עריכת הדף "הגדה של פסח (אפוד בד)/מגיד/ונצעק אל ה'"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</div>
{{מרכז|{{גופן|5|דרוגולין|'''אפוד בד'''}}}}
----{{הועלה אוטומטית}}

</noinclude>
'''ונצעק אל ה' אלהי אבותינו.''' ע"ד המתפלל בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים. בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. וזה ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, ר"ל אף שידענו שאנחנו עירום ועריה, עכ"ז צעקנו אליו ית"ש עשה למען אבותינו הקדושים, וזהו אלהי אבותינו והקב"ה עננו מפאת עצמנו, ועכ"ז לא היה רק הצלה אבל להטיב עמנו לזה לא היה לנו שום זכות ונצרכנו לזכות אבות, ודרש וישמע ה' את קולנו ר"ל שתלה לנו בזכותנו, כמ"ש וישמע אלהים את נאקתם להצילם מרעתם, ואך לאשר לא הספיק קול יללתם לזכותם בהטוב בזכותם. לזה ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. והתחיל לסדר צרותם אשר כמעט היו כלים באפס תקוה, ואין היוצר חפץ בשבירת קנקניו לזה זכר להם זכות אבותם:


'''ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים.''' במדרש רבה וירא אלהים כו', הם לא ראו זה את זה הם לא ידעו זה מזה, אבל הקב"ה ראה וידע מה בלב כל א' וא' כו' והוא תמוה. ויתכן שפרעה העמיד הנוגשים המצרים להשגיח בעם, לבל יעוררו זעקת שבר על צרתם, לבל יבא זעקתם לפני בוחן לבות, וכאשר נתמלא לב איש מישראל על כל גדותיו יגון ואנחה, וסבל יסורים קשים ועצומים, היה מוכרח להתעצם ולהתגבר בכל כחו, לבל יוציא דמעותיו ואנחותיו החוצה, ובגלל כן לא נתעורר עליהם רחמי עליון, בלי אתערותא דלתתא כידוע. אמנם כשמת מלך מצרים, וידוע נמוסי מדינה כי במות המלך כל עם המדינה יספדו ויקוננו על מיתתו, הוי אדון והוי הודו, אז מצאו גם בני ישראל מקום אמתלא, לשפוך דמעותם ואנחתם לעיני כל מצרים, או אז נתכו שאגותיהם ושפכו לבם לפני ה', וגם בני ישראל עצמם כאשר ראו איש את רעהו בוכה וזועק לא היה יודע על מה הוא בוכה, אם על מיתת המלך או על צרתו, כי לא יכלו להוציא מן השפה ולחוץ, כי איש מרעהו ישמרו. וזהו כונת הכתובים הנ"ל. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. סיפר הכתוב איך באו לגדר אתערותא דלתתא. ואמר שהיה ע"י מיתת מלך מצרים. ועתה ע"י אמתלא זו הורידו כנחל דמעה. ויאנחו בני ישראל ויזעקו מן העבודה, אף כי לא הוציאו דבר זה מפיהם, אולם ותעל שועתם אל האלהים. שהוא בוחן לבבות, שזעקתם הוא מן העבודה. ומה נעים מאמר הכתוב וירא אלהים את ב"י וידע אלהים. וכאשר פירש המדרש שרק הקב"ה ידע וראה עומק לבם מה שבלב כל א' וא' מישראל מה שלא ידעו ולא ראו איש את אחיו. וסיפר לנו גודל רחמי שמים. כי הוא פונה אל תפלת הערער, ויודע הגיון לבו עד היסוד. ולהסביר הענין יותר מה שאמר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, כי צריך להבין מאחר שלא נתעורר השם ב"ה בגודל רחמיו, רק מחמת זכירת ברית האבות, למה המתין עד הנה, שהרי בריתו הוא צריך לזכור בלי שום אתערותא כלל ההוא אמר ולא יעשה כו'. וגם למה פרט שמות האבות ולא אמר דרך כלל ברית אבותיהם. ולבא אל עומק הדברים נציע תחילה עוד איזה פסוקים בפרשה זו. ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה. ולהבין מה ענין שאלת שמו לגאולתם, ובפרט שכבר הודיעו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וגם כונת השם הקדוש אהיה אשר אהיה. ואקדים תחילה המדרש פ' ויחי ויאמר יעקב אל בניו האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. ביקש יעקב לגלות לבניו כו', נסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חלילה יש פסול בבני כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו', פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה"א ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו חכמים היכי נעביד נימריה לא אמרו משה לא נימריה אמרו יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. משל לבת מלך הריחה ציקי קדירה, מה תעשה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה מביאין לה בחשאי כו'. הובא ג"כ בגמרא פסחים פרק מקום שנהגו. ולפע"ד שהדברים סובבים על קוטב המאמר במס' יומא, משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה לא אמר גבור, אמר גוים משעבדים בבניו, איה גבורותיו, אתא דניאל לא אמר נורא, אמר גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו, אתו אנשי כנסת הגדולה וחזירו עטרה ליושנה, ואמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו. ופריך הגמ' וכי מאחר דאמרה משה וכתביה באורייתא היכי אתו ירמיה ודניאל ועקרו תקנתא דתיקן משה, ומסיק הגמ' מתוך שהיו יודעין בהקב"ה שהוא אמתי לפיכך לא כזבו לו. ויש להבין דברי הקדושים ההם,  ירמיה ודניאל. הקצור קצרה דעתם מהבין דעת עליון כפי בחינת אנשי כנה"ג. ואיך עלה על דעתם למעט בשבחו ית', אפס נראה כי לא חליה למעט בשבחו עשו כן, רק לאשר הדבר ידוע שאסור לספר בשבחו של מקום כי איה הפה שיוכל לתאר שבחיו ית' על מכונם, כאמרם ז"ל משל למלך שיש לו אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, ודברי המורה נבוכים ידועים. רק שזאת יש לנו רשות להגיד שבחו שאנו רואים מתוך פעולותיו אשר הוא עושה בקרב הארץ, ולתאר אותו בתואר השייך לאותה פעולה שהוא עושה, ויהיה כונת התואר לא לתאר עצמותו חלילה, רק לתאר הפעולה הנוראה ההיא אשר ראו עיני המתאר ההוא, ולהלבישה דרך שבח לכבודו יתברך שמו, אבל אם המתאר ההוא לא ראה שום פעולה בעיניו מאותן התוארים, הוא מחרף ומגדף, כי איך יתאר חלילה בפה חומרי גודלת עצמותו ברוך הוא אשר אין ערוך אליהם. והנה כשהיו ישראל שרוים על אדמתם בכבוד גדול וכל עמי הארץ ראו כבוד השם וגדלו וידו החזקה. בעשותו גבורות ונוראות בעבור עם קרובו, אז היה נאה לשבחו בתוארים האלו גבור ונורא לתאר הפעולות. אולם כאשר השיב אחור ימינו, ולא הוציא גבורותיו ונוראותיו אל הפועל, אף שבאמת הוא גבור ונורא בכח, אסור לתארו בתוארים הללו, לכך ירמיה ודניאל לא מיעטו בכבודו חלילה, רק שידעו באנשי דורם שאינם מבחינים ענין הגבורות והנוראות שהיו מבחינים דורם של אנשי כנסת הגדולה ואשר הגבורה והנוראה ההוא הוא ענין דק ונסתר, ולאו כל אדם זוכה לפקוח עיני שכלו להבין הדברים ההם, ורק בעיני בשר יביט, והנה חושך, אין גבורות ואין נוראות. על כן הם אסורים לומר השבחים ההם, כי נראה שהם חנפים ומדברים דרך חניפה בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, רק כאשר באו אנשי כנסת הגדולה ופקחו עין של אנשי דורם ומעשהו השכילו, כי הקב"ה הוא כובש כעסו נגד עוברי רצונו, אז היו יכולים להתיר להם להחזיר עטרה ליושנה. ובזה יש להבין הלשון שאמרו הן הן גבורותיו שמשמעות הדברים שהגבורות הראשונים כאפס ותוהו לעומת הגבורות ההם, ואיך הוא זה, אולם כבר אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. ביאור הדבר, כי אם יראה איש את גבורתו בהאבקו עם גבור אחר ויפיל אותו לארץ, בזה לא נודע כחו, רק שיכול לכבוש אדם אחר שהוא חלוש ממנו כי אילו היה האחר גבור כמותו לא היה יכול להפילו, אבל איך נוכל לדעת שהוא גבור גדול ויכול לכבוש גבור כמותו, הוא רק כשהוא כובש את עצמו, כי יקום עליו איש חלוש ומחרפו בזלזולים גדולים, אשר אם הגבור ההוא יניח ידו עליו יפצפצהו, והגבור ההוא כובש כעסו, ומתגבר נגד עצמו, אז נודע כחו וגבורתו שיוכל להתגבר נגד גבור כמותו. וכמו כן הבורא ית"ש, אם יראה גבורות גדולות נגד בשר ודם וידכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, בזה לא נודע כחו הגדול כלל, כי לא הראה גבורה רק נגד נמלה קטנה, אבל בזה נודע כחו שנמלים תשושי כח מחרפים אותו בעזות פנים, ומכים את בניו היקרי לעיניו והוא רואה ושותק וכובש את כעסו. בזה אנו יודעים גודל גבורתו שהוא יכול לנצח גבור כמותו כביכול. כי הוא כובש את עצמו, כמובן:

וע"פ זה יש לפרש הכתובים בירמיה [[תנ"ך/ירמיה/יב|קפיטל י"ב]]. צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ויש לתמוה איך מלאו לבו לדבר כאלה. ומדוע לא מצינו שהשיב לו השם ברוך הוא שום תשובה על זה, ולמה סיפר לנו הכתוב הקושיא שהקשה ואין לה שום תירוץ, וגם במה שאמר קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, מה ענין זה למה שאמר למעלה, וכי רק לרשעים כאלה משפיע הש"י טובו. הלא גם לרשעים בפיהם ובכליותיהם משפיע טובו. אך לדברים הנ"ל יובן שאין כונת ירמיהו חלילה להקשות ולהתרעם על כבודו ית'. רק אדרבה דיבר דבריו דרך התנצלות על שמיעט בכבוד שמים, שהרי מבואר לעיל שירמיה היה הראשון שנטל מהש"י תואר גבור, והוא נראה לכאורה חלילה כאילו רוצה לצאת לריב עם השם ב"ה ורוצה לפגום בכבודו, על זה התנצל לפני יוצרו ואמר ידעתי כי צדיק אתה ה', וחלילה לי לריב אליך. רק מחמת כן מנעתי את העם מלומר עליך גבור כי ידעתי שאתה אל אמת, ושונא חנופה, לכם משפטים אדבר אותך, על צד המשפט והיושר, כי אם יאמרו עליך גבור, ישאלו מדוע דרך רשעים צלחה, לכן גם יעשו פרי, ואיה הם גבורותיך, ואם אעפ"כ יאמרו עליך תואר גבור. תהיה קרוב בפיהם ורחוק מכליותיהם כדרך החונפים. לכן שמתי יד לפה ומנעתי תואר גבור. ולא חלילה לצאת לריב עמך.

'''ובדברים''' האלה פירשתי מאמר במסכת ברכות, מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, אעפ"כ חזר דוד וסמכן ברוח הקודש שנא' סומך ה' לכל הנופלים יעו"ש. והמאמר הזה תמוה וכי לא מצא נו"ן אחרת. וע"פ דברינו הנ"ל יובן. דהנה אות מ"ם של אשרי מלכותך מלכות כל עולמים וגו', הודיע לנו שהמלוכה והממשלה שהוא גבורתו יתב', לא תתבטל לעולם ולעולמי עולמים, ומשמעות הדברים שתמיד יראו מלכותו וממשלתו בכל דור ודור, וצפה ברוח הקודש שיגיעו ימים שר ילכו ישראל בגולה בין העמים ויתחלל כבודו וממשלתו כביכול. כמאמר הכתוב באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ובמה יודע אז מלכותו וממשלתו. רק שהתבונן אדוננו דוד כדעת אני כה"ג שזה עצמו יהיה עוצם גבורתו. ובזה יהיה ניכר עוצם ממשלתו בכבישתו את כעסו ואריכת אפו. ונמצא נפילת ישראל, הן הן עצם גבורותיו, והיה צריך להעמיד תיכף הנו"ן של נפלה כו', לבאר בזה הפסוק הראשון. רק שלא רצה להזכיר נפילת ישראל חלילה בשירתו. על כן המיט הנו"ן, וחזר ורמז באות סמ"ך סמיכות נפילתם, וזהו כונתם ז"ל חזר וסמכן ברוח הקודש:

ובאופן אחר יובן ביאור מאמר מ"ט לא נאמר נו"ן באשרי, על דרך שאנו נקראין סוכת דוד הנופלת, ואמרו בזוהר הקדוש מאן דנפיל בעי לסמכא ליה, וצריכין אנחנו סמיכה, ומה ענין הסמיכה שלנו, ע"ד ס' קרנים משיח בשמו יבטל להרשעה בשמה בסוד שיהא על לבו חושן, ורצ"ל משיח בשמו הק' שעולה שנ"ח יבטל להרשעה בשמה הנקרא נחש גימטריא שנ"ח בסוד שיהא על לבו חושן, ר"ל שמהגו מלא זוהמא משכא דחויא עור נחש כתנות עור בעי"ן, יתהפך לחושן ויעשה מנו"ן כפופה נו"ן פשוטה, ע"ד זוה"ק בכל לבבך בב' יצריך, ואי תימא ביצה"ר איך יוכל ב"נ למרחם לקוב"ה הא איהו מקטרגא דלא יתקרב ב"נ לפולחנא דקוב"ה, ותירץ דא איהו פולחנא דקוב"ה יתיר כד האי יצה"ר אתכייפא ותבר ליה ההוא ב"נ בגין דידע לקרבא לההוא יצהר לפולחנא דקוב"ה, ואז כשמזכך עניני חומרי שלו לעבודת הבורא ועושה מחומר צורה נקרא תכשיט, וזה שנעשה מנחש חשן והוא לשון תכשיט, נמצא שאין חילוק בין נחש לחשן כ"א שבנחש נו"ן כפופה ובחשן נו"ן פשוטה, וכתבו המקובלים שנו"ן פשוטה מורה על מידת בינה יין המשומר בענביו דלית תמן מגע עכו"ם ושם הקדוה בתכלית ההתפשטות, ונו"ן כפופה מורה על מידת מלכות שכופפת אורותיה שלא יינקו הס"א יותר מכדי חיותם, ע"ד אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, וע"ד ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, וידוע שכל נפילת ישראל הכל על ידי הנחש, הוא היצה"ר המסית ומדיח לאדם לכל תאות עולם. ואיתא בסוכה לע"ל מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, ופירושו שיוציא ממנו דמו וזוהמתו שמרתיח לאדם אל החטא, וזה הסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ממילא אז יתהפך מנחש לחשן ע"ד כי לא נחש ביעקב ויבוער רוח הטומאה מן הארץ וא"כ יתהפך אצל כל אדם הנו"ן כפופה לנו"ן פשוטה. שיעשה מגוף נחש מלא זוהמא יעשה חושן והכל ע"י סיוע ה' כמאז"ל הנ"ל מביא הקב"ה ושוחטו, וזה סומך ה' לכל הנופלים כנ"י סוכת דוד הנופלת, ואי יסמוך אותם וזוקף לכל הכפופים שהנו"ן כפופה אצל כ"א יתהפך ויהיה בזקיפה ויעשה מנחש חושן:

והנה כמו בזמן גלותנו נעלם כחו וגבורתו יתברך מעיני כל בשר, עד שנתחבטו ירמיה ודניאל ואנשי כנה"ג איך להשיב שבחו יתברך על מכונו הראשון, כמו כן כשהגיע לאבותינו גלות מצרים, וארץ נתנה ביד רשע וישימם כעפר לדוש. נתמעט גם כן כבודו ומלכותו יתברך מתואר הגדול הגבור והנורא. אשר נתרא ונתגלה בזמן אברהם יצחק יעקב, אשר בזמנם ראו כל בזר יחדיו גדולתו ית' וגבורתו ונוראותיו, בראותם את מעשה ה' הגדול והנורא, אשר עשה את אבותינו. לא הניח לאיש לעזקם ויוכח עליהם מלכים, וכדומה נסים רבים ועצומים, כל רואיהם הכירום כי הם זרע ברך ה', וכאשר צפה אבינו יעקב גלות החיל הזה אחזו פחד ובהלה. לא מחמת הצרות והיסורים. אדרבה הי' שמח ביסורים וקבלם על נפשו ועל זרעו באהבה רבה, ע"ד צורם מכרם אברהם בירר להם מלכיות, רק שירא פן יתמעט חלילה כבוד מלכותו ית' שמו, שהבנים בניו לא יבואו אל הבחינה של אנשי כנה"ג כנ"ל לומר הן הן גבורותיו רק יכחישו חלילה יכולתו ית', וכיון שראה שנסתלקה ממנו שכינה, אחזו רתת וחלחלה וחשב שמא יש פסול בזרעו, שלא יקבלו עול מלכותו עליהם רק בשעת הרחמים, ולא בשעת שליטת מדת הדין. והשיבו לו בניו, שמע ישראל, ישראל סבא. ה' אלהינו, ר"ל בין שיהיה הקב"ה עלינו במדת הרחמים שהוא בחינת שם הויה ב"ה, ובין שיהיה בבחינת מדת הדין, שהוא בחינת אלהינו, בכל זאת יהיה ה' אחד, ר"ל שלא ישתנה אצלנו חלילה כבודו יתברך, ותמיד נקבלנו בתואר אחד הגדול הגבור והנורא כבחינת אנשי כנ"ג הנ"ל, אז פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ר"ל לא כמו שחשבתי תחילה, שכבוד מלכותו לא יהיה נגלה רק בזמן הרחמים ולא בזמן הדין. ואז לא יהיה כבוד מלכותו לעולם ועד רק יהיה בזמן זולת זמן, אבל עכשיו שמחה גדולה בלבי, כי יהיו תואריו ושבחיו יתברך בפי בני היקרים תמיד בתואר אחד לעולם ועד:

ועתה נבא לשארית דברי המאמר הנ"ל. למה אמר דוקא יעקב השבח הזה של בשכמל"ו, ומשה לא אמרו, ולפי מה שכתבנו שתואר ושבח הגדול הזה, הוא רומז שכבוד מלכותו יתקיים במצב אחד לעולם ועד, בין שיהיו ישראל בתקפם ובין שיהיו ח"ו בשפלות. והנה יעקב אבינו צפה ברוח קדשו. שגם בגלות מצרים יקבלו עול מלכותו ית' עליהם, כמו שכתבנו למעלה, ע"כ היה יכול לומר השבח ההוא, משא"כ משה הביט וראה כאשר ישכב עם אבותיו וקם העם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, כגון בזמן השופטים שמסרם השם ביד מלכי הגוים, כמדין וסיסרא, ויתר המלכים, על כן פסק מלומר השבח הה. כי ראה שלא יתקיים, רק בזמן זולת זמן, ואיך יאמר לעולם ועד. וכאשר שוב באו אנשי כנסת הגדולה בימי בית שני, וראו ברוח הקדש הגלות הרביעי הגדול והעצם. לא ידעו מה לעשות בשבח הזה, כי לא ידעו אם יהיו אנשי הגלות ההוא בבחינת יעקב או בבחינת משה, על כן עצו עצה ע"ד זה. דהנה אמת הדבר שאנשי כנה"ג שמו לב לפקוח עינים עורות. להחזיר השבח הגדול הגבור והנורא על מכונו כבתחילה בימי משה.  מטעם הן הן גבורותיו כו'. אך נבחין תחילה, כי אף שיש לתאר התוארים האלה בין בזמן גדולתן בין בזמן שפלותן של ישראל, עם כל זה אינם בגדר אחד. כי בזמן גדולתם. התואר ההוא גלוי לעיני כל העמים בהתגלות נפלא, והוא באתגליא ונוכל לאמרו בקול רם. כי כולם רואים את כבודו ית', מה נהדר במזח המלוכה, מה שאין כן בזמן הגלות אף שאנחנו עם בני ישראל המאמינים בה'. ויודעים אנו בו שהוא תקיף ובעל יכולת רק שהוא כובש כעסו נגד עוברי רצונו, נגלה לעינינו כבוד מלכותו. מכל מקום הוא רק באתכסיא טמיר ונעלם, כי לפי הנגלה לעיני העמים עוברי רצונו בעוה"ר, כבודו הגדול מחול בעיניהם. כי יאמרו איה אליהם והם אומרים ידינו רמה. ואם נאמר השבח הזה בקול רם יהיה ללעג ולקלס בעיניהם. ע"כ תיקנו אנשי כנסת הגדולה לאומרו בחשאי:

ומעתה יומתק המשל של בת מלך הנ"ל, שהריחה ציקי קדרה, ולפי הענין הוא מאכל בזוי, ואין נאה לבת מלך לאכלו, רק שהריחה ריחו וטעמו כי טוב הוא, ויש לה תאוה גדולה לאכלו, רק שיש לה בושה לעיני האמהות והשפחות, אשר אינם מבינים את יקר טעמו. ולא ידעה מה לעשות, שאם תאכלנו יהיה לה גנאי לעיני האמהות, ואם לא תאכלנו יש לה צער מחמת גודל תאותה, ומחמת זה היא מוכרחת לאכלו בחשאי, כדי למלאות חשקה, ושלא יהיה לה גנאי, כמו כן שבח הגדול הזה מי שמכיר טוב טעמו ויודע גבורותיו ית', יש לו התלהבות וחשק גדול לאמרו בפה מלא, רק לעיני העמים אשר בחשיכה יתהלכו הוא לעג וקלס לאמר איזה כבוד איזה מלוכה יש לו ובניו הם בתכלית השפלות, ואיך תוכל לתארו במלך הכבוד, לזאת תיקנו שיאמרו אותו בחשאי, והבן היטב:

וזה מה שאמר והיה כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, אך נקדים עוד שהדבר ידוע שתואר הגדול הגבור והנורא, השלשה תוארים הללו הם בבחינת שלשה אבות. כי תואר גדול הוא בבחינת אברהם אבינו ע"ה, שהודיע שמו לכל באי עולם, ותואר גבור הוא בבחינת יצחק אבינו, ע"ד ופחד יצחק, ותואר נורא הוא בחינת יעקב אבינו ע"ה, ע"ד מה נורא המקום הזה. וזה שאמר משה להקב"ה, רבונו של עולם אתה אומר אלי שאומר להם בשם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, והלא ידוע להם שבזמן האבות היה שמך הגדול הגבור והנורא, כל אחד כפי בחינתו, ועתה היו בגלות מצרים מקום חושך ואפילה איך אזכיר להם שמך ע"פ בחינת האבות, ואמרו לי מה שמו, פי' איך תוכל לתארו בשם הזה, שהוא גדול גבור ונורא איה גבורותיו איה נוראותיו, ואמר לו השם ב"ה אהיה אשר אהיה כוונת השם הזה ע"פ פשוטו, הוא שהוא לעולם בהויה אחת, ולא ישתנה שבחו לעולם בזמן זולת זמן, ורק שצריך להבין בחינות השם ההוא בעינא פקיחא, שגבורתו ונוראותיו, הם בבחינות מתחלפות, אבל התואר לא ישתנה חלילה בשום זמן מהזמנים, כאשר פירשנו לעיל בדעת אני כנסת הגדולה:

ומעתה נחזור לענין הראשון. כפי היוצא מדברינו הנ"ל, הנה נתגלה כבודו ית' בזמן הגאולה בחינת גבורותיו גלוי לכל העמים, תחת אשר עד הנה היה טמיר ונעלם רק בלב עם בני ישראל הרואים את כבודו, אבל בעיני מצרים אדרבה היו חושבים שתשש כחו חלילה מכח הוכחה גדולה, כי אילו היה בו כח למחות, איך היה אפשרי לכבוש כעסו כל השנים הללו אשר ראה בניו בצער ושפלות גדול ואנחנו היינו מחרפים ומגדפים אותו על פניו כל הימים, ואילו היה בו כח היה לו לצאת כגבור כאיש מלחמות יעיר קנאה, להכניע אויביו לפניו, ובחרבו השלופה יחבל קדקד שער מתהלך באשמיו. עד אשר לא יוכל להרים ראש. ומזה שפטו פרעה ועמו כי אין בידו כח להציל, והנה עתה כשהגיע זמן גאולתם ורצה הקב"ה להראות בחינת גבורתו באופן גלוי. כאשר הראה גבורתו בזמן האבות הקדושים, ואילו היה רוצה היה יכול להכניע את פרעה ועמו בפעם אחד, אשר לא יוכל להרים ראש לסרב בדבר, רק שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כדרכו הטוב, וכמאמר רז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. על כן הלך עמו לאט לאט בהדרגה, אלי ישוב מדרכו הרע ויעזוב חטאיו ושב ורפא לו:

וזה כונת הכתוב ואני אקשה את לב פרעה. פי' אני אגרום על ידי הנפלאות והמכות ההולכים במדרגה שע"י זה יטעה בדעתו שאין בי כח לעשות יותר למען רבות מופתי בא"מ, פי' ע"י שאני מרבה אותות ומופתים, ואיני מכה אותו בפעם אחת, כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, שכונת למען בשביל שיצוה את בניו, וכן אמר למעלה בפ' שמות, ואני אחזק את לב פרעה, וכן בפ' בא כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ג"כ הכונה כנ"ל בשביל שהוא רואה שאני עושה נדו אותות חדשים בכל פעם, ואיני בא עליו בכח גדול וביד חזקה בפעם אחת. אבל ודאי כונת הקב"ה הוא להיפך להתנהג עם בריותי במדת הרחמים, רק הרשעים החטאים בנפשותם המה יכשלו בדרכיו ובאים לידי כפירה. וזהו כונת המדרש על פסוק מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו, אומר עצי תקום וכל חפצי אעשה, כל הקורא פסוק זה כו', אלא מה וכל חפצי אעשה שאני חפץ להצדיק את בריותי ואיני חפץ לחייבם, פי' מה שאני בא עליהם בתחילה בהתראה קלה הוא רק בשביל שאני חפץ בתשובתן של רשעים ואיני חפץ במיתתם, אבל ידעתי שהרשע יטעה בזה ויחשוב שאין בי כח לעשות בו נקמה, אולם אנכי לא אחזור בי ממדת הטובה, ובשביל שוטה זה שחושב שלא כהוגן, דרכי הטוב לא אשנה ולא אמיר, רק שאני מגיד מראשית מה יהיה באחרית דברי ומקדש אשר לא נעשו, פי' שלא נעשו המעשים ההם שאני עושה בביל להקשות לב אנוש, רק אדרבה להטותו לתחייה:


'''וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ.''' כי בג' מקומות רצו המצרים לבטל את ישראל מפו"ר, שזאת היתה כונתם בעצתם העמוקה, הבה נתחכמה לו פן ירבה כו', מתחלה ע"י המילדות, הב' כשלא עתה לו צוה כל הבן הילוד היאורה כו', ויעבידו כו' בנ"י בפרק שהיו משעבדין אותם בכל מיני קושי וגם בלילה לא הניחו אותם לישן והכל כדי למעטן מפו"ר ועל אלו אמר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, ע"ד כיון ששמעו גזירת פרעה עמדו כולם ופירשו מנשותיהן, וזה וירא אלהים את בני ישראל, ופירשו כמה דחימא ראה ראיתי את עני עמי ר"ל מצבם הנוכחי הרחק מאוד ממצב כונת השם, וידע אלהים כמה דתימא כי ידעתי את מכאוביו, ר"ל אשר רב כח הענוי המעביר את האדם על דעתו האנושית ועל דעת קונו האלהית:


'''ואת עמלנו אלו הבנים כמ"ש כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.''' ר"ל כי כל עמל אדם בדר ה' חקותו להנחיל דרכו לבניו אחריו, ע"ד כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ולזה אברהם טרם שהובטח על זרע אמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, ר"ל לא שחש על רכושו שיגיע לזולתו רק על הדרך אשר סלל בעבודת ה' למי ימסור וילמד דרך הקודש. לזאת תשוקת כל אדם ישיארו בניו אחריו ללמדם דרכו, ויחשב לו כאלו הוא בחיים ע"ד דוד הניח בן כמותו נאמר בו שכיבה יואב כו' נאמר בו מיתה, ולזה אנו מבקשים למען לא ניגע לריק, ר"ל ע"ד כי ריק בגימט' ש"י והמניח בנים כשרים יראי ה' תקותו שע"י זה יזכה להיות בין הצדיקים אשר ינחלו ש"י עולמות, אבל כשאין לו בנים תקותו נכזבה, וזה שמבקשים למען לא ניגע לריק, שלא יהיה לנו ח"ו למי להנחיל דרכינו בעבודת ה', ואז יהיה עמלנו לריק ולא לש"י, ופרעה רצה להעביד בניהם, ולזה אמר ואת עמלנו אלו הבנים, ופרעה רצה להרוג הבנים כמה שנא' כל הבן הילוד כו':


'''ואת לחצנו זו הדחק.''' שהיו משעבדין אותן בכל מיני לחץ, ע"ד כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, וכמה שנא' וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם: 


'''ויוציאנו ה' ממצרים כו', לא ע"י מלאך כו'.''' כי כל מערכות השמים עומדים ברשותו ית"ש ומתהלכים על השלימות ההוא שהושם בטבעם בזמן בריאותם, עליו לא יוסיפו ולא יגרעו ממנו. אך אינם מבחינים בין רעים לטובים, כאשר ישלחם ה' לשבט לעיר או מדינה, ע"ד כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, וכאשר אנו רואים בפעולה אחת שהיא מיוחדת לבד לכלות הרעים ואינה שולטת בטובים, ע"ד {{ממ|וארא ט'}} והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר, וע"ד במכות בכורות ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, מזה אנו רואים שנעשה רק ע"י ית' ולא מסרם לדברים טבעיים, ע"ד {{ממ|ישעיה מ"ד}} ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ר"ל הכבוד המושג שהוא כבוד אמתי לעשות כרצונו לא נתן להם רק הכבוד אליו ית'. וזה הוא הסימן שכאשר יפעל כנגד מנהגו של עולם בזה יודיע הש"י שאך לו לבדו המלוכה, ובזה יתייחד בכבודו ובהכרת אלהותו ובפירסום גדולת תפארתו, וזה אני ולא מלאך, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה כו', אף שהמקום אינו ראוי ואינו מוכן כי א"מ מלאה גילולים ולא היה ראוי שתתגלה שכינתו ית"ש משם, עכ"ז רחם על ישראל, אבל יהיה דרך העברה עד שיצאו ישראל משם, ועוד תהיה ג"כ לרעת מצרים והכיתי כל בכור כו', נזק ארציי אם שאלהיהם יהיה קיים, וזה רפואת החולי בעוד הסיבה קיימת, ולכן השלים דברו אני ה' לרמוז שגדול כחו ית' בזה,  בכוריהם להכוח אף שאלהיהם קיים לפי שהוא ית"ש ברא הכל, והוא מכינם והוא משדדם, והכל מפאת שראה ה' בעני עמו שמצרים הרעו להם כנ"ל. 


'''וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ''' כנ"ל, '''ואת עמלנו אלו הבנים ואת לחצנו זו הדחק''', ואז"ל ג' דברים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו, וע"ד אלמלא נגדוהו לתמו"ט הוו פלחו לצלמא. לזה סיפר בעל הפסוק גודל התקשרותם לה' בד' דברים שאז"ל שלא שינו שמם ולשונם ושהיו גדורים מעריות ושלא היו בהם דלטורים, וזה מאמרו, ויענונו כמ"ש וישמו עליו שרי מסים כו', ר"ל שנטלו ממונם עכ"ז ולא כפרו בו ית"ש, אע"פ שעניות מעברת כו'. וגם ויתנו עלינו עבודה קשה. ועוד וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. ועכ"ז היו גדורים מעריות, ואת עמלנו אלו הבנים כו', ועכ"ז לא שינו שמם ולשונם למען כחש שהוא יהודי, אלא אמרו לנפשם שחי ונעבורה ומצות ה' אלהינו לא נפיר, ואת לחצנו זו הדחק, ועכ"ז לא הרהרו אחרי מדותיו ית"ש, לזה מדד להם כמדתם וייתר לכבודו ובא בעצמו למצרים וזה אני ולא מלאך כו'. שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה כו', אני ה' אני הוא ולא אחר:


<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>