עריכת הדף "משנה ברורה/אורח חיים/תמג"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן תמג'''{{ש}}דין חמץ בערב פסח לאחר שש}}

{{עוגן|טז:}}({{עוגן1|א}}) '''אסור בהנאה.''' מדאורייתא {{שהצ|א}} ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן עדיין אין על אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו {{שהצ|ב}} כמה פוסקים דאין עובר במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ומ"מ אף שאינו עובר בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע דחשביתו שאור מבתיכם דקאי על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:

({{עוגן1|ב}}) '''ואפילו חמצו של נכרי.''' דהא באורייתא {{שהצ|ג}} לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא בין דישראל ובין דעכו"ם והאי דינא עקרו הובא בפוסקים לענין פסח והרמ"א העתיקו הכא להשמיענו דה"ה דאסור גם משש שעות ולמעלה:

({{עוגן1|ג}}) '''שתי שעות קודם.''' הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות אז שתי שעות כיון שאין שמש זורחת ואפילו חמץ נוקשה שהוא חמץ דרבנן {{שהצ|ד}} ג"כ אסור באלו השתי שעות וכ"ש חמץ ע"י תערובות ובתשובת נודע ביהודה סימן כ"א מיקל באכילת נוקשה בשעה חמישית:

({{עוגן1|ד}}) '''הרבה ביחד.''' אפילו דבר שנקרא שם בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור [אחרונים דלא כב"ח]:

({{עוגן1|ה}}) '''ובלבד שיעמוד עליהם.''' ודין זה שייך ג"כ {{שהצ|ה}} קודם אלו השתי שעות דמליל י"ד ואילך {{שהצ|ו}} שמחוייב בבדיקת החמץ מחוייב להזהר בזה:

({{עוגן1|ו}}) '''אסרוהו גם בהנאה.''' גזירה אטו שעה שביעית דאסור מן התורה בהנאה וע"כ אסור אז למוכרו לעכו"ם ולא ליתן לו במתנה ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. אם יש לקבור מת בע"פ בבוקר אם יש שהות לקוברו וישאר זמן לאכילת חמץ {{שהצ|ז}} יקברו המת קודם אכילה דהא אין נכון {{שהצ|ח}} לבני החבורה לאכול קודם קבורת המת כמבואר בסימן תקכ"ו בט"ז [[ט"ז/אורח חיים/תקכו#ו|סק"ו]] ואם הזמן דחוק ואפשר שלא ישאר זמן לאכילה {{שהצ|ט}} מוטב לאכול מקודם ולקיים אח"כ ביעור חמץ בזמנו ואח"כ יתעסקו בצרכי קבורת המת:

({{עוגן1|ז}}) '''לפי ענין היום.''' היינו דלעולם חשבינן היום לשתים עשרה שעות וממילא בימים הארוכים משערים בשעות גדולות ולפיכך בשנת העיבור מותר לאכול עד שליש היום אע"פ שהיום ארוך יותר משתים עשרה שעות שלנו כגון שמגיע לשליש היום חמש שעות {{שהצ|ט|ט2}} ודע דלפ"ז ה"ה במדינות שהימים שלפני הפסח קצרים מחלקין הי"ב שעות לשעות קטנות ואינו רשאי לאכול רק עד שליש אותו היום:

({{עוגן1|ח}}) '''עד שליש היום.''' וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ {{שהצ|י}} הרבה אחרונים {{שהצ|יא}} וי"א דחושבין {{עוגן|יז.}}מהנץ החמה עד עת השקיעה ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר לאכול חמץ והוא קולא בעניננו ודעת הגר"א כמותם ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א':

({{עוגן1|ט}}) '''וי"א עד שתי שעות וכו'.''' היינו שעות בינוניות שכל אחת א' מכ"ד במעל"ע וע"כ אפילו אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום והיינו עד סוף שעה עשירית מחצות הלילה וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה וכתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה ואין לאכול כ"א עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ שזמנו שעה אחת יותר חשבינן שעות זמניות ומ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה {{שהצ|יב}} יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות:

({{עוגן1|י}}) '''יעכבנו עד שעה חמישית.''' ר"ל {{שהצ|יג}} בתחלתו ולא ימכרנו מקודם שמא יבוא בעליו ויקחנו:

({{עוגן1|יא}}) '''ימכרנו לנכרי.''' דהו"ל כמשיב אבידה דהא אח"כ יאסר בהנאה. ואם הוא מסתפק שבשעה חמישית אפשר שלא ימצא קונים כלל מותר למכרו מקודם [כן ביאר המקו"ח דברי המ"א ועיין ב[[ביאור הלכה/{{כאן}}#|ביאור הלכה]]]. עוד כתבו המ"א וש"א דבמקום שיכול למוכרו לעכו"ם ויחזיר לו העכו"ם אחר פסח [כמנהג מכירת חמץ שלנו] אסור למוכרו מכירה חלוטה:

({{עוגן1|יב}}) '''חייב לבערו וכו'.''' דעת מ"א דאם היה באפשר לו למכרו {{שהצ|יד}} ונתעצל ולא מכרו עד שהוצרך לבערו חייב לשלם אח"כ דמי הפקדון למפקיד אף שהוא ש"ח דפשיעה הוא דהו"ל למוכרו קודם זמן איסורו ובח"י מחלק בזה בין אם הוא ש"ח או {{שהצ|טו}} שומר שכר {{שהצ|טז}} ורוב אחרונים מסכימים דבין שומר חנם ובין שומר שכר פטור דזה לא נכנס בכלל שמירה שלא קיבל עליו אלא לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות אבל לא קיבל עליו למוכרו שהרי אדרבה במכירה זו מוציאו מרשות בעליו ואינו צריך למוכרו אלא מטעם מצות השבת אבידה ולא מצינו שמחוייב לשלם מי שאינו משיב אבידה. מיהו אם החמץ הוא ממושכן אצלו ועבר שעה ה' ולא מכרו ואח"כ כשהגיע זמן איסורו הוכרח לשרפו {{שהצ|יז}} בזה מסתברא דהפסיד חובו {{שהצ|יח}} עכ"פ וכדעת המ"א דדעת כל ממשכן הוא בודאי שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו אא"כ יהיה המלוה אנוס באבדת המשכון כגון שיגזלו ממנו לסטים וכי"ב משאר אונסים אבל כאן שהיה אפשר {{עוגן|יז:}}להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ואין זה אונס [ופשוט דאם מכרו בע"פ אע"פ שמכרו בזול אין עליו כלום וההפסד הוא על הלוה. ט"ז] מיהו אם המשכון הוא בעין כגון שלא בערו המלוה לאחר זמן הביעור והשהה אותו עד לאחר הפסח {{שהצ|יט}} אפשר דיכול לומר לו הרי שלך לפניך אע"פ שאינו שוה עכשיו כלום דחסרון שאין ניכר הוא ולא הפסיד חובו:

({{עוגן1|יג}}) '''בזמן איסורו.''' בשעה ששית ואע"ג דאפשר שבעל החמץ מכרו לעכו"ם במקום שהוא באחד מדרכי הקנינים מ"מ כיון שיש כאן ודאי חמץ וספק מכרו בעליו לעכו"ם וספק לא מכרו אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לבערו:

({{עוגן1|יד}}) '''אפילו אם אינו חייב באחריותו.''' ואפילו אם לא קיבל עליו שמירה כלל [אחרונים] ואע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד דכל ישראל ערבים זה בזה [ב"ח ומ"א] ודעת הגר"א {{שהצ|כ}} דיש עליו חיוב מן התורה לבער אף שהחמץ אינו שלו כיון שהחמץ בביתו והוא של ישראל וכן דעת הצל"ח ובית מאיר ע"ש:

({{עוגן1|טו}}) '''אחר שש שעות.''' ר"ל אע"ג דאז אסור בהנאה מן התורה לרוב פוסקים וא"כ הלא קעבר בקנייתו אדאורייתא אפ"ה בדיעבד אינו תופס דמיו דלא מצינו שיתפוס האיסור על הדבר שהחליף כ"א בע"ז והקדש ושביעית ולפי"ז ה"ה {{עוגן|יח.}} בפסח {{שהצ|כא}} גופא ג"כ אינו תופס דמיו:

({{עוגן1|טז}}) '''מותר.''' היינו {{שהצ|כב}} אפילו למי שקנהו גופא וכ"ש דלאחרים שרי ליהנות מאותו דבר. ודע דדעת המחבר לאו דברי הכל הוא {{שהצ|כג}} דיש מגדולי הפוסקים שסוברין דאע"ג דלאחרים שרי ליהנות מחלופי חמץ דחמץ אינו תופס דמיו בדיעבד מ"מ לבעל החמץ עצמו קנסו רבנן שלא יהנה מן הדמים כיון דעביד איסורא ואינו מותר לדידיה אלא בשמכרו או החליפו אחרים חמצו {{שהצ|כד}} שלא בידיעתו ויש להחמיר כדעת פוסקים אלו {{שהצ|כה}} שלא במקום הפסד מרובה. ודע עוד דאף לדעה זו {{שהצ|כו}} אם עבר וקנה מן הדמים {{שהצ|כז}} איזה דבר מותר ליהנות מאותו הדבר דהוי חליפי חליפין ושרי. עוד כתבו האחרונים {{שהצ|כח}} דאפילו לפי דעת המחמירים בחמץ לאסור בחליפיו לדידיה גופיה מ"מ היינו דוקא שלקח חליפי חמץ בשעה שנתן החמץ אבל אם לקח את חליפי החמץ לאחר זמן לכו"ע מותר אף לדידיה דכיון שלקח הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד ע"י לקיחתו ומה שניתן לו אח"כ דמיו או חליפיו הרי הם כמתנה בעלמא ואינם שייכים כלל לחמץ ולא מיקרי חליפיו:

({{עוגן1|יז}}) '''אינו תופס דמיו.''' והחמץ עצמו {{שהצ|כט}} לעולם עומד באיסורו בכל מקום שהוא ואסור לכל אדם ליקח אותו מהעכו"ם אפילו חזר העכו"ם והחליפו באחר ואפילו מכר הישראל להעכו"ם אחר הפסח דכיון דחכמים הטילו איסור עליו הרי הוא כחתיכה דאיסורא. כתב [[חק יעקב/{{כאן}}#|ח"י]] דגן שנתחמץ ועבר עליו הפסח ונזרע גדוליו מותרין דגדולין הוי כחליפין ובספר מקור חיים חולק עליו ודעתו דגדולין גרע מחליפין ולכו"ע אסור ועיין בתשובת ח"ס [[שו"ת חתם סופר/א/קד|או"ח סימן ק"ד]]:
{{ניווט כללי תחתון}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:משנה ברורה]]