עריכת הדף "הגדה של פסח (מעשה נסים)/מגיד/ויוציאנו ה'"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</div>
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''מעשה נסים'''}}}}
----
{{הועלה אוטומטית}}
</noinclude>

'''ויוציאנו ה' ממצרים.''' לא ע"י מלאך. בכאן הרבו לתמוה [[הגדה של פסח (זבח פסח - אברבנאל)/{{כאן}}#|מהרי"א]] ובעל [[הגדה של פסח (מעשי ה')/{{כאן}}#|מעשה ה']]. שהאיך נאמר ולא ע"י מלאך והלא נאמר בהדיא וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. וגם היאך אמר והכתי ולא שרף. הלא נאמר ולא יתן המשחית. וגם תימה מה ענין הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ואחר ושליח מאחר שאין הפרש ביניהם. וגם מאין לו לדרוש מועברתי מלאך ומוהכיתי שרף ומאני ה' שליח ואחר. 

וביישוב כל זה נראה. דהנה שם שליח נאמר על אחד שמצוין לו לעשות ונסתלק ממנו והשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד וכשעושה מדעת עצמו הוא עושה זה נקרא בשם שליח. אבל אם אחד עושה הדבר על ידי אמצעי והעושה לא נסתלק בשום פעם מהאמצעי מראש ועד סוף המעשה ההוא יקרא כלי ולא שליח כמו הרודה במקל לא יקרא המקל שליח רק כלי לעושהו וכן אפילו אם אמצעי הוא בר דעת כשאוחז העושה ביד האמצעי ומכה בו או עושה בו שאר מעשה לא יקרא האמצעי שליח רק כלי  לעושהו ולא יקרא שליח רק כשנותן רשות לאחד והשליח עושה מדעת עצמו ההוא יקרא שליח ולזה בשאר עונשים שהקב"ה נותן רשות למשחית להשחית וכענין אמרם כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע וכן מעשה הטוב כשהמלאך עושה בציווי הקב"ה מדעת עצמו נקרא שליח ומלאך כי מלאך ג"כ שם נופל על השליח רק שעל מעשה הטוב נקרא מלאך ועל השחתה נקרא משחית או שרף וכן לא יאמר כלל על מה שנקרא כלי לעושהו שהדבר נעשה על ידו כמו שלא שייך לומר על הרודה במקל שהכה על ידי המקל רק שהכה במקל ולזה במצרים שהקב"ה לא נתן רשות להמשחית כענין שנאמר ולא יתן המשחית והקב"ה היה אוחז מראש ועד סוף אף שהמשחית היה אמצעי בהכאה לא יקרא להמשחית שליח רק כלי ושפיר אמר המגיד שלא היה ע"י שליח אף שנאמר ולא יתן המשחית כי באמת היה המשחית רק שלא נקרא שליח וכן במעשה הטוב לא יקרא האמצעי לא מלאך ולא שליח כיון שהיה על יד הקב"ה בעצמו רק שהאמצעי היה כלי לעושהו. ובזה מיושב ג"כ קושי' המפורשים שהקשו שבפרשת משפטים לא התפלל משה על שליחות מלאך ובפ' כי תשא התפלל ואמר אם אין פניך הולכים. ובזה א"ש שבפ' משפטים אמר לו כי שמי בקרבו ולא היה נקרא המלאך רק כלי ולכן לא התפלל משא"כ בפ' כי תשא שאמר לו כי לא אעלה בקרבך והיה רוצה שיתנהגו ע"פ שליח ולזה התפלל ואלו הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ושליח ואחר. נראה כי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ח"ב פ"ו כתב שמלאך נאמר ג"כ על כח טבעי המוטבע בטבע. 

והנה בשעת יציאתן ממצרים היה ארבעה דברים. א) שהוכו בכורי מצרים. ב) שניצולו בכורי ישראל. ג) שהפיל לאלהיהם כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ד) שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה כמ"ש המגיד שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. והנה הקדמנו בשם הרמב"ם ששם מלאך נאמר על כח טבעי וכענין אמרם שהקב"ה שולח מלאך בבטן האשה לצייר הוולד שהוא כח טבעי ע"ש שהאריך בהרבה מאמרים בש"ס. ולזה רצה המגיד למעט שהן בהשחתה הן בהצלה במכת בכורות לא היה ע"פ כח טבעי כעפוש האויר וכדומה. וגם רצה למעט שלא היה כדרך שאמרו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. ורצה למעט זה שלא היה זה ע"פ טבע שהטביע הקב"ה בשעת בריאה רק היה בריאה מחודשת הן בהשחתה הן בהצלה. לזה אמר שלא היה ע"י מלאך שהוא שם שליחות על הטוב ולא ע"י שרף שהוא שם שליחות על השחתה. ולזה ממעט מ'''ועברתי - מלאך''' ומ'''והכתי - שרף''', וגם רצה למעט שבהפלת השר של מצרים שלא שייך בו כח טבעי לזה נקט שלא היה ע"י שליח. ולזה ממעט מ'''בכל אלהי מצרים אעשה שפטים - ולא השליח''' וכן כשנגלה עליהם לא היה נגלה עליהם ע"י אמצעים ומסכים מבדילים רק שכולם הכירו והראו באצבע שזה אלהינו וכולם ראו ש'''אני ה' - ולא אחר''' ובזה לא שייך לתפוס לשון שליחו לה נקט ולא אחר. ובעל מעשה ה' כתב. כי בשעת הכאת בכורות היו מוכים כל מצרים דכתיב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ולא כתב בנגפו את בכורי מצרים וכן כתוב ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף ולא כתב ולא בבכוריהם נגף אלא ודאי שנגיפה היה בכל מצרים רק לא מכת מיתה כי נגיפה סתם לא נאמר רק על הכאה. והאמת כדבריו שכן פירש"י בפ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך בצפרדעים שכל לשון מגיפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה ע"ש. והנגיפה שהיה כוללת כל בתי מצרים היה ע"י משחית ולזה הוצרך דם פסח להצילם מהנגיפה של משחית. אבל הכאת בכורות מכת מות היה ע"י הקב"ה בעצמו המבחין בין טפה של בכור ולזה באמת לא היה צריך שום אות.


'''ביד חזקה זו הדבר כמ"ש.''' הספיקות אשר ההתעוררות ראוי בהם כבר נזכרו ב[[הגדה של פסח (מעשי ה')/{{כאן}}#|מעשה ה']] בשם [[הגדה של פסח (זבח פסח - אברבנאל)/{{כאן}}#|מהרי"א]]. וא"א לפורטם כי רבים הם והישובים שכתבו הם בדוחק גדול כאשר יראה המעיין בספריהם. 

ומה שנראה לי בזה. כי הנה העשרה מכות נחלקו לשנים שבחמשה מכות הראשונות היה פרעה בעצמו מחזק את לבו. ובחמשה מכות האחרונות חזק ה' את לב פרעה. והמפורשים כתבו שלכך כתיב אצל דבר יד ה' אף שהמכות לא היו רק באצבע כמו שדרש רבי יוסי הגלילי וכתבו שבהשלחת חמשה מכות נאמר יד ה' שנשלמו חמשה אצבעות והדבר היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' וכן מכת בכורות היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' ג"כ. לזה דרש המגיד ביד חזקה על הדבר שמרמז על כל השלמת החמשה מכות הראשונות. ועבמ"ש בפיסקא שאח"ז.


'''ובזרוע נטויה זו החרב כמ"ש עיין הספיקות בספר מעשה ה'.''' ולפמ"ש א"ש דהנה הזוהר בפ' שמות בפסוק ויהי בימים הרבים ההם כתב וז"ל וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך אלא שהיתה הרשות בידו לעשות דין. וזה כוונת המגיד שדורש בזרוע נטויה בגז"ש מ'''וחרבו שלופה בידו נטויה''' שזו החרב דהיינו החמשה מכות האחרונות שחזק ה' את לבבו וכבר היה הרשות ביד המלאך לעשות דין. משא"כ בחמש הראשונות לא היה הרשות בידו לעשות דין כי אם יחזרו בהם לא היה יכול להכות. אבל בחמש השניות היה חרבו שלופה בידו נטויה דהיינו שהיה הרשות בידו לעשות גמר דין בלי שום ספק וזהו אמרו זו החרב. דחרב נאמר על הרשות לעשות דין כמו שכתב הזוהר נמצא יד חזקה כול חמש הראשונות וזרוע נטויה חמשה האחרונות.


'''ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר.''' עיין הספיקות ב[[הגדה של פסח (מעשי ה')/{{כאן}}#|מעשה ה']]. ועוד יש לתמוה במקרא שהביא לראיה שהוא מה שנאמר או הנסה אלהים לבא וגו' ג"כ לא מוכח שהיה גילוי שכינה ששם ג"כ לא נאמר רק שהיה במוראים גדולים ומנא לן שהיה גילוי שכינה וערבך ערבא צריך. 

ונראה שדורש זה מהא דכתיב במקרא שהביא '''ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך''' וכמו שפי[[רש"י/פסחים/פז/א|רש"י]] ומהרש"א ב[[מהרש"א - חידושי אגדות/פסחים/פז/א|חידושי אגדות]] בפסחים דף פ"ז שדרש גבי שבירת לוחות שהיו אותיות פורחות מהא דכתיב ואשברם לעיניכם. וע"ש במהרש"א שדורש זה מהא דכתיב לעיניכם ולא כתיב לפניכם מוכת שהיה דבר רוחני ע"ש. וה"נ דורש כן מדכתיב לעיניך ולא כתוב לפניך מלמד שהיה בגילוי שכינה והיה דבר רוחני לכך כתיב לעיניך. ועיין עוד בפסקא שאח"ז.


'''ובאותות זה המטה.''' בכאן תמוה מאוד הא אין המטה אותות רק הוא כלי לאותות. וגם למה השמיט הקרא המכות אשר נעשו שלא באמצעות המטה וביותר תמוה לפמ"ש שכולל כל העשרה מכות בקרא דביד חזקה ובזרוע נטויה ומה מרבה עוד בהא דבאותות זה המטה. 

ונראה דהנה הרמב"ן פ' לך כתב כי כאשר יעשה הנביא איזה פועל דמיון למה שיקרה יתקיים הדבר עכ"פ ולזה הנביאים יעשו מעשים בנביאים כמאמר ירמיה לברוך תקשור עליו אבן והשלכתו לתוך פרת ואמרת ככה תשקע וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויאמר חץ תשועה. ונאמר ויקצוף עליו איש אלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם לזה נראה דמה שעשה משה במטה היה דרך פועל דמיון שעשו הנביאים. ומזה נראה ליתן טעם על השלשה מופתים שעשה הקב"ה למשה בתחלת שליחתו דהיינו הפיכת המטה לנחש והפיכת היד הטהורה לצרעת ושפיכת מים לדם. ונראה הטעם להיות שהוצרך המטה להיות פועל דמיוני לרע להעניש לפרעה והמטה אשר נברא בערב שבת כמבואר באבות הוכן בתחלת בריאתו להיות פועל דמיוני לכל הטובות כאשר עשו בו משה לישראל בהכאת הצור ליתן מים וכיוצא בו לזה הוצרך ההפיכת המטה לנחש להיות כחני על פועל דמיוני לרע ולאשר שהיו העשר מכות קצתן על ידי המטה וקצתן על ידי משה וקצתן על ידי הקב"ה לכך הראה לו השלשה מופתים הפיכת המטה שהיה מוכן לטוב לנחש להיות כוחני לרע וכן הפיכת יד הטהורה שהיה מוכן לטוב לצרעת והפיכת מים לדם שהוא אות להפיכת חסד לדין והנה הדבר שהוא פועל דמיוני נקרא אות שהוא אות שיתקיים דבר שהוא כיוצא בו. לכן אמר ובאותות זה המטה כי המטה היה האותות על המכות ע"י הפועל דמיוני שנעשה בו.


'''המופתים זה הדם כמה שנאמר.''' התמהון שבפיסקא זו מבואר. ולפמ"ש בפיסקא הקודמת הדבר מבואר שהמופתים נקראים הדברים שנעשו שלא על ידי פועל דמיוני שלא הוצרך פועל דמיוני לקיום הדבר כי אותן שהוצרכו לפועל דמיוני נקראו אותות כמש"ל והדברים שלא הוצרכו לפועל דמיון היה סיבתן מה שהראה הקב"ה למשה הפיכת מים לדם דהיינו הפיכת הרחמים לדין שהמים נמשלו לחסד ודם לדין. ולזה מביא ראיה מקרא ד'''ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן''' שמרמז ג"כ לתגבורת הדינים.


<noinclude>{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>