינו מוצץ רק המשקה דומה ממש לדבש תמרי' ומכ"ש שמצאתי באגודה שכתב דיש גאונים שכתבו דעץ קנמון ונעגליך הוי כן כזנגבילא יבישתא ואין מברכין עליו כלל וה"ה האוכל לאקריץ פלעצליך או לאקריץ זאפט שנמכר באפטייק דומה ממש לצוקר וכיון דנהיגי עלמא כש"ע לברך על צוקר שהכל כיון שנשתנה ה"ה באלו והיה עולה בדעתי לומר דתלי בפלוגתא דהרא"ש ורשב"א בסימן ר"ב סעיף ד' וראיתי בביאורי הגר"א דכ"כ דהרמב"ן אזיל בשיטת רשב"א אבל באמת ז"א דכבר כתבתי לקמן כלל נ"ב בנ"א דע"כ לא פליג הרשב"א אלא בדברים שאינן עומדין לסחוט ולבשל אבל בעומדים לכך לכ"ע מברך על מימיהם כמו על הפירות רק דנהיגי עלמא כרמב"ם וש"ע דזה לא מקרי פירות כלל ולכן גם באלו מברכין שהכל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.