עריכת הדף "
דרישה/חושן משפט/רסז
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ה == והרמב"ם כתב אפילו בסימן מובהק כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' טעם פלוגתתן כבר כתבתי בפרישה ויש לדקדק אדברי הרא"ש שלפי דעתו לא יתיישב לשון המשנה דתנן בה אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו ומפרש רב ספרא אליבא דר"נ דקיי"ל כוותיה דר"ל ולא אמר סימנים מובהקים שבה וכמ"ש לשונו בפרישה וא"כ הא דסיים שם במשנה ז"ל והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך כו' ע"כ צ"ל דברמאי אע"פ שאמר סימנים מובהקים שבה לא יתן לו דאל"כ מאי איכא בין רמאי לאינו רמאי וזהו ראיה לדברי הרמב"ם (וכ"כ הב"י שזה ראייתו) ותיובתא לדברי הרא"ש. וא"ל דהרא"ש מפרש דהא דקתני במשנה והרמאי ר"ל מי שהוא ודאי רמאי דצריך לדורשו אם אינו רמאי גם בדבר זה ומש"ה לא מועילים לו אפילו סימנים מובהקים אבל סתם בני אדם אף שחששו להן להחזיקן בחזקת רמאי מ"מ אין להם דין ודאי רמאי וסגי להו בס"מ דא"כ מנ"ל לרבינו לעשות פלוגתא בין דברי הרמב"ם והרא"ש דהא הרמב"ם לא נקט אלא לשון המשנה והברייתא ואלשון המשנה כתוב דאין מחזירין להרמאי עד שיביא ראייה שהוא שלו ולא כ"כ אח"כ אלשון הברייתא דקתני משרבו הרמאים כו' ע"ש ועוד דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב ג"כ חילוק זו דבודאי רמאי הרא"ש מודה דלא סגי ליה סימנים מובהקים. וצ"ל דהרא"ש ס"ל דסימנים דסיפא הנזכר ברמאי ר"ל סימנים שאינן מובהקים וכן מוכח מלשון הרא"ש בהעתקתו לשון המשנה דכתב ז"ל אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"ג שאמר סימנא לא יתן לו כו' הרי דשינה דברישא כתב סימניה ור"ל המיוחדים והיינו מובהקים ובסיפא ברמאי כתב סימנא דמשמע סימנא בעלמא גם אח"כ בהעתקתו להברייתא כתב הרא"ש ז"ל ת"ר כל מי שאבדה לו אבידה אמר סימנים כו' הרי דכתב ל' סימנים דמשמע סימנים בעלמא וכמ"ש הרא"ש בפי' שם וכנ"ל ול' סימנים ול' סימנא חד משמעות אית להו וס"ל להרא"ש דמשנה זו שנאה ר' לפי הדין שאחר התקנה שחששו בכל אדם לרמאי וה"ק אמר את האבידה ולא אמר את סימניה המובהקים לא יתן ואח"כ שנה ר' מאיזה טעם התקינו חז"ל כן דלא יחזירו אא"כ יתן סימנים מובהקים וזהו שסיים במשנה וכתב בסיפא והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יתן והוא ד"ת שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרשהו אם הוא רמאי והדרישה זו צריכה להיות ע"י סימנים מובהקים ברמאי ומש"ה משרבו הרמאין התקינו כן בכל אדם ומאי דסתם במשנה פי' אח"כ בגמרא בהבאת הברייתא וכמ"ש לעיל דהרא"ש פי' להא דתניא בברייתא בראשונה אמר סימנים כו' ר"ל בסימנים שאינם מובהקים עד שראו שרבו הרמאין כו' וכנ"ל וק"ל וכן מוכח לשון ר"י תלמידו שכתב בנתיב עשרים בסוף חלק שני ז"ל אמר האבידה ולא אמר סימנים מובהקים דידה לא יתנו לו ובראשונה היה נותנין לו בסימנים אבל משרבו הרמאין אין נותנין אפילו אמר סימנים עד שיביא ראיה שאינו רמאי וכתב הרא"ש כי יראה דוקא כשנותן לו סימנים שאינן מובהקים כי כך היו נותנין לו בראשונה אבל נותן סימן מובהק א"צ עדים ונותנין לו עכ"ל ר' ירוחם הרי מבואר בלשונו דס"ל דבראשונה היו נותנים אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגין חיורא וסומקא ומשרבו הרמאין הצריכו סימנים מובהקים ארכו ורחבו ובהא מיהא סגי אפילו לרמאי דהא אמ"ש עד שיביא עדים שאינו רמאי כ"כ ומה"ט הביא ר' ירוחם לשון המשנה והשמיט דין רמאי הנשנה במשנה והיינו ודאי מטעם שכתבתי שאין תוספת דין ברמאי ממה שהוא בכל אדם לאחר התקנה ובכולם סגי להו בסימן מובהקים. ובזה נתיישב תמיהת ב"י על הרא"ש מהסוגיא הנ"ל ואדרבה נ"ל להביא ראיה לדברי הרא"ש מסוגיא דגמרא שם מכמה הוכחות. חדא דמסיק שם אחר ברייתא הנ"ל דקתני משרבו הרמאין התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא ראיה דלאו רמאי את ז"ל כי הא דאבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחיה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול כו' ולא נזכר שם דאמר סימנים מובהקים דידה ואפ"ה א"ל רבה דכי יביא ראיה דלאו רמאי הוא יטלנה אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגון חיור או סומק או ארוך או גוץ ואילו לדעת הרמב"ם אף שאינו רמאי צריך שיאמר סימנים מובהקים ואע"פ שגם סימנים שאינם מובהקים לא נזכר בהאי עובדא אין זה קושיא דפשוט דכל מי שדורש אבידתו מסתמא אומר חמור לבן או אדום או כמות שהיה נאבד ממנו וק"ל. ועוד מוכח כן מפלוגתא דרב יודא ורב נחמן הנ"ל דכיון דהמה היו אחר התקנה ובודאי לדורותיהן באו ללמד איך יכריזו ואם איתא דלרמאי ולאחר התקנה לכל אדם אין מחזירים אפילו בסימנים מובהקים עד שיביא ראיה שאינו רמאי או שהוא שלו איך אמר רב יודא ז"ל אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי איך ניחוש לרמאי מאחר שצריך להביא ראיה שאינו רמאי וצריכין לדחוק ולומר דדוקא לרב נחמן כתב הרמב"ם כן ומכח הא דרב ספרא דמוקים למתני' אליביה דמיירי בסימנים מובהקים אבל לרב יודא אין מוכרחים לומר כן ותאמר דפליגי בהא דלרב יודא מכריז אבידה וא"צ ליתן סימן מובהק ולרמאי סגי בסימן מובהק ולרב נחמן מכריז גלימא ולא סגי אלא בסימן מובהק ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא סגי עד שיביא עדים או ראיה ממש וזהו נראה דוחק לרב יודא שלא יהיה סגי בסימן מובהק ממש ומש"ה קא"ל דאי אמרת גלימא מכריו חיישינן לרמאי ויצטרך להביא כל אדם ראיה ממש וזהו כמעט א"א ווהו דוחק דהא מייתי שם בגמרא עובדא הנ"ל ע"ז והוצרך לעדים ממש ועוד איך השיב ליה רב נחמן לרמאי לא חיישינן דא"כ אין לדבר סוף הא גם ר"נ חשש לרמאי וס"ל דאפילו סימן מובהקים לא מהני לשום אדם עד שיביא ראיה שאינו רמאי אבל לדעת הרא"ש ניחא הכל וע"ד שכתבתי לעיל וכן מבואר בפרש"י והשתא א"ש נמי הא דהשמיט רבינו ולא כתב דין רמאי הנזכר במשנה דלא יחזירנה לו אפילו בסימנים משום דס"ל דאין חילוק בין רמאי לאחרים לאחר התקנה מש"ה לא כתב אלא הא דאין מחזירין אלא בסימן מובהק וסיים בטעם שהאידנא כולהו בחזקת רמאים ומסיק לפרש דסימן מובהק הנ"ל היינו מדת ארכו ורחבו ודומיהן ודוק. ועד"ז שכתבתי יתפרשו בטוב ג"כ דברי קיצור פסקי הרא"ש שחיבר רבינו המחבר שכתב שם ז"ל המוצא מציאה האידנא יכריז בבתי כנסיות ומדרשות דבר פלוני מצאתי ובעל האבידה יתן סימניה והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יחזירו לו עד שיביא עדים שאינו רמאי והאידנא כולם בחזקת רמאין ומיהו בסימן מובהק מחזירין עד כאן לשונו והנה המדקדק בלשונו יראה שכלל לשון המשנה והברייתא יחד ומתחיל בלשון הברייתא דקתני בראשונה נתן סימנים ונוטלה ורצה לומר סימנים שאינם מובהקום וע"ז כתב אבל להרמאי אין מחזירים בסימנים שאינן מובהקים וסיים וכתב ע"ז והאידנא כולם בחזקת רמאים ומיהו בסימן מובהק מחזירים ורצה לומר ומ"ש לפני זה דאין מחזירים לרמאי בסימנים ר"ל סימנין שאינם מובהקים ואע"ג דמתחילה כתב המוצא מציאה האידנא מ"מ מ"ש אח"כ בעל האבידה נותן סימניה לא מיירי מהאידנא שהרי סיים וכתב והאידנא כולם בחזקת רמאין ש"מ דלפני זה לא איירי מהאידנא. ומ"ש ברישא האידנא קאי אמ"ש שמכריזין בבתי כנסיות לאפוקי בזמן הבית היו מכריזין בעזרה ברגלים וכמש"ר ברית הסימן וק"ל. וליישב הקושיות הנ"ל מהסוגיא לדעת הרמב"ם נראה דס"ל דפלוגתא דרב יודא ור"נ קאי אהמשנה והמשנה איירי לדין תורה וגם נ"מ לאחר התקנה אם הביא ראיה שאינו רמאי הוא דאז הוא נוטל בסימן מובהק וכן מסודרים שם דברי הרמב"ם זה אחר זה וכמ"ש בפרישה ע"ש ומ"ש הרמב"ם שם בדין ג' ז"ל ואמרו חכמים והיה עמך עד דרוש כו' זהו קאי אקודם התקנה שכתב לפני זה שם שאפילו למי שאינו בחזקת רמאי אין מחזירין לו עד שיתן סימן מובהק ובא ליתן טעם למה לא נעמיד סתם אדם בחזקת כשרות וכתב דלמדוהו חז"ל מדכתיב עד דרוש אחיך כו' והיינו כרבא דאמר כן שם בגמרא (ריש דף כ"ח ע"ש) ודוק:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: טוש"ע
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף