עריכת הדף "הגדה של פסח (כוס אליהו)/מגיד/צא ולמד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</div>
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''כוס אליהו'''}}}}
----{{הועלה אוטומטית}}

</noinclude>

'''צא ולמד''' מה בקש וכו' שלא בלבד היתה לו מחשבת הרעה בלבד אלא שהתחיל לעשות מעשה ויקח את אחיו עמו וירדוף אחריו להורגו לולי ה' שהיה לו. ולכן אמר מה בקש לעשות כמו אשר בקשו לשלח יד וכו' שכבר התחילו במעשה הרעה שאמרו ז"ל הטילו סם המות בספל. ומה שהוצרך לומר שפרעה לא גזר וכו' ועיקר הראיה היא מלבן ומאי שיטאיה דפרעה הכא. ונראה כדי להגדיל רעתו של לבן יותר מפרעה ועכ"ז ויצילהו ה' שהיה עולה על הדעת לומר דרעת פרעה עדיפא שגזר כל הבן הילוד וכו' ועשה הרעה בפועל משא"כ בלבן של היתה רק מחשבה בלבד לז"א שאינו כך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואף גם זאת לא היתה הכוונה רק לתכלית השעבוד שהיה חושש פן ירבה ונלחם ועלה ותבטל המלאכה אבל לבן היתה כוונתו לכלות ולעקור את הכל שנא' ארמי אובד אבי שמעלין עליו כאלו עשה מעשה בפועל ופירוש מלת אובד שרצה לאבד הכל אם על הבנים כמו ואחריתו עדי אובד שפירש"י דכתיב תמחה את זכר עמלק ופירש הוא ז"ל מאיש עד אשה מעולל ועד יונק וכו' שלא יהיה נזכר שמו עליו ע"ש. ונקט אובד ולא האביד שיהיה חוזר גם על לבן שאחריתו עדי אובד על שבקש לעקור את הכל ונדרש לפניו ולאחריו וכמ"ש ומה שהצילו ה' מידו הוא בכח המאמר וירד מצרימה הרי שנתקיימה בו הבטחת אברהם דן אנכי ואחרי כן יצאו:

[א"ה נכד המח' בפסקת צא ולמה יל"ד דל' זה מורה שהוא מוסב על מ"ש מקודם לזה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ולכאורה מה זו ראיה הוא מביא מלבן על כל דור ודור. ונלע"ד לפרש שהכוונה ע"פ מ"ש רז"ל במד"ר שכל מה שאירע לאבות הוא סימן לבניהם אחריהם כמו שהביא דבריהם הרמ"ז ז"ל למעלה. ועי' בפירוש הרמב"ן עה"ת בכל ספר בראשית שהוא היה מכוין ומורה באצבע כל המאורעות שארעו לאבות אחד אחד לעומת מה שאירע לישראל שבכל דור ודור וזוהי כוונת המגיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו שהגם שאין גוזרים על הכליה בפי' אלא על מעשה המצות בלבד בכל זאת מחשבתם היא על הכליה לגוף ולנפש אלא שהקב"ה מצילנו מידם. ושמא תאמר מי גילה רז זה שכך הוא בלבם עז"א צא ולמה מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו כמו שהעיד ע"ע יש לאל ידי לעשות עמכם רע וגו' שזה מורה שעל כולם היה סובר רע ולא רדף אחריו אלא לעקור את הכל לולי שהפריע ה' עצתו כמ"ש ואלהי אביכם אמר אלי וגו' ומאורע זה הוא סימן לבניו שבכל דור ודור שאין מחשבתם אלא לעקור את הכל לולי ה' שהיה להם כנלע"ד ואיפשר שגם הרמ"ז ז"ל נתכוון לפירוש זה ודו"ק נאם ע"ה ישמ"ח הי"ו]: 

'''והנה''' הרב של"ה בפסקת ר"י הגלילי בשם הרב גאלאנטי כמו בפ' שלח נ"א בי"ד הצרף נ"א עם י"ד הם אותיות 'אדני' הכוונה אותיות ד'ן למצרים כמ"ש אשר יעבודו ד'ן אנכי ואותיות א'י רומז לשמות אהי'ה הוי'ה שמהם השפעת רחמים לישראל. ונראה שע"כ פסח מצרים נאמר באחד לחדש ומקחו מבעשור זהו א'י ע"כ וביאור דבריו נר' דנקט דוקא שני שמות אלו שכששאל משה להקב"ה ואמרו לו מה שמו וגו' הזכיר ב' שמות הללו ואמר כה תאמר אל בנ"י אהיה שלחני אליכם ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם וטעם שנתיחדו שני שמות אלו להצלתם נראה ע"פ מ"ש המקובלים בפ' פקח עיניך וראה שוממותינו דשם הוי"ה ואהי"ה במילוי אלפין גימ' פקח ושם אהי"ה במילוי יודי"ן גימ' קס"א מנין עיניך עם הכולל הרי דשני שמות אלו נקראים עיניו ית' אשר הם פקוחות על ישראל להצילם מצרתם. ונראה דשני שמות אלו הם שבעה עיני ה' המיוחדים להצלת הצדיקים דכתי' בהם כי שבע יפול צדיק וקם והינו שם הוי'ה יש בו ארבעה מילויים והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ושם אהי"ה גם מילויים דאלפי"ן דיודי"ן דההי"ן הם שבעה עיני ה' דכתי' בהם עיני ה' אל צדיקים: 

'''ולענ"ד''' נראה כפי הקדמת הרב הנז' דזהו הכוונה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי שם אדנ"י אותיות ד"ן בהם דן למצרים ואותיות א"י בהם רחם על ישראל וזהו ר"ת וס"ת מלת אנכי ונשאר מאנכי אותיות כ"ן אות כ"ף דומה לעשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים ואות ן' רומזת לחמשים יום שאחריהם קבלו את התורה וזהו שסיים ואחרי כן וגו' ר"ל אחרי עשרה נסים שיעשו להם במצרים ועל הים ואחרי חמשים יום הנרמזים במלת כ"ן יצאו ברכוש גדול יזכו לקבלת התורה שהוא הרכוש הגדול מכל רכוש כי טוב סחרה מסחר כסף וגו' ולשון יצאו שכן כתיב בקבלת התורה ויוצא משה את העם או מלשון חכמים פלוני יצא זכאי:

'''וירד מצרימה.''' ק"ל היאך יעקב אבינו ע"ה עקר דירתו מא"י לחו"ל ומה גם ארץ  מצרים שהיא ערות הארץ ומקור הטומאה לז"א שאנוס היה ע"פ הדבר ולמה זה ממ"ש לו ה' אל תירא מרדה מצרימה וגו' נראה שחפץ ה' בו לירד למצרים והטעם לקיים גזירת כי גר יהיה זרעך ולפי שהיה מיצר על שהוזקק לצאת לחו"ל א"ל ה' אל תירא מזה כי אדרבא לגוי גדול אשימך שם:

'''ויגר שם'''. ק"ל יתור ויגר שם דהיה די לומר וירד מצרימה במתי מעט. לז"א דבא ללמד שלא היתה כוונתו להשתקע שם ולהיות מתושביה ומאציליה. רק לגור שם כגר בעלמא לקיים גזירת כי גר יהיה זרעך ויליף זה מדכתיב לגור בארץ ונרמז ג"כ במאמר ועתה ישבו נא:

'''במתי מעט וגו'.''' הא דלא מייתי ראיה מפ' כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים שהוא מוקדם בתורה לפי שבפסוק זה מסיים ועתה שמך וגו':

'''ויהי שם לגוי גדול.''' מלמד שהיו ישראל מצויינים שם ל' ציון וסימן ר"ל שהיו מסיימין וניכרים בגופם ובמלבושיהם. וכל רואיהם יכירום שהם מזרע ישראל ולא היה שום א' מהם לובש לבוש מצרי או מקף פאת ראשו וכיוצא בזה להיות דומה למרי כדי ליפטר מן השעבוד וכתב הריטב"א ז"ל שדרשו כן ממלת לגוי שהיו ניכרים ונראים לגוי א' ולפ"ז מה שציין מלת גדול לאו דוקא. ואח"ך בסיפא דורש שתי תיבות גדול ועצום ועוד נראה דממלת גדול מפיק לה והענין כפי מה שפירש בפסיקתא על דרשא זו שהיו נכתבים בפלטין של יוסף להטריפם לחם לפי הטף שנא' ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וגו' וכיון שהתחילו להיות פרים ורבים מאוד פסקו מהם המזונות ע"ש ולפ"ז יתפרש לה גדול במעלה שכן דרך האנשים גדולי המעלה בבית המלך להטריפם לחם חקם וארוחתם ארוחת תמיד מאת המלך וכן כתיב כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם ודרשא דסיפה על מלת עצום לבד:

'''גדול ועצום'''. נר' דנקט כל התוארים הללו לו' דיש מהם שהיו פרים ורבים כבני אדם כמו שבט לוי שלא היו בשעבוד דאותם שהיו בשעבוד דוקא היו מתרבים שלא כפי הטבע דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ דאותם שהיו בשעבוד נמשלו למינים המרובים בלידה והם השרצים והדגים והארבה ואמר פרו על אותם שפרים ורבים בבני אדם וישרצו על אותם שהם כשרצים. וירבו על אותם שהם כדגי' דכתי' בהו וידגו ופירש רד"ק שירש דגר שירבו כמו הדגים. ויעצמו על אותם שהם כארבה דכתיב בהו עם רב ועצום {{ממ|[[תנ"ך/יואל/ב#ב|יואל ב ב]]}}:

'''ורב כמ"ש.''' הנה רז"ל אמרו אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. וצריך להבין מאי קשיא להו שהוצרכו לומר אל תקרי. ונראה דקשיא להו דלשון עדי בכל מקום נאמר על על מלבושים נאים וסוף הפסוק ואת עירום ועריה מורה שהם ערומים לגמרי אפי' מלבוש פשוט. גם ק"ל אומרם ותבואי היל"ל ותהי. ולכן אמרו אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים ונבוא אל הענין דהנה רד"ק הביא מלת רב ומלת רבבה שורש רבב שהוא סובר שמלת רב מן הכפילים שורשה רבב בשורש ודרש המגיד תרוייהו במלת ורב לשון רבבה ולשון רב שהוא לשון גודל שהיו גדולי הכמות ולשון רבבה כמ"ש רבבה כי הצמח השדה נתתיך. שהיו נמנים ברבבות כצמח השדה. ולשון גודל כמ"ש ותרבי ותגדלי וכו' ואמרו ז"ל שהיו הולכות ויולדות בשדה והיה הקב"ה מזמין להם סלע ביד כל או"א שממנו היה יונק דבש וחלב. ונראה שמזה היו רבים וגדלים מאד שלא כפי הטבע. וכשהיו גדלים היו באים ונכנסים לעיר בעדרי עדרים. ורוב ריבויים גרם להם לצאת קודם הזמן כמאמרם ז"ל ריבוי עם השלים המנין וז"ש שדים נכונו הם משה ואהרן כמאמרם ז"ל ע"פ שני שדייך כשני עופרים הם משה ואהרן שע"י הם יונקים משפע העליון כמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ זה או על שהיו מלמדים תורה לישראל ע"ד ושדי כמגדלות אלו ת"ת ואמר ששדייך שהם משה ואהרן כבר הוכנו והוזמנו לגאול אתכם מחמת ריבוי עם ועוד טעם אחר לצאתם ממצרים קודם הזמן ושערך צמח היינו קושי השעבוד ופי' ושערך מלשון כמו שער בנפשו שפירש"י לשון מרירות כמו בתאנים השוערים. ור"ל שמרירות קושי השעבוד דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה הוא הצמיח את הגאולה קודם הזמן דקושי השעבוד השלים המנין ובזה א"ש אומרו צמח מבנין הכבד הדגיש שהוא פועל יוצא לגאולה אלא שלא הי' בידם מצות שיגאלו בזכותם והיה צריך אתערותא דלתתא וזהו ואת עירום ועריה ונתן להם דם פסח ודם מילה:


<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>