עריכת הדף "קרן אורה/נזיר/מח/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"ח ע"א'''}}

תוס' בד"ה ואין לי אלא בנזיר כו' וסבירא ליה דגמר אחוה אחוה מבני יעקב כו' אין זה מוכרח דהא גז"ש דאחוה אחוה סתמא איתמר וכדאיצטריך יחדו גבי יבם דלא ניליף אחוה אחוה מלוט כדאיתא ביבמות וא"כ מצינן למילף מאחיך דעריות דאפילו מן האם אחיו הוא ובדדמי ליה ילפינן ואחוה דבני יעקב לא הוי בדדמי ועיין ברשב"ם בב"ב דף ק"ו מש"כ שם. והרמב"ם ז"ל כתב בהל' אבל דמדכתב רחמנא לאחיו ולאחותו גבי לבנו ולבתו ילפינן מה בנו ובתו ראויין ליורשו אף אחיו ואחותו דווקא ראויין ליורשו היינו מן האב ובת"כ ילפינן מדכתיב לבנו ולבתו דלא איצטריך דמאחיו ואחותו שמעינן להו אלא לאשמעינן מה בנו ובתו ראויין ליורשו ה"נ אחיו ואחותו דווקא מן האב:

בא"ד וא"ת ומה צריך ק"ו כו' דבלא"ה אמו מופנה דמעל כל נפשות שמעינן לקרובים ותירצו דאי לאו ק"ו ה"א דלאביו אתי למעוטי אמו דמיטמא לה משום דודאי ילדתו וא"כ איצטריך אמו לגופא דאסור ליטמא לה להכי קאמר ק"ו ותו ליכא למעוטי אמו לגופא ומופנה לגז"ש וחזרו והקשו א"כ מנ"ל דלאביו אתי למת מצוה הא איצטריך לגופא דלא נימא דאמו למעוטי אביו ותירצו דהאי ק"ו נמי לרווחא דמילתא ובלא"ה לא הבנתי דבריהם ז"ל היכי מצינן למימר דלאביו אתי למעוטי אמו דמיטמא לה א"כ למה לי קרא דעל כל נפשות מת דשאר קרובים ורחוקים שמעינן בק"ו מאביו וליכתוב רחמנא לאביו לא יטמא לחוד ולא הוי שרינן אלא אמו לחוד דודאית היא ע"כ נראה דאיצטריך הק"ו דאי משום דשמעינן לה מעל כל נפשות מת ז"א דה"א דעל כל נפשות מת אתי לטומאת מת של קרובים ולאביו ולאמו לא יטמא אתי לשאר טומאות כגון נגעם וזיבתם ואיצטריך תרווייהו אביו ואמו כצריכותא דלקמן ולא הוי שמעינן נמי מת מצוה מלאביו להכי קאמר דאמו אתיא בק"ו מאביו וא"כ לאמו מופנה לגז"ש דמיטמא הוא לנגעם ולזיבתם וא"כ לאביו נמי מופנה דלטומאת מת לא איצטריך דמעל כל נפשות ילפינן וע"כ אתי למעוטי מת מצוה וא"ש בזה הא דאיצטריך קרא למעוטי נגעם וזיבתם וכמו שדקדקו התוס' ז"ל דף מ"ג דהא ברחוקים ג"כ אינו מוזהר אלא על טומאת מת ולפי הנ"ל ניחא דאי לאו דכתיב במותם גבי נזיר ולאמו מופנה גבי כ"ג ה"א דלאביו ולאמו אתי לנגעם ולזיבתם. דלא יטמא סתמא כתיבא ומשמע כל הטומאות:

והתוס' ז"ל בד"ה ולאמו כתבו דאיצטריך למעוטי נגעם משום דמצורע חשוב כמת. ואין זה מספיק דנהי דחשוב כמת מ"מ ודאי ליתא במשמעותא דעל כל נפשות מת ועוד דא"כ מנ"ל ברחוקים דמותר בנגעם דילמא לא שרי רחמנא אלא לאביו ולאמו ולמש"כ ניחא אלא דיש לדקדק מאי אהני ק"ו לאמו הא אין מזהירין מה"ד ואיצטריך למיכתב לאמו למלקות ואכתי דילמא אתי לנגעם ולזיבתם וי"ל דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' ט"מ שכתב דכהנים ונזירים מותרין להטמאות בכל שאר הטומאות. וכתב הכ"מ זה פשוט דלא הוזהרו אלא על טומאת מת והרי הכא אין הדבר פשוט כ"כ ואיצטריך קרא למעוטי וק"ל:

תוס' בד"ה ה"ג אשכחן והקשו מת מצוה בנזיר נמי ניליף בגז"ש דאמו אמו דאין גז"ש למחצה ותי' דה"א דגז"ש לא אתיא אלא למת מצוה אבל לא למעוטי נגעם כיון דמצורע איתקש למת הוי כעוקר קרא ממשמעותיה וכבר כתבתי דאין זה מוכרח דודאי לא הוי מצורע בכלל טומאת מת מסברא בעלמא ולדידי בלא"ה לא קשיא דלא מצינן למילף מת מצוה בנזיר מגז"ש דלאמו כיון דאיכא למילף ק"ו דטומאה לא יותר מכללה מיין וכדאיתא לעיל וגז"ש איצטריך לנגעם וזיבתם לא הוי דחינן ק"ו מפני הגז"ש ולקמן יתבאר עוד:

גמ' שומע אני אפילו נפש בהמה כו' ר"י אומר א"צ הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר והר"א ממיץ ז"ל בס' יראים הוציא מכאן דאין כהן ונזיר מוזהרים על מגע מת עובד כוכבים לר"ש דאמר דאין מטמאין באהל דבנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר. עי' במל"מ ז"ל פ"ג מהל' אבל באריכות בזה ולענ"ד לא משמע כן דא"כ למה לי קרא למעוטי נגעם וזיבתם הא לא שייכא ביאה גבייהו ולדברי התוס' ז"ל לעיל דלנגעם איצטריך י"ל דמצורע נמי מטמא בביאה אבל יש כמה טומאות דאין מטמאין אלא במגע ואפ"ה כהן ונזיר מוזהר עליהם והיינו משום דכתיב לא יבא לטומאת אהל ולא יטמא לטומאת מגע אע"ג דלא מטמא באהל מוזהר הוא על מגען וא"כ עובד כוכבים דטומאת מגעו ומשאו בכלל טומאת מת היא דלא אימעיט אלא מטומאת אהל אבל ממגע ומשא לא אימעיט ודאי דכהן ונזיר מוזהר עליהם ג"כ. והכא שפיר קאמר הש"ס דטומאת נבילה ודאי לא הוי בכלל לא יטמא דקרא דבאדם מיירי קרא אלא דאינו רוצה להביא טומאת נבילה מעל נפש דבהמה ג"כ בכלל נפש הוא לזה קאמר דנפש דקרא ע"כ לאו בבהמה מיירי דלא יבא כתיב נפש המטמאה בביאה ותו ליכא שום קרא לטומאת נבלות אבל עובד כוכבים בכלל לא יטמא הוא ובכלל כל טומאת מת ועיין במל"מ ז"ל שם:

שם עד שלא יאמר יש לי בדין ומה כ"ג שקדושתו קדושת עולם כו' יש לדקדק הא איכא ק"ו איפכא דאינו מטמא למת מצוה בק"ו מיין דלא הותר מכללו וכמש"כ לעיל ולפמש"כ לעיל דהך ק"ו דלעיל מיין לאו ק"ו הוא א"ש וקאמר לא אם אמרת בכ"ג שכן אינו מביא קרבן על טומאתו עי' בברכות פ' מי שמתו שכ' התוס' ז"ל התם הא דלא ילפינן מינה דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה אפילו בקום ועשה משום דאיכא למיפרך מה לכהן שכן אינו שוה בכל ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה וא"כ הוי מצי הש"ס למימר הך פירכא גופא הכא מה לכ"ג שכן אינו שוה בכל כיון דמהאי טעמא לא ילפינן מינה בעלמא וי"ל דס"ל להש"ס כיון דבתרווייהו איכא קולא כ"ג אינו שוה בכל ונזיר ישנו בשאלה שקולין הם ומצינן למילף מהדדי אי לאו פירכא דקאמר הש"ס והיינו טעמא דלא קאמרי ר"א וחכמים במתניתין בהיו מהלכים שניהם להני קולי לר"א יטמא כהן דאינו שוה בכל ולרבנן יטמא נזיר דישנו בשאלה משום דהני תרתי קולי שוין הם אלא דלפי מש"כ לעיל במכילתין דר"א ס"ל דנזיר אינו בשאלה שפיר הוי מצי למימר דיטמא כהן משום דאין שוה בכל דבנזיר ליכא שום קולא:

והנה לפי דברי התוס' ז"ל בברכות שם שפיר איכא למילף מינה דאיסור טומאת כהן נדחה בפני כבוד הבריות אפילו טומאה דאורייתא כמו הכא במת מצוה וא"כ הא דמשני הש"ס התם הא דמדלגין היינו על ארונות כו' בטומאה דרבנן לא קיימא הכי במסקנא אלא אפילו בטומאה דאורייתא נדחית בפני כבוד הבריות כיון דהוי איסור שאינו שוה בכל ודלא כדברי הרמ"א ז"ל בסי' שע"ב בי"ד דמחלק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וכן כתב שם הגאון ר"א ז"ל בביאורים אלא דכתב דהעיקר כרש"י ז"ל שם בברכות דממת מצוה ליכא למילף משום דלא נאסרו במת מצוה כלל כמו כהן הדיוט בקרוביו דלא נאסר כלל וכתב דדמי לאשת אח בלא בנים דלא ילפינן מינה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דלא נאמרה הל"ת בזה אע"ג דלא דמי לגמרי דהתם הותרה לעולם אפילו אין כאן מצוה עוד וכנסה הרי היא כאשתו והכא לא אישתרי אלא במקום מצוה מ"מ הכא ג"כ לא נאמר הלאו בזה ומה שהקשו התוס' ז"ל התם מכל דחיות נראה דאין כאן קושיא וכמו שיתבאר דהש"ס יליף התם מקרא דאין חכמה כו' דבמקום חילול השם אין כבוד הבריות כלום ופריך התם מהא דמדלגין כו' ומזקן ואינו לפ"כ דמתעלם מאבידה דדחינן איסור טומאה ומצות השבת אבידה מפני כבוד הבריות אע"ג דאיסור טומאה ומצות השבת אבידה מצוה כוללת היא על הכל וגם הזקן מחויב בה אם היא לפ"כ וא"כ ש"מ דכבוד הבריות עומד אפילו במקום שיש חילול כו' ומשני התם דהא דמדלגין הוא בטומאה דרבנן והשבת אבידה ממונא שאני ופריך מהא דהרי שהלך לשחוט את פסחו דנדחית העשה מפני כבוד הבריות אלמא דכבוד הבריות מדחה חיוב מצוה המוטלת עליו ומשני שאני התם דכתב ולאחותו אבל מקרובים של כהן ומת מצוה דנזיר וכ"ג ליכא למיפרך כלל כיון דבמקום שנאסר טומאת רחוקים הותר טומאת קרובים ומת מצוה א"כ אין כאן חילול השם כלל והכי אמרה תורה לרחוקים אסור לטמאות ולקרובים ולמת מצוה מותר ולא שייך למיגמר מינה בעלמא דכבוד הבריות ידחה ל"ת שבתורה דהכא אין כאן ל"ת כלל והיכא דנאסרה טומאה נאסרה והיכא דלא נאסרה לא נאסרה ואצל כהן הדיוט התירה התורה אפילו מפני כבוד קרוביו ונזיר וכ"ג לא הותרו אלא מפני כבוד מת מצוה אבל שידחה כבוד הבריות שום מצוה ליכא למיגמר מינה אפילו להנך דס"ל דטומאת קרובים ג"כ דחויה היא וכמש"כ לעיל מ"מ בעלמא וודאי אין כבוד הבריות מדחה שום איסור דבמקום שיש חילול השם כו' והכא ליכא חילול השם כלל ואדרבא גם זה מצוה היא לטמאות לקרוביו ולמת מצוה:

אלא דלפירש"י ז"ל תיקשי מאי פריך הש"ס לקמן לר"ע לאחותו למה לי ניליף מכ"ג ונזיר והיכי מצינן למילף הא בכ"ג ונזיר לא נאסר כלל ומנ"ל דכבוד הבריות ידחה עשה דפסח ומילה ואי ילפינן מסברא כי היכי דכהן ונזיר מותר במת מצוה ה"נ דמדחי עשה דפסח ומילה א"כ היכי בעי למילף מינה דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה וכי היכי דלא מצי למילף מנזיר וכהן ה"נ לא נילף מעושה פסח אלא ע"כ עושה פסח שאני וכנ"ל ומנ"ל דנדחית בפני כבוד הבריות וכ"ת לדברי התוס' ז"ל נמי יקשה היכי בעי למילף עושה פסח מנזיר וכהן הא ישנו בשאלה ואינו שוה בכל אבל פסח עשה השוה בכל הוא למ"ד נשים בראשון חובה די"ל דלמ"ד רשות פריך למה לי קרא דלאחותו נילף מכהן ונזיר אלא דבריש יבמות משמע דקבורת מת מצוה דוחה כל העבודות אפילו השוות בכל דבעי למילף מינה דתדחה שבת ג"כ אי לאו דכתב לא תבערו כו' ע"ש ועוד אי פסח ומילה חשובה מצוה שאינה שוה בכל א"כ כי פריך הש"ס בברכות שם וליגמר מינה לישני שאני פסח ומילה דאינו שוה בכל וי"ל כיון דהוי עשה שיש בה כרת אע"ג דאינה שוה בכל מצינן למיגמר מינה והיינו טעמא דקבורת מת מצוה דחיא כל העבודות דבעשה שיש בו כרת אין לחלק אי שוה בכל אי לא והיינו דמשני הש"ס לקמן סד"א פסח ומילה דיש בהן כרת לא לידחי אע"ג דאין שוין בכל אבל לפירש"י ז"ל קשה כנ"ל ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין:

ויש לי מקום עיון בזה בלשון הרמב"ם ז"ל בסוף ה' כלאים שכ' שם המוצא על חבירו כלאים פושטו אפילו בשוק שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה ולמה נדחית בהשב אבידה מפני שהוא של ממון ולמה נדחית בטומאת מת הואיל ואמר הכתוב לאחותו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ומ"ש דגבי השב אבידה כתב למסקנא דממון הוא והיינו כי היכא דלא ניגמר מינה. וגבי טומאה כתב משום שנא' לאחותו ולא כתב כמסקנת הש"ס דהוי שב ואל תעשה נראה מדבריו דאפילו בשב ואל תעשה לא גמרינן מינה בעלמא ולהכי איצטריך גבי השב אבידה דהוי ממון אע"ג דהוי שוא"ת ונראה דיצא לו כן מהא דלא משני הש"ס גבי השב אבידה שב ואל תעשה שאני והיינו משום דכבוד הבריות אינו דוחה למצות תורה אפילו בשב וא"ת והא דמשני הש"ס לקרא דלאחותו שב ואל תעשה שאני לאו למימרא דבשב ואל תעשה גמרינן מינה דא"כ למה לי קרא דוהתעלמת והתוס' ז"ל בב"מ ובשבועות דף ל' כתבו לחלק דאינו דוחה בשוא"ת אלא היכא דהוא גנאי גדול והרמב"ם ז"ל לא ניחא ליה בזה ולא גמרינן ממת מצוה לשום כבוד הבריות והא דשני שב ואל תעשה שאני ה"ק דאמאי לא גמרינן מינה דלא דרשינן לקרא דאין חכמה כו' דהא מצינו גבי מת מצוה דדחי למצוה של תורה וכיון דלא נדרוש לקרא ממילא דכל כבוד הבריות לידחי אפילו ל"ה ומשני דאין דרשא דלאחותו סותרת לקרא דאין חכמה כו' דבשב ואל תעשה אין כאן חילול השם כ"כ וכיון דדרשא דאין חכמה קאי אדוכתיה ממילא דאפילו בשב ואל תעשה לא גמרינן ממת מצוה דקבורתו ג"כ מצוה היא אבל שאר כבוד הבריות אינו דוחה מצוה של תורה אפילו בשב ואל תעשה. ועיין מ"א בסי' י"ג ועיין ריש מגילה דמיבעי ליה לרבא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן קודם ופשיט מהא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומשמע דאין מגילה נדחית אלא משום שהיא מדרבנן כעין ל"ת דהיינו לא תסור וק"ק דהא מת מצוה דוחה אפילו ל"ת של תורה ושל כרת ואין זה בכלל האי כללא דגדול כבוד הבריות דאינו דוחה אלא לאו דלא תסור ועיין בש"ע או"ח ובדברי האחרונים שם:

אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל משמע דמלאחותו יליף דנזיר מיטמא למת מצוה מדלא כתב דפסח ומילה נדחית מפני טומאת מת. וגם בהל' פסח לא מצאתי כעת שכ' להאי דינא דמת מצוה מדחה מצות פסח ולקמן יתבאר עוד בזה בס"ד:

גמ' או אינו כו' אבל יטמא לרחוקים קצת קשה דא"כ על נפש מת לא יבא למה לי ובש"מ כתב דהוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ע"ש ועוד כתב שם דעל נפש מת אתי לשאר קרובים ולאביו אתי למעוטי רחוקים ולא הבנתי דהא כל קרובים כתיבי הכא אביו ואמו אחיו ואחותו ובנו ובתו מינייהו ילפינן ואיזה קרובים מרבינן עוד ולדידי בלא"ה לא תיקשי דהא דאיצטריך לאשמעינן דמוזהר בלא יבא היינו טומאת אהל דמלא יטמא לא שמעינן אלא טומאת מגע והא ליכא לאקשויי היכי מייתרינן לקרא דלאביו דשמעינן מעל נפש מת הא איצטריך לטומאת מגע וי"ל דמגע שמעינן מכש"כ מאהל אבל אהל ממגע לא שמעינן ואיצטריך לא יבא לטומאת אהל תדע דהא מחייבינן תרתי משום לא יבא ומשום לא יטמא כדאיתא לעיל במכילתין אלא דא"כ מאי קאמר הש"ס לעיל בעל כל נפשות מת לא יבא דכ"ג דלא איצטריך דמכהן הדיוט שמעינן לה והא איצטריך לטומאת אהל דבכהן לא כתיב אלא לנפש לא יטמא ולא נאמר לא יבא וע"כ צ"ל דבכלל לא יטמא הוי כל הטומאות וכדאמרינן לעיל מקרא מלא דבר הכתוב וכמו שפי' הש"מ ז"ל שם וא"כ אכתי לא יבא מיותר הוא דאהל בכלל לא יטמא הוא אבל אכתי קשה קצת הא איצטריך לא יבא לחייבו שתים על הטומאה ועל הביאה דמשמע דאינו לוקה שתים אלא כ"ג ונזיר דנאמר בהם לא יבא ולא יטמא אבל כהן הדיוט אינו לוקה שתים. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבל ובפ"ה מהל' נזירות דאינו לוקה שתים אלא כ"ג ונזיר וצ"ע:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>