עריכת הדף "לבושי שרד/אורח חיים/קכח"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

<small>מג"א סק"א</small> ועמ"ש סימן ר"א דאע"ג דכתב שם במג"א סק"ד דכהן קורא ראשון מדאורייתא מ"מ כ' שם דאין בקיאין ביחוסי כהונה וגם דהכהן יכול לחלק כבוד לאחר משא"כ נשיאת כפים:

<small>סק"א</small> מנ"ל לר"י בעל התוס' לחלק בין בפ"ע ובין עם כהנים אחרים דמסתברא דכיון דאמרינן בכתובות דעובר בעשה אין חילוק:

<small>שם</small> ואפשר דס"ל לר"י. בא לתרץ דברי ר"י בעל התוס' דלא תירץ המג"א אלא דס"ל לר"י בעל התוס' דהא דאמרי' בכתובות דעובר בעשה היינו הזכרת שם שמים לבטלה וא"כ הרי גם ר"י מסיים שם במס' שבת אם לא משום ברכה לבטלה וע"ז מסיי' המג"א לעיין בסי' רע"ו דברכ' לבטלה הוא לאו ולא בעשה ונדחה תירוץ זה כן נ"ל ביאור דברי המג"א וכן פירש בספר נודע ביהודה סי' ו' ע"ש והדרך אחר שרצה לפרש שם שהמג"א מיישב בדבריו אלו את דברי רמ"א הוא דוחק מאוד ע"ש:

<small>שם</small> ובאמת לא היה מברך. פירוש שלא היה אומר ברכת כהנים כלל ולא בא רבי יוסי כלל לומר שהיה עושה איסור ע"פ דברי חביריו:

<small>שם</small> ועי"ל דמצינו. עיין בעצי ארזים סימן ג' סק"ב:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#א|ט"ז סק"א]]</small> לא נמנעו. קשה דביבמות מפרש הטעם משום דמודעי להו ופירש"י ולא בשביל שבטלו דעתם וכן ראיתי שהקשה בא"ר. ונ"ל דכוונת הט"ז אהא דאמר הש"ס שם מעיקרא דלא נמנעו משום דלא עשו ב"ש כדבריהם הרי שהיו ב"ש מבטלים דעתם למעשה נגד ב"ה אע"פ שלהלכה נחלקו עליהם:

<small>ש"ע סעיף ב'</small> כעובר בג'. כה תברכו אמור להם ושמו את שמי הרי ג' ומ"מ כיון דליכא בלשון ציווי אלא כה תברכו לחוד מש"ה לא ביטל רק מ"ע אחת אלא דהרי זה כעובר בג' כ"כ הב"י:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ב|ט"ז סק"ב]]</small> רישייהו חלשי. ר"ל דמסתמא היו חלושים כ"כ עד שהיו פטורים דאל"כ היו טורחים לקיים עשה הרי דאפילו שהם פטורים אפ"ה החמירו לצאת ה"נ בזה שאע"פ שפטור מדינא מ"מ כיון שאם ירצה מברך ראוי שיצא לחוץ:

<small>שם</small> אין שייך כו' דאין המקרא יוצא. דדין זה להקרו' התיבות אינו פשוטי אלא דרשה ואפ"ה אמרינן דאפילו לאחד מקרא וא"כ למה בדרשה דקורא כהנים אמרינן להם לשנים:

<small>שם</small> בשו"א קודם תברכו דעכשיו דכתיב אמור להם אחר כה תברכו הוצרך לכתוב בקמץ שיהא לשון עבר וטפי הל"ל למיכתב אמור להם קודם כה תברכו ויהיה בשו"א כדרך הפסוקים בכל מקום ונודע ג"כ דצריך קריאת כהנים משום דאמור להם הוא מיותר כיון דכבר כתיב אל אהרן ואל בניו ובפרי מגדים הגיה בחנם בט"ז:

<small>שם</small> שייך לברכה עצמה. ולכן כתיב אחר כה תברכו:

<small>(שם)</small> לענין שלא יוציאו. זה ענין בפ"ע אינו נמשך להקודם כוונתו דדוקא לענין עשה מיעטו קרא אבל לעז איכא וכתב כן ליישב דברי הש"ע בסעיף ד' וקצת אפשר לקשר דברים אלו להקודם ואין להאריך וק"ל:

<small>ש"ע סעיף ה'</small> במנעלים. עיי' כנסת יחזקאל {{ממ|[[כנסת יחזקאל/יא|סימן י"א]]}}:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ה|מג"א סק"ה]]</small> מכנסיים. פי' שהם מכנסיים עם מנעלים ביחד אין איסור ובתי שוקיים שבש"ע היינו מנעלי' ארוכים מגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק וזה אינו יוצא מכלל מנעלים:

<small>סק"ט</small> נטילה זו כתובה. פירוש נטילה דקודם ב"כ היא חיובת רק שלא נהגו לברך עליה מחמת שנטל שחרית וכיון שנגע במקום מטונף צריך ברכה:

<small>שם</small> שחרית שלא ליגע. דאם נוגע יפול בספק ברכה כיון שלא נהגו לברך ושמא יש להם איזה טעם:

<small>שם</small> ך"ב אמה. דשיעור זה לא מיקרי תיכף. ועי' במג"א סי' קס"ו מה שהקשה על דברי תוס' אלו:

<small>סקי"א</small> דדוקא בימיהם. כלל כוונתו דבין להסוברים שיאמרו כשעוקרים פי' בשעת הליכתן לדוכן ובין להסוברים שיאמרו בהגיעם לדוכן כולהו ס"ל שיאמרו מודים תחלה כמ"ש מג"א בס"ק שאח"ז (וזהו שסיים המג"א ועמש"ל) כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם אלא דבימיהם אמרו מודים בדרך הליכה ולכן שפיר יכולים לומר התפלה אחר מודים או כשעוקרים או בהגיעם לדוכן משא"כ האידנא לא יאמר אף בהגיעם לדוכן כיון דעדיין לא אמרו מודים:

<small>סקט"ז</small> מחויב. חולק אהט"ז סק"ב וס"ל דכיון שאין קורין ליחיד אינו מחוייב לעלות מן התורה אפ"ה מברך משום דעולה מדרבנן:

<small>סקי"ט</small> שיניח אצבע הימין פי' שיניח גודל הימין על גודל השמאל דאז יש ה' אוירים. משא"כ אם אין הימין והשמאל נוגעים כלל אין הריוח שבין הימין והשמאל נחשב כלל לאויר:

<small>שם</small> לקרב הגדולים. אין הכוונה גודל של ימין בגודל שמאל דהרי כך הוא עיקר הדין בשעת ב"כ כמ"ש באות הקודם אלא ר"ל שרשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות וכ"ה בא"ר:

<small>שם</small> שום אצבע פי' לא כמ"ש בש"ע שיהיו ב' אצבעות דבוקים:

<small>סקכ"ו</small> נקיים. ומ"ש רמ"א המטונפים ר"ל דכל מנעלים דינם כמטונפי' ומה שהראה לסי' צ"ב ר"ל דשם נתבאר דאם עמד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר:

<small>ס"ק כ"ח</small> לתרץ קושית הב"י. כי הב"י פי' כך דקאי על ברכת רבון העולמים משום שהקשה דאי קאי על ב"כ הא בלא"ה צריכים להמתין על המקרא עיין בט"ז סקי"ג והב"ח סתר פירושו של הב"י ולכן כ' המ"א דיש לתרץ קושי' הב"י ולעולם דקאי על ב"כ ותירוצו הוא שחולק אהט"ז סקי"ב ובתוס' שהביא הט"ז יש ב' סברות בזה ומה שסיים וכמש"ל היינו בס"ק ך"ז. דבתיבת יברכך לכ"ע צריך להמתין על כולם דהא צריכים כולם לשמוע ב"כ מפי הכהן:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#יד|ט"ז סקי"ד]]</small> אבל כי דייקת. כוונתו דבין ברכ' לברכ' אין חשש בלבול וכמ"ש אח"כ דאין חשש בלבול אם לא התחיל עדיין ועיקר החשש בעניית אמן הוא בין הברכות עצמן אחר התחל' ולכן בזה החשש בלבול הוא אפילו בדבר קל דהיינו ע"י שהסיח דעתו לכוונת אמן ולכן לא שייך מובטח כי אין בידו להפוך המחשבה כרצונו משא"כ אחר גמר ב"כ ויתחיל שים שלום ליכא כ"כ חשש טעות כיון שהוא ענין אחר לגמרי אין החשש אלא משום אימת צבור דוקא ובזה שייך מובטח משום דתלוי בטבע האדם:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקכ"ט]]</small> ע"ס ק"ד. כוונתו כדברי הט"ז ס"ק י"ד דאע"ג דבסי' ק"ד אסור להפסיק לקדיש וקדושה מ"מ הא עדיף כיון דשייך בברכה עצמה:

<small>שם</small> לתקוע אפי' מובטח. ר"ל אם יש אחר לתקוע מפני דגם בנ"כ לא התירו במובטח אלא באין שם אחר כדי שלא תתבטל ממילא וודאי לענין אמן אין עונה:

<small>שם</small> ולפ"ד הש"ע פי' הש"ע פסק בסעיף שאח"ז דלא התירו במובטח אלא בדליכא אחר ובשופר פסק שם להתיר במובטח אפילו איכא אחר וקשיין אהדדי:

<small>שם</small> וכמש"ל. הוא בסקל"א. ומה שהרא' לר"ס ק"י היא במג"א שם סק"ד:

<small>(סק"ל)</small> כמ"ש סנ"ב. ט"ס הוא וצריך להיות סעיף ב' והוא במג"א סק"ב:

<small>סקל"א</small> לא יעקור רגליו. ר"ל דהא במובטח עצמו לא שרינן אלא בדאיכא כהן אחר וס"ל לל"ח הטעם כמ"ש המג"א ס"ק כ"ט דכיון דצריך לעקור ממקומו לא שרינן ליה בדאיכא אחר ולכן כתב לשון זה לא יעקור רגליו:

<small>שם</small> העיקר כמש"ל לכן. ר"ל בס"ק כ"ט שחילק דנ"כ שאני לפי שצריך לעקור רגליו ע"ש:

<small>ס"ק ל"ג</small> שיכוין הש"ץ. טעם הדבר כיון שהוא עיקר המתפלל והוא אומר קדיש אחר התפלה לכן צריך שיכוין כדי שיהיה כאלו אמר בעצמו שים שלום:

<small>סקל"ו</small> מצד בה"כ. פי' בדרום וצפון שאז יהיה בצדדים שלפניהם:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז סקכ"ג]]</small> אינם באים. משום דברכת כהנים לישראל נאמרה כמ"ש בס"ק הקודם:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקל"ז]]</small> אלא כהנים וגרים. פי' ולא מצינו ד"ז בפוסקים דהרי לא כתבו ד"ז רק בעיר שכולה כהנים משמע דאם יש גרים חוץ מכהנים עולים כל הכהנים:

<small>סקל"ה</small> דעונים ישראלים. פי' דנתבאר שם דכהנים מן המנין נמצא אין עשרה עונים:

<small>סק"מ</small> דפוסק מק"ש. קשה הא הכא מיירי מתפלת י"ח ומה מביא ראיה מק"ש והרי בתפלה קי"ל בסי' ק"ד דאם קראוהו לתורה אינו פוסק וכן הקשה הא"ר וי"ל דה"ק המג"א דכיון דבקראוהו לתורה פוסק בק"ש מסתברא דבנ"כ דחמיר דעובר בעשה ותו דבנ"כ שייכא לתפלה ולא הוי כ"כ הפסק פוסק גם בתפלה:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז ס"ק ך"ו]]</small> לא מצאנו קושיא. כתב הא"ר קושיא זו פריך הש"ס בתענית אימא שירות פסול בעל מום כו' ומשני הא איתקש לנזירות: ועיין מ"א סקנ"ד שכתב ג"כ דלא כהט"ז:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מ"א ס"ק מ"ה]]</small> מנהגם. עיין נודע ביהודא סי' ה':

<small>סקמ"ט</small> סי' רט"ו. היינו מה שמבואר שם סעיף ג' דברכת קטן ברכה היא מצד חינוך ועונין אחריו אמן:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקנ"ד]]</small> כ' דמומר פירוש. חולק על בדק הבית דמומר פירושו שאמר אלי אתה א"כ כבר עבד ע"ז ואפ"ה בנאנס מתיר לישא כפיו:

<small>שם</small> אלא לקולא דמותר בחרצן. לשון הש"ס שם דף כ"ו ע"ב דיליף שם דשיכור אסור בנשיאות כפים דנסמוך פרשת נ"כ לפ' נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן המברך ופריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן המברך ומשני אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף כהן המברך ומשני הא איתקש לנזיר ומאי חזית דאיתקש לקולא אקיש לחומרא ומשני אסמכתא נינהו ומדרבנן לקולא:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז סקל"ה]]</small> אלא אסמכתא והלא היקש. כבר תמהו אחרונים ע"ז דהרי מפורש בש"ס דהוא אסמכתא הבאתי באות הקודם וצ"ע:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקנ"ה]]</small> דלא דמי לתפלה ולא הבינותי. דבתפלה מבואר בסימן צ"ט דאם אינו יכול לדבר לפני המלך תפילתו תועבה ורי"ו כ' הא בעי שכרותו של לוט דוקא אע"ג דקיל נ"כ מתפילה:

<small>שם</small> ובעבודה נמי איסור ולכן. צ"ע דהא בעבודה ליכא חיובא וכבר כתב תחלה דכל מה דבעבודה ליכא חיובא אזי בנ"כ אפילו איסורא ליכא וממה דאסור בנזיר אין ראיה דהא חרצן נמי אסור בנזיר ואפ"ה בנ"כ שרי דילפינן ממשרת לקולא כמו שהוא בל' גמרא שהעתקתי באות מ"ג וכן הקשה בא"ר ואולי ס"ל למג"א דדוקא בשאר משקין דבנזיר מותר ובעבודה נמי ליכא מיתה הוא דשרי בנ"כ אבל יין מגתו דאסור בנזיר ובעבודה אסור גם בנ"כ. אך דז"א חדא דשתאו בשני פעמים יוכיחו עיין בט"ז ריש סקל"ה מדברי הב"י ותו דהא בגמרא הנ"ל קאמר דאיתקשו לקולא ממילא מה דבנזיר מותר אף אם יש בעבודה חיוב מותר בנ"כ וא"כ עיקר מ"ש הב"י דאין איסור בנ"כ רק היכא דיש בעבודה חיוב לא הוצרך לאמרה רק בזה שאסור בנזיר וצ"ע:

<small>(ש"ע) סעיף ל"ט</small> שאין שאר עבירות פי' חוץ מעבירות שנתבארו מסעיף ל"ה ואילך ואולם לשון זה הוא מהרמב"ם ושם יש ביאור אחר ואין להאריך:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקנ"ח]]</small> בהדיא חששו הרשב"א. חששו שמא יש איזה חכם דסובר א"צ לפרט ויתיר לו מש"ה הוצרכו ע"ד רבים ומשום שהיה תירוץ זה דחוק בעיני מג"א כיון דהלכה צריך לפרט לכך כתב ועי"ל כו' דחיישינן שלא יפרט הסיבה. ודע שיש דברים הרבה לפלפל על דברי מג"א הללו ואין להאריך כאן ובחיבורי טיב גיטין בפ' השולח הארכתי הרבה בזה בס"ד:

<small>שם</small> פסולה אפילו גרשה פסול לכהונה פי' אפי' גם הדיר הנאה מכל הפסולות לא מהני כיון שאמר שאינו כהן:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מג"א סקס"ד]]</small> ועמ"ש סל"ז דלא. סותר דברי מהר"ם טיקטין מג' טעמים חדא דלא לכל מילי איתקש לעבודה כמ"ש במג"א סקנ"ד. שנית דטעמא דהזוהר דלית שכינתא שריא כו' וא"כ ר"ל דדוקא בעבודה קפדינן ולא בנ"כ. ואף אם נקפיד ג"כ בנ"כ מה"ט מ"מ מה ענין לאסור אונן דלא שייך ביה טעם זה. שלישית דעבודה של כל השנה כשרה בפנוי וא"כ אין טעם לאסרו בנ"כ (ואף דבזוהר ויקרא משמע כו' היא משמעות בעלמא ולכתחלה לבד) וא"כ נסתר טעמו של מהר"מ אלא עיקר הטעם בפנוי כמ"ש רמ"א בסעיף שאח"ז והאי טעמא איתא נמי באונן זהו המשך דבריו , וסיים ומ"מ לענין זמן כו'                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          ' מבואר דפגמא איכא עד שיגמרו ברכת כהנים:

<small>סקע"א</small> סי' קל"ה סעיף י"א דמבואר שם דמותר להעמיד ש"ץ לכהן:

<small>סקע"ג</small> שיגמרו המ"ם דשלום דאלו בוישמרך ויחנך מאריכין בכ"ף משא"כ מ"ם של שלום שהוא נח א"א להאריך בה ואף על פי שהדל"ת דאחד הוא ג"כ נח ומ"מ מאריכין בה התם אין מאריכין כ"כ משא"כ בזה שצריכין להאריך עד שיאמרו הצבור רבון וכו':


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

[[קטגוריה:ברכת כהנים]]