עריכת הדף "הגדה של פסח (רבי טעבעלה באנדי)/מגיד/ונצעק אל ה'"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</div>
----{{הועלה אוטומטית}}

</noinclude>
'''ונצעק וגו' כמו שנאמר ויהי בימים וגו' וימת מלך מצרים ויאנחו וגו' ותעל שועתם וגו'.''' ולכאורה קשה למה אחר שמת המלך ויאנחו? אדרבה היה להם לשמוח במיתתו של אותו פרעה הרשע? ושמעתי הפירוש בשם של"ה הקדוש מאחר שהמצרים היו יודעים כשישראל חוזרין בתשובה ומתפללים לה' שנעתר להם ע"כ לא היה נותן להם רשות לבטל אף רגע אחד מהעבודה כדי להתפלל. רק אחר שמת המלך היה המנהג במצרים כל העם מגדול ועד קטן מלווים אחר מטת המלך שמת והכל מענות ומטפחות אחר המטה וגם העבדים צריכים ללוות וממילא עם ישראל שהיו עבדים ג"כ הלכו אחר מטת המלך ומענים ומטפחים ובוכים והמצרים היו סוברין שבוכים בשביל אבדת מלך פרעה. אבל באמת היו בוכים בתפלה לאביהם שבשמים שיעזור להם. ובאמת שמע ה' את תפלתם וכך כוונת הקרא וימת מלך מצרים אז ויאנחו בני ישראל בתפלה לה' מה שלא הורשו קודם לכן לעשות זאת. ותעל שועתם אל האלקים ע"כ שמעתי בשם של"ה זללה"ה:

ולי נראה לפרש בענין אחר משום דעוד יש לדקדק דמן העבודה בתרא הוא מיותר לכאורה דהא כבר כתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ולמה כפל עוד הפעם לאמר מן העבודה ויש לפרש לפי מאי דמתרץ הגמרא למ"ד בפרך. בפה רך זו דווקא בפרך קמא והאי פרך בתרא מודה בפרך בתרא שהיא לשון פריכא אמאי מחולק על פרך קמא לדחוק ולפרש משמעות אחרת בלשון פה רך היפך כוונת הבתרא רק באמת הך מ"ד סובר גם בפרך בתרא לפרש בפה רך כמו הקמא רק הנפקותא היא דפה רך קמא היא קאי על המצרים ופה רך בתרא קאי על ישראל. והא דקאמר הגמרא פרך בתרא ודאי בפריכא לא בא לפרש שהלשון הוא לשון פריכה היפך כוונת פרך הראשון כי גם זה הפרך בתרא כמו הקמא יפרש לשון פה רך אך שבא לומר שמזה הפה רך יצא לישראל בעצמן פריכה בוודאי לפי מאי דאיתא בגמרא פרעה כלפי מעלה אמר הבה נתחכמה לו נראה לי לפרש מאחר שתמיד היו כוונת פרעה לעכב את ישראל התפלה שמא יקובל תפלתם ובפרט שהם נתונים בצרה גדולה והתפלה באה מקירות לבם גנוחי גניח ויליל מכובד העבודה קשה ומקוצר רוחם ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה והי' ירא פרעה מאוד שאולי ישמע תפלתם ויענם מהצרה להצילם מידו ע"כ היה מצוה פרעה תמיד לנוגשיו שיראו וישגיחו ע"ז שישראל לא יעשו העבודה באנחה רק מטוב לב כמו שהיו עשים מתחילה ברצון טוב כי ע"י האנחה יקובל יותר התפלה מהם ופרעה לא נתן להם שהות ע"ז אפילו שיתאנחו לבד בלא תפלה כמו שכתוב זבחי אלקים רוח נשברה היינו שאפילו האנחה עצמה מועלת ג"כ לרחם עליהם וזה לא נתן להם רשות ליאנח על עבודתם הקשה רק אדרבא שהוכרחו ישראל להחזיק לפרעה ולנוגשיו תשואת והחזקת טובה היינו זיך בעדאנקען בפנים צהובות ובפה רך עד הנה היה מגיע להם צרת הגלות וזהו פה רך דישראל שהוכרחו לדבר עמם שלום ע"ז שהכבידו עליהם את עולם וזהו פריכה ודאי לגבי ישראל משני צדדים האחד שלא היו יכולים להתאנח ולהקל מעליהם על השעבוד הקשה אפילו רגע אחד בעת אנחתם כי אפילו זאת לא הרשה להם והשני שמתוך האנחה היו בוכים ומיללים והי' עי"ז נתקבלה תפלתם ופרעה מנעום משניהם ולא זאת בלבד רק היו  מחוייבים לעשות ההיפך ולהראות שהם סבור וקביל בזה ואין לך פריכה גדולה מזו ומהאי טעמא לא תמצא בקרא קודם מיתת מלך מצרים לשון ויאנחו עד שהגיע לוימת מלך מצרים ואז ויקם מלך חדש והיה מנהג מצרים כשהמליכו מלך חדש שנתן להם חירות על צד החסד מהשרים הגדולים עד העבדים הנתונים בבית הכלא לכל אחד כפי ענינו שירגיש איזה חסד וטובה ממלכות החדשה והי' המלך מצרים מתיעץ עם יועציו איזה חפשיות ליתן לישראל אך שלא יגרום הפסד למס המלחך ועבודתו בחר לו המלך טובה זאת לעשות לישראל ענין שלא ישגיחו עליהם שלא יתאנחו מעבודתם כאשר גזר עליהם מלך שקדמו ולזאת המלך החדש היקל מעליהם כי לא ידע הכוונה ממלך הראשון והי' סבור שטעמו היו בכדי להכביד עליהם בלבד ולא שיקובל תפילתם ע"י האנחה, מזאת לא ידע לכן הרשה להם האנחה כדי להקל מעליהם מעט מטורח העבודה קשה ועי"ז החסד שיעשה לישראל לא יהי' היזק והפסד להמצרים מזה. ובאמת כיון שניתן רשות לישראל לכל הפחות להיות מתאנחים מצרותיהם והשכילו לעשות להתפלל מתוך אנחה להי"ת ב"ה כי ישמע ה' את צעקתם וזאת כוונת הקרא וימת מלך מצרים שכל זמן היותו קיים לא הורשה להם ליאנח אבל כאשר וימת מלך מצרים והמליכו מלך חדש עליהם ועשה כמנהג להטיב לעם ועלתה להם לישראל זאת החסד שהורשו לאנחה מה שלא הורשו עד הנה ואז ויאנחו בני ישראל מן העבודה ומתוך האנחה באו ויזעקו והמצרים היו סוברים כי הזעקה להם מעבודה עצמה אבל באמת היתה זעקתם לד' (רק שהזעקה היא באה מסבת האנחה שקדמה לה ולא היו יראים כ"כ לעוק כמו בעת מלך הקודם לזה) ע"כ מעתה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה ר"ל מתוך שויאנחו מעבודה ודו"ק.


'''ונצעק וגו' עד וימת מלך מצרים ויאנחו וגו'.''' איתא בגמרא ובב"ר ויהי בימים הרבים ההם ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים וימת מלך מצרים שנצטרע ומצורע חשוב כמת שנאמר אל נא תהי כמת.

'''ויאנחו בני ישראל.''' למה התאנחו לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחט לפניך מקטני ישראל ק"נ בערב וק"נ בבקר ותרחץ בדמיהם שני פעמים ביום והגזירה היתה באופן אכזריות שהם בעצמה צריכה לתפוס הילד על ברכה והאב בעצמו צריך לשחטו והדמעות האב והאם והתינוק מורידין כאחת ואחר גזירה זו ויצעקו וגו' ותעל שועתם ואז וישמע ד' את קולנו וגו' ויזכר גם כל ג' גזירות הראשונים בזכות ברית אברהם יצחק ויעקב. ומה היו ג' גזירות הראשונים: א' '''את ענינו זו פרישות דרך ארץ'''. ב' '''את עמלנו אלו הבנים''' להשליך ליאור. ג'. '''ואת לחצינו''' זו היא הכבדת עבודה המתשת ומחלשת כל כחם:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>