עריכת הדף "הגדה של פסח (מרבה לספר)/מגיד/צא ולמד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''מרבה לספר'''}}}}
----
{{הועלה אוטומטית}}
</noinclude>

'''צא ולמד וכו'.''' יש להבין אמאי לא אמר כן על עשו שהי' מוקדם במעשה שניחם עליו להורגו וגם שלח אליפז כדי להמיתו בבאר שבע. ונר' כי בעשו לא הי' שנאת חנם כי לק' ממנו בכורתו וגם רימה אותו בברכה אבל גבי לבן ופרע' הי' השנאה שלהם שנא' חנם או די"ל דנקט לבן הארמי הואיל דהי' הרדיפה בליל הפס' כמו שיס' הפייט הפחד' ארמי באמש לילה. והי' הנס ליל פסח כמו בפרעה אמנם הכוונה שלא תאמר דווקא ביציאת מצרים שהי' גזרה בברית בין הבתרים ולכן נמכרו ישראל ויצאו ברכוש. אבל הענין אפי' בלא גזרה האמורה השנאה כבושה עלינו בין האומות כי אין שנאה כשנא' הדת. ושנאה מקלקל השורה הלא לבן הארמי שהיו בניו של יעקב נכדיו. ואפ"ה ביקש לעקור את הכל ולכך כתיב אובד אבי ר"ל כמו שפרשי' שמחשבתו הרעה מצרפה. ובפרט שהי' מכשף גדול ורב הקוסם ומשורש נחש יצא צפע הוא בעור ובן בנו הוא בלעם ושנאה נטורה בלבו ועיין בזוה' פ' וישלח והוא נתן עצה לפרעה במצרי' והי' מן חרטומי מצרי' לכן מזכירין אותו בסיפור י"מ. והרב בעל מעשה ה' כ' כי לבן הי' דבוק מאוד בע"ז ובקש להדיחו לע"ז. ומפני זה הטעם לא צוה לבניו לקנות שבר בארם פן יסית בניו. והוכרח לפקוד שירדו מצרים. וזה הכוונה מפני שארמי אובד אבי וזה גרם לירד למצרים עכ"ד. ועוד י"ל הא דהביא לבן לסיפור י"מ דאי' בי"ח דף ע"ה ע"א תתקע"ד דורו' היו מגולגלין בצאן לבן ויעקב הביאן למצרי' ושם יתגלגלו במין האנושי ולכן היו ישראל פרים ורבים מאוד עכ"ל גלי רזיא. אי' בס' אפי רברבי כי מצות ליל פסח הוא כמו מצות ביכורים לכך מגביהין הקערה כמו תנופת הבכורים ולפי דבריו הוא הטע' שמזכירין הווידוי בכורי' בליל י"מ. ודורש בעל הגדה כל הפסוק:

'''וירד מצרימה אנוס על פי דיבור.''' ולכאורה יש להבין דהא מפורש בקרא שאמר השם אל תירא מרדה מצרים אנכי ארד עמך וכו' דנ"ל דבזוהר פ' ויחי הקשה למה ירא יעקב לרדת מצרים הא ידע דצריכין בניו להיות בשעבוד מצרים ותי' דירא שמא יקברוהו שם ועו' שמא לא ירד השכינה בארץ טמאה עד שהבטיחו הקב"ה ואמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך ואנכי אעלך. ובס' יונת אלם תי' שהבטיחו הקב"ה שלא ימות עד שראה ס' ריבוי מיוצאי חלציו דכתיב אל תירא מרדה מצרים כי לגוי גדול אשימך שם. אשימך דייקי שתהא עיניו רואו' וזהו שאמר יוסף להחיו' עם רב והיו כולם בני תורה עיין בי"ר פ' ויגש. וזהו אנוס עפ"י הדיבור כלו' שהי' ניח' לו האונס משום שהדיבור הבטיחו לראו' ס' ריבוי בני תורה וזהו שאמ' הכתוב וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ולמה לא התפלל יעקב שלא ירד למצרימה לזה מפר' הקרא ויהי שם לגוי גדול עצו' ורב מדייק ויהי ולא כתיב ויהיו שם אלא דקאי על יעקב שראה בעיניו ס' ריבוי:

'''ויגר שם מלמד וכו'.''' כי דעת של יעקב שלא יהיו בשיעבוד ועינו רק דרך דירה בארץ לא להם. וגם שלא להשתקע בטומאה ח"ו. וגם לא רצה לגלות זאת לפרעה שירד כדי להיות בניו בגלות לכך אמרו לפרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדך כי כבד הרעב בארץ כנען ואוכלין הבני אד' החציר ועשה הארץ משא"כ במצרים דיש שבר והניחו צימח אדמה לבהמה כ"כ הרמב"ן בחומ' והראי' שלא ירדו להשתקע דאם היו דעתם לשבת שם הרבה שנים יותר ראוי' הי' לפזר בכל ארץ מצרי' כדי שיהי' להם רווחה ומקומו' גדולות לסחור בארץ רחבת ידים. אבל עיקר הכוונה להיות יחד כדי שבקל יהיו מכונסים לעלות מן הארץ ויהיו כולם יחד בארץ גושן ועתה ישבו (לשון עכבה כמו ותשב בקדש ברנע) נא עבדיך בארץ גושן כדי שלא יתערבו עם שאר מצרי' ועו' שארץ גושן נתן פרעה לשרה אמנו כדאי' במדר' ועו' דאי' ארץ גושן הוא רעמסס ועיין בי"ר סוף פ' ויגש. וא"כ הי' זה שתי בקשות לכך כתיב נא במקרא זה. כי על לגור בארץ כבר נתן פרעה רשו' ליוסף. אבל על ארץ גושן בקשו עכשיו. וכתי' ויאמר פרעה אל יוסף לאמ' ר"ל לכרוז בכל מלכותו אביך ואחיך באו אליך ליטול שררה כמותך ולא להשתעבד בהם ושמתם שרי מקנה על אשר לי שיהיו השבטי' שולטי' על שר המזלו' שהוא טלה כ"כ כנפי יונה והביאו י"ר סוף ויגש. ובסיבת צאן ירדו לגושן. ובסיבת צאן קחו ומשכו לכם צאן יצאו ממצרים:

'''במתי מעט וכו'.''' נרא' הטעם דהיו שבעים נפש. כנגד שבעי' אומו' כדי כל נפש אחד לשלו' באומה אחת ולכך שהי' שר של מצרים למעלה מכל שרי ע' אומו' וכשהיה נכבש שר של מצרים נכבשו כולם. ונר' לתת טעם הא דהיו ישראל רד"ו שני' בשיעבוד. כי היו יורדי מצרים שבעי' נפש וראוי לכל אחד להיו' בשיעבו' שלש שני' כשלא שני שכר שכיר וג"פ שבעי' הוא רד"ו. ולאחר מיתת יוסף התחיל השיעבוד נמצא שאותן ע' נפש שמת כל הדור ההוא שראוי להיות בשיעבוד. לכך הוטל אלו רד"ו שנים על בניהם תחת אבותם יהיו בניהם והם נטלו שכר מצרים:

'''ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינן שם.''' אית' במדר' שלא שינוי את לשונ' ובגדיה'. ולענ"ד הכוונה שהיו מצויינן בקלסתר פנים הבנים דומה לאביהם כמ"ש השל"ה כל הבנים שנולדו בשיעבוד מצרים היו בצורתן ממש דומה לאבותם שלא יאמרו אם מצרים שלטו בגופן בוודאי שלטו גם בנשותיהן וכו' ודוגמא לדבר אברהם הוליד את יצחק ע"ש. ובזה יובן רבבה כצמח השדה נתתיך שילדו בשדות ובאו עדרים עדרים לבותיהם. ואעפ"י שהי' הדבר על פי נס שהכירו את אבותם אפ"ה יש חשש מלצני הדור שיאמרו שיש תערובות בנים ונושא את אחותו. אמנם מצד קלסתר פנים שדומין הבנים לאביהם אז ליכא חשש עוד בדבר זה הנכון:

'''ועצום כמו שנ' וכו' ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם.''' הכוונה קודם הגזרה של פרישות דרך ארץ היו מזדווגין ומולידין בפרהסיא והי' כל הארץ מלא מבנים קטנים ויולדות ששה בכרס אחד וברבה אית' חד דעה שהיו יולדות שני' עשר בכרס אחד ע"ש הדרש. ואפש' דמזו אמרו זה אלי ואנוהו כי זה גמ' י"ב. וכל זה ראה יעקב אבינו. ואעפ"י לפי דרך הטבע שתאומי' המה חלושי כח ואינם גדולים בטבעם וגם הנשים אם תלדי רק אחד כ"ד חודש אבריה מתפרקים ומכ"ש אם ששה בכרס אחד ובפרט בהנקת ביניהם הרבים. עם כל זה הי' דרך נס שהי' האם והבנים בתכלית העצום וזה כפל הלשון ויעצמו במאוד מאוד על אמותם ועל הבנים. ותמלא הארץ אותם כלו' בחוצות שלא הי' להם צער גידול בנים שהיו הבנים קל במרוצתם והולכין מיד על רגליהם:

'''ורב כמו שנאמר וכו'.''' נר' דקשה לבעל הגדה למה הקדים עצום ואח"כ ורב. הלא מצינו בקרא שאמר פרעה רב ועצום ממנו {{ממ|[[תנ"ך/שמות/א#ח|שמות א ח]]}} וכן עם רב ועצום {{ממ|[[תנ"ך/יואל/ב#ב|יואל ב ב]]}} אלא וודאי לדרשא דהאי ורב הוא לשון רבבה כצמח השדה כדאי' בסוטה [[בבלי/סוטה/יא/א|דף י"א]] דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות נגאלו שבאו לשאב מים והקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהם ושואב' מחצה מים ומחצה דגים. ובאו' ושופתו' שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אותן לבעליהן לשדה ומחיצו' אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקי' אותם ונזקקות להם בין שפתים וכו' וכיון שמתעברות באו לבתיהן וכיון שהגיע זמן מולידיהון הולכו' ויולדת בשדה תחת התפוח וכו' והקב"ה שלח מלאך מן השמי' ומנקר אות' ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הוולד וכו' ונותן להם שני עיגולים אחד של דבש ואחד של שמן וכו' וכיון שמכירי' בהן המצרים באים עליה להורגם. ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שוורים וחורשים על גבם שנ' על גבי חרשו חורשים ולאחר שהלכו מבצבצים ויוצאי' כעשב השדה שפ' רבבה כצמח השדה נתתיך ולאחר שמגדלים באו עדרים עדרים אל ביתיהם שנ' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדים אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרי'. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה שנ' זה אלי ואנויהו עכ"ל הגמ' והאי אל תקרי עיין מהרש"א שדחה בזה ונר' דאי הפירש כפשוטי לשון קישוט כלי כסף וזהב ושמלו'. קשה הא כתי' ואת ערו' וערי' אלא ש"מ דנקר' עדרי עדרי' והי' הקישוט שהיו מכירים הבני' את האבו' ואבות מכירים הבני' וכמ"ש למעלה וזהו הקישוט שלא מזנות הנשים במצרים. וזהו עדי לבנים ועדיים לאיש ואשתו. וזהו שרמז עצום ורב. וכן הא דכתי' גבי משה ואעשה אותך לגוי עצו' ורב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ט#טו|דברים ט טו]]}} גם לזה יש דרש דקאי על בני משה שהם אחורי נהר סמבטיון וכמ"ש בתרגום יונתן בפ' כי תשא אשר אני עושה עמך ע"ש באריכות. במדרש חזית על פסוק אחזו לנו שועלים כמה תינוקות השליכו ליאור עשרת אלפים שנ' רבבה כצמח השדה ר"ל אמר ס' ריבוי שנ' ו' מאו' אלף רגלי אשר אנכי בקרבו עכ"ל ונלע"ד הא דמייתי' הפסוק רבבה וכו' עפ"י מה דאי' בפרקי ר"א פרק ל"ב כל הילדים שהשליכו ביאור והי' היאור פלטם אותם במדבר ע"ש וזהו רבבה כצמח השדה וכו' ונכון:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>