עריכת הדף "הגדה של פסח (אפוד בד)/מגיד/מתחלה עובדי עבודה זרה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</div>
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''אפוד בד'''}}}}
----{{הועלה אוטומטית}}

</noinclude>

'''מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו''''. ר"ל שרוצה להסביר מה שיקשה על מה שמספרים גודל הנסים של יצי"מ מה הכריח להש"י להכניסם בצרה זו, לז"א מתחלה עוע"ז היו אבותינו והיה הכל תערובות טוב עם רע, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שרצה לקרב אותנו מובדלים רק טוב ואקח את אביכם אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, היינו שבזה הגירות התחיל להוציא נ"ק מהטומאה, וארבה את זרעו דהוא ישמעאל, ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, היינו שעדיין לא נגמר הדבר על ידם, ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו למצרים שיגמר שם הדבר, לכן ברוך שומר הבטחתו ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו כו', היינו שביציאתם ממצרים יצאו נקי מבלי סיג כנ"ל, והיא שעמדה לאבותינו ולנו היינו בכדי להוציא נ"ק צריך להיות כפוף ומיצר מן העומדים עליו בכל דור ודור, כי אף שיצאו נקיים ממצרים מ"מ פגמו אח"כ בעגל והקב"ה מצילנו מידם:

ועוד י"ל שהקב"ה חישב את הקץ, ר"ל כמו כשגובין חוב מאיש שאינו אמיד ואף אם לא היה מסלק לא היה ג"כ תרעומות עליו אחר שהוא דחוק מאוד, ואם המלוה איש טוב מצרף לו כל הטובות שקיבל ממנו לסך המגיע לו וכל המעות אף רעות, הכל בכדי להקל החוב שיהא מסולק, וזהו שחישב הקץ לעשות, ר"ל לתקנו (כמו ובן הבקר אשר עשה) כמה שאמר לאברהם אבינו, ר"ל מזמן שאמר לא"א שנאמר ידוע תדע כו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ובזה נבין מאז"ל {{ממ|[[בבלי/ברכות/ט/א|ברכות ט.]]}} דבר נא באזני העם אמרי דבי ינאי אין נא אלא לשון בקשה כו'. והענין דלכאורה קשה למה צוה הקב"ה לשאול ממצרים כסף וזהב בדרך שאלה לקיים הבטחתו, היד ה' תקצר להכריחם שיתנו לישראל ברצונם כמו שהכריחם שישלחו לישראל לחירות, אלא שהקב"ה כוונתו לשלם מכ"מ, ועיקר הכוונה היה שירדוף פרעה אחריהם ויטביעם בים, כמו שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לכן נתן ה' מקום להטעותם ע"ד משגיא לגוים ויאבדם, ולכן אלו היה מכריחם שיתנו להם מעצמם לא היה להם שום מקום לטעות שירדפו אחריהם, אבל השתא דלקחו דרך שאלה הפך לבו לחזור לסורו ולכפור בה' ולומר שקצרה ח"ו יד ה' להכריחו שיתן להם בעצמו, דאל"כ לא היו לוקחים דרך שאלה כיון שלא היה בדעתם לחזור, ולכן המתין עד שבאו האיקטורין ששלח עמהם ומחמת זה נהפך לבו לכפור בה' ורדף אחריהם, והנה גם לישראל בעצמם הוקשה להם הדבר הזה, אמאי צוה ה' שיקחו מהם דרך שאלה שהיא מדה מגונה ליקח ברמאות, ומחמת זה חשבו ג"כ שעדיין לא הגיע קץ האמת של ארבע מאות שנה, ולכן לא הוכרחו ליתן מעצמם לישראל, וחשבו שהגזירה היתה אם יהיו ישראל תחת ידם ת' שנה אז ואח"כ יצאו ברכוש גדול, חלף עבודתם שיתנו להם המצרים, אבל עכשיו שאין המצרים נותנים, א"צ להשלים הת' שנה, ומזה הטעם לא הכריחם ה' שיתנו מעצמם, ועי"ז שחשבו שעדיין לא הגיע קץ האמת, היה להם מקום לישראל לטעות בכל עת צרה לשוב למצרים שיראו שלא יגיע להם כמו שהגיע לבני אפרים, וע"ד בעל מעשי ה' שכל התלונה שהיה במדבר לשוב למצרים היה מטעם הזה, אבל האמת היה שזה קץ האמת, והטעם של השאלה הוא כטעם הראשון שכתבנו, ומחמת שהיא מידה מגונה לכן ביקש ה' ממשה שיבקש מישראל שישאלו מחמת טעם הראשון. ולפ"ז נתקיים דבור ה' ואח"כ יצאו ברכוש גדול, העיקר לא בדרך רמאות, היינו בביזת הים שלקחו כדין ומנהג כל הלוחמים שבוזזין שלל, אבל השאלה היה שלא יאמר כו', ואח"כ יצאו לא קיים בהם, שמשמע ואח"כ יצאו ממצרים תומ"י לא קיים בהם, רק הוכרחו להמתין עד ביזת הים, ולפ"ז מתורץ קושיא ראשונה ושניה, ואין להקשות אחרי שאם לא היו שואלין לא היה רודף אחריהם, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אף בלא אמירת הצדיק, האיך היה נתקיים דבור ה', וי"ל דאה"נ שאף שאם לא היו שואלין מהם היה נותן ה' לפרעה מקום לטעות שירדוף אחריהם ויתקיימו דבריו ואח"כ יצאו ברכוש גדול, מזה הסברא גופא לא הכריחם ה' שיתנו להם חלף עבודתם, ועי"ז יבואו לידי כפירה כמ"ש, אבל שלא יאמר אותו צדיק, לכן ביקש שישאלו דלא היה יכול להכריחם שיתנו מעצמם מחמת הטעם הא', ולכן אי לאו משום שלא יאמר לא היו מצווים שישאלו והיו יוצאין בלא רכוש, ופרעה כיון שהיה רואה שיצאו ריקם היה בא לילדי כפירה והיה רודפם, ובביזת הים היה נתקיים דבר ה', אך מחמת אותו צדיק ביקש שישאלו, דלפי דברי ה' אף בים נתקיים ואח"כ יצאו, דעיקר יציאתם לחירות היה בים, שאז הכניע השר של מצרים ע"ד וירא ישראל את מצרים מת, ופירשו דהיינו שר של מצרים, והשתא ניחא שאמרו ישראל הלוואי שנצא בעצמנו, שהם חשבו שהטעם של השאלה הוא כמ"ש בטעם הב', לכן לא רצו ליקח מהם כלום כדי שיהיה יציאתם יציאה גמורה אף שהוא קודם ת' שנה כמש"כ. והשתא שפיר דומה להמשל הוציאנו היום, ר"ל שתוציאנו לחירות גמור אם אין אנו לוקחים כלום שאז הגזרה על ת' שנה כמ"ש, משא"כ אם אנו לוקחין רכושם אף שהוא דרך שאלה שמא עי"ז לא תהא יציאתנו חירות גמור, ובאמת היה חירות גמור, והשאלה היה מחמת טעם הראשון. ולפ"ז ניחא מה דקאמר משום משאוי, דכיון דא"ל משה דעיקר הקיום של רכוש גדול יהיה בים, לכן אמרו למה אנו נוטלין עכשיו המשאוי ממילא יתנו לנו כל רכושם בים, לז"א וישאילום בע"כ. ולפמ"ש עיקר החירות היה בים ואז נתקיים ברכוש גדול דרך כבוד וחירות כנהוג בעת המלחמה, משא"כ במצרים לקחו דרך רמאות, לכן בקשו שיהא עיקר החירות תיכף, ואף שעיקר החירות בים, לכ"א שלע"ע לא יקחו כלום, ואפשרי להקדים החירות כמ"ש לפי סברתם, והשתא שפיר דומה למשל ודו"ק. (וחוץ לדרכינו יבואר מאמר אין נא אלא לשון בקשה כו', וחקרו הראשונים ליתן טעם לבקשה זו שיקחו רכוש גדול, ומה"ת לא יאבו קחת. אך רצה הקב"ה להודיע אמונת ישראל. דידוע שבמקום שיש מגפה רח"ל סכנה גדולה לקחת מהם מאומה, והנה שלח ה' מגפה במצרים אין בית כו', וחשש הש"י אולי יהיה מורך בלבם לקחת מהם מאומה. לז"א דבר נא לשון בקשה כו' דבזה יהיה קדוש ה', שכל כך בטוחים במאמרו שלא יאונה להם שום רע, וזה ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קה#לז|תהילים קה לז]]}} ות"י לאתדנא עם מצראי לאתקטלא, ר"ל דבשאר מגפות בהם לא ינקה, וכאן היו בהשגחה דוקא למצראי, וזה שבקש מהם וישאלו וימאינו בו שלא יכשלו, וזה ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ולא איתדנו עם מצראי לאתקטלא):


<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>